פסטיבל עכו על רגל אחת

מה עומד להיות בפסטיבל עכו 2013?

מאת: אירית ראב

פסטיבל עכו. צמד המילים הללו מעורר כל כך הרבה אסוציאציות, כל כך הרבה דעות, אבל על אף העובדה שרבים מתייחסים באופן שונה אל הפסטיבל הזה שנהפך כבר למוסד תרבות, אין ספק כלל כי מדובר באחד מאירועי התיאטרון החשובים בשנה.

בכל סוכות, אינספור יוצרי וחובבי תיאטרון מצפינים אל העיר שנפוליאון ניסה לכבוש. במהלך כמה ימים, העיר העתיקה מתמלאת קולות חדשים, חדרי האבן והאולמות המקושטים עוטים עולמות בדיוניים והדי הרוחות של כלואי הכלא משתתקים לכמה ימים, מחכים לגלות איזו הצגה תפרוץ את הגבולות שמזמן כבר נפרצו.

השנה, הצוות האמנותי התחלף, והמשמר שעד כה הופקד על ידי סמדר יערון, כעת מובל על ידי גיל אלון. דבר זה השפיע באופן ישיר על בחירת החומרים והמחזות, כאשר המגוון התיאטרוני המוצע לצופים מציע קולות אחרים, המעניקים פרספקטיבה קצת שונה על המציאות של היום ועל עולם התיאטרון בכלל.

אז מה עומד להיות השנה בפסטיבל? כמתכונת הרגילה, יש 10 הצגות תחרות, הצגות אורחות ומופעי תיאטרון רחוב. בנוסף, כי חווית פסטיבל עכו לא ממש שלמה בלי זה, הצופים יכולים לגלות את סמטאותיה של עכו מחדש, לאכול בחומוס הטוב ביותר בארץ ולקנות מיני מתיקה ובגדים מסורתיים.  לנועזים מביניכם, מומלץ לתייר במוזיאון של הטמפלרים, אם תצליחו למצוא אותו, כלומר.

מבין עשר ההצגות שעומדות להציג במסגרת התחרות, ישנן כמה הצגות שלכדו את עינה של מרתה (ואת עיני שלי). ההצגה "עיניים עצומות" מאת ובבימוי יאשה קריגר מציגה את הצד הכל כך מוכר ועם זאת כל כך נסתר של התיאטרון, בו יש עירוב בין קודש לחול, בין מכירות לזנות, בין יצירה לאונס. מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", מאת אינה אייזברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מציגה את המציאות כמו שהיא, בצורה זו או אחרת, של כמה תל אביבים ופייסבוק אחד, כשצבע אדום ברקע.

ההצגה "חוצבמה" מציעה לצופים, באופן טורדני ולופת, את הסצינות שעד כה הוחבאו מעין, כגון עקירת העיניים של אדיפוס, הריגת הילדים של מדיאה וכן הלאה. כמו יצירותיו הקודמות של רועי הרץ-רוסו (שהפעם חבר ליוצר רן בכור) אין ספק כי הקהל לא יוכל לצאת אדיש גם מההצגה הזו. ההצגות "אורח זר", בבימוי ורה ברזק שניידר, ו-"סתיו", מאת ובבימוי אמיר דוליצקי, מביאות לקהל סיפורים קטנים-גדולים, על משפחה ואהבה, על הערגה לאחר ועל הכמיהה להשתיק את הלב הכואב.

חוצבמה. צילום: סיגל שגב. עיבוד תמונה: זהר רון

בנוסף לאלו, ישנן הצגות אורחות רבות, חלקן הוצגו כבר, חלקן זו הפעם הראשונה שהן עולות על במה. בין היתר, הצגות אלו כוללות את "עיניים" של התיאטרון הערבי-עברי, "הליכה למעשה" ו-"סלי עלא אל נביא" של אנסמבל תמנונים, "רגע לפני ששש" של תיאטרון שלומי ועוד. כמו כן, כמו בכל פסטיבל, גם השנה יהיה יום עיון ע"ש ד"ר שוש אביגל, הפעם בנושא "תיאטרון ושואה".

אז נכון, חלק מההצגות יגיעו גם ככה למרכז, אבל עדיין, שווה להצפין לעכו, ולו ליום אחד, ולראות את ההצגות הללו בבמה המקורית שלהן, לחזות בקסם של העיר העתיקה שקמה לתחייה, להיווכח שהתיאטרון הישראלי לעולם אינו קופא על שמריו ולקבל מנה גדושה של תיאטרון איכותי ואחר.

