אימהות כתרגיל אקרובטי

על ההצגה "קמטים"

מאת: אירית ראב

ישנה אמירה ידועה בתעשייה שילדים ובעלי חיים תמיד יגנבו את ההצגה. דבר זה נכון גם במובנים אחרים. לוליין המבצע על הבמה תרגילים אקרובאטיים ומטפס על חבלים הנמתחים לגובה רב, תמיד יגנוב את  ההצגה מהשחקן המוכשר ביותר, גם כזה הלוחץ על בלוטות הדמעות עד כלות.

היצירה "קמטים" של רינת קידר אברהם, שעלתה לאחרונה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מוכיחה שאפשר לשלב בין השניים. מחד, תרגילים מסובכים ושחקניות לולייניות ומאידך, יוצרות מוכשרות, שלרגעים הצליחו להעתיק את נשימתי.

העבודה על ההצגה נעשתה במסגרת המסלול לשחקן יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. רינת, יוצרת, אקרובטית, שחקנית ואשת אשכולות, ביקשה לבחון את נושא האימהות דרך הבמה. היא קיבצה סביבה קאסט על טהרת הנשים והפיכה חיים חדשים באולם הקטן שבפקולטה לאמנויות, תוך פריצת גבולות המרחב והגובה המוכרים לאולם זה. כל אחת מן השחקניות והיוצרות על הבמה ייצגה פן אחר של האימהות. מיכל פלח גילמה את דמטר, אלה המחפשת את בתה שנאנסה והמבקשת לנקום, נעמה ברמן גילמה את סוזן מן היצירה "גלים" של ווירג'יניה וולף, ושרה יונה צוויג גילמה את שושנה הררי הצעירה, שהגיעה מגרמניה אל הארץ בשלהי שנות הארבעים. רינת גילמה את עצמה והכילה את כולן ביחד. כלל האימהות הללו ייצגו את שורשי האימהות של רינת, חלקן יותר וחלקן פחות. חלק נגעו בעץ המשפחה הפרטי שלה, כגון דמותה של שושנה המבוססת על סיפורה האמיתי סבתה ועלייתה ארצה. אחרות, נגעו באימהות הארכיטיפיות של כולנו, האלה שהיא גם אמא והאישה שפשוט מחפשת חדר משלה.

באופן מרהיב ויוצא דופן, רינת הצליחה להמחיש את מלאכת האימהות באמצעות מכלול האלמנטים הבימתיים. הלוליינות על הבמה הנה מקבילה אלמותית לאימהות באשר היא, הדורשת מן האישה לבצע תרגילים אקרובטיים מסובכים עם הזמן והאחריות, תרגילים שלא היו מביישים אף לוחם שייטת או לוליין בקרקס השמש.  באופן עדין ומדויק, בהתאם לסיפור הניכר על הבמה, רינת ביימה את השחקניות כך שילהטטו על הבמה, בגובה הצוגים ובחבלים המשתלשלים מטה. באופן דומה, אלמנטים אימהיים נשיים קיבלו מענה בימתי באמצעות העיצוב והבימוי. דבר זה קיבל ביטוי בסצינת לישת הבצק, בה הבד הנמתח מגובה הבמה ומקיף את גופן של השחקניות הופך במיידית לבצק אותו הן לשות וחובטות שוב ושוב.

מבין הסצינות והאלמנטים הבימתיים שבו את לבי שני דברים עיקריים. ראשית,  עוצמתה של האלה, העומדת שקטה ועצורה, כהר געש לפני ההתפרצות. האלה, שגולמה בעדינות ובחוזקה על ידי מיכל פלח, היוותה ניגוד יפיפה בין הכאוס הבימתי של אותה סצינה, בה השחקניות זזו ורקדו לצלילי המוסיקה, פרי יצירתה של דיאנה רוזנברג.

אלמנט נוסף הוא השפה, ובעיקר הבחירה להשתמש בגרמנית, שפת האם של שושנה, ולהיעזר בה למרות שסביר כי הקהל לא הבין הרבה מן הנאמר. נשים בצד את העובדה שלי, כצאצאית למשפחה גרמנית, יש ערך סנטימנטלי לשפה הזו, אבל עוצמתה של השפה על הבמה, כמו גם התחינה של הבת המבקשת את אמה, הומחשו בצורה נהדרת על ידי שרה יונה צוויג.

יצירות מעין אלו מהוות את אחת המומחיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. סטודנטים לתיאטרון, המתמחים במגוון תחומים באמנות זו, יכולים לחפור בתוך היצירה ולהוציא ממנה פיסה בימתית למופת, יצירה המגיעה מתוכם וקשורה אליהם במארג סבוך וחושפני. לו היו יכולים לנתב את התמיכה, כלכלית ואקדמאית, אל המסלול זה ולסייע ליצירות לפרוץ החוצה מן החוג, סביר כי רבים יותר היו מגלים תיאטרון אחר, אמיתי, פורץ גבולות, חדשני, שאינו קופא על שמריו.

קמטים

מופע תיאטרון קרקס עכשווי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

יוצרת ובמאית: רינת קידר אברהם

שחקניות יוצרות: נעמה ברמן, מיכל פלח ושרה יונה צוויג

מוסיקה מקורית וביצוע: דיאנה גולדנברג

עיצוב חלל, תלבושות ותאורה: אני אטדגי

כוריאוגרפיה: לור דליון

ייעוץ דרמטורגי ועריכת טקסטים: שרון מימון-לוי

אהבה של אמא

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.