ארוחת טעימות בארבע מנות

על הצגות פסטיבל תיאטרון קצר 2019

מאת: שרון וגדי ויסברט

מה הסיכוי שזוג הורים, ירושלמים, יצליחו להגיע לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא שנפרש על פני סוף שבוע? עד עכשיו היינו בטוחים שהסיכוי אפסי. אבל בשליחותה הקדושה של מרתה יודעת איפסנו את הילדות אצל הסבתא ושמנו פעמינו לעיר שאין לה זמן לשום דבר, בטח לא לתיאטרון באורך מלא.

א. דרינק ראשון

המתאבן שלנו היה "קצר על הבר", שמתרחש זו השנה השנייה במסגרת הפסטיבל בבר Friends Underground הצמוד לצוותא. את שלושת הקטעים ביים וניהל אמנותית שלומי אדרי. הטעימה הראשונה לא כל כך הייתה לטעמינו. ב"את חברה שלי" שכתבה אורן דיקמן (עוד נחזור אליה בהמשך) מגלמות דקלה הדר ומאיה בכובסקי שתי חברות טובות שנואשו מגברים ומחליטות לנסות זוגיות זו עם זו. חששנו שהערב כולו יתחבר למשפט מהקטע הזה – "תל אביב היא כלא", אבל התבדינו במהרה.

הקטע השני, "זה רק גוף", שכתבה אלונה וינד רז, התחיל כסצנת יפים ויפות על הבר ומאחוריו, עם רמיזות על סקס בשלישיה, אבל התקדם משם לקטע כואב, מרגש ומטלטל על פחד, אחריות והזדקנות. נוגה ונדב ניר (שהם זוג גם בחיים, מה שמסביר את האנרגיה המעולה ביניהם על הבמה) מגלמים זוג נשוי ותיק שמגיע לבר ערב לפני היום הקשה בחייהם. מפגש עם ברמנית צעירה וחסרת עכבות (נועם שנהב) מעמת אותם עם מה שיש ומה שעלול להיות.

אם הקטע הקודם השאיר אותנו עם כאב לב, הקטע השלישי והטוב ביותר בערב, "קוקי" מאת עדינה חיימיס, גרם לנו להתגלגל מצחוק. אפרת ארנון היא חלי, סוכנת מכירות חד הורית עם בעיית סמים, שמחכה לדילר שלה בבר, כשאבא שלה (רמי ברוך) מופיע במפתיע. זהו מערכון נהדר, והכימיה שבין השחקנים מושלמת.

לסיכום, "קצר על הבר", שנכתב כולו על ידי נשים, הדגיש את העובדה הכל כך ברורה שקונפליקט ברור, חזק, טוב, הוא הבסיס לכל קטע תיאטרון משובח.

פסטיבל תיאטרון קצר2 - דניאל לנצוז

פסטיבל תיאטרון קצר | צילום: דניאל לנצוז

ב. קפיצה למשרד

לפני שהגענו למנות העיקריות, נכנסנו ל"קצר במשרד", הצגה בודדת שהתרחשה במשרד צוותא מול קהל של 15 אנשים. להצגה קוראים "ילד מבחנה", וכתב וביים אותה יובל ינאי. בהתחלה, מישהי הזהירה שיש בהצגה פורנוגרפיה, ואנחנו זענו בכיסאות באי נוחות. ככה יכולנו מיד להתחבר למצבו הלא נוח של הבעל (אביעד בנטוב), שצריך לתת זרע לצורך טיפולי ההפריה של אשתו. זו הייתה כניסה חלקה להצגה בת 20 דקות, שבמחצית מתוכה הבעל הבהיר בפעולותיו עד כמה הוא סולד מלתת זרע כפרוצדורה רפואית, ולא יועילו חוברות פורנו, סרטים, שירי מצב רוח בספוטיפיי וקרם לחות ייעודי. לבסוף, הוא קורא לאשתו (קארין סרויה) לעזור.

