מים אל ים בשלוש מנות

על ההצגה "הליכה, שחייה, ריצה – אצל הים"

מאת: תמר צפריר

קבוצת התיאטרון רות קנר מעלה את מופעה החדש באולם ורדה בסוזן דלל. בישיבה בכיסא הנכון, בשורה הנכונה (ולא הראשונה!), ניתן לראות מחוץ לחלונות את בנייני העיר הקרובים-רחוקים. בניין שלום מונח רחוק על קו האופק ומבעד לחלונות המקושתים נראה בעצמו כמו תפאורה. באווירה הציורית הבלתי נמנעת הזו, מתרחש אירוע תיאטרוני המבוסס על שלושה סיפורים קצרים מאת ס. יזהר. לא מדובר בהצגה, וגם לא בפרפורמנס, אלא באירוע תיאטרוני בשלושה חלקים מתוזמרים היטב (הליכה, שחייה, ריצה), כולל ההפסקות הקלות שבין לבין.

הליכה. ים כינרת, היא והוא, 5 נקודות מבט. מי יעשה את הצעד הראשון? המתח באהבה ראשונה הוא נושא שקל להזדהות איתו. אך כבר לפני תחילת ההצגה, וגם במהלכה, נשמעים ברקע, פעם בהקלטה ופעם בדקלום, חישובים בקול של רווח ממכירת הכרטיסים. זו שבירה מוצלחת של אשליית העולם הבדיוני.

החומריות של התפאורה והתלבושות, כמו גם הצלילים שמופקים על הבמה, נעימים ואסתטיים. התאורה אקספרסיבית ומיטיבה עם הטקסט. במהלך ההצגה, אין שינויי תפאורה למעט שינויים קלים באופן לבישת התלבושות שהן עצמן גם סוג של תפאורה, בתפאורה כה מינימלית. רגע לפני שהעין משתעממת מחוסר גירוי ויזואלי, יש שינוי דרסטי בתאורה וגם בתלבושות וכך מסתיים במפתיע החלק הראשון.

טון דיבור מהורהר, עצירות מהוססות, דיבור בגוף שלישי ומטפורות קשות לפענוח, עלולים לעייף מהר מאוד את הקהל. יש להעריך יצירות עם שפה לא מתנצלת כשל "הליכה", אך יש גם לתת את הדעת על הקושי שהשפה הלא מפוענחת הזו יוצרת בקרב הצופה שנאבק להתרכז במהלך הנרטיבי.

אצל הים - שירז גרינבאום

"אצל הים" | צילום: שירז גרינבאום

שחייה. הים התיכון. הצצה למחשבותיו של אדם טובע. לאחר הפסקה קלה בסוף הקטע הקודם, האנרגיות של "שחייה" מתחילות גבוה וצדות את הריכוז של הקהל מהרפליקה הראשונה. גם כאן, יש שבירה של אשליית התיאטרון, הפעם באמצעות צלילים סטטיים אקראיים או התלבטות בקול של השחקנית טלי קרק על הגייה נכונה של מילה.

"שחייה" מתאפיינת בשימוש יוצא מן הכלל במוזיקליות ובתנועה. העיסוק הוא בנושא ברוטלי, מוות בטביעה, אך הבמה עדיין אסתטית מאוד וכך גם צלילי הקסילופון הנעימים ברקע. עם זאת, בהתאם לנושא, פעולות השחקנים לא מפסיקות להפתיע ולזעזע את הקהל. גם כאן, נדרש מאמץ כביר להתרכז בנרטיב הסיפורי.

ריצה. ים המלח. נוף. הסיפור השלישי והאחרון לערב הוא הכי אקסטרווגנטי, מעניין, מפרק ומפורק,  ובהתאם גם הכי מאתגר. "ריצה" שוברת לא רק את אשליית התיאטרון, אלא גם הטקסט נתון תחת מתקפה. בשברה, המילה הכתובה הופכת לאמצעי וויזואלי שמוקרן ומרקד על גבי מסך ג'ריקנים. בקטע הזה באירוע התיאטרוני, התהליך ההדרגתי של גריסת הטקסט מגיע לשיאו. הסיפור הנרטיבי מועבר באמצעות צלילים, תנועה ואמצעים ויזואלים, וקדושת הטקסט יורדת מגדולתה.

