משחק מילים

על תיאטרון קריאה ופסטיבל צו קריאה

מאת: מיה אופיר מגנט

ב-14-16 בפברואר עומד להתקיים בצוותא, זו השנה השמינית, פסטיבל צו קריאה. בפסטיבל יוצגו שישה מחזות ישראליים מקוריים על ידי שחקנים צעירים וותיקים. על פי הפרסומים של צוותא הם מתארים אותו: "המפגש החשוף הזה, כשאין לשחקנים אפשרות "להסתתר" מאחורי תלבושות, תפאורה, מוסיקה וכו', מרתק ומיוחד במינו."

בתיאטרון קריאה, המילים והשחקנים הם הדבר העיקרי. השחקנים יושבים על הבמה וקוראים את המחזה לאחר חזרות שערכו עם במאי על דרך הביצוע של הטקסט. בזמן הקריאה אין שימוש באמצעים בימתיים, תוך התמקדות במפגש בין השחקן, הטקסט והקהל. ניתן לראות בעובדה שהפסטיבל מתקיים בפעם השמינית כסוג של עדות לכך שהוא באמת מצליח לרתק את הקהל. תיאטרון שמבוסס רק על עבודת השחקן עם הטקסט נותן מקום מיוחד לדמיון של הקהל. כמו כשקוראים ספר ורואים בדמיון את המילים קמות לתחייה. דמויות, סיטואציות ונופים מצטיירים בעיני רוחנו ויוצרים תמונה חזותית של המתרחש. לעיתים, אפילו, מה שאנחנו מדמיינים יכול להיות משמעותי וחזק יותר מאשר כל מה שנראה על הבמה.

למילים הייתה מאז ומתמיד חשיבות עליונה בתיאטרון. מחזאי הטרגדיה היוונית נמנעו מהצגת אלימות על הבמה ובחרו להעביר את הסצנות המזעזעות והקשות לצפייה דרך מונולוג של דמות המתארת את מה שהתרחש, כאשר המטרה הייתה לעשות סובלימציה של הסבל או האלימות. בסוף הטרגדיה "אדיפוס" מאת סופוקלס מגיע שליח ומתאר כיצד יוקסטה שמה קץ לחייה ואדיפוס מנקר את עיניו. בתחילת דבריו אומר השליח  "אמנם את עצם האסון, מה שאירע בבית, לא תוכלו לראות. עם זאת, ככל שיש בי כושר לתאר, תדעו את סבלותיה של האומללה". באמצעות "כושר התיאור", שכולל את המילים ואת הביצוע, מצליח הקהל לראות בדמיונו את מה שלא התרחש.

מנגד, קמו יוצרים, תומכי התיאטרון החזותי, שערערו על מקומן של המילים בתיאטרון. לדעתם, בתיאטרון המערבי מקבלות המילים את המקום החשוב ביותר עד למידה כזאת שהבמאי, השחקנים והמעצבים צריכים "לשרת את הטקסט" ולהעמיד אותו לפני הכול. התיאטרון החזותי לא פונה נגד השימוש בטקסט, אלא נגד התפיסה הזו של הטקסט כחשוב מכל, תוך כדי ניסיון ליצור שפה תיאטרלית המורכבת מתנועה, מוסיקה, צורות, צבעים ומשחק ומשילובים של אמנויות. אותו הדבר נכון גם לגבי הז'אנר של תיאטרון המחול הרואה את התנועה כמרכזית.

בעולם כיום אנחנו רגילים לגירויים וויזואלים ללא הפסקה. בטלוויזיה, במחשב, בקולנוע וישירות לסמארטפון. אין דבר שאי אפשר לראות, כאשר נושאים שנחשבו פעם לטאבו נחגגים בכל רשתות המדיה, מפורנו קשה ועד לאלימות מזעזעת. אנחנו נחשפים למראות הללו מגיל צעיר ומבלים את מרבית שעות היום מול המסך. עם הזמן, סף הגירוי הוויזואלי שלנו עולה, כך שאנחנו צריכים יותר ויותר גירויים. בשל כך, מפליא לראות שגם כיום אנשים רוצים לבוא, לראות ולשמוע תיאטרון קריאה, כזה שהאלמנט הוויזואלי בו הוא קטן ביותר אבל האוזניים והדמיון עובדים שעות נוספות, ואולי זוהי בדיוק הנקודה. ישנם חוקרים הטוענים כי התיאטרון התפתח ממסורת של מספרי סיפורים. על פי אותם חוקרים, לאדם יש דחף לספר ולשמוע סיפורים. ואולי הדחף הזה קיים בתוכנו גם היום ומשאיר מקום מיוחד למילים. מילים כמו שהן, עם כל הכוח והיצירה שלהן.

