להכנה במיקרו, הניחו עם הפנים כלפי מטה

על ההצגה "דם דם דא דם"

מאת: תמר צפריר

תיאטרון "מיקרו" הירושלמי בניהולה האמנותי של אירנה גורליק מעלה בימים אלה הצגה בשם די תמוה, "דם דם דא דם". זה שם שלא חושף הרבה, אם בכלל. מצד אחד, מתעוררת סקרנות ומצד שני, ספקנות. בהגיעי לתיאטרון "הבית", בו התארחה ההצגה בתל אביב, לקחתי לי כתמיד פלייר של ההצגה. התמונה על גביו נראתה מעט טלוויזיונית, ויחד עם קלישאת הטלנובלות שדבקה בנירו לוי, אני חייבת להודות שציפיתי לראות הצגה בעלת אופי בידורי. כמה שאני התבדיתי.

"דם דם דא דם" חושפת את סיפורם של זוג הורים לילדה מפונקת שמאוהבת בנירו לוי. הם גרים במה שנדמה כמו יער שורץ זאבים. ההורים מחליטים לחטוף את נירו ולחתן אותו עם בתם נעמה. הם מסממים אותו, כופתים אותו, מאיימים באלימות. הכל למען האושר של נעמה.

ההצגה עצמה מתחילה באווירה אפלולית. תפאורה מעניינת ומקורית ועל גביה הקרנה של מסך שלג מרצד ורעש לבן מתאים. תנועת השחקנים על הבמה מייצרת אווירה סוריאליסטית של חלום בלהות. המשפחה המשונה מעוררת תחושות של סלידה ואי נוחות בקהל. נירו נכנס לפתע לבמה, קצת לא קשור לתוך העולם המסויט, עם מונולוג די צפוי ששובר את האווירה שיצרו שאר הדמויות. מתעוררת השאלה מה מעשיו ביער, בשיחת טלפון עצבנית ושפה יומיומית? הוא מנציח דמויות אחרות ששיחק בעבר בטלוויזיה, אך ככל שממשיכה ההצגה, מתבהר שהאנומליות הזו, החיבור בין כמה וכמה עולמות וסוגות, הוא המנוע של ההצגה. בהתאם, דמות המספר החיצונית שמגולמת בהקלטה, מגדילה את המתח בין הז'אנרים השונים מהם מושפעת ההצגה.

דם דם דה דם 2 - ארלה הצמצם הבוער

דם דם דא דם. צילום: ארלה הצמצם הבוער

ככל שהעלילה מתקדמת, כך גוברת הסקרנות ומתעצמות השאלות. למה הדברים הם כמו שהם? מה הולך להיות? מה משמעות המטפורות השונות? לאט לאט, התהיות הללו מתרבות ויוצרות תחושה של מתח כמו בעת צפייה בסרט אימה. החטיפה, היער והזאבים שמייללים מדי פעם מסביב מתנקזים לחתונה כדת משה וישראל. אפילו מגיע רב! אך מי מהנוכחים ייצא מהחתונה הזו בחיים?

ההצגה עוסקת בכמה וכמה נושאים, וביניהם מסרים על אהבה אמיתית, אמת מול משחק וביקורת על דור ה-Y המפונק. כל אלה מסרים די נדושים שהעיסוק בהם נמצא בכל עבר, אך בהצגה הזו הם מטופלים מזווית מרתקת, מוגשים במעטפת טובה של טקסט מקורי, בימוי מתוחכם ומיזנסצינה אסתטית להפליא.

אמנם, במהלך ההצגה יש שימוש בכדור מראות, מה ששוב מהווה סיכון ליפול לקלישאה, אך השימוש המעודן בו רק מוסיף עוד רובד קסום למערכת שלמה של שפה ויזואלית מדויקת. באמצעים די פשוטים המעצב האמנותי איליה קוץ יצר יער שממנו מגיחות דמויות וגם נבלעות בתוכו. ההקרנות המינימליסטיות לא מאפילות על התפאורה ולא לוקחות את מקומה כבדרך כלל, אלא רק מחמיאות לה.

על אף הקצב האיטי, ההולם את האווירה הסוריאליסטית, ההצגה עצמה מעניינת ומותחת. בחלקה האחרון, היא נהפכת לסאטירה גם מבחינת טקסט וגם מבחינת המשחק. לעיתים, היא נדמית כמו מניפסט אהבה עצמית משונה של נירו לוי, ולעיתים ברור שאף אחד לא יוכל להתאים לתפקיד הזה מלבדו. כך או כך, הליהוק המטא-תיאטרוני הזה מוסיף עניין חיובי ומעורר מחשבה ודיון.

בהתאם להגדרת היוצרים, היצירה היא אכן ספק קומדיה, ספק טרגדיה וספק משל. אוסיף ואומר שיש גם אלמנטים מז'אנר האימה, דבר שנוצר לעיתים נדירות על במת התיאטרון, ועל כך יש לשבח את היוצרים. בשורה התחתונה, זו הצגה מעניינת, מקורית ומעוררת השראה.

דם דם דא דם

תיאטרון מיקרו

בימוי: יפים ריננברג

כתיבה: רועי מליח רשף

משתתפים: נירו לוי, נועה צנקל, בני שיף, מירי גורליק ויוסף אלבלק.

עיצוב אמנותי: איליה קוץ

עיצוב תלבושות: ולנטינה סטץ

תאורה: אנדריי יודשקין

וידאו וסאונד: יבגני לשצ'נקו

השיר בהצגה: "שיר התן"

מילים: משה סחר

לחן: יוחנן זראי

ביצוע: ריקה זראי

צילום: אילן חזן

עיצוב גרפי: טל מור

מועדים נוספים:

17/1/19 | 19/1/19 | 7/2/19 | 9/2/19 | בכל המועדים ההצגה בשעה 20:00 | תיאטרון ירושלים.




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם תוכן איכותי על אמנות איכותית.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר.

יואל

יואל – תיאטרון צוותא

יואל - נועה שכטר

צילום: נועה שכטר

"יואל", הצגת היחיד האינטנסיבית בביצועו של אבי גולומב, נראית כאילו נלקחה ממגירת התסריטים של מפיק סרטי אקשן הוליוודיים. שוטר שהתייתם מאמו ומחפש את אביו שנטש אותו, נקלע למרדף בניסיון למנוע פיגוע המוני במנהרת הכותל. הכתיבה (רועי מליח רשף) קולחת ודוהרת קדימה כמו מרדף של ג'ק באוור אחרי טרוריסט, ועתירת קלישאות מלבבות כמצופה מהז'אנר, אך הבימוי (נועה שכטר) שמכפיל את כל מה שנאמר כבר בטקסט ומכריח את גולומב לשחק באופן מאומץ וחסר אוויר, לא משאיר לצופים רגע אחד לנשום או להרגיש משהו לבד מחרדה וכאב חד בצלעות. הרשלנות באה לידי ביטוי גם במעברי קיואים מוזיקליים חובבניים ותת-עיצוב תפאורה. נראה שמרוב מאמץ לעשות תיאטרון "מינימליסטי" בחרו היוצרים לוותר על טיפול מעמיק בפרטים. חבל. יש למחזה פוטנציאל להיות רכבת הרים מרגשת ומותחת, חוויה שלא פוגשים כל יום בתיאטרון, אבל בינתיים זה יותר מרגיש כמו תאונה. הגיבור מגיע אל הפצצה, מתלבט בין החוטים ושנייה לפני הפיצוץ חותך את החוט הלא נכון.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

מועדים עתידיים: 10/11/18 | 19:00 ו-21:00

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק

 

 

 

קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.