מבט ישיר למראית עין

על ההצגה "High Voltage: Love Making Gravity"

מאת: שירה סופר

ישר ולעניין. ככה אני אוהבת להתחיל ביקורת. במשפט. במילה. בעובדה. בהצבת אמת בלתי מעורערת המאפשרת יציאה לדיון, מתן דוגמאות, תהיות ופירוט. ההתחלה צריכה להיות מוצקה ויציבה, וההמשך כבר נע בחופשיות. בלי התחלה כזאת קשה מאוד לתהות על פירוקם של הדברים לגורמיהם, שכן, באי הינתן משמעות או רעיון מרכזי לאחוז בהם, כמו אין מה לתקוף, אין למה להתייחס.

אך לא כך קרה בביקורת זו. לא הצלחתי למצוא אמת מספקת לפצוח בה, או להישען עליה, והנה אני כבר בפסקה השנייה. המצב הזה מרגיש כמו כתיבה על הלא נודע, כזו שכל מילה עלולה ליפול לתהום מחיקתה. בהיעדר בסיס, מאוד קשה להתקיים. אני שוקלת להתחיל מהתחלה ולחפש אחד כזה.

אבל האמת היא שיש המון למה להתייחס. האמת היא, שהיסוד המכליל של היצירה שראיתי, הוא בדיוק האמת המעורערת הזאת. מראשיתה ועד תומה, היא מפתה לתת סיכוי לחוסר ההבנה המלאה, ולהתמסר עד כמה שאפשר לשבריריות שהיא מייצרת. עכשיו, אני יכולה לתאר לעצמי שאתם לא בדיוק מבינים לאן אני חותרת, אבל מנסים לאסוף שברי מידע ולהרכיב לעצמכם פאזל שלם.

הניסיון הזה בדיוק מתקיים בעת הצפייה בהצגה "High Voltage: Love Making Gravity" שהנה תוצר של בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי, גלגול קדימה של פרויקט גמר שלהם תחת אותו השם. היצירה היא מופע פרפורמנס חזותי-תנועתי, שעושה שימוש בחומרים שונים, ובראשם הגוף האנושי, כדי לבטא ולתת את הדעת על מגוון רעיונות. הזמן – 25 דקות, המקום – הצחקתם אותם. יש שם מימדים ורבדים שקשה לתמלל. משך היצירה קצר מספיק כדי שלא תאבדו את זה בתוך חוסר הקונבנציונליות וארוך דיו כדי לתת צ׳אנס למחקר כנה ומעמיק.

"High Voltage: Love Making Gravity". צילום: דן בן ארי

בפרק הזמן שצוין, הפרפורמרים ייצגו, נעו, התקיימו בתוך רעיונות בעלי רצף מסוים, בעלי איכות, בעלי קצב. זוהי חוויה על סף הלא נעימה לצופה התמים – הוא יודע שמצופה ממנו לעבד ולתרגם את שרואות עיניו לרעיונות ומושגים, אך בהיעדר הכנה מוקדמת, זה יכול להיות מורכב. המורכבות הזאת מייצרת בדיוק את מה שיוצר העבודה, אורי יששכר, ביקש להשיג. ממש יכולתי לשמוע אותו צועק

רק ת-ר-ג-י-ש-ו

המצע השבור הוא לא רק רעיוני, אלא גם פרקטי. מתוך עולם שבור, הפרפורמרים מרכיבים ומפרקים חלקים במציאות, מנסחים אותה בעוד ועוד צורות, מאירים אותה בכמה שיותר כיוונים ודרכים, הכל כדי לברוא אמיתות משל עצמם. כאלו שלא נובעות מחוויה אינדיבידואלית, אלא מאוניברסליות בשיא תפארתה. הם מדברים על התשוקות והיצרים שלנו בלי לומר מילה, ולאט לאט, ממש מבלי לשים לב, מאפשרים למוחו של הצופה מרחב חשיבה חשוף, נטול הסברים, המציף אותו רגשות בלי מאמץ. נדמה כי הם מייצרים חווית היוולדות מחדש. בעולם בו אין חוקים, אפשר לקבוע אותם, ובעיקר אפשר להתמסר לפרגמנטים נסתרים בהוויה האנושית, כאלו שאינם זמינים לנו בחיי היום יום. "High Voltage" עוסקת בזירה הרעיונית הזו בשיא העדינות. היא שולטת ביד רמה בהבנת היכולת של היצירה הבימתית לנסח קצב, לייצר רצף רב גוני מרתק ולהפנט. היא הזמנה פתוחה לעולם הפנימי. היא חלום בהקיץ וסיוט לרציונל. היא פרפורמנס בשיאו.