אצל הים2 - שירז גרינבאום

צילום: שירז גרינבאום

לאורך כל האירוע התיאטרוני, חברי קבוצת תיאטרון רות קנר היו ברמת ריכוז מירבית. המשחק שלהם היה מהוקצע, לעילא ולעילא. הביצוע הווקאלי, הדיקציה והאינטונציה, מלוטשים. ניתן לראות בבירור את הכבוד הרב שהם רוחשים לתהליכי היצירה ולמדיומים בהם הם עוסקים. הם לא מחסירים תשומת לב מאף פרט, כולל מה יהיה הכיבוד והשתייה הקלה (מי ורדים!) במהלך ההפסקות הקלות בין הקטעים, ועמידה בלתי מתפשרת בזמנים. דבר נוסף שמשותף לכל החלקים הוא אסתטיות מהמעלה הראשונה בכל הרבדים: פלטת צבעים, תפאורה, תאורה, תלבושות וצלילים.

ניתן לסכם ולהגדיר את "אצל הים" כמלאכת מחשבת, עבודה יוצאת דופן ומדויקת של יד אמן רגישה.

"אצל הים"

קבוצת התיאטרון רות קנר

לפי ספרו של ס. יזהר

בימוי ועיבוד: רות קנר.

בהשתתפות: שירלי גל, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ', דניאל אדוורדסון וטלי קרק.

עיצוב במה: רוני תורן

דימויים חזותיים לריצה: הילה לולו לינ פרח כפר בירעים

מוזיקה להליכה ולשחייה: אילן גרין

מוזיקה לריצה: אבשלום אריאל

עיצוב תאורה להליכה ולשחיייה: שקד וקס

עיצוב תאורה לריצה: יאיר ורדי

תלבושות: הילה הראל

יצירת רכבת: חנא פרח כפר בירעים

עריכה ומיפוי הקרנות: ניתאי שלם וסיוון פרסלר

סאונד: אסף נוי

מפעיל תאורה: איליה פלד

בהצגת הסיפור "שחייה" מופיע שיר של חזי לסקלי

אסיסטנטית לרות קנר: טליה אמה ברמן

הפקה: יאיר ורדי

ניהול קבוצת התאטרון: שירה יובל

שרים ומנגנים בהקלטות לריצה: אבשלום אריאל, טום בוליג, נטע ברזילי, שאול ברקן, תומר דמסקי, רון זילברשטיין, שרי זק-לוי, בן טברסקי, דני כהן, תמרה נישרי, עדו עקוב, טלי קרק ועודד רייך

מיקס: רפאל כהן

מאסטרינג: ארן לביא

 

מועדים נוספים: 

4/4/19 20:00 | 5/4/19 13:00 | 6/4/19 20:00 | אולם ורדה, מרכז סוזן דלל.

לאתר של קבוצת תיאטרון רות קנר – הקליקו על הלינק 

 

הפכים משלימים

על תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מיה אופיר מגנט

עוד כמה שבועות מסתיימת השנה האקדמית, ואיתה מגיעה לסיומה השנה השנייה של תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. התוכנית הוקמה מתוך פנייה של שני סטודנטים מהחוג לתיאטרון שרצו לעשות תואר שני מחקרי בלי לאבד את הקשר עם המקצוע. "הם הסבירו לי שמה שחשוב להם זה לחבר את העיוני עם המעשי" מסבירה פרופ' נורית יערי. לבסוף החליטו יערי ושלושה מרצים נוספים מהחוג,  פרופ' רות קנר, ד"ר דפנה בן שאול ופרופ' פרדי רוקם, להגיש הצעה לתוכנית לתחרות ארצית בנושא חדשנות בהוראה. "זו תוכנית שבנויה ממעבדות המנוהלות על ידי שני מרצים – אחד מהתחום העיוני והשני מהיישומי" מסבירה יערי "לשמחתנו, זכינו בתחרות ומאז אנחנו מובילים את התוכנית".

תוכנית חקר הביצוע היא תוכנית דו שנתית המבוססת על מעבדות מחקר תיאורטיות ויישומיות. המעבדה בשנה הראשונה מוקדשת לחקר טקסטים עתיקים ובשנה השנייה נושא המעבדה והמרצים המובילים אותה משתנה. למעבדות אלו נלווים קורסים עיוניים במסגרת של שיעורי מבוא, סמינרים ועוד. בנוסף, הסטודנטים זוכים להרצאות וסדנאות עם אמנים, יוצרים ואנשי מחקר מתחום התיאטרון  כמו הדס עפרת, הדסה שני, ויקטוריה חנה, תמר ברגר ועוד. כל זאת, בכדי להעמיק ולהפרות את עבודתם.

