קומדיה דל'ארטה ללא מסכות הופכת עז למתוק!

מאת: שני בן דוד

על רקע השדרוג שבא עלינו, החלטנו במרתה יודעת שעלינו לצאת לשם שינוי מאזור הנוחות של הבועה התל אביבית. כנראה שהשכלנו להבין בטיימינג מדויק, שעל מנת ליהנות מתיאטרון מקורי ואיכותי, גיחה לפרינג' בפריפריה היא צעד מבורך. ואכן, "נפולי, ברוקלין, קיסריה" שמציגה בימים אלו בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע (שכדאי להוסיף שמדובר בבית פרינג'י אינטימי ומיוחד במינו), בהחלט ראויה לביקורת מלאה.

כמו רבות וטובות אחרות שכתיבתן נועדה לבימת הפרינג', גם "נאפולי, ברוקלין, קיסריה" הנה הצגה מקורית. זוהי קומדיית שידוכים עם סיפור אחד, שחולש על שלושה מקומות שונים ושלוש תקופות שונות, על אב אלמן, עשיר ומיוחס, שכמה לחתן את בתו היחידה. אולם, זו מצדה אוחזת בכלל בתפיסת עולם פמיניסטית (המקדימה את זמנה בשנים רבות) ונתפסת בסביבתה כמעוכבת חיתון שלא בכדי. האב, שמצדו צמא לקדם את סוגיית דור ההמשך, נאלץ להתמודד לבדו עם עול האלמנות ועם בת עקשנית במיוחד (שדוחה ונדחית ע"י מחזרים עשירים ומיוחסים), ומסרבת בשם גישה פמיניסטית אקטיביסטית שלא מותאמת לתקופתה, לעצור את שושלת המשפחה, אלא אם תזכה לעשות זאת בשם האהבה. אם לא די בכך, עננה כבדה של הבטחה שנדר לאשתו הגוססת טרם התאלמן רובצת מעל האב האומלל ומקשה עליו בחיפוש. הנדר, שמשמש כיסוד לעלילה, גם כאשר הסיפור מתפתח למחוזות נוספים ולתקופות מתקדמות יותר, ממשיך לשמש כמניע העיקרי של האב בפעולותיו.

הקומדיה המקורית של יואב מיכאלי (המחזאי והבמאי) מתחילה בנאפולי ולא בכדי, ולכן סביר שחדי ההבחנה ישימו לב שאין מקרי הדבר ושניכרת ההשראה ממחוזות התיאטרון האיטלקי הנושן. למעשה, הקומדיה שכתב מיכאלי מתבססת על יסודות הז'אנר של הקומדיה דל'ארטה. בהתאם לכך, לכל אחת מדמויותיו הוא כתב טקסט עתיר במילים והצמיד במכוון אפיון המתבטא בשפת גוף ייחודית ותנועות מוגזמות. את המסכה (שהנה סמל מובהק לקומדיה דל'ארטה) החליף מיכאלי במסכה "קולית", המאפיינת כל דמות ודמות בקול משלה, השונה לחלוטין מטון הדיבור של השחקן או השחקנית, מה שיוצר רגעים קומיים על הבמה ומלווה את הדמויות גם בעת שהעלילה ממשיכה למחוזות נוספים. בנוסף, ניכר כיצד ההצגה מכילה מוטיבים עלילתיים על זוג אוהבים, כזה שמבקש בכל מחיר לממש את אהבתו, אך נתקל לצערו במחסום האב ולכן נאלץ להיעזר בתחבולות כאלו ואחרות בדרך לניצחון בשם האהבה.

נפולי ברוקלין קיסריה - סלי פטל

נפולי, ברוקלין, קיסריה. צילום: סלי פטל

 

אולם בשונה מהתיאטרון האיטלקי העתיק, מיכאלי (שנודע בחיבתו לקטעי וידאו ארט ביצירותיו), מתבל את הקומדיה דל'ארטה המודרנית שלו בשלל תחכומים בימתיים מתקופתנו. לראייה, ההצגה נפתחת בקטע וידאו ארט מהעולם הבא, שתפקידיו לספר את הרקע לעלילה, להציג את הדמויות, וכן לסלול עבור הקהל את ההבנה כי קטעי הוידאו ארט הבאים שיוצגו, הם אלו שיבשרו על שינוי הלוקיישן והתקופה בחלקי ההצגה הבאים. כמו כן, מיכאלי, שמתאים את יצירותיו לתקציב ולאילוצי תיאטרון הפרינג', הופך באופן מתוחכם את החסרונות ליתרונות. כלומר, בשונה מהתפאורה והמסכות הססגוניות של קומדיה דל'ארטה הקלאסית, או לחילופין של הצגות עתירות תקציב, התלבושות והתפאורה בהצגה זו אינן אלו המכתיבות לצופה את רוח המקום והתקופה. אמנם, השחקנים מחליפים תלבושות, אבל התפאורה מסביבם נשארת זהה לכל אורך ההצגה, ולכן ניכר כי מרבית הססגוניות מוטלת דווקא על הטקסט, הבימוי ומיומנותם של השחקנים. הדמויות המגולמות ע"י חברי "אנסמבל עיט", בשילוב עם קטעי הוידאו ארט ובימויו של מיכאלי המתבסס על יסודות הז'אנר, הופכים את החוויה התיאטרונית לחדשנית, מצחיקה במיוחד, וכזו שמשכיחה את חסרונות התקציב של הפרינג'.

חברי "אנסמבל עיט" (רובם בוגרי בית הספר למשחק ע"ש גודמן), מגלמים את דמויות הקומדיה המקורית של מיכאלי, והם בהחלט מצליחים לגלגל את הקהל מצחוק. על השחקנים מוטלת משימה שדורשת ריכוז מלא ומיומנות שיא, על מנת שיצטיינו בעת ובעונה אחת בביצוע טקסטואלי, ויזואלי ו-ווקאלי. הטקסט העשיר של הדיאלוגים והמונולוגים (שמותאמים לרוח המקום והזמן של הרגע המומחז) והתנועות המודגשות באופן מוגזם לכאורה, שמאמצים השחקנים לשם גילום הדמויות והמחשת הסיטואציה, דורשים מהם גם עבודת צוות ותיאום מוחלט. כל אלו ועוד, הופכים את חברי אנסמבל עיט למצטיינים במולטי-טסקינג, ובהחלט ניכר שבזכות עבודה יסודית מוקדמת, הם עושים מחווה משובחת לתיאטרון הדל'ארטה העתיק ואף מציבים רף גבוה לתיאטרון הפרינג' הישראלי.

היצירה המקורית של מיכאלי מוסיפה לעלילת הדל'ארטה גם ביקורת. למעשה, מדי פעם השחקנים מבליחים הערה כזו או אחרת לקהל, המנסה לחבר את הצופה למציאות חייו של השחקן המצוי, בעיקר בפרינג'. ההערות המובלעות לא מוציאות לרגע את הקהל מריכוזו. להיפך, הן משרתות את הפן הקומי, על אף שבחובן הן טומנות ביקורת חברתית-תרבותית נוקבת ולא מצחיקה במיוחד. כמו כן, לאורך ההצגה שזורה ביקורת על מעמד האישה בכל התקופות, וככל שמתקדמת העלילה, הביקורות מתווספות. למשל, כאשר הדמויות מגיעות לברוקלין, ניכר שלא רק שמעמדה של האישה אינו משתפר בחסות הדת היהודית, אלא שגם נוספת ביקורת על היהדות החרדית, או לפחות על הפרשנות החרדית לערכי הדת, שמקדשת ערכים פוליטיים על חשבון המוסר.

ברוקלין 2 - סלי פטל

צילום: סלי פטל

כאשר מתקדמים לחלק השלישי והאחרון בהצגה מגיעים לקיסריה. שם מיכאלי שוזר גם ביקורת חברתית על התרבות הקפיטליסטית-ליבראלית של ישראל בת ימינו. בכלל, ניכר כי בטנו מלאה על הכלכלה הליברלית המעיבה במהותה על בני האדם, ולכן זה שלכאורה היא מטיבה עם מעמד האישה כשהיא לא מבדילה (לפחות לא כמו בעבר) על רקע מין או מעמד, הופך לבלתי רלוונטי. בהתאם לכך, בחברה שמקדשת רווח כלכלי, על בני האדם לבחור במקצוע שיעשיר בהכרח את חשבון הבנק, במקום את הנפש. אולם בדיוק בשל כך בני האנוש הופכים מתוסכלים וחסרי מוטיבציה לחיים שכרוכים בויתור על חלומות, ושלא עולים בקנה אחד עם רווח כלכלי. אולי בהקשר זה, חשוב להוסיף ולשבח את מיכאלי שעושה חסד נוסף עם צופיו. הביקורת הנוקבת המתבטאת בשלל נושאים וגוונים, לא רק שאינה מכבידה על צופיו, אלא שהיא גם אמצעי המשרת את ההצגה הקומית בהומור משובח. בנוסף, הביקורת מציגה את תפיסת עולמו הפייסנית, שמאמינה שאם רק נרצה ונאמין – מעז עוד ייצא מתוק. בגלל האופן הקומי והגישה הפייסנית, הצופה לא מרגיש צורך להתנגד לביקורת, וכך יוצא נשכר גם בחומר מעניין למחשבה.

בית הפרינג' הקטן והמקסים בבאר שבע, האנסמבל המוכשר מהפריפריה, והמחזאי והבמאי המבריק, בהחלט יכולים להסב נחת לחובב התיאטרון באשר הוא. מעבר לעובדה שמדובר בהצגה מצחיקה ביותר, שעושה מחווה לתיאטרון עתיק ומשלבת בחן ביקורת חברתית בתיאטרון עכשווי ואיכותי, היא בהחלט יכולה להוות דוגמה ליוצרים מהבועה התל אביבית. אל נא תטעו! אין מדובר בביקורת נוקבת על היצירות התל אביביות, אולם בהחלט ניתן לומר שלאחרונה קשה שלא להבחין בתופעה החוזרת על עצמה בהצגות שונות, ובפרינג' בפרט. החופש האמנותי שנוצר בתיאטרון הפרינג' מאפשר ליוצריו יצירה ללא גבולות, בעיקר בכל מה שקשור להפקה ובימוי (דבר שברוב המקרים הוא מבורך). אך לאחרונה ניכר שישנן יצירות שלעיתים דווקא החופש והיעדר הגבולות גורמים ליוצריהן להתעסק באינטנסיביות באופן המספר את הסיפור ולאו דווקא בסיפור עצמו. אם לדייק, ניכר שגבולות אמנותיים מטושטשים מדי (שאמנם מאפשרים חופש בבימוי והפקה שעוטפים את העלילה) גורמים לתוכן ללכת לאיבוד.

לסיכום, ניתן לומר שמיכאלי ואנסמבל עיט, שנותנים כבוד ראוי לתוכן, לצד השקעה נכונה בעטיפה של בימוי והפקה ייחודיים, בהחלט יגרמו לכם להתגלגל מצחוק! על כן, חשוב לשבח ולהוסיף  שמדובר ביצירה שמשמשת דוגמה ראויה לשילוב בין וויזואליות יצירתית וחדשנית לבין תוכן דרמטי בועט ומצחיק. האיזון האמנותי הזה הופך תקציב דל של הצגת פרינג', ביקורת חברתית נוקבת ואפילו נסיעה ארוכה לבאר שבע, מעז למתוק!

נפולי, ברוקלין, קיסריה

פרינג' באר שבע

כתיבה ובימוי: יואב מיכאלי

תאורה: אורי מורג

תלבושות: דלית ענבר

וידאו ארט: אלי לוי

שחקני אנסמבל עיט: קובי אדרת, אורן אטיאס, רעות גיל, דני שפירא, רועי גור, איציק מנשהרוב ואביחי כהן

שחקנית מצולמת: צהלה מיכאלי

צילום: סלי פטל

מועדים נוספים: 9-10/5/18 20:15

המלך הוא עירום

 על ההצגה "הקמצן לאן?"

מאת: מור זומר – יעקב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תיאטרון? האם אנו מדברים על מופעי בידור? על פסטיגלים למיניהם? או- רחמנא ליצלן- על אמנות?

האם אמנות התיאטרון מתה? או שינתה את פניה עד ללא היכר? לאן מועדות פניו של התיאטרון בכלל, והתיאטרון הקלאסי בפרט?

ההצגה "הקמצן, לאן?” עוסקת באופן גרוטסקי ומצחיק עד דמעות בפער הזה, שאינו מצחיק כלל, שבין הרצוי למצוי. כמו הרבה הצגות אחרות בדורה, גם היא חושפת את המתח שבין הרצון ליצור משהו בעל משמעות ובין הצורך להתקיים, להתפרנס, להביא קהל. המתח הזה קיים גם בבסיסן של אמנויות אחרות, כגון מוזיקה או ספרות, ולעתים קרובות יצר ההישרדות גובר על מאוויי הנפש האמנותית.

רובנו קראנו וניסינו לפענח את "הקמצן" המפורסם של מולייר בשיעורי הספרות בתיכון. רובנו ראינו בקריאתו מטלה, דבר מה לא נעים במיוחד שעלינו לעשות, כמו הרבה דברים אחרים, במסגרת בית הספר. מעטים מאיתנו דימו לעצמם כיצד עשוי היה להיראות מחזה זה על הבמה, ולו היינו עושים זאת אולי היינו רוחשים לו חיבה בכל זאת.

אנו פוגשים בשלושה שחקנים בלהקת קומדיה דל'ארטה (ברק גונן, אלה גופר עבוד, חיים עבוד)  ערב הצגת הבכורה של "הקמצן"; ברגע האחרון מחליט הבמאי לבצע שינויים מרחיקי לכת בהצגה בכדי לעשותה "מסחרית" יותר. כך קורה שאל הטקסט המוכר והמאוס-למחצה מתווספים קטעי מוזיקה פופולארית, בדיחות אקטואליות והומור פיזי המודגש במיוחד באמצעות המסכות האופייניות לסגנון התיאטרון האבוד הזה. השימוש במסכות הופך את הדמויות למוקצנות, כאשר מראה המסכה מעצב את אופייה ואת תכונותיה הבולטות והגרוטסקיות של הדמות. התנועות המוגזמות והקולות המובחנים יוצרים אפקט קומי בלתי נדלה, שמצליח לגרור צחוק לבבי אפילו מאדם ציני שכמותי.

דמותו של הרפגון (ברק גונן, האחראי גם על העיבוד), הקמצן הבלתי נלאה, “מגולמת" על ידי שחקן ותיק הנקרע בין זיכרון האמנות שלשמה בחר במקצוע ובין הרדיפה הבלתי אפשרית אחר פרנסה. הוא מתקשה, יותר מכולם, להתמודד עם הפיכת ההצגה המקורית לגרוטסקה מגוחכת שכל מטרתה להצחיק את הקהל, מבלי לעורר מחשבה או דיון.

האנטיתזה לדמות זו היא דמותו של השחקן הצעיר (חיים עבוד, שגם ביים), שחוזר ומבקש שיסיימו את החזרה מהר ככל הניתן כי יש לו חלטורה להגיע אליה; הוא פניהם של השחקנים הצעירים לכאורה, שכמו ב"במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי, המשחק הנו מקצוע עבורם ותו לא- דרך להתפרנס בעולם קשה ואכזר. כמובן שהוא מסכים לכל גחמה של הבמאי (אלה גופר עבוד), המבקש להטות את ההצגה לכיוון פופולארי יותר, “ריאליטי" יותר, משמיט קטעים ומגחיך אחרים במטרה לפנות לקהל "בגובה העיניים", כלומר, נמוך ככל הניתן.

נותר רק לתהות האם ההצגה מדמה, במובן מסוים, תכנית ריאליטי; הרי היא מציגה בפנינו דמויות מוקצנות שלכל אחת מהן תכונה אחת המועצמת למטרות בידור גרידא. יחסנו אל אנשים כאלה בחיים "האמיתיים" סובלני יותר, בדרך כלל, מאשר יחסנו אליהם כאשר הם מוצגים כמקור לשעשוע.

מעניין לחשוב על כך שמולייר עצמו נתקל באותן בעיות בדיוק. המחזות שכתב היו מחזות ממומנים, שנוצרו בזכות כספם ולמען הנאתם של המלך ובני האצולה. באופן אירוני, אל קהל זה כוונו למעשה חיצי הסאטירה. הוא נאלץ ליצור בגדר "המותר" ולהקפיד כי הדברים לא ירתיעו את הצופים המיועדים ולא יהיו חדים מדי או מעוררי דיון. הדמויות הסטריאוטיפיות במכוון שיצר נועדו להצחיק ולהגחיך, מבלי לחשוף את האידיאולוגיות העומדות מאחוריהן. הביקורת חבויה תחת ערימות של גרוטסקה, כך שמי שמבקש לפענחה מסוגל לכך ומי שלא – לא. למרות כל זאת, כיום נחשבים מחזותיו של מולייר לקלאסיים, איכותיים ומעוררי דיון. אי אפשר שלא לתהות האם הזמן הוא המעניק לדבר מה את ערכו במבט לאחור.

אלא שכיום תכני התיאטרון, והאמנות בכלל, מוכתבים על ידי מלך אחר לגמרי: הקהל. יוצר המבקש להתקיים בכבוד מיצירתו צריך לגרום לכך שיצרכו אותה כמו כל מוצר צריכה אחר. כמוצר צריכה, על היצירה לספק את הצרכים הפשוטים ביותר של הקהל לבידור, אסקפיזם, קצת צחוקים משוחררים. בכדי להגיע לקהל רב ככל הניתן יש לוותר על כמה ציפיות ארכאיות ומיותרות, כגון השאיפה להיותו של מחזה בעל ערך תרבותי ושכלי עבור צופיו. יוצר התיאטרון המודע למערומיו של המלך לא יצביע עליהם לעיני כל, משום שאז יאבד את תמיכתו וכספו.

המסר שמעביר המחזה המקורי מזהיר כי אדם המבקש הכול לעצמו יישאר קירח מכאן ומכאן. מי הוא, למעשה, זה המבקש לתפוס את החבל משני קצותיו? האם זה היוצר המיואש, המבקש ליצור אמנות למראית עין שכל מטרתה לגרוף רווחים והצלחה מסחרית, ונותר כשבידיו נאד נפוח וריק מתוכן? או שמא הצופה, המבקש לצרוך תרבות למראית עין, ומוצא עצמו אל מול בידור זול שאין בו ערך אמיתי?

הקמצן, לאן?

להקת סקפינו

תיאטרון הסימטה

מאת: ברק גונן

בימוי: חיים עבוד

שחקנים: ברק גונן, חיים עבוד, אלה גופר עבוד.

מסכות: יהודית גרינשפן

תלבושות: מירב נתנאל

עריכה מוזיקלית: נדב וצלר

ניהול הצגה: אריס הפנר/נדב מייקל

ייעוץ אמנותי: יורם בוקר

הצגות נוספות:  15/12/12 21:00

                       22/12/12 21:00