צילום: דן בן ארי

גם לאמצעים האמנותיים ניתן פה קרדיט משמעותי. האווירה אקלקטית אך אסופה ומהודקת, קרתה בזכות תאורה שמצאה את מקורה מתוך אלמנטים רבים, כמו פנסים פשוטים, נורות של מברגות, ספוטים שהורכבו על המקום והזמן והרגע, ממש כחלק מרצף הפעולות, ועוד ועוד אלמנטים מדויקים ומבריקים ומבהיקים. התפאורה המגוונת אך מזוקקת כללה אובייקטים חומריים ששולבו גם הם ברצף הפעולות על הבמה, ונעו בקלילות שיא על אף אופיים המנוגד. בין היתר בלטו פלטות ובלוקים מעץ, זכוכית, פלסטיק, מתכת, עליהם הוצבו מברגות, שגם חיברו אותם אלו לאלו, בשילוב טפט פרחוני ומחשב נייד. איכשהו, מתוך כל אלו הבולט ביותר היה המרחב והסדר הנקי שלו. עוד ראויים לשבח הם הסאונד והמוזיקה שאפפו בכבוד גם את רגעי השקט וגם את רגעי הרעש, והוסיפו עוד קריצה של מקצועיות וחשיבה לעומק. היפה מכל, ואולי החשוב מכל, הוא השילוב של כל האלמנטים ביחד, שיצר בשדה של חומריות אמירה שהרגישה ההפך מחומרית.

על כל אלו, ראוי לציין לשבח את בית הספר לתיאטרון חזותי, שחלץ מחלציו את הנפשות המוכשרות והנבונות שלקחו חלק בעשיית הפרויקט הזה. תודה לכם על גידולו של דור חסון, בריא, נטול פחד, שיצא לעולמנו וייצר בו אמנות ראויה. מהעבודה ניכר שמרחב בית הספר מעניק לתלמידיו צוהר למחוזות האפשרויות הבלתי נדלות לעשיית תיאטרון, ומחזיק את ידיהם בידו הרמה לעבר עתיד יצרי ויצירתי יותר. לחיי עוד תלמידים מצטיינים כמו אלו הלוקחים חלק ביצירה.

בשם היצירה, אני חייבת להודות גם לאמא אדמה, שמכורח גרביטצייתה הצליחה להתקיל אותי באמנות צעירה בעלת כוח אמיתי. כוח שמחויב לנביעתו מן הטבע, כוח שאסוף במידה כזו שתאפשר לו לשנות את מימדיו בהתאם לשימושו בגוף, חומר ותנועה, כוח שיסודו תשוקות פיזיות ופילוסופיות, כוח שלא צריך אמת איתנה כדי לייצר מתח גבוה, אלא רק אהבה אמיתית.

High Voltage: Love Making Gravity

יצירה, כוריאוגרפיה ועיצוב: אורי יששכר

משתתפים: ג'ודי עדיני, טל חפץ, אלה אלטרס ואורי יששכר


אזור פרסומי


קומדיה מחוספסת על החיים ועל המוות

הערה

על ההצגה "הסוף"

מאת: דנה שוכמכר

רבים מנסים לפצח את סוד קסמו של התיאטרון, אחרים נוטים להספיד את התיאטרון במתכונתו הנוכחית, אבל המאמינים האמיתיים ביצירה התיאטרלית ממשיכים ליצור חוויות ויצירות ייחודיות. חוויה יצירתית תיאטרלית וייחודית זו מקבלת ביטוי בהצגה החדשה שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, "הסוף".

המחזמר "הסוף" מספר את סיפורו של מדען גאון, המגולם על ידי עידן אלתרמן, אשר רוצה למצוא את התרופה לחיי נצח, במטרה להשאיר את אהובתו בחיים (ג'וי ריגר). בדרך הוא נתקל במוות הנדמה לפקיד שחוק שעובד מדי יום במתן אישורי מוות, המגולם על ידי אבי דנגור. סיפור העלילה מסופר על ידי צמד מספרים-נגנים, המגולמים על ידי אלעד טל וגיא וינטרוב, המלווים על ידי להקה חיה על הבמה.

מעין אבן וגיא וינטרוב, שיצרו את ההצגה, נחשבים לדור חדש בתיאטרון. השניים הם יוצרי תיאטרון שספגו השפעות שונות במהלך הדרך, כמו למשל סדרות האנימציה סאות'פארק או ריק ומורטי. אבן, בוגר מגמת בימוי בסמינר הקיבוצים, כתב וביים מספר יצירות, ביניהן "הנסיכה אבנר", עליה זכה בפרס תיאטרון הפרינג'.