"הביטו בנו וראו מי אתם"

על ההצגה "רצח יצחק"

מאת: אנה מינייב

15 שנה עברו מאז שכתב מוטי לרנר את המחזה "רצח יצחק", אבל רק בחודש האחרון הוא עלה בבכורה ישראלית, והסיר את הפלסטר מהפצע שלא הגליד מעולם מאז רצח יצחק רבין בשנת 1995. עברו הרבה שנים מאז, ממשלות התחלפו, החברה הישראלית החלה להתעורר מתרדמתה והרצח הנורא נותר כזיכרון קולקטיבי מעומעם.

באומץ רב, בחר לרנר להפנות את אור הזרקורים אל אובדן השפיות, אובדן התקווה, אובדן צלם האנוש. בפאנל שקדם להצגה הגדיר לרנר את התופעה הזאת כ"בעבוע של טירוף קולקטיבי, שמקורו בלאומנות משתלטת" ואת הטירוף הזה, השליך לרנר על חבורה של הלומי קרב שהתקבצו בבית משוגעים אחד לאחר שאיבדו את היקר להם מכל, את עצמם. במסגרת זו מנסים הם להעלות הצגה על רצח רבין, דבר שמציף אצל כל אחד מהם את המציאות שהביאם עד הלום.

את המחזה המוטרף הזה העלה רועי הרץ רוסו על במת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. הרץ רוסו רצה להשמיע את קולם של הלומי הקרב דרך הדור הצעיר, כניסיון התמודדות עם מציאות שאיננה נגמרת ורלוונטית לכולם. כך ניצבו על הבמה השחקנים הצעירים של החוג לתיאטרון, בחירה שהביאה לתהייה לגבי עתידו של דור זה, האם הם חלק מהטירוף המתמשך הזה?! כנראה שכן, כי כולנו חלק ממנו. הדתיים, השמאלנים, הרבנים, הזונות, המתנחלים, האופוזיציה, הקואליציה, כולם שם, כולם חלק מהטראומה הישראלית המגובשת, העוברת מדור לדור. "הסיבה לבחירה באנשים הכואבים האלה, זה החיבור לכאב, הלומי הקרב שילמו מחיר נורא על המלחמות הנושנות הללו", אומר לרנר שמסתכל על כל המציאות הזאת בצורה סוריאליסטית, כזאת שמציגה את המצב שלנו כאומה בתור מחלה שמחלחלת אט אט לכל אחד מאיתנו.

פסיפס הדמויות שנוצר על הבמה יצר תחושה של כאוס מתגבר, בעודם שוקעים בטראומה וצוללים מתוכה, אבדו קולותיהם. דיבורם הפך למקבץ סיסמאות נדושות וסבלם הפך לקשה מנשוא. לרגעים, ניתן היה לשמוע את הזעקה פורצת מתוכם­­ ושוב נמסה בחלל, עד שלא נותר דבר למעט הפחד בעיניהם, הפחד שלא ישובו עוד להיות בני אנוש.

זאת הצגה שבועטת ללא כל חשש במקומות הכי כואבים שלנו כחברה, שלא מסתירה שום פגם בה ולא מנסה לטשטש את הגבולות בין ה"שפויים" לאלה שאיבדו את שפיותם בכל מלחמה בה השתתפה מדינת ישראל הצעירה יחסית. ההצגה הזאת, שכל תיאטרון רפרטוארי בארץ לא היה מעז להעלות, הנה נטולת צנזורה ונטולת אשמה, היא מדברת על מה שרבים אינם מעזים לומר או אפילו לחשוב, היא נכנסת עמוק לחלל התודעה ומציפה על פני השטח את השאלה החשובה מכל, האם כולנו בעצם הלומי קרב בצורה כזאת או אחרת?

הבטתי בהם, באלה שכבר לא יזכו להתפכח ולחלום על מדינה ראויה יותר, וראיתי מי אנחנו, כמו הדמויות שעל הבמה, חיים על אדמה ספוגה בדם, מצדיקים מוות של אחרים בכדי שנוכל להישאר בחיים, מתעוורים מרוב תשוקה לאלוהים, כואבים מרוב אובדן ומתרגלים יותר ויותר לכתמי הדם שאט אט מתייבשים על יומני המלחמה.

רצח יצחק

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מוטי לרנר

בימוי: רועי הרץ רוסו

דרמטורגיה: רן בכור

מוזיקה מקורית: אנסטסיה סדומסקי

עיצוב: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מפיקה: יוליה זלקינד

ע. במאי: דנה כץ, יעל כצמן

בהשתתפות: רותם אבגי, יפתח ארז, בוריס גורליק, יעל הוד, עידו ולטר- גרינברג, איתן כרמלי, אביב לוי, קרן מהלל, גדי מגרם, ולדי פלייר, גלעד פרידמן, אדווה פרס, שרון רוזנבאום, שי רוזנפלד