כמעט מושלמת

סקירת ההצגה "מלכת הכמעט"

מאת: מור זומר – יעקב

לו יכולות היו כל הנשמות האבודות בתל אביב לעלות על הבמה ולדרוש את שמגיע להן, הן היו יוצרות דבר מה דומה ל"מלכת הכמעט".

טלולה בונט מיתית בעיני עצמה; כל הדברים הקטנים שהחמיצה הופכים בדמיונה לניצחונות, היא מצליחה להיות מישהי מבלי להיות דבר. כל האנשים שעברו בחייה הם מהמורות קטנות בדרך אל האושר, התגלמותה של התהילה.

באמצעות קברט ציני, צבעוני וארסי, מלווה בפסנתר המהווה דמות בפני עצמה, יוצרת טלולה (והאיש מאחורי הפסנתר, דודו יצחקי) היסטוריה אלטרנטיבית עבורה ועבור העולם כולו, בועת מציאות בהשהיה על הדרמה והקסם שבה: היא משלבת מיתוסים של קיבוץ ותמימות ישראלית שעברה מן העולם במיתוסים מעולם הזוהר הישן, הבלתי מושג. כך אנו מגלים כי צדודיתה של טלולה היא המופיעה על העטיפה המיתולוגית של מסטיק עלמה, והיא עצמה סמל ישראלי זנוח; היו לה הזדמנויות להיות מפורסמת וגדולה יותר מכל כוכבת ישראלית אחרת, אך היא בחרה לפרוש ולפתח קריירה בוועד הבית בבניין שרוב יושביו הם פליטי ריאליטי כזה או אחר שכוכבם דרך, וגם המציאות היא בסך הכל תכנית ריאליטי, היום אתה מפורסם יותר מטלולה ומחר איש לא יזכור אותך; לטלולה, לפחות, תהיה תמיד עטיפת המסטיק.

מלכת הכמעט - סלעית קרץ

צילום: סלעית קרץ

"מלכת הכמעט" מגיעה תמיד עד כדי צעד אחד לפני תהילת-עולם, ואז הזוהר נס מפניה; היא עוזבת את הקיבוץ בו גדלה משום שהוא "קטן עליה", היא רוצה להוכיח לכולם שיש בה יותר ממה שנראה לעין, ועושה הכל בכדי להצליח – הכל מלבד הדבר עצמו. מסע חייה של טלולה בונט מעלה אמת מרירה (או אולי מומתקת בסוכרזית) וידועה לכל על אופן התנהלותו של העולם: ככל שהחלומות גדולים יותר, כך הם פחות ברי השגה. טלולה משכנעת את עצמה ואת הקהל הדמיוני-אמיתי שלה בכך שהיא בחרה לא להיות כוכבת, כי הקהל לא היה מוכן לעוצמה כמו שלה או משום שהעדיפה להצטנע. ובכל זאת, המופע מתחיל ומסתיים בשיר נוגה על אישה שכילתה את חייה בציפייה לדבר מה שלעולם לא יגיע; טלולה, למרות הקלילות הקוקטית בה היא מתייחסת לחייה ולעולם שסביבה, מפחדת פחד מוות מהדבר שכולנו מפחדים ממנו: הגילוי הבלתי נמנע שאין משמעות לחיינו ושבזבזנו אותם לריק.

טל קלאי, השחקן שמאחורי דמותה הגדולה-מהחיים של טלולה בונט, הוא בוגר ניסן נתיב והספיק לשחק בסדרות טלוויזיה והצגות ילדים, לעיתים בדמותו שלו ולעיתים בדמותה של טלולה. עם תום ההצגה הוא חוזר לדבר בקולו שלו, וההבדל בינו ובין טלולה בלתי נתפס.

לצדו דודו יצחקי המניע בידיו את הדמות השנייה בהצגה: הפסנתר. כלי הנגינה הופך, בידיו של יצחקי, למעין מריונטה. יצחקי מנתב אותו מכאן לשם בידיו, ונראה שיש לו אופי ורצון משל עצמו; הוא מנהל דיאלוג עם טלולה ועם הקהל, ולעיתים קרובות מהווה עוגן רגשי עבור המתרחש. התאורה האפלולית, המתכתבת עם מועדוני הלילה בהם נולדה אמנות הקברט, והתפאורה המונוכרומטית והמטרידה מעט, יוצרות אווירה צופנת סוד ומתריסה- כראוי לקברט.