פרופ' יערי ופרופ' רות קנר מנחות יחד את המעבדה של השנה הראשונה בתוכנית, שעוסקת בטרגדיה היוונית.  "יכול להיות שבשנה הבאה, לאו דווקא נחליט לעסוק בטרגדיה" מבהירה קנר "המעבדה עוסקת בטקסטים עתיקים ואולי נחליט להתמקד דווקא בטקסטים מהתרבות העברית לדוגמה".

"אני באה מהתחום של הביצוע" מוסיפה קנר את הצד שלה בייסוד התוכנית "ולכן, העניין שלי הוא במה קורה בעולם התיאטרון ובאמנות המופע". לדעתה, אם יוצר ניזון מחומר תיאורטי בזמן עבודה על יצירה בימתית, זהו רווח אדיר ליצירה שלו.  "אני חושבת גם שהעולם התיאורטי יותר ויותר מגלה את העוצמה של חשיבה יצירתית" אומרת קנר "פתאום, בתחומים תיאורטיים נזקקים לשיטות שלנו, כי בעצם מדענים ואמנים עושים את אותו דבר רק בכלים שונים וכל צד מחפש לשאוב את הכלים של הצד השני. אני מרגישה שהתוכנית הזאת עושה שילוב מאד עדכני ותואם את רוח הזמן כשהיא מחפשת את החיבורים האלה בין המחקרי ליישומי."

"הקבוצה שלנו מאוד מגוונת מבחינת גילאים, מקצועות ותחומי עניין" מתאר אמיתי שטרן, אחד מהסטודנטים בתוכנית. שטרן עצמו לא הגיע מתחום התיאטרון אלא מתחום המחול והטיפול בילדים. "חיפשתי מקום ללמוד תיאטרון במסגרת פתוחה" הוא מסביר "במעבדה מצאתי מקום פתוח שאפשר להביא אליו כל דבר ולקבל מענה שמכוון אותך לתהליך ולא לתוצר". גם מורן אייזן לא הגיעה מתחום התיאטרון, אלא דווקא מלימודי תקשורת וקולנוע ומתחום המוסיקה "עסקתי בתחום עיוני ומחקרי כמה שנים" מסבירה אייזן  "וחיפשתי את המקום בו יהיה אפשר למצוא את נקודת התפר ולעשות שימוש בשתי הפרקטיקות, כי אני לא חושבת שצריך להפריד ביניהן". אביטל וייס אקשטיין, מורה לתיאטרון, הגיעה לתוכנית כי הרגישה שחסר לה משהו בתור מורה. "הרגשתי שאני מלמדת ממקום מקובע ולא מצליחה להגיע לעומק. בתוכנית הזאת אתה שואל יותר שאלות ורוצה לדעת יותר, כי הביצוע והמחקר מפרים אחד את השני".

התוכנית של חקר הביצוע היא התוכנית היחידה מבין מסלולי הלימוד לתואר שני בארץ, שעושה שילוב בין חקר התיאטרון לבין הביצוע שלו. אבל מה המשמעות של החיבור הזה בשטח? למה חשוב שיוצרים ילמדו מחקר ולהיפך?  "אני חושבת שבעשרים שנה האחרונות התפיסה המסורתית, שבה במאי מפענח מחזה ולוקח שחקנים שמבצעים את הרעיונות שלו, מאוד השתנתה". יערי מסבירה כי היום יש הרבה יוצרים שממלאים מספר תפקידים ולא רק תפקיד אחד. שחקנים שכותבים ומביימים, מחזאים שמשחקים וכו'. אך למרות שברחבי העולם סוג זה של יצירה הנו נפוץ למדי, בארץ התפיסה הזאת עדיין לא מקובלת ובתיאטראות הרפרטואריים ממשיכים עדיין באותה מערכת מסורתית. "אין הרבה אפשרויות לאנשים צעירים, בוודאי לא בבתי הספר למשחק, למצוא את הקולות האחרים שיש בתוכם. התוכנית שלנו נבנתה על מנת לפתח בדיוק את הדבר הזה" יערי מסכמת. קנר מקווה שהתוכנית תעודד ותטפח אנשים שיוצרים מתוך עומק תרבותי ורגשי ושישפיעו על עולם התיאטרון הישראלי. "אנחנו רוצים שיצאו מהתוכנית אנשים שבאמצעות הדיאלוג בין עשיה לעיון מפתחים שפה מקורית ומחדשת, ומרחיבים את גבולות התיאטרון".