הסוף. צילום: יוסי צבקר

בהתאם לשמו, "הסוף" עוסק במוות, נושא אוניברסלי אמנם, אך בקרב אנשים רבים עדיין מהווה כנושא מוקצה. הנגשת הנושא המורכב הזה באמצעות קומדיה ושירים, מאפשרת לקהל הצופים להתחבר לנעשה על הבמה ולהשאיר את הפחדים בצד. התוצאה – קומדיה מחוספסת על החיים ועל המוות, המאפשרת לצחוק ולעורר מחשבה בעת ובעונה אחת.

המסע אליו יוצא המדען הגאון מפגיש אותו עם המוות ואהובתו לשעבר, וגם מעלה שאלות רבות אשר נותרות ללא מענה. כפי שלהקת השחקנים שרה בסיום – "זה בסך הכל מחזמר". למרות זאת, הטקסטים המדויקים של וינטרוב ואבן, הבימוי הנהדר של מעין אבן, והתוספות המשובחות של אלעד טל, ניסחו בתמציתיות את החששות והפחדים של רבים מאיתנו, וארזו אותם באריזה מתוקה-מתוקה.

בדומה, גם צוות השחקנים היה נפלא ומתוזמר היטב. עידן אלתרמן המדען וג'וי ריגר כאהובתו הפליאו בדיאלוג על החיים המפוספסים והיכולת לחזור ולחדש את הקשר, והעניקו לדיאלוג כאב ויופי גם יחד. אבי דנגור בתוך המוות מביא לבמה יכולת קומית מדויקת תוך עיסוק בנושא רציני.

ביחד עם יאיר סגל על התאורה והייעוץ הדרמטורגי של אורי אוריין, היוצרים הצליחו ליצור יצירה קומית-דרמטית נהדרת, המוגשת ברצינות רבה, ובאופן מדויק ביותר, המצליחה להוציא את הקהל משלוותו ולגרום לרבים להתפקע מצחוק, עד בכי. אין ספק, כי כמו הצגות רבות שעלו על במות צוותא בשנים האחרונות, גם זו בדרך להפוך להצגת קאלט.

 הסוף

תיאטרון צוותא

מאת: מעין אבן וגיא וינטרוב

בימוי:  מעין אבן 

לחנים: גיא וינטרוב

כתיבה והלחנה נוספות: אלעד טל

משחק: עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר, אבי דנגור, הראל ליסמן, רפאל עבאס, מרב צברי, אביב הורוביץ

להקה: גיטרות וניצוח: תומר רבינוביץ׳; תופים: איתמר לבשטין;  בס: רום שני; שירה וקלידים: גיא וינטרוב; שירה, גיטרה וחצוצרה: אלעד טל; נגנים מחליפים: יובל גבעון (תופים), דנה אמדו (גיטרה בס), ניצן צפרוני (גיטרות וניצוח).

ניהול מוסיקלי ועיבודים: תומר רבינוביץ׳ 

עיצוב תנועה וכוריאוגרפיה: אביב הורוביץ

תפאורה: ניב תשבי

תלבושות: דניאל קפלן

תאורה: יאיר סגל

עיבוד קולות: גיא וינטרוב

הפקה: אביב יפה 

ייעוץ דרמטורגי: אורי אוריין

מועדים נוספים:

26/10/21 20:30

27/11/21 18:00 21:00

28/11/21 20:30


וכעת, נעבור לפרסומות…


אין מקום לרגעים מיותרים

על ההצגות "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע"

פסטיבל תיאטרון קצר

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל תיאטרון קצר, בניהולם האמנותי של ארז דריגס וגור קורן, העולה מזה 22 שנים, לא נתן לתסמיני המגפה לעצור אותו, והתקיים השנה במתכונת מקוונת. בדומה לשנים קודמות, הוא העלה שוב את התהייה האם יש אפשרות ליוצרי תיאטרון לומר את כל שרצו להגיד על הבמה, אך בצורה קצרה ומתומצתת. בכדי לעשות זאת, על המחזות הקצרים המוצגים במסגרת הפסטיבל להיות מדויקים ככל הניתן, בכדי להגיד את הנדרש תוך מסגרת זמן מצומצמת. לכן, אין מקום לרגעים מיותרים. ההצגות בפסטיבל מביאות אל הבמה התעסקות עמוסת רבדים בנושאים שונים, הדורשת את פירוק המרכיבים והרכבתם מחדש תוך זמן קצר. במסגרת הצפייה בהצגה, הקהל צריך להיות קשוב ולא לאבד את הריכוז בשל הזמן הקצר. מבין מגוון ההצגות העולות בפסטיבל המוצג בימים אלו בערוץ היוטיוב של צוותא, צפיתי בשתי הצגות – "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע".