בסופו של יום, "מלכת הכמעט" הוא קברט של אישה אחת ופסנתר; מעניין לחשוב על המתח שבין שני הקצוות: שורשיו של הקברט קודרים יותר, סאטיריים יותר משורשיו של מופע הדראג. עצם השימוש במלכת דראג מוכרת, נוצצת ומלאת פאתוס בהקשר אפל של קברט הופך את טלולה לדמות עמוקה יותר, רגישה ומעוררת הזדהות. טלולה בונט של "מלכת הכמעט" אינה כוכבת-דראג מוגזמת וזוהרת, אלא אישה בעלת עבר, הווה ועתיד לוט בערפל; זו טלולה של מאחורי הקלעים, האדם שמאחורי האישה.

אם מופע דראג הוא חגיגה של נשיות מודגשת, זוהר ושלמות, “מלכת הכמעט" הוא מופע של אנושיות, הדחקה וסרקזם. אולי, במחשבה שנייה, בעניין הסרקזם מופעי דראג וקברט דווקא דומים זה לזה.

מלכת הכמעט

צוותא

מאת: הדס בשן
בימוי: עידן עמית
ניהול וליווי מוסיקלי: דודו יצחקי
בתפקיד טלולה בונט: טל קלאי

הצגות נוספות: 6/1/13  ;  23/1/13 בשעה 20:30

אישה בדרכה

על ההצגה "בומפס והופ"

מאת: שלי קלינג

"בומפס והופ", הצגת יחיד בכיכובה של עירית נתן בנדק, מגוללת את סיפורה של אישה לא צעירה שהופכת לאם. זירת ההתרחשות היא רכבת ישראל, הגיבורה נוסעת לפגישת עבודה בתל אביב ותוך כדי נסיעה מספרת ליושבת מולה את מהלך חייה מאז החליטו היא ובן זוגה להביא ילד לעולם ועד להווה, שבו חייה עומדים להשתנות שוב.

בעודה מספרת את סיפורה אנו חוזרים עמה אל תקופות שונות בחייה, החל מטיפולי הפוריות, דרך יחסיה עם אמה, הלבטים והחששות שליוו אותה כשהטיפולים לא הצליחו וכשכבר כן הצליחו, הציפייה לתינוקת, הלידה, השמחה והקושי שבהתמודדות עם האימהות והעתיד שעומד לחזור על עצמו. את ההצגה ביים אסף בלאו, לפי טקסט מאת דורית פרומר ברזילי, שגם הפיקה.

רוב הזמן יושבת האישה על כיסא הרכבת, שמחליף תפקידים בהתאם למקום ולזמן הקשורים בזיכרונותיה של האישה. מושב הרכבת הופך לכיסא בבית קפה כשהאישה מתנה צרותיה מול חברתה הטובה, הרזה הקרייריסטית ונטולת הילדים. אחר כך הוא הופך לכיסא גניקולוג כשהאישה מגיעה לטיפולי הפריה, מתמודדת עם מתמחה חסר רגישות וחסר הומור. האישה מוציאה ממגירות שונות הטמונות בתוך מושב הרכבת כריות המשמשות אותה כספת פסיכולוג, שלא מדבר, רק מהמהם. המושב הוא גם המיטה הזוגית שהיא חולקת עם בן זוגה שדוחף אותה להמשיך בטיפולים למרות חוסר ההצלחה, למרות העובדה שהיא מרגישה שהיא מאבדת את עצמה ורוצה אולי להפסיק ולוותר. לבסוף, הופך הכיסא לספה בסלון שבו משתובבת התינוקת, שהופכת לילדה, שמתישה את אמה ודורשת ממנה לוותר שוב על עצמה למען האימהות.

בומפס והופ. צילום: פנינה נוימן

השימוש במושב הרכבת, שהוא התפאורה היחידה בהצגה ושסביבו מתרחשת כל העלילה, מדגיש את העובדה שהנוסעת נמצאת במסע שאין לו ממש התחלה ואין לו סוף, כל תחנה בחייה היא חלק מהמסע הזה שאנו כצופים נוטלים בו חלק לרגע, לפני שנמשיך הלאה, כמו הגיבורה. אחת הסצינות המשעשעות ומעוררות ההזדהות בהצגה היא זו שבה נתן בנדק שולפת מתיקה צנצנת גרבר ואוכלת את תוכנה בכפית פלסטיק, כשבת שיחה הדמיונית משתוממת על כך היא שוטחת בפניה את מעלותיו של הגרבר, אותו היא מגישה כלפתן לאורחים, וכמלית לעוגת תפוחים מושקעת, "רק תקפידי לספר כמה קשה עבדת על המלית", היא מייעצת לבת שיחתה, בחורה צעירה ולא נשואה.