החיבור בין היישומי והמחקרי מעניין ומעשיר, אבל הוא גם מאוד מורכב ומעלה הרבה פעמים תסכולים וקשיים בקרב הסטודנטים והמרצים. אייזן מסבירה כי "מצד אחד, היתרון של התוכנית זה שאנחנו לא נדרשים למצוא תשובות מוחלטות וסופיות ואנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של עשייה, אבל מצד שני זה יוצר תחושה של מסע טעימות, כי אנחנו לא מספיקים לגעת בכל דבר בצורה עמוקה וזה מתסכל". עבור וויס אקשטיין החלק המאתגר בתוכנית הוא כמות הזמן וההשקעה שצריך לתת.  "בהשוואה לתארים אחרים, התוכנית דורשת הרבה יותר. אתה צריך לעשות וויתורים בלימודים או בחיים האישיים וזה יכול להיות קשה". ואילו שטרן מוסיף כי החלק המחקרי והחלק המעשי בלימודים לא תמיד תומכים זה בזה ולפעמים אפילו יכולים לחבל אחד בשני.

לסיכום, אומרת קנר כי "בתוכנית אנחנו כל הזמן חווים תסכולים וקשיים ומחסומים. אבל זה כל כך חשוב שאנשים צעירים שואלים שאלות בכזו רמה. אלו שאלות שחשוב להזרים לתוך התיאטרון כדי לפתוח ולהחיות אותו, ולעשות אותו באמת עכשווי, רלוונטי וחשוב."

משחקי זיכרון

האם ז'אנר תיאטרון-סיפור עולה שלב?

מאת: מיה אופיר מגנט

"תי תי תי ת ת ת תיק תיק ק ק ק חחחחחח אוווווותווווווווו הההההההההה רררררררווווווח" כך נשמע השיעור הראשון שלי עם יוצרת התיאטרון רות קנר. אנחנו משתמשים במילים כחומר גלם, משחקים והופכים בהן כדי למצוא משמעויות מעניינות ולהאיר את הטקסט באור חדש. גם ההצגה "אנו בונים פה נמל"  שהופיעה בפסטיבל עכו, בבימוי רז וינר ובהשתתפות יונתן קונדה, נטע וינר ורז וינר מבוססת על חקירה של טקסט ומשחקי מילים. בהצגה שלושה מלחים מגיעים אל היבשה לאחר תקופה ארוכה בים.  בגלל שהם לא רוצים לחזור לים, ולא רוצים להתקרב לתושבים המקומיים, הם מחליטים להקים נמל – מקום שהוא בין לבין. האלגוריה להקמת מדינת ישראל מוצגת באמצעות משחקי לשון, מערכונים, שפות שונות, שירים, ועירוב בין תרבות גבוהה ונמוכה. השחקנים עושים שימוש בשפה, בתרבות ובהיסטוריה של מדינת ישראל, משחקים והופכים בהם כדי להראות לנו אותם מזווית שונה ולבנות אותם לבסוף לכדי מסר חדש שחותם את המחזה כי היסטוריה היא לא מילה בעברית. ההיסטוריה גורמת לנו לחשוב שדברים מסויימים הם אמת ואחרים אינם אמת אבל אם לוקחים אותה, משחקים בה ומשתמשים בה, אפשר למצוא בה אמיתות אחרות שאותן לרוב לא שומעים.

הצגה נוספת שעושה שימוש בדה-קונסטרוקציה של ההיסטוריה היהודית-ישראלית היא "חמור אוכל תפוז" בבימוי יעל טל  ובהשתתפות ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדל ונטע שפיגלמן. ההצגה מלאה ברגעים וזיכרונות מחייה של הדמות הראשית (הבמאית, יעל טל) המתקשרים עם הזכרונות האישיים שלנו כישראלים. בתחילת ההצגה עולה יעל  לבמה עם סד צוואר, הייתה לה תאונה והיא לא יכולה להסתכל אחורה, היא מסבירה לקהל. שאר השחקנים מעלים סיטואציות מן העבר וגורמים לה להסתכל אחורה ולהתעמת עם עצמה, עם העולם בו היא חיה ועם האמונות שלה. עולם תרבות הרייטינג ותוכניות הריאליטי עומד אל מול הזיכרונות והספר "לאהוב עד מוות" בו נאחזת הגיבורה לאורך ההצגה ואליו היא כמהה. לאורך ההצגה בודקים השחקנים אם האמנם היה העבר כה אידיאלי כפי שאנחנו זוכרים או רוצים לזכור?