מתוך "אין כמו אמא". צילום: מאיר יקיר פרץ

"אין כמו אמא" מאת גלי אשכנזי לוין ובבימוי עידו קולטון, עוסקת בטבחית אשר פוטרה מעבודתה בשל משבר הקורונה ומוצאת את עצמה בתור אמא במשרה מלאה ודווקא אז מקבלת הצעה למשרת החלומות שלה. היצירה מציגה עלילה מורכבת המבטאת את מציאות חייהם של אנשים רבים במצב הנוכחי. אשכנזי לוין השכילה לכתוב סיפור עגול ושלם וקולטון הצליח לעצב דמויות רב-גוניות, המאופיינות בקווים טרגיים וקומיים בעת ובעונה אחת.

היצירה מהווה שלד לגרסה מורחבת יותר שוודאי עוד אשוב לצפות בה בתיאטרון (אם וכאשר ההצגה תוצג על הבמה) לדרמה קומית רחבת היקף אשר חושפת רבדים חדשים במציאותה של אישה צעירה הנאלצת להתרגל לסדר עולמי חדש. לצד אשכנזי לוין שיחקו גם בן יוסיפוביץ', שירן הוברמן, שהם שיינר וחני נחמיאס, אשר היו מדויקים מאד בתפקידיהם והצליחו לעורר עניין רב ולתת טעם של עוד.

מתוך "ביום בו השרב הגיע". צילום: מאיר יקיר פרץ

"ביום בו השרב הגיע", מאת שיר אברמוב ובבימוי ניר שטראוס, עוסקת בשחקנית שמקבלת באמצע ההצגה הודעת טקסט משחקן הכדורסל האגדי מייקל ג'ורדן. באמצע ההצגה, ועוד באמצע מונודרמה, היא מוצאת את עצמה מתלבטת האם לענות להודעה או לא, האם למצוא את עצמה בהרפתקה לא ידועה או להישאר במציאות החיים המוכרת לה?

שטראוס יצר הצגה מרתקת ואברמוב הפגינה הופעה מדויקת ומכמירה בדיאלוג שנוצר בינה ובין עצמה. זאת, תוך מעורבות הקהל שסייע לה לבחון את הסטיגמות והכבלים של האישיות שלה, ולבחון האם היא יכולה למצוא ולהמציא עצמה מחדש ומה היא מוכנה לעשות עבור האמנות והחלום?

לסיכומו של דבר, בדומה למתכונת הוותיקה והמוכרת, גם במתכונתו המקוונת פסטיבל תיאטרון קצר מעניק ספיד דייט תיאטרלי נהדר בו הצופים זוכים להכיר מחזאים ומחזות חדשים. "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע" הן שתי יצירות טובות, המצליחות להציג מנעד דמויות נוגעות ומעניינות, ולגרום לצופים לקוות שתהפכונה ליצירות באורך מלא, כאשר נחזור אל הבמות.  

פסטיבל תיאטרון קצר

אין כמו אמא

מאת: גלי אשכנזי לוין

בימוי: עידו קולטון

משחק: גלי אשכנזי לוין, בן יוסיפוביץ', שירן הוברמן, שהם שיינר, חני נחמיאס

ביום בו השרב הגיע

מאת ובביצוע: שיר אברמוב

בימוי: ניר שטראוס

לדף הצגות הפסטיבל באתר "צוותא" – הקליקו על הלינק

**בשל הביקוש, תכני הפסטיבל ימשיכו להיות חופשיים לצפייה עד סיום הסגר**

יש חדש תחת השמש

על ההצגה "הזמן הצהוב"

מאת: נעם מרום

בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי של תיאטרון באר שבע, שעקב המצב הוצג במסגרת מקוונת, עלתה הגרסה הבימתית של "הזמן הצהוב", על פי כתבו של דויד גרוסמן, שנוצרה בשיתוף פעולה בין תיאטרון יפו לצוותא. בכתבו המקורי משנת 1987, גרוסמן ערך ראיונות עם תושבי הגדה המערבית, במטרה להשמיע את קולותיהם ולתווך אותם ליתר תושבי ישראל – הוא עבר בהתנחלויות, כפרים, בתי משפט ומחנות פליטים במטרה לקבל תמונת מצב מקיפה. מספר שבועות לאחר מכן, פורסמו הראיונות בשבועון "כותרת ראשית", תחת הכותרת "הזמן הצהוב". הטקסט המקורי מזכיר את ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", בו עוז עבר מסע דומה לאורכה ולרוחבה של ישראל. בדומה לראיונות שפרסם עוז, גם הראיונות שערך גרוסמן עוררו דיון סוער ברחוב הישראלי בנוגע לסוגיות הנוגעות לשטחי המדינה ולמשמעותם. כמו שהמילים של עוז קיבלו במה בתיאטרון יפו, ביצירה שבוימה על ידי נולה צ'לטון ובוצעה על ידי דליק ווליניץ, כך גם המילים של גרוסמן קמו לתחייה על הבמה היפואית בעיבוד ובימוי של אילן רונן. למרות שהראיונות שביצע גרוסמן בני מעלה משלושים שנים, כדרכו של עולם, לטוב ולרע – הם רלוונטיים היום יותר מתמיד.