הכותבת, דורית פרומר ברזילי, עוסקת בהומור במצבים מוכרים שמלווים את בנות המעמד הבינוני ומעלה כשהן הופכות לאימהות באמצע החיים, אחרי שבנו לעצמן קריירה ותפיסת עצמי מגובשת. הרצון העז להפוך לאם, מגובה בתפיסה חברתית על פיה אם את לא אימא אז נכשלת ולא עשית כלום בחיים מעורר קונפליקט.

מצד אחד, רצון עז להגשים את עצמך כאם, מצד שני שאיפה אחרת, סותרת כביכול, למה שעשוי להיקרא הגשמה עצמית בעולם הגברי.  כך ,למשל סצינה שבה הגיבורה משתתפת ב"מעגל נשים" שהיא מגיעה אליו כדי להתחזק, ודברי המדריכה (אותה כמובן משחקת בנדק בעצמה) – "ננוע במעגלים, ניצור את הספרה שמונה, מה זה שמונה? שמונה זה אין סוף… עכשיו מעגלים הפוכים…" – רוב האמהות העכשוויות משתתפות בלפחות סדנת נשים אחת כזו, סדנת הכנה להריון, סדנה להעצמה נשית, בה הן נדרשות לגלות את הרכות שבתוכן, את הקבלה, את הנתינה. התפרצותה של הגיבורה, על המדריכה ובנות המעגל, כשהיא צועקת שהיא לא רוצה יותר להכיל ולהבין ולקבל אלא רוצה להיות אני, עצמי, מציגה את הקונפליקט שבו עוסקת ההצגה. כדי להיות אישה שלמה אני צריכה להיות אימא, אבל כשאני הופכת לאימא אני מרגישה שנלקח ממני משהו ואיני יכולה להיות אדם שלם.

 "בומפס והופ"

כתיבה: דורית פרומר ברזילי
בימוי: אסף בלאו
משחק: עירית נתן בנדק
עיצוב תאורה: זיו וולושין
עיצוב פסקול: אורן שרייבר
הפקה: דורית פרומר ברזילי

תאריכי הצגות קרובות:

יום ראשון 24/11 ושני 25/11

בשעה 20:30, אולם צוותא 2

בראשית היה אדם

סקירת ההצגה "היריקה"

מאת: מור זומר

איש פשוט, נורמטיבי לכאורה, סופג יריקה בפניו מנהג צעיר הטוען כי "חתך" את נתיב הנסיעה שלו בכביש; זוהי נקודת הפתיחה של "היריקה", מחזה מאת גדעון רייכר שהוצג לראשונה במסגרת "צו קריאה 7” בצוותא, במרץ השנה.

גידי הוא אדריכל מצליח, כבן ארבעים; הוא נשוי למורה ואב לבן בגיל ההתבגרות. חייו מתנהלים על מי מנוחות עד שביום ככל הימים הוא מוצא עצמו במרכזה של סאגה אלימה בדרכים, כאשר "בריון צעיר" נלחם עימו על מקומו בכביש וגידי "חותך" אותו. הצעיר לא נשאר חייב ודוחק את גידי לשולי הכביש, שם הוא מאלץ אותו לפתוח את חלון רכבו- ויורק בפניו.

גידי מאבד את עשתונותיו. הוא אינו מסוגל להשתחרר מתחושת ההשפלה ומוכן לעשות כל דבר בכדי לנקום בצעיר שירק בפניו: גם כאשר מתברר לו כי הצעיר הוא בנו של קבלן עימו הוא עובד, והוא למעשה מקור רוב פרנסתו; גם כאשר הצעיר מציע להתנצל בפניו ולשכוח מכל העניין; גם כאשר אשתו מפצירה בו שיפסיק משום שהוא גורם לה תסכול וכאב; גם כאשר המשטרה מקלה ראש במקרה בתואנה שאין מדובר בתקיפה של ממש. גידי מפתח אובססיה לדחף הנקמה, וכל האמצעים כשרים. גם אלה שאינם כשרים.