אשתו נורית מהפרוזדור כטיל מכוון מטרה אחת – להרות.  ואם צריך סקס, אז סקס. אין מכשול שיעמוד בדרכה, כולל האחות המפחידה (נטשה מנור). ולפתע מתוך כל האפיזודה הקומית, הלחוצה, הפיזית הזאת נורתה השאלה לחלל האוויר – האם אני בכלל רוצה ילד?  ברגע שהשאלה נזרקה, הרוטינות הקומיות נשמרו, הפינג פונג הקומי נותר, אבל השאלה הבהבה מעל לכל, כמו האזהרה לגבי הפורנוגרפיה, שריחפה מעל ההצגה וזרעה לחץ – כך גם השינוי הצפוי בחיים והילד העתידי. בסוף לא הייתה פורנוגרפיה, אבל היה מצחיק, מעורר הזדהות ומרגש מאוד.

ג. למה לי פוליטיקה עכשיו?

המקצרון הרשמי הראשון שראינו היה באופן הולם מקצרון מספר 1, שכותרתו הייתה "מקצרון אקטואלי (יש יאמרו פוליטי)". בהצגה הראשונה, "42 מטר רבוע" מאת שמואל נמט ובבימויו של יקיר פורטל, שני מסטולים צעירים (שרון פרידמן ובני אלדר) שוכרים דירה מנכה צה"ל (קטוע זרת) בגילומו של אייל רוזלס. כשהוא בא להחתים אותם על צ'קים לשנה החדשה הם מחליטים לדרוש את הדירה שלו לעצמם.

כאן היה דבר שמאוד הפתיע אותנו:  בניגוד לז'אנר שנוצר בעקבות ביג לבובסקי, דמויות הסטלנים לא היו אלה שקיבלו את הסימפטיה שלנו באופן אוטומטי. הבחורים הצעירים היו דמויות מאוד מעניינות, עם דיאלוג כאילו-סטלני וכאילו-מגניב, שבדרך כלל יש בו היגיון פנימי מעוות שמוביל למסקנה מוזרה מאוד. אמנם, זה הוביל למסקנה מוזרה מאוד אבל לא כתוצאה של הגיון-תחת-השפעה אלא של רצף אסוציאציות מקושקש, מה שגרם לנו לחוסר התחברות לשוכרים.

מצד שני, כשבעל הבית הופיע הוא היה מאוד סימפטי. לא מישהו שמאוד ברור שנהיה בעדו, לא מישהו מושלם או מגניב במיוחד, אבל מישהו שפוי וסטנדרטי שחי את החיים כמו שצריך – שירות צבאי, אישה וילדים, עסק. ואיכשהו, למרות שבדרך כלל בעל הבית-גובה הצ'קים זה מישהו שאנחנו רגילים לשנוא במחזות וסרטים,  במקרה הזה הוא לגמרי גנב את ההצגה ואת הלב. עיצוב הדמויות היה מדויק ומשכנע. פן מעניין בהצגה היה הדיון בצעירים של היום. את הטענות של הדור הנוכחי כלפי הדור הקודם כולנו מכירים, אבל כאן הייתה הביקורת נכחה דווקא כלפי הצעירים, שבוחרים להאשים את העולם בחוסר המעש והכיוון שלהם.

בהצגה השניה, "פוליטיים" (מאת רועי מליח רשף, בבימוי מתן אמסלם ובהשתתפות מאיה קורן, רותם כץ,  זאק פקיאל, אריאל קורט, דניאל מיוני) – בחור מציע לבחורה להתחתן, ואז מתנה את ההצעה בכך שתגיד לו למי הצביעה בבחירות. לפתע, מופיע בחור שני ומחשמל את הראשון. הבחור השני משכנע את הבחורה לברוח ומסביר לה שכולם נהיו פוליטיים. משם יש שיח ססמאות ענף בין דמויות שונות שבאות לגיחות קצרות. הבחורה והבחור מתאהבים אך אסור להם לממש את אהבתם כי הוא דרוזי וזה יהיה אקט פוליטי. מחזה מאוד מעניין וניסיוני, על תהליך התקרנפות, אך לא התקרנפות מבוססת אג'נדה מסוימת אלא על לחץ חברתי שתהיה אג'נדה כלשהי. התקרנפות כהפיכה לבלוג מהלך. המשחק סבל מחוסר אחידות והייתה הרגשה שהמחזה לא נוגע בקרקע – הרעיון היה שם ברור ומעניין, אבל מערכות היחסים היו רק על הדף ואיבדו ממשקלן למול האימה שבהידבקות בלהיות פוליטיים. עוד דבר שחרה לנו זה שהייתה אישה אחת בתפקיד הרומנטי והקצת קלולסי, והשאר גברים, כאילו אין נשים שמדברות על פוליטיקה.