מתוך ההצגה "חמור אוכל תפוז". צילום: יוהן שגב

בהצגה "פוליו" בבימויה של הילה גולן ובהשתתפות ניבה דלומי ואריאל ניל לוי נאבקת השחקנית ניבה דלומי להיזכר בזיכרון המשמעותי ביותר שלה מבין כל זיכרונותיה מתקופת בית הספר. ההצגה מתרחשת בבית ספר ערבי ומשתתפים בה תלמידי בית הספר, השחקנים והוריהם. בתחילת ההצגה אנחנו פוגשים את מנהלת בית הספר (אותה משחקת אימו של אריאל ניל לוי) שמסבירה לנו שהגענו ליום הורים ושאנחנו עומדים לצפות בקטעים שהכינו השחקנים בעקבות תהליך שעברו עם התלמידים.  בהצגה מופיעים ארבעה דורות: ילדי בית הספר בו מתרחשת ההצגה, פועלי במה הלבושים בתלבושת אחידה עכשווית, השחקנים והבמאית וההורים שלהם. ארבעה דורות של זכרונות ממערכת החינוך הישראלית, של טקסים, סנדוויצ'ים, תיקי גב ושירים. בהדרגה מתחילים פועלי הבמה, השחקנים והילדים להוציא את ציוד בית הספר מתוך הכיתות ומניחים אותו בחלל שבין הכיתות בו מתרחשת ההצגה. לאט לאט גדלה ערמת הכיאסות, השולחנות, העציצים והספרים כמשקפת את החוויה הבית ספרית המבולבלת, העמוסה שקשה לעשות בה סדר או אפילו למצוא זיכרון משמעותי אחד, כמו שמבקשת ניבה לעשות.

לשלושת ההצגות יש מספר מאפיינים משותפים: בשלושתן עוסקים היוצרים בפירוק והרכבה מחדש  של ההיסטוריה הישראלית, ושל הזיכרונות האישיים והקולקטיבים. חומרי הגלם הללו מוצגים, מפורקים ומאוחדים שוב לכדי אמירה או מסר סופי כאשר ב"אנו בונים פה נמל" וב"חמור אוכל תפוז" המסר נאמר לקהל ישירות בסוף המחזה ובפוליו נאספת המשמעות על ידי הקהל תוך כדי הצפיה, כאשר עומס הסיפורים, הדימויים והתכנים הוא חלק מהמסר עצמו.

בשלושת ההצגות מגלמים השחקנים מספר דמויות וגם את עצמם ומביאים אל הבמה את האמירה האישית שלהם, גם הבמאי/ת משתתף/ת בהצגה ויחד עם השחקנים מציגים את עמדתם הביקורתית על ההיסטוריה והתרבות הישראלית. ב"אנו בונים פה נמל" מפורקת ההיסטוריה על ידי חקירת השפה תוך כדי עלילה אלגורית, ב"חמור אוכל תפוז" מופיע סיפור אישי של עבר מול הווה וחיפוש אחר זהות בתוך המציאות הישראלית וב"פוליו" מבקרים היוצרים את מערכת החינוך מתוך זיכרונותיהם של מורים, הורים ותלמידים. הטכניקה הזאת מאפשרת חיבור אישי של היוצרים עם הצופים, כמו גם דרך להעביר ביקורת או לתת את נקודת ההסתכלות שלהם עכשיו על העבר.

את ההצגות ראיתי במקרה באותו יום בפסטיבל עכו והדבר גרם לי לתהות האם זוהי ההתפתחות החדשה של ז'אנר "תיאטרון הסיפור", ז'אנר שלראשונה נתקלתי בו לפני אחת עשר שנים דרך יצירתה של רות קנר "גילוי אליהו", הצגה שאף היא הופיעה בפסטיבל עכו. ההצגה פתחה דלת חדשה לעיסוק בטקסט ודרכו במציאות הישראלית. להקתה של רות קנר השתמשה בטקסט הלא דרמטי, פירקה אותו ושיחקה בו כדי להרכיב משמעות חדשה ונוגעת. שלוש ההצגות שראיתי השנה בפסטיבל השתמשו  גם הן באותם חוקים אבל שינו את המשחק. החומר שאיתו בחרו לעבוד וללוש ולשחק לא היה השפה והמילים, כי אם הזכרונות האישיים שלהם והזיכרונות הקולקטיביים של כולנו.