הקרב שמנהל גידי על מקומו בכביש הוא מעין מלחמת הישרדות, הוא דוחף ונדחף, דוחק ונדחק ולבסוף מסיים כאשר ידו על התחתונה והוא מוכרז כחלש בעולם בו החזקים שורדים. לאחר מכן מתרגמת מלחמה זו להישרדות יומיומית, הנימוסים אל מול ההתמודדות בג'ונגל החיים; האדם ה"נחמד" והרגוע מוותר על נועם הליכותיו בכדי לדרוש בחזרה את כבודו שנרמס לכאורה, ובכך הופך עצמו ל"חיה" בדיוק כמו מושא תלונותיו. החזקים הם בעלי המרפקים, אלה שמכירים את האנשים הנכונים ויודעים "לשכנע" בדרכם את מי שזקוק לשכנוע; החלשים הם אלה שקולם אינו נשמע משום שאינם צועקים, משום שהם מבקשים לפתור דברים בדרך החוק, ומגלים כי נקלעו לעולם בו אין דין ואין דיין.

לאט לאט משיל גידי מעליו את שכבות הנימוס והאנושיות, גם באופן מטפורי וגם פיזית; התהליך מודגש באמצעות הסרת שכבות של בגדים: קודם המקטורן, לאחריו החולצה ולבסוף – השפיות. הוא נשאב לתוך מערבולת של זעם ואינו מסוגל לשוב לחייו הקודמים עד שימוצה הדין עם תוקפו, בין אם באופן חוקי ובין אם בדרכים אלימות. למעשה, הוא מוביל את עצמו לדרך ללא מוצא ומדמה עצמו לאנשים מהם הוא סולד; האלימות גואה בו באופן לא פרופורציונאלי למעשה עצמו, והוא מותיר שביל בוער מאחוריו בעודו מחפש בנרות דרך להציל את כבודו. לאחר שהפקיר עצמו לכעס ולתאוות הנקם, גידי אינו יכול עוד לפענח באופן הגיוני את המתרחש סביבו. חייו מועלים לעולה על מזבח הכבוד.

אשתו של גידי מגלמת את המצפון, קול ההיגיון לכאורה. בתור מורה היא סופגת יריקות לעיתים קרובות; מנגבים וממשיכים הלאה, היא אומרת. במובן מסוים היא מסמלת את הקיצון השני, הקרבן, הקדוש המעונה המפנה את הלחי השנייה. היא נתקלת בגילויי אלימות, וכמו גידי שלפני התקרית, מניחה לכך וממשיכה הלאה בחייה; כפי שאנו, הצופים, עושים מבלי לשים לב כמעט מידי יום כאשר אנו נתקלים בסיפורים דומים. במידה מסוימת, גם אנחנו הפכנו לבלתי רגישים, אולי אדישים, לאלימות הגואה. לאט לאט מגלים בני הזוג כי היכרותם לאורך השנים שטחית כמו כל מערכות היחסים האחרות בהצגה; הכול למראית עין, הכול מחזה תעתועים: המשפחה המושלמת, האופי המתון והנוח, הפרנסה הטובה. הכול מתפוגג כמו ערפל כאשר גידי מעומת עם יצריו, עם כעסיו הקמאיים, עם הצורך להיאבק בבוץ כמו כולם ולא לבדל את עצמו מהם. נראה שבני הזוג כמעט שאינם מכירים זה את זו, ועולה התהייה על מה, אם כך, דיברו במהלך כל שנות נישואיהם. האישה הננטשת לטובת המאבק בזעיר אנפין שמנהל בעלה כנגד ההתנהלות הגסה המקובלת מגיבה בבכי ובניסיונות כושלים להחדיר בו שכל. לבסוף גם היא אומרת נואש ומבקשת שיעזוב את הבית.

 בסופו של דבר, “יריקה" היא הצגה על הרגע בו אדם לא יכול עוד, סיפורו של אדם המגיע לקצה יכולתו. האם זה סיפורה של החברה הישראלית הנכנעת לאלימות, לבהמיות, לחוקי הג'ונגל? האם זה סיפורו של האדם המבדל עצמו מאחרים ומגלה בסופו של יום שהוא בדיוק כמותם? או אולי מדובר בשאלה הפסיכולוגית האלמותית: האם אלימות מובילה לאלימות נוספת, וכדור השלג לעולם לא ייעצר? כמה יכול לספוג אדם, רגיל ונורמטיבי ככל שיהיה, ומה הקש הגורם לגבו להישבר בנקישה?

הכל מתפורר לנוכח האלימות היומיומית, זו שאנו נתקלים בה על בסיס יומי ואף לא מקדישים לה מחשבה נוספת.