הקטע השלישי, "בשם השם" (מאת תומר אברהם ובבימוי רוני מנדלסון) היה הטוב ביותר במקצרון. בחור שנולד בשם יגאל עמיר (אורי עטיה) מחליט לחיות עם השם שלו בלי לשנות. בשביל להוריד את הסטיגמה משמו הוא יוזם תהליך שלום באיומים. מחזה נהדר ומבריק שמתמודד בקלילות עם שאלת הגורל שטמון בשם שלנו, המון רוטינות קומיות ורגעים של חיבור אמיתי וטוב בין הדמויות, אומץ לחלום על שלום ואמירה מובלעת שהוא לא כל כך רחוק, והכל במשחק מדויק וקליל,  שנתן לדמויות להיות מטומטמות וחובבות יצפאן בדיוק במידה.

 כל אחת משלוש הסצנות שהרכיבו את המחזה הקצר הייתה מפגש בין יגאל עמיר לדמות אחרת – דיילת בשדה התעופה (רותם וייסברג), מנהל היחידה לאבטחת אישים (רועי ויינברג) וראש הממשלה (יובל כרמי). כל מפגש היה מדויק, וחשף רובד נוסף במחשבה על שמות וגורל. אנחנו לא יודעים את זה כעובדה אבל למחזאי, תומר אברהם, קיים כפיל שם שכנראה הטיל עליו צל (מוזמנות ומוזמנים לגגל).

את המקצרון הזה סיימה יצירה בשם "לוויתנים בחלל" שכתבה דניאל כהן לוי וביים איל ויזר. העלילה – מוקדנית חדשה מגיעה לקו חירום לחלליות במצפה רמון. היא נתקלת בחללית שמקיפים אותה לוויתנים. גם פה עיצוב הדמויות היה מעניין מאוד, צוות שחקנים חזק במיוחד שכל אחד קיצוני בדרכו המובחנת – העובדת הנינוחה והערסית קצת (תום אנטופולסקי), הבוס הגבר גבר בתחתונים (עומר עציון), שכל הזמן ציפינו שיוציא חכה ויתחיל לדוג (לא עשה את זה), המוקדנית החדשה (הדר ברוך) עם המון מאפיינים של חוסר ביטחון קומי אותו ביטאה בשלל דרכים פיזיות, האסטרונאוט (אופיר וייל) שראה לוויתנים והלך והפך לחלק מלהקה באופן המתוק ביותר שניתן לדמיין, ובוסית קשוחה וסטרייטית להפתיע, בהתחשב בכל האוסף האוקסימורוני הזה (כרמית מסילתי). עיצוב התאורה כאן ראוי לציון – הוא יצר מרחבים עצומים על במה אחת עם ספוט לכל כיסא, ולמעשה שימש כתפאורה.

ההתרחשות עצמה הייתה עם אמירה קצת ברורה מדי בפנים, במסווה של אנטי מיליטריזם. בסופו של דבר, ללוויתנים בחלל, שהיו דבר מעניין ומוזר בפני עצמו, לא הייתה משמעות מלבד זו המטאפורית, וזה חבל. בין הקטעים קישר על הפסנתר תום חודורוב המצחיק, המוכשר והחרזן, והרווק, כפי שהפנמנו אחרי כמה תזכורות ממנו.

פסטיבל תיאטרון קצר - דניאל לנצוז

צילום: דניאל לנצוז

לסיכום, אנחנו אולי מכורים מדי לאקטואליה ופוליטיקה בחיים שלנו, אבל על הבמה זה לא מספיק כדי לרגש אותנו. אנחנו יכולים לצחוק על זה, אבל זהו צחוק מריר.

ד. כשזה עמוק

במוצאי שבת בשעה 21:00 הגענו למנה העיקרית. בלי הסתייגויות נגיד מיד – מקצרון 3, שכותרתו הייתה "מקצרון בין אישי (מחזות הבוחנים מקרוב מערכות יחסים אינטימיות)" היה שיאו של הפסטיבל. ארבעה מחזות קצרים מעולים, נוגעים, מרגשים, מצחיקים ומאוד מעניינים מבחינה תיאטרלית.