ביצירה הנוכחית יש הדגשה עזה של האדם הקטן. הניסיון לתת לסיפור אישי להוביל את ההצגה ובכך לחשוף שלב אחר שלב, כמו בקילוף בצל, את הצד האנושי, האותנטי, הפשוט שמאחורי הכותרות העיתונים והסיסמאות הפוליטיות, מצליח לתת ליצירה זו ייחודיות שנצרבת בזיכרון הישראלי. ההצגה שזורה ממונולוגים שעובדו מתוך הראיונות שביצע גרוסמן, אשר מתכתבים זה עם זה, ומציגים מנעד של דמויות. כל דמות מייצגת עולם שלם ופותחת לנו צוער לקול ולסיפור אישיים – מחד "רק הצאצאים שלנו יגיעו להסכם", מאידך, "יום אחד המלחמה תדעך ואולי תפסק, ונתחיל לחיות חיים מלאים, לא רק בין מלחמה למלחמה, לא רק בין אסון לאסון", ומצד שלישי, "הוויכוחים על השטחים מטשטשים את הוויכוחים האמיתיים של הישראלים".

לעיתים תכופות, אנחנו מואסים מלדבר ולהתעסק בסכסוך, והוא מהווה כעננה כבדה שאנחנו מעדיפים להעלות לבוידעם הזיכרון הקולקטיבי ולשכוח ממנה. יצירתו של רונן מצליחה לגרום לצופייה לרצות לפתוח את הבוידעם ולעסוק בסוגיה המשמעותית הזו, בעוד עידן הקורונה דוחק אותה לשוליים לצד סוגיות חשובת נוספות.

היצירה בהחלט מצליחה לקיים את התפקיד התיאטרוני שלה בכך שהיא מעוררת סערה בקרב צופיה, בעיקר מאחר שלא ניתן להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה, למילים הפשוטות עד כאב המתארות את המציאות הישראלית. מציאות שמשולה לקו אין סופי שרואים מתי החל אך לא רואים מתי והאם ייגמר.

לאחר הצפייה בהצגה עלה בי צורך עז לדבר על הסכסוך, להשמיע את דעתי ולשמוע מה יש לאחרים לומר. זו בדיוק המטרה של הבמה, ועל כן היצירה צלחה את תפקידה הבימתי.עם זאת, נראה שהבמאי בחר להתמקד בצד אחד של המפה הפוליטית – הצד השמאלי, בעוד הצד הימני הוצג באופן דל ומצומצם. לשם דיון ציבורי איכותי ומשמעותי, הייתי שמחה לראות על הבמה את שני צדי המפה הפוליטית מקבלים במה באופן שווה. דווקא בעידן של פילוג בעם וקרע בבטן הישראלית, המקום של הבמה יכול להיות גם מאחד.

מתוך "הזמן הצהוב". צילום: רדי רובינשטיין

יתר על כן, הטקסטים והבימוי ה"לא מתנצלים" והאותנטיים גורמים לצופה לזוז באי נוחות בכיסא. מאחר שחווית הצפייה נעשית באמצעות המסך, זה אפשר לי להתפתל כאוות נפשי, אבל סביר להניח שאם הייתי צופה בהצגה באולם התיאטרון ולא בבית מול מסך המחשב, הייתי מצליחה להיסחף הרבה יותר עם המתרחש על הבמה. על אף הטקסטים הבועטים של גרוסמן, בצפייה ביתית קשה להישאר מרותקים למסך ולהתרכז באסופת המונולוגים המתחלפים.

למרות העיסוק שאינו משתמע לשתי פנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק על השטחים, כשסיימתי את הצפייה בהצגה, נותרתי עם שאלות פילוסופיות גדולות יותר מהסכסוך הספציפי שחורך את צווארנו כצעיף חונק – האם אנחנו חיים בלופ אינסופי ומתמשך תחת אותן סוגיות? הייתכן שאמירות וטענות שעוסקות בסוגיות טעונות כמו שטחי מדינה רלוונטיות היום כפי שהיו לפני כמה עשורים, לפני האינתיפאדה הראשונה? האם השיח ברחוב הישראלי השתנה, התקדם והשתכלל או שמא אנו תקועים באותם דיונים ותופסים צד של המפה הפוליטית בלי לרדת לעובי הקורה? האם אנחנו מסוגלים לקיים דיון ציבורי ענייני?