היריקה

ההצגות הקרובות:

21.9, יום שישי 13:00 צוותא 2

26.10 יום שישי 13:00 צוותא 2

מאת: גדעון רייכר

בימוי: דניס שמע

עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

עיצוב תאורה: גיא גלילי

מוסיקה: דורון שלום

משתתפים: מיכאל כורש, דינה בליי-שור, שי זביב, נתלי פיינשטיין, גלעד אדלר

 

לרדת מהמדף המאובק ולהתחיל לחיות

ביקורת על ההצגה "משומשים"

מאת: אנה מינייב

זהו סיפור מוכר על החיים ועל אנשים שנכנסים לשגרה מעיקה, כשהדרך לצאת ממנה הופכת מיום ליום לבלתי אפשרית. השנים חולפות להן ובמבט צורם לאחור הן נראות כאילו לא היו שלנו מעולם, כאילו לא אנחנו חיינו אותם. זאת האווירה שהשתלטה עלי בעודי יושבת באולם החביב עלי, צוותא 2, ומסביבי תפאורה יפיפייה שמורכבת מספריות גדושות ספרים עתיקים, התלויות על הקירות הדוממים שמעידים על הסוד הגדול שמרחף לו באוויר. את האווירה העגמומית והמסקרנת הזאת מקשטת תאורה חמימה שמתאימה לעיצוב החלל במידה מדויקת ומעבירה תחושה של חנות ספרים ישנה מזדקנת. על עיצוב התפאורה אחראי אילן פרץ שדאג לכל הפרטים הקטנים, כולל פעמון הכניסה המעיד על כניסתו של מישהו לחנות. על התאורה אחראי גיא גלילי שעיצב אותה בשלמות שלא זכיתי לראות כבר הרבה זמן בתיאטרון, כנראה בגלל הפחד של היוצרים שהאור לא יספיק בכדי להאיר את השחקנים. במקרה הזה, האווירה שיצרו שניהם שירתה את ההצגה בצורה מושלמת וזאת הסיבה שהחלטתי להתחיל כתבה זו עם שני האלמנטים החשובים האלה, שבלעדיהם ההצגה הזאת לא הייתה נראית כפי שהיא – אפלה, מסקרנת ושוחרת סוד.

בתוך תחושת העלטה מופיע גבר יחסית מבוגר, שפוף וממורמר ומיד מפיל את הקהל בקסמיו. בין כל שכבות העייפות שעוטות אותו, מגיח לו לרגעים אדם שרוצה להתחיל לחיות באמת ולצאת מחנות הספרים החורקת, לסגור את הדלת ולא להביט לאחור. דרור טפליצקי הנהדר והממכר משחק את דמותו של דניאל שטיגליץ' שמחזיק בחנות ספרים ישנה שהייתה שייכת לאביו שנפטר. אליו מתלווה אמו הקוטרית שמשחקת שפרה מילשטיין המצוינת, אשר מתעקשת לא לסגור את העסק למרות שהלקוחות כבר לא מגיעים. דניאל נכנע שוב ושוב לבקשת אמו להשאיר את החנות פתוחה, בקשה שמעיבה עליו כל יום מחדש אך הוא לא מסוגל לעשות דבר בנידון. שתי הדמויות הללו מעוררות רחמים גדולים בגלל ההתעקשות להיאחז במשהו שלא מוסיף שום טעם לחייהם, אך בכל זאת מחייב אותם להישאר כבולים האחד לשנייה. הם גרים יחד ואף עובדים יחד בחנות, דבר שמאמלל את דניאל ללא הרף.

יום אחד נכנסת לחנות בחורה צעירה ומושכת, המגולמת על ידי מירב פלדמן, ומבקשת לרכוש ספר שדניאל בטוח שהוא מחזיק בחנות. כאשר הוא פונה לחפש אותו הוא מגלה כי הספר לא קיים בחנות, אך מבטיח לבחורה, שהוא נמשך אליה כמו פרפר לאש, להשיג עבורה את הספר. ההתחייבות הזאת שולחת אותו למסע שלא ציפה לו. לאחר שבדק בכל חנות ספרים אפשרית נאלץ דניאל לפנות למקלמן – בעל החנות היריבה – שמתברר כי בעבר האבות של שניהם היו שותפים עסקיים וריב גדול הפריד ביניהם ללא דרך חזרה. המסע למחוזות עברו מעמת אותו עם גילויים כואבים על אביו וגורם לו להתמודד עם חייו שהחמיץ, דבר שהופך אותו בסופו של דבר לאדם חדש, חזק יותר וסוף סוף חי.