המחזה הראשון היה "העולם התחתון", שכתב אריאל ברונז וביים טל וניג. המחזה מתרחש בעיצומו של משחק שבץ נא סוער שבו משחקים אב (ערן איווניר) ובנו בעל המוגבלות (שלו גלבר), והאם (עירית בנדק) ביניהם. כאשר אחת מחתיכות המשחק נופלת אל מתחת לשולחן האב המסור מוצא את עצמו לפתע בקוטב הצפוני, במפגש בלתי צפוי עם אבא שלו (רודיה קוזלובסקי). זהו מחזה עדין ונוגע ללב, שבמרכזו אדם שרוצה לחיות נכון, לבחור את הבחירות הנכונות, אבל למחשבות שלו יש חיים משל עצמן והוא מוצא את עצמו במאבק נגדן, מאבק לחיים ולמוות.

פסטיבל תיאטרון קצר - דניאל לנצז

צילום: דניאל לנצוז

המחזה השני, "רגליים קרות" (מאת אמיר זלוטר ובבימויה של עמית לוי), מפגיש אותנו עם כלה (רוני אוחנה) שרוצה לברוח מחתונתה ועם הצלמת (רעות אלוש) שמנסה להרגיע אותה. ברקע נמצא החתן (תמיר גינזבורג) שהקשר שלו עם שתי הנשים האלה מניע את כל הדרמה. זהו מחזה קורע לב, עצוב ומכעיס, שמצליח להתמודד עם נושאים מאוד קשים למרות המסגרת הקצרה והאקלקטית. שתי השחקניות נותנות את הנשמה שלהן על הבמה, ודמותו של החתן עוד תחזור לנו בסיוטים.

אחרי החור שנפער לנו בלב הגיע המחזה המצחיק ביותר בפסטיבל. את המחזה "גידול ושמו בועז" כתבה המחזאית אורן דיקמן (זו מהדרינק הראשון), וביימה אנה בניאל. נועה (יעל טל הקורעת) מגיעה לרופא (שרון טייכר) שמבשר לה שיש לה גידול בלב. לא סתם גידול, גידול בשם בועז. בועז (רונן דווידוב) הוא האקס של נועה, ושאריות ממנו יושבות על הלב של נועה ומונעות ממנה למצוא זוגיות. הפתרון שמציע הרופא לנועה מכריח אותה להתעמת עם בועז ולהחליט האם היא מוכנה לעשות את מה שצריך כדי להתקדם בחיים.

שלישיית השחקנים עשה עבודה מעולה. זו פעם ראשונה שאנחנו רואים את טייכר על במה, ואיזה כיף זה. ידוע שפסטיבל תיאטרון קצר באופן מסורתי מושך אליו שחקנים מוכרים שיכולים להתנסות במשהו שונה, ואין ספק שטייכר, שרגיל לרדיו וטלוויזיה, נהנה מכל רגע. גם רונן דווידוב מצחיק מאוד בתפקיד האקס הדוש אבל אין ספק שיעל טל היא זו שגונבת את ההצגה. מי שצופה ב"מגן דוד דרום" המשובחת כבר מכיר את טל בכל נוירוטיותיה, אבל בהצגה הזו היא מציגה יכולות פנומנליות של חוסר החלטיות, פתטיות, ועליבות קומית מופלאה. מתחת לקומדיה משובחת יש גם כאב עמוק ופצע, וזה הופך את ההצגה למשובחת אף יותר.

את הערב, והפסטיבל, סגרה ההצגה "תצרף" (מאת יאנה שלי, בבימוי מרב שפר ויואב היימן). היוצרת החליטה להראות לתיאטרון הקצר מאיפה משתין הדג ויצרה מקצרון משל עצמה – ארבעה מחזות קצרצרים שונים בתוך הצגה קצרה אחת. זו הייתה מחווה ישראלית ומתומצתת ל"תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, וזה היה נפלא. שמונה שחקנים לקחו חלק בהצגה – ג'רי היימן, יעל אלקנה, הדס ירון, יוסי ירום, אלעד סננס, גלי אשכנזי לוין, נעמה אמית, רון ביטרמן.