לצד סימני השאלה, עלו בי גם סימני קריאה, ההצגה הזכירה לי כמה חשוב להסתכל לאדם שמולי בעיניים, שכל אדם סוחב סיפור אישי של כמה דורות אחורה, ושסביר להניח שהמלחמה המתמדת תמשיך להתקיים עוד שנים רבות אם לא נגיע לפיתרון והסכם אמיתיים. בדומה ליצירות אחרות של גרוסמן, גם ביצירה זו המילים שלו מצליחות לחלחל לליבם של כל מי שיצפה בה. לכן, אי אפשר להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה גם מבחינה רגשית. לא בכדי, היצירה מסתיימת במונולוג המוצג על ידי השחקן מנשה נוי בו נאמר "הכי קל להיות מיואשים, להיות קורבנות. אנחנו לא קורבנות, ישראל הוקמה כדי שנפסיק להיות קורבנות". ביחס למה שקורה היום בארצנו הקטנטונת – ישנם שלל אנשים שלא מוכנים להיות קורבנות, הם נלחמים ומשמיעים את קולם, לכאן ולכאן.

חילוקי דעות הם בטבע שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים. ביהדות מתייחסים לחילוקי דעות כסוגיות פילוסופיות ברומו של עולם ומסווגים את אנשי העולם לשתי קבוצות שונות –  רודפי האמת ורודפי השלום. יש את אלו שנלחמים עבור האמת, יש את אלו שיעשו הכל רק כדי שנחיה בשקט ובשלום, על שתי הקבוצות האלו נאמר – "והאמת והשלום אהבו". רוצה לומר, מוטב למצוא את מידת האמצע בין האמת לשלום, וניתן לעשות זאת רק כאשר כל אחד מהצדדים יעשה צעד לעבר הצד השני ויקשיב, בלב פתוח, למה שיש לו לומר, כי רק כך יש עתיד לשינוי כלשהו.

"הזמן הצהוב" היא יצירה שחשוב לצפות בה, ובתור אזרחית המדינה, ללא קשר לחיבור האישי שלי לעולם הבמה, אשמח לראות על בימת ארצנו (ולעת עתה על בימת הזום) עוד הפקות לא מתנצלות, שמעוררות רצון להתדיין דיון אמיתי ומעמיק בו האמת והשלום יאהבו. אני מזמינה את כולם לצפות בהצגה הזו, בלי קשר לדעה הפוליטית שלהם, לשם הדיון הציבורי, כדי שאולי לשם שינוי, יהיה חדש תחת השמש.

הזמן הצהוב

תיאטרון יפו ותיאטרון צוותא

מאת: דויד גרוסמן

עיבוד ובימוי: אילן רונן

משתתפים: מנשה נוי, ר'אסן עבאס, ראידה אדון, מוראד חסן

תפאורה: פרידה שהם

תלבושות: נועה דותן

תאורה: רועי דביר

תרגום לאנגלית: גבי אלדור

צלם: רדי רובינשטיין

מנהלת הצגה: רביד סביל

לדף ההצגה באתר תיאטרון יפו – הקליקו על הלינק

העובש שבפנים

על ההצגה "כיצד להיפטר מזה?"

מאת: מרתה יודעת

שישי בצהריים. לונדון מיניסטור. תל אביב מתכוננת לשנ"צ, לפני שהאורות הבוהקים והכימיקלים ירחיבו את התודעה. אולם צוותא 2 שוב מתהדר בנוצות אחרות. הפעם, בשונה מהרגיל, כיסאות הפלסטיק השחורים אוחסנו מאחורי הקלעים ועל פני כל השטח פוזרו כיסאות משרד כהים, עטופים שקיות אשפה שחורות, מכינים לכאורה לקראת הבאות. אין ספק, הפעם מרתה הולכת לשבת בנוח בחושך ולצפות בעולם חדש ומופלא שנוצר על הבמה. אז זהו, שלא. אל תבינו לא נכון, העולם שנוצר בהצגה "כיצד להיפטר מזה?" של דור פרנקל הוא בהחלט חדש, בהחלט מופלא, חסר היגיון לחלוטין, אבל אל תצפו לשבת בנוח.

ההצגה מציגה שתי אחיות, אמדה ומדלן, המגולמות על ידי עדי קוגלר ודור פרנקל, שעיבדה, ביימה והיתה אמונה על הכוריאוגרפיה. השתיים מתגוררות יחדיו בדירה ממנה לא יצאו במשך 15 שנה, בה הן מתפעלות מרכזה טלפונית המפרנסת אותן בצורה די מכובדת, במידת האפשר. האחות הצעירה, אמדה, מנסה לכתוב מחזה, אבל לא מצליחה לכתוב יותר משורות אחדות, אינה יכולה להתקדם הלאה. המילים כולאות אותה וממאנות לצאת החוצה, בדיוק כמו שהאחיות כולאות את עצמן.

כיצד להיפטר מזה?