ההצגה הזאת מיוחדת בגלל האופי הלא מתאמץ שלה. הכל שם פשוט, פשוט עד כאב. היא הזכירה לי סדרה של פעם בטלוויזיה, כשלא היה צורך להאפיל את המציאות והחומר האנושי היה מספיק מרתק בכדי לבנות על סמך זה חמישים פרקים. דבר נוסף שנגע בי הוא ההחלטה של הבמאית דניס שמע להעניק לכל דמות שחקן שיגלם אותה, גם אם מדובר בתפקיד "קטן" שדקותיו על הבמה ספורות. החן העצום בתפקידים האלה מעניק להצגה מימד נוסף של הנאה וחיבור כנה לסיפור. אמיר ירושלמי המקסים מגלם את פקח העירייה שמחלק לדניאל קנסות שהוא מסרב להילחם בהם, רפי קלמר בתפקיד בעל חנות הספרים המתחרה, שיושב באולם מתחילת כניסתו של הקהל לאולם ונוכחותו מביאה עימה מתח לאווירה, וערן בן צבי שמגלם את הבלש המצ'ואיסט בתחנת המשטרה. זהו מצב לא מוכר בפרינג', בו התקציב בדרך כלל לא מאפשר את התענוג הזה, ובכל זאת, בהצגה הזאת השאיפה מתגשמת במלואה.

יצאתי מהאולם בתחושה של שמחה, צוות שחקנים מוכשר, מרתק ומרגש, במאית שיודעת לגעת במערכות יחסים מורכבות מבלי לפגוע בפשטותן, מחזה שלא מתיימר לספר משהו שעוד לא שמעתי, התאורן ומעצב התפאורה שכבר הזכרתי והמוזיקאי הרגיש דורון שלום שתמיד יודע להעביר במוזיקה שלו את הרגש המדויק שבלב.

פשוט חוויה קסומה.

ממליצה בחום.

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות עתידיים

דבר מעבר למחשבה, אינו קיים כאן

על ההצגה "התקלה"

מאת: אירית ראב

קצת מצחיק לכתוב עכשיו על הצגה שעלתה לראשונה לפני שלוש וקצת שנים.  כאילו היתה שלג דאשתקד. עם זאת, להצגת פרינג' שרצה מאז ועד עכשיו, כשבפעמים רבות, אם לא בכל הצגה, האולם מלא, מגיעות כל התשבחות. יוצרי תיאטרון, בייחוד יוצרי פרינג', יודעים כי אין דבר קשה יותר מלהביא קהל להצגה ורבים הם המקרים בהם סך היושבים באולם עולה בקושי על סך השחקנים בקאסט. עם זאת, במקרה של "התקלה", הקהל ממשיך לזרום. ולא בכדי. העולם הנפתח אל באי האולם הקטן של תיאטרון צוותא הנו מוזר, גרוטסקי, קומי ואפל, כל זאת בניצוחו של שי פיטובסקי. צוות השחקנים כולל את הראל מוראד, לאה גלפנשטיין, אייל רדושיצקי, יואב היימן ויובל שלומוביץ'.

ליין ההצגות הפיטובסקיות כולל הצגות טובות רבות כגון החוטם או ארץ חדשה, אולם התקלה מהווה את אחת ההצגות הראשונות שאופיינו על פי מגע ידו הייחודי של הבמאי. שחקני ההצגה, פרט ליואב היימן, הם כיום חלק מצעירי הבימה, שפיטובסקי הוא הבמאי שלהם. התקלה החלה במקור כהפקה של החוג לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים (שפיטובסקי ומרבית השחקנים הם בוגריו), ובעצם מהווה את ההארד קור של פיטובסקי. משם הוא רק התפתח והתפתח, לכדי הצגות מורכבות, פיזיות ומרהיבות. אולם כולן מתמקדות בסיפור אחד קטן ופשוט, בפריפריה של הערים. כנאמר בסיפור מאת פרידריך דירנמאט, עליו ההצגה מבוססת, הטרגדיות הגדולות ביותר מתרחשות במקומות הקטנים ביותר.

ההצגה מספרת על אלפרד טראפס, סוכן נוסע של טקסטיל. בשל תקלה ברכבו המפואר, הוא נאלץ ללון את הלילה בעיירה קטנה ושכוחת אל, בביתו של זקן טוב לב. או לפחות, כך הוא נראה. בערב בו טראפס מתארח, מגיעים חבריו של המארח, כולם משפטנים בדימוס, ומזמינים את האורח למשחק אותו הם נוהגים לשחק בכל פעם שהם מגיעים לביקור. במשחק הם נוהגים להחיות משפטים מפורסמים בהיסטוריה, כאשר כל אחד משחק את התפקיד שעסק בו לפני שפרש לגמלאות. אולם, הדבר שהם הכי אוהבים לעשות זה לשחק בחומר חי, ולכן הם מזמינים את האורח להיות הנאשם במשפט. טראפס מסכים, נלהב להחיות ערב שנראה בתחילה משמים ביותר. אך ככל שהמשחק מתפתח, הגבולות מטשטשים ואין ברור יותר מהי האמת ומהו המשחק.

טשטוש הגבולות הזה מתבטא בעיקר על ידי התפאורה והאביזרים, או החוסר בהם.  פרט למסגרת כחולה ומרובעת על פני הרצפה, אין תפאורה כלל על הבמה. כמו כן, אין כמעט אביזרים. ביתו של המארח, על חדריו הרבים, החצר ואפילו הנדנדה, נבראים על ידי השחקנים עצמם. כך גם הריהוט, המשקאות והארוחה על אינספור מנותיה. בצורה זו, כאשר המארח ואורחו עולים אל החדר בו הוא עומד ללון, הם עושים זאת על אחד השחקנים המגלם את המדרגות הלולייניות. באותה סצינה, השחקנים מגלמים את הארון ומגירותיו. כשנכנסים אל עובי הקורה, מגלים כי האביזרים המועטים שכן ישנם על הבמה, הכוללים בסך הכול מזוודה, כובע ובד כחול, מגיעים מתוך העולם החיצוני ממנו מגיע טראפס.  בדומה לדברי הסניגור של טראפס, אשר מציין כי דבר מעבר למחשבה אינו קיים כאן, העולם הנברא בבית המארח ומערכת המשפט הפרטית הנוצרת בו, מתהווים יש מאין.

הפיזיות הניכרת, אלמנט דומיננטי בבימוי של פיטובסקי, כמו גם השימוש בכל הגוף ובקול, מאפשרים ליצור אפקט בימתי וקומי מרהיב. בצורה זו גם תכסיס בימתי וותיק של דמות הנופלת על הבמה, מנסה לקום ולא מצליחה, מקבל כאן את הטאצ' הגרוטסקי של כל ההצגה. גופם של השחקנים עוטה את התלבושות שעוצבו על ידי כנרת טופז (שאחראית גם על התפאורה), ומעניק לכל אחת מהדמויות את האפיון הייחודי לה. בצורה זו, התובע העורבני,לובש מעיל פראק ארוך המאריך את דמותו (ואת השחקן שגבוה גם ככה) ומקנה לו הופעה כאילו הרגע יצא משיר של אדגר אלן פו. בדומה, לפילֶא הזקן, המסייע בדרך כלל בהוצאה לפועל של גזר הדין, יש גיבנת וכרס קטנה, דבר המעניק לו מראה משולשי משהו. דבר זה מאפשר לשחקנית לאה גלפנשטיין להפוך את עורה ואת מינה בבת אחת. האיפור העשיר של השחקנים, הדומה לזה של ראשוני הבימה, מאפשר להם לעטות שנים רבות, ולהיות מבוגרים בהרבה מסך גילם האמיתי. כל אלמנטים אלו, כמו רבים אחרים בהצגה, מאפשרים לקהל לראות ולחוות את העולם הנוצר לפניהם, בעוד המשחק בתוך המשחק קורם עור וגידים.

מעניין לציין דווקא כי יואב היימן, המגלם את אלפרד טראפס, שיחק לפני שנים רבות בהצגה צל חולף של  תיאטרון החאן. בהצגה זו, כמו בהצגה התקלה, מועלים נושאים כבדי משקל כמו התבגרותה של אישה והאהבה הפיזית שנוצרה בינה לבין אחיה כשהיו צעירים, וקשה לשים את האצבע האם קרו הדברים או שלא היו מעולם.

וותק ההצגה, והעובדה שהשחקנים חשים בנוח ויודעים כל תנועה, רפליקה וג'סטה בתוך העולם המופלא הזה שיצרו לעצמם, מאפשרים להם לאלתר תוך כדי ולהעניק חיים רעננים יותר להצגה. בצורה זו, גם בעיות טכניות כאלו ואחרות מקבלות טאצ' ייחודי, כאילו היו תנועה מכוונת ומבוימת היטב.

בנוסף לכל הנאמר, בשורה התחתונה, ובנימה אישית: לכו, לא, רוצו להצגה.

ההצגות הבאות:  15/6 21:00, 21/6 20:30