ארבעה סיפורים שונים, עם כוריאוגרפיה מתוזמנת ומדוייקת שכללה הזזת תפאורה – ארבעה פריטי ריהוט ששינו צורה ומיקום, כל אחד פותח צוהר למרחב זוגי עם שריטה כזו או אחרת, שמתחברים אחד לשני בנקודות שונות ומספרים ביחד סיפור אחד שלם של הקושי בלהיות לבד, והקושי בלהיות ביחד.

נציין במיוחד את גלי אשכנזי לוין, ששיחקה את הכלבה טולי שנותנת לבעלים שלה את כל מה שהוא צריך, אבל לא יכולה לקבל את זה ממנו בחזרה. המשחק שלה הוא אנרגטי, מדויק, מלא חן ומרגש, ולא מופרך לומר שטולי הכלבה היא הדמות האנושית ביותר שראינו בפסטיבל. לסיכום, קחו לנו את הלב, תדרכו עליו שוב ושוב, אנחנו כבר נמחא כפיים ונגיד לכם תודה.

ולסיכום כללי, את הפסטיבל השנה ניהלו אמנותית גור קורן וארז דריגס. בועדה האמנותית ישבו נועה שכטר, מוריה זרחיה ומולי שולמן. הצוות המוכשר והמשובח הזה הרים פסטיבל מעורר השראה, שלנו, כיוצרים, עשה חשק מיד לשבת ולנסות לכתוב את אחד המחזות שיגיעו לבמה המיוחדת הזו בשנה הבאה. אהבת התיאטרון נשפכה מכל דקה בפסטיבל – על הבמה, ליד הבר או במשרד הקטנטן. 12 יצירות שנולדו מאהבה גדולה ומכאבים גדולים לא פחות.

לפעמים אומרים על מחזות קצרים שעולים בפסטיבל ובכלל – "עכשיו צריך להפוך את זה למחזה שלם". לפעמים זה נכון אבל לפי דעתנו כל המחזות שעלו במסגרת הפסטיבל השנה היו מושלמים לפורמט, קצר וקולע.

פסטיבל תיאטרון קצר 2019

תיאטרון צוותא

ניהול אמנותי: גור קורן וארז דריגס

ועדה אמנותית: נועה שכטר, מוריה זרחיה ומולי שולמן.

מקצרון 1 –

לוויתנים בחלל

מאת: דניאל כהן לוי

בימוי: איל ויזר

משחק: הדר ברוך, תום אנטופולסקי, אופיר וויל, עומר עציון וכרמית מסילתי

ע. במאי: ליאור שמש

פוליטיים

מאת: רועי מליח רשף

בימוי: מתן אמסלם

משחק: מאיה קורן, רותם כץ, זאק פקיאל, אריאל קורט ודניאל מיוני.

בשם השם

מאת: תומר אברהם

בימוי: רוני מנדלסון

משחק: אורי עטייה, רותם ויסברג, רועי וינברג ויובל כרמי

ע. במאי: ליאור שמש

42 מטר רבוע

מאת: שמואל נמט

בימוי: יקיר פורטל

משחק: שרון פרידמן, אייל רוזלס ובני אלדר

ע. במאי: כרמל סלע

מוסיקה: ניר ג'ייקוב יונסי

מעצבת תפאורה: נועה אתגר

מעצבת תלבושות: מאיה בבילה

עיצוב תאורה: יאיר סגל

מעברים מוסיקליים: תום חודורוב

ניהול אולם: נדב פורטיאנסקי

מקצרון 3 –

רגליים קרות

מאת: אמיר זלוטר

בימוי: עמית לוי

משחק: תמיר גינזבורג, רעות אלוש ורוני אוחנה

ע. במאי: הילה נס

מוסיקה: יהונתן מגון

העולם התחתון

מאת אריאל ברונז

בימוי: טל וניג

משחק: ערן איווניר, עירית בנדק, שלו גרבר ורודיה קוזלובסקי

ע. במאי: עופר גרינברג

תצרף

מאת: יאנה שלי

בימוי: מרב שפר ויואב היימן

משחק: ג'רי היימן, יעל אלקנה, הדס ירון, יוסי ירום, אלעד סננס, גלי אשכנזי לוין, נעמה אמית ורון ביטרמן.

ע. במאי: עופר גרינברג

גידול ושמו בועז

מאת: אורן דיקמן

בימוי: אנה בניאל

משחק: יעל טל, שרון טייכר ורונן דווידוב

מוסיקה: רן בגנו

ע. במאי: טליה ברטפלד

מעצבת תפאורה: עדי ביבר

מעצבת תלבושות: רוני שימרון

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מנהל אולם: גיא באומהקר

קצר במשרד – ילד מבחנה

מאת ובבימוי יובל ורדי

עיצוב חלל: רוני שימרון

משחק: אביעד בנטוב, נטשה מנור וקארין סרויה

קצר על הבר

ניהול אמנותי ובימוי: שלומי אדרי

את חברה שלי | מאת: אורן דיקמן | משחק: דקלה הדר, מאיה בכובסקי ושלומי אדרי

זה רק גוף | מאת: אלונה וינד רז | משחק: נוגה ניר, נדב ניר ונועם שנהב

קוקי | מאת: עדינה חיימיס | משחק: רמי ברוך, אפרת ארנון ושלומי אדרי.

להכנה במיקרו, הניחו עם הפנים כלפי מטה

על ההצגה "דם דם דא דם"

מאת: תמר צפריר

תיאטרון "מיקרו" הירושלמי בניהולה האמנותי של אירנה גורליק מעלה בימים אלה הצגה בשם די תמוה, "דם דם דא דם". זה שם שלא חושף הרבה, אם בכלל. מצד אחד, מתעוררת סקרנות ומצד שני, ספקנות. בהגיעי לתיאטרון "הבית", בו התארחה ההצגה בתל אביב, לקחתי לי כתמיד פלייר של ההצגה. התמונה על גביו נראתה מעט טלוויזיונית, ויחד עם קלישאת הטלנובלות שדבקה בנירו לוי, אני חייבת להודות שציפיתי לראות הצגה בעלת אופי בידורי. כמה שאני התבדיתי.

"דם דם דא דם" חושפת את סיפורם של זוג הורים לילדה מפונקת שמאוהבת בנירו לוי. הם גרים במה שנדמה כמו יער שורץ זאבים. ההורים מחליטים לחטוף את נירו ולחתן אותו עם בתם נעמה. הם מסממים אותו, כופתים אותו, מאיימים באלימות. הכל למען האושר של נעמה.

ההצגה עצמה מתחילה באווירה אפלולית. תפאורה מעניינת ומקורית ועל גביה הקרנה של מסך שלג מרצד ורעש לבן מתאים. תנועת השחקנים על הבמה מייצרת אווירה סוריאליסטית של חלום בלהות. המשפחה המשונה מעוררת תחושות של סלידה ואי נוחות בקהל. נירו נכנס לפתע לבמה, קצת לא קשור לתוך העולם המסויט, עם מונולוג די צפוי ששובר את האווירה שיצרו שאר הדמויות. מתעוררת השאלה מה מעשיו ביער, בשיחת טלפון עצבנית ושפה יומיומית? הוא מנציח דמויות אחרות ששיחק בעבר בטלוויזיה, אך ככל שממשיכה ההצגה, מתבהר שהאנומליות הזו, החיבור בין כמה וכמה עולמות וסוגות, הוא המנוע של ההצגה. בהתאם, דמות המספר החיצונית שמגולמת בהקלטה, מגדילה את המתח בין הז'אנרים השונים מהם מושפעת ההצגה.

דם דם דה דם 2 - ארלה הצמצם הבוער

דם דם דא דם. צילום: ארלה הצמצם הבוער

ככל שהעלילה מתקדמת, כך גוברת הסקרנות ומתעצמות השאלות. למה הדברים הם כמו שהם? מה הולך להיות? מה משמעות המטפורות השונות? לאט לאט, התהיות הללו מתרבות ויוצרות תחושה של מתח כמו בעת צפייה בסרט אימה. החטיפה, היער והזאבים שמייללים מדי פעם מסביב מתנקזים לחתונה כדת משה וישראל. אפילו מגיע רב! אך מי מהנוכחים ייצא מהחתונה הזו בחיים?

ההצגה עוסקת בכמה וכמה נושאים, וביניהם מסרים על אהבה אמיתית, אמת מול משחק וביקורת על דור ה-Y המפונק. כל אלה מסרים די נדושים שהעיסוק בהם נמצא בכל עבר, אך בהצגה הזו הם מטופלים מזווית מרתקת, מוגשים במעטפת טובה של טקסט מקורי, בימוי מתוחכם ומיזנסצינה אסתטית להפליא.