האחיות בפעולה. צילום: עמית סגל

מעבר לדלת חדר השינה הסגורה, האחיות מנסות להסתיר גופת גבר, אותו הרגו בשוגג (או שלא?) לפני כ-15 שנה. היה זה מאהב לשעבר, או שכן שהגיע לביקור, או איזה דוור שהביא להן איזו מעטפה גורלית, איזה סוד כמוס שהן מנסות להסתיר, שפורץ החוצה בעובש מסתורי המשתלט על כל הבית. במהלך ההצגה, כמו בכל יום בחיי האחיות, הן מקיימות את אותה שגרה ואותם טקסים, מנסות להגשים את הכמיהה הכמוסה להיפטר מאותו סוד ולהמשיך בחייהן, ולהתמודד עם הפחד שמא הכמיהה הזו אכן תתממש. במהלך שגרת היום הכה רגיל הזה, מפתיע בואו של הדוור, בגילומו המשעשע של מתן גורן, המבקש להביא מכתב לאחת האחיות. דבר כל כך בנאלי מוציא אותן מכליהן ומשגרתן. גם ממנו הן מעוניינות להיפטר. אך כיצד? והאם הדבר לא יגרום לגופה נוספת אותה יש להסתיר, להופעתן של פטריות על הרהיטים, לעוד שכבת עובש על הקירות?

כיאה למחזה של יונסקו, ההצגה אינה הגיונית בעליל. הריאליזם רחוק שנות אור מקירות הדירה הפריזאית הקטנה. מרתה מודה, זה קצת צרם לה. אם נשים בצד את הריאליזם, המהווה ז'אנר בפני עצמו, גם באבסורד צריך להיות היגיון כלשהו, מעין התכתבות עם המציאות האמיתית, עם החוקים הפיזיקלים. על אף שאינה חזקה בלימודי המדעים המדויקים, מרתה בספק אם עובש אכן יכול לגדול על גופה שכבר נרקבה מזמן. מיצי גוף שהתייבשו, אולי. ריח חזק ומבחיל שאופף את הבית, סביר להניח. אבל עובש אוהב טמפרטורה גבוהה ורטיבות ולגופה בת 15 שנים כבר אין דופק שיפעים את הדם ומיציה התייבשו כבר מזמן, אז איך ייתכן שהעלתה עובש כל כך עיקש עד שדבק בכל רחבי הדירה? איך ייתכן שהאחיות נאבקות עם גופה שלמה ומנסות לדחוס את גפיה לתוך חדר השינה? את אותה גופה שכבר נרקבה ואינה במצב הצבירה המקורי שלה, האחיות מצליחות לקפל ולדחוס מעבר לדלת, כאילו היתה כביסה שיש לקפל ולשים בארון. אולי לגריסום הפתרונים (CSI. לאס וגאס. ברצינות?!).

כיצד להיפטר מזה?

מעבר לדלת חדר השינה הסגורה. צילום: עמית סגל

הצופים, כאמור, אינם יושבים בשקט לאורך ההצגה. האחיות מזיזות אותם על כיסאותיהם לאורך ולרוחב החלל, כאילו היו אותן פטריות עיקשות שהן מנסות לחסל, או אולי היו רהיטים שיש להזיז ממקום למקום רק כדי ליצור תכלית לשגרת היום, או אולי אותן עיניים בולשות, מרגלות אחר מעשיהן ומנסות לחשוף את הפשע שביצעו לפני כל אותן השנים? כך או כך, הצופים מתבקשים לקחת חלק פעיל בהצגה. עם זאת, בפועל, התפקיד העיקרי של הצופים הוא לזוז ממקום למקום, לתפקד כנפעלים ותו לא. נכון, פעם או פעמיים האחיות מבקשות מהקהל להעניק להן אי-אילו תירוצים וסיבות לרעשים המסתוריים ולתזוזת הגופה/גוש העובש, אבל לא יותר מכך. לרוב, יש בזה טעם, בייחוד כאשר אחדים מהצופים מעזים לסרב לזוז ובוחנים את תגובת האחיות. עם זאת, לאחר תזוזות רבות בחלל, הצופים מוצאים עצמם מתעסקים ב"מי יזוז עכשיו ולאן?" ופחות במתרחש על השטח הבימתי, וחבל. בייחוד כשההתעסקות עם הכיסאות מונעת מהקהל להבחין בתנועת השחקניות ובאופנים בהם הדמויות מובעות בצורה מדויקת למשעי.

השתיים, קוגלר ופרנקל, פשוט נפלאות. הן שמות לב לפרטים הקטנים ביותר, ומרתה יודעת כי בפעמים רבות היא ישבה במרחק נגיעה מהשחקניות. גם כאשר פרנקל נאלצה לשחק ביד מגובסת, תנועות היד המוגבלות, ואף הגבס עצמו, הלמו לחלוטין את דמותה של מדלן. מעבר למשחק ולבימוי הטובים, יש לציין לטובה את המוסיקה שליוותה את ההצגה, מעשה ידיו של עמית סגל, אשר העניקה לה רבדים נוספים והלמה לגמרי את האבסורד של יונסקו.

