לאכול, להסתמם, לאהוב ולשיר

על ההצגות "התמכרות" ו-"פריד אל אטרש"

מאת: אביבה רוזן

לא קל לאוהבי תיאטרון, המחוברים לתנועת הדמויות על במה או בחלל כלשהו, לצפות בהצגה על מסך. החוויה התיאטרלית הולכת לאיבוד. בעוד שכצופים בתיאטרון אנו בוחרים במה להתמקד ועל מה להסתכל, בצילום ההצגה, הצלמים מחליטים עבורנו. הם מחליטים מתי לצלם את התמונה כולה, מתי להתמקד במשהו מסוים, ובמה להתמקד. לצד זה, בהצגה יש שימוש רב בתאורה, בדרך כלל. התאורה היא רובד נוסף לחוויה הדרמטית, ומעניקה מקום לפרשנות. התאורה התיאטרלית, ככלל, לא עוברת באותה צורה בהסרטה כפי שהוא עוברת בצפייה ישירה בהצגה. כך גם בהצגה "התמכרות", של תיאטרון הפרינג' באר שבע, התאורה לא הוסיפה אלא הטרידה. כחול, אדום, הצבעים נכנסו לחוויית הצפייה בהצגה בצורה מפריעה.

מתוך "התמכרות". צילום: איציק פלתיאל

התמכרות. כולנו יודעים מהן התמכרויות ולכל אחד מאיתנו יש לפחות התמכרות אחת קטנה משלו. אחד מכור לסמים, אחר מכור לעבודה, שלישי מכור לספורט, רביעי מכור לתחביב כלשהו. לא כל ההתמכרויות מזיקות, חלקן אפילו מקדמות. בהצגה הזאת ההתמכרויות הן תולדה של טראומות שריסקו את החיים והופכות, בדרך של סובלימציה חולנית, להתמכרות. היצירה מציגה התמכרויות של אנשים שונים שנפגשות ומפתחות להן חיים ואינטראקציות משלהן, מסתחררות ומסחררות את הדמויות ואת הקשרים ביניהן.

סיפור המעשה כולל פסיכולוגית אחת שמטפלת במכור לסמים, כשיש לה בבית בת מכורה לאכילה אחרי שעברה אונס, בעל מכור לעבודה, והיא עצמה מתפרקת. ועם זאת, אדם הוא לא רק סך כל התמכרויותיו, הוא דברים רבים נוספים. נדבך זה חסר כאן. הנושא מעניין, אם כי מוגש בצורה מעט פלקטית. יחד עם זאת, ההצגה שמה זרקור על נושא חשוב ומהותי, ובוחנת מנגנונים שונים שמובילים להתמכרות ולהתמודדות עמה.

בהצגה פאריד אל אטרש, של תיאטרון יפו, קיוויתי ללמוד משהו מעניין על חייו המרתקים של הזמר שכיכב בסרטים הערביים שהיו מבוקשים כל כך, האיש שגדל במשפחה דרוזית בסוריה ונע בעולם הערבי כנסיך. הוא היה הכוכב הבלתי מעורער של הסרטים המצריים שנצפו בשקיקות בכל העולם הערבי וגם כאן בישראל. קשה לומר שההצגה סיפקה למידה משמעותית, וגם פה כיכבה שטחיות מסוימת. השחקנית הטובה ביותר בהצגה היתה הדר דדון, ששיחקה את אחותו של פאריד, אסמהאן, שלצד יכולותיה המשחקיות גם הפליאה בריקוד.

מתוך "פריד אל אטרש". צילום: רדי רובינשטיין

מרכז ההצגה הוא, איך לא, הזמר של אל אטרש. לא פשוט להתחרות בזמר עם קול מיוחד כל כך. מהנה במיוחד העובדה, שההצגה, כמו התיאטרון שבו היא מופיעה, נשען על עבודה משותפת של יהודים וערבים. זרע קטן של דו שיח ופיתוח של תרבות משותפת. מעניין לציין שהזמר הוא דווקא יהודי, זיו יחזקאל, שמתמחה בשירי פאריד אל אטרש. אני הייתי רוצה לגלות יותר על חייו ואהבותיו של פאריד, ולאו דווקא לקבל מנה נוספת, גם אם טובה בפני עצמה, של שיריו.

התמכרות

תיאטרון הפרינג' של באר שבע

בימוי וכתיבה: יואב מיכאלי ועידן אבישר

משחק: שחר זכאי, אביחי כהן, אלעד כהן, אדווה מסיקה, רותם קשת/טל שלאכטמן.

עיצוב תפאורה: אבי שכוי

עיצוב תלבושות: רקפת לוי

עיצוב תאורה: אורי מורג

עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית: שחר ימפולסקי

פאריד אל אטרש

תיאטרון יפו

כתיבה ובימוי: יגאל עזרתי  

טקסטים נוספים: עדי מור, ראודה סלימן

כתיבה ובימוי: יגאל עזרתי  

משחק ושירה: זיו יחזקאל, ראודה סלימאן, זיוואר בהלול, ג'ורג' אסקנדר, הדר דדון

יעוץ דרמטורגי: עדן אוליאל, עלמה גניהר  

עיצוב: אורי און

תלבושות: סנדרה סכראן

תאורה: זיו וולושין

צילום סטילס: רדי רובינשטיין

כוראוגרפיה: הדר דדון ונאוה אהרוני

ניהול הצגה: זכריני חצור

עריכת וידאו: עאדל אמסיס  

יעוץ אמנותי: גבי אלדור

יעוץ ומיתוג: אלי גרינפלד

בין ייאוש לתקווה מדומה

על ההצגה "ימי התנזים"

מאת: דנה שוכמכר

במרכז היצירה "ימי התנזים", המוצגת בימים אלו בתיאטרון יפו, שלושה חברים אשר נפגשים לילה אחד במרפסת: יונס שחזר לאחרונה משהות בצרפת, מוסא, מועמד לרשות המועצה המקומית ורג'אא', אישה דתייה אשר אחראית על עסק לחלפנות כספים. כולם מייסדי ארגון פוליטי אשר פעלו בו בנעוריהם וביקשו לשנות באמצעותו את העולם, לפחות זה המוכר להם. הם נפגשים במטרה להעלות זיכרונות מהימים ההם, בהם פעלו בארגון, (בערבית משמעות המילה "תנזים" היא ארגון), ולבדוק מה נשאר מהתקופה ההיא. אך, כל שנותר הוא הזדמנות שהוחמצה ליצור ארגון פוליטי משפיע לטובה, דבר המקבל ביטוי בהתדרדרותה של החברה הערבית-פלסטינית לה הם עדים. הם משקרים לעצמם ולסובבים אותם, חולמים על מציאות אחרת ומטיחים אחד בשנייה האשמות על מה שיכול היה להיות ועל מה שהנו. כל זיק של זיכרון לתקופה של ימי התנזים מעורר בהם כמיהה וערגה לעתיד אחר, לעתיד שכבר לא יתגשם, וכך הם מוצאים עצמם נעים בין ייאוש לתקווה מדומה.

איימן אגבארייה המחזאי, מרצה, אינטלקטואל וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות, פרסם בשנים האחרונות מספר מחזות וקובצי שירים. בדומה ליצירותיו הקודמות, גם בזו הנוכחית הוא מבקש לדון בשינויים שחלו בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, בקשיי המיקרו והמאקרו שהיא מתמודדת עמם. במחזה זה, העבר וההווה מתערבבים ביחד וחושפים את הקהל לתמונות שונות מהעבר, לחלומות שהיו ולעתיד הצפוי לבוא, כמו גם למערכות יחסים המתפוררת בין יונס לבין רעייתו ובתו אשר מתגוררות בפריז. במהלך המחזה אומר יונס לסובבים אותו כי הוא כבר מת והם לא מבינים כי החלומות על עתיד טוב יותר על רקע המציאות המתפוררת ברקע, הנם בלתי אפשריים. אני כבר מת, אומר יונס למוסא כאשר הוא חוזר מפריז במטרה למכור אדמות במועצה המקומית על מנת להרוויח כסף ולהשיג עוד קצת צידה להמשך הדרך. ועם זאת, אותה דרך מובילה את יונס אל מותו. התוצר הדרמטי-תיאטרלי המתבטא על הבמה הנו מרגש ביותר, החל במטאפורה על הנפש ההולכת ודועכת ועד המוות הממשי שלו.

"ימי התנזים" | צילום: פאטמה חטיב

יוסוף אבו וורדה הבמאי, המגלם את דמותו של מוסא, בחר להציג את הטרגדיה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, המקבלת ביטוי בעוצמת הרגשות ובמשחקם הנהדר של צוות השחקנים. ההצגה מתקיימת בימים כתיקונם באולם התיאטרון, אך בשל ההנחיות של משרד הבריאות, ההצגה התקיימה ברחבה החיצונית. הבמה החשופה, שעמדה בהנחיות הן מבחינת השחקנים והן מבחינת הקהל, מהווה כמרחב פתוח ונהדר לשחקנים הנפלאים. העיצוב המינימליסטי והמיוחד של אשרף חנא מתמקד במרפסת בה נפגשים הנוכחים, בה הכל התחיל ובה הכל נגמר.

התאורה המדויקת של רועי דביר מצטרפת למוזיקה המרגשת של וואל אבו סלעום, עיצוב פסקול מרתק ביותר המאפשר לתת דגש על הטרגדיה השוררת ביצירה, המתבטאת היטב במונולוג הסיום של יונס. ההישג הנהדר של אבו וורדה הוא במינימליזם, הוא יוצר דרמה אנושית נפלאה, מדויקת ומזוקקת, הזורמת מההתחלה ועד הסוף, בה תמונות עבר והווה משתלבות ביחד ויוצרות מבנה מורכב ועמוק.

שלושת השחקנים מפיקים רגעים מרגשים ונהדרים על הבמה. אבו וורדה מגיש ביצוע נפלא בהיכנסו עורו של מי שאינו מוכן לוותר על העבר וצועד לקראת עתיד בו השתנו חוקי המשחק. לצדו, מכרם חורי מצוין בתור יונס שהגיע למקום בו התגורר לפני העזיבה לפריז ואינו מוכן לקבל או להתמודד עם העובדה כי המקום השתנה בהיעדרו, הייאוש שלו מקבל ביטוי פיזי וקולי, החל בהליכה המאומצת שלו ולאות הגוף, ועד לצעקות אשר הוא מטיח בחבריו מתוך מאבק בשינוי וחוסר יכולת להשלים עמו. לצדם, ראודה סלימאן מכמירה ומרתקת בתור רג'אא', שבדיאלוגים  שלה עם מוסא נוצרים מרקמים של כוח ותעוזה, לצד פיקחון והתרפקות על הטוב שהיה.

בשורה התחתונה,  יוסוף אבו וורדה הבמאי הצליח ליצור הצגה מרתקת, עמוקה ויפה, באמצעות זיקוק וזיכוך של משחק נפלא, טקסט נוגע ואקטואלי, ועיצוב מינימליסטי ומדויק.

ימי התנזים

תיאטרון יפו

מאת: איימן אגבאיירה

בימוי: יוסוף אבו וורדה

משתתפים: יוסוף אבו וורדה, מכרם  חורי, ראודה סלימאן

עיצוב: אשרף חנא

תאורה: רועי דביר

מוזיקה: וואל אבו סלעום

ע. בימוי וצילום: פאטמה חטיב

מועדים נוספים:

13/9/2020 |  20:30

14/10/2020 | 20:30

28/10/2020 | 20:30