אמנם, במהלך ההצגה יש שימוש בכדור מראות, מה ששוב מהווה סיכון ליפול לקלישאה, אך השימוש המעודן בו רק מוסיף עוד רובד קסום למערכת שלמה של שפה ויזואלית מדויקת. באמצעים די פשוטים המעצב האמנותי איליה קוץ יצר יער שממנו מגיחות דמויות וגם נבלעות בתוכו. ההקרנות המינימליסטיות לא מאפילות על התפאורה ולא לוקחות את מקומה כבדרך כלל, אלא רק מחמיאות לה.

על אף הקצב האיטי, ההולם את האווירה הסוריאליסטית, ההצגה עצמה מעניינת ומותחת. בחלקה האחרון, היא נהפכת לסאטירה גם מבחינת טקסט וגם מבחינת המשחק. לעיתים, היא נדמית כמו מניפסט אהבה עצמית משונה של נירו לוי, ולעיתים ברור שאף אחד לא יוכל להתאים לתפקיד הזה מלבדו. כך או כך, הליהוק המטא-תיאטרוני הזה מוסיף עניין חיובי ומעורר מחשבה ודיון.

בהתאם להגדרת היוצרים, היצירה היא אכן ספק קומדיה, ספק טרגדיה וספק משל. אוסיף ואומר שיש גם אלמנטים מז'אנר האימה, דבר שנוצר לעיתים נדירות על במת התיאטרון, ועל כך יש לשבח את היוצרים. בשורה התחתונה, זו הצגה מעניינת, מקורית ומעוררת השראה.

דם דם דא דם

תיאטרון מיקרו

בימוי: יפים ריננברג

כתיבה: רועי מליח רשף

משתתפים: נירו לוי, נועה צנקל, בני שיף, מירי גורליק ויוסף אלבלק.

עיצוב אמנותי: איליה קוץ

עיצוב תלבושות: ולנטינה סטץ

תאורה: אנדריי יודשקין

וידאו וסאונד: יבגני לשצ'נקו

השיר בהצגה: "שיר התן"

מילים: משה סחר

לחן: יוחנן זראי

ביצוע: ריקה זראי

צילום: אילן חזן

עיצוב גרפי: טל מור

מועדים נוספים:

17/1/19 | 19/1/19 | 7/2/19 | 9/2/19 | בכל המועדים ההצגה בשעה 20:00 | תיאטרון ירושלים.




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם תוכן איכותי על אמנות איכותית.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר.

יואל

יואל – תיאטרון צוותא

יואל - נועה שכטר

צילום: נועה שכטר

"יואל", הצגת היחיד האינטנסיבית בביצועו של אבי גולומב, נראית כאילו נלקחה ממגירת התסריטים של מפיק סרטי אקשן הוליוודיים. שוטר שהתייתם מאמו ומחפש את אביו שנטש אותו, נקלע למרדף בניסיון למנוע פיגוע המוני במנהרת הכותל. הכתיבה (רועי מליח רשף) קולחת ודוהרת קדימה כמו מרדף של ג'ק באוור אחרי טרוריסט, ועתירת קלישאות מלבבות כמצופה מהז'אנר, אך הבימוי (נועה שכטר) שמכפיל את כל מה שנאמר כבר בטקסט ומכריח את גולומב לשחק באופן מאומץ וחסר אוויר, לא משאיר לצופים רגע אחד לנשום או להרגיש משהו לבד מחרדה וכאב חד בצלעות. הרשלנות באה לידי ביטוי גם במעברי קיואים מוזיקליים חובבניים ותת-עיצוב תפאורה. נראה שמרוב מאמץ לעשות תיאטרון "מינימליסטי" בחרו היוצרים לוותר על טיפול מעמיק בפרטים. חבל. יש למחזה פוטנציאל להיות רכבת הרים מרגשת ומותחת, חוויה שלא פוגשים כל יום בתיאטרון, אבל בינתיים זה יותר מרגיש כמו תאונה. הגיבור מגיע אל הפצצה, מתלבט בין החוטים ושנייה לפני הפיצוץ חותך את החוט הלא נכון.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

מועדים עתידיים: 10/11/18 | 19:00 ו-21:00

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק

 

 

 

קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.