אמנם, מדובר בעיבוד חדשני למדי למחזה של יונסקו, שבמקור כתב על בני זוג נשואים ומבוגרים, שאינם יוצאים מביתם. לכאורה, ניתן לחשוב שעיבוד הסוטה מן המתווה של יונסקו, מאבד את המסר וחוטא למקור. מרתה אינה מסכימה עם זה. היתרון של יצירות אמנות, ושל הצגות בפרט, הוא שאפשר לשחק איתן, למתוח את הגבולות, לצאת מהקווים ולהציע פרשנות אחרת שנשענת על היצירה המקורית. בכך, בעצם, היצירה ממשיכה לחיות ולא נותרת מאחור. אם מסתכלים לעומק, ניתן להיווכח כי "כיצד להיפטר מזה?" בהחלט מצליחה להעניק מימד אקטואלי יותר למחזה של יונסקו, שנוצר אי-אז בשנות החמישים. בדומה לפטריות העובש אותן האחיות מנסות להזיז מצד לצד, ללא תכלית או הצלחה, כך גם החברה הישראלית, על שליטיה, מנסים להזיז את הבעיות מצד לצד, מבלי לפתור אותן ממש, אלא רק בכדי להיפטר מהן, בכדי שהמבול שיבוא אחרינו ישטוף אותן החוצה.

 "כיצד להיפטר מזה?"

צוותא

עיבוד, בימוי וכוריאוגרפיה: דור פרנקל.

משחק: דור פרנקל, עדי קוגלר ומתן גורן.

ע. בימאית: קרן טבול

מוסיקה מקורית ועיצוב תאורה: עמית סגל

עיצוב תלבושות: יעל שטרנברג

ייעוץ אמנותי: יהודית ג'ינג'ר ויובלל לירון

עוזרי הפקה: דבורה מישייב וגלעד פרנקל.

ההצגות הבאות: 12/2/18 20:30 צוותא 2

כנסו לפייסבוק הקרוב לביתכם, כדי להתעדכן במועדים נוספים.

מצעד השירותים הגדול של התיאטראות הקטנים

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…

מצלע האדם יוצא רק דם

מצלע האדם יוצא רק דם

על ההצגה "אני לא עושה שום דבר למען השלום"

בחור אחד צעיר מתחבא בתוך ארגז, בחנות ספרים משומשים שעל הבמה, דבר שבפני עצמו גורם למרתה להרים עיניה מהתוכניה בציפייה. המשפט הראשון שנאמר בהצגה, משפט שאף מככב בשמה, הוא "אני לא עושה שום דבר בשביל השלום". לכאורה, מדובר בטריגר לדרמה שעומדת להתחולל על הבמה. אז זהו שלא. מרתה חיכתה וחיכתה, אבל, כמו חוסר הקשר בין המשפט הנ"ל לבין ההצגה כולה, כך ההצגה עצמה לא ממש הצליחה להציג קוהרנטיות או אחדות כלשהי. והסיפור האנושי-וצובט-לב, לא מצליח להתממש על הבמה, והתוצאה בעיקר מתסכלת.

ההצגה מספרת את סיפורה של מאיה, שנולדה בתור בן לכל דבר, אך היא אינה מסוגלת יותר לחיות לפי מוסכמות או תגיות החברה. מאחורי מדפי הספרים המשומשים, היא מבקשת לעורר את המהפכה שלה, ולגרום לאחרים לראות אותה כמו שהיא, להתעלם מהמראה החיצוני הגברי ולראות פנימה, אל אישיותה האמיתית. אבל, תכל'ס, היא לא עושה הרבה בשביל לשנות משהו. הכל משתנה כאשר היא פוגשת/בודה את קראפ, ידידה החדש, שמראה לה אהבה מהי, עד הסוף הכה מציאותי.

האלמנטים המרכיבים את ההצגה, המשחק, הבימוי, התפאורה, הם טובים מאוד בפני עצמם. משחקו של לירן קנטרוביץ' איכותי ושובה לב, גם הבימוי של חיים טל ורוני אלמוג מצוין, כמו גם התפאורה הנהדרת של רונית סנפיר, שעיצבה ושילבה את כל האותיות בא"ב, ובשפות אחרות, כיאה להצגה שמתעסקת בספרים, במילים ובתגיות. עם זאת, נדמה כאילו משהו שם הלך לאיבוד, הקוהרנטיות והאחידות נשארו מאחור.

אני לא עושה שום דבר למען השלום

צילום: ענבל כהן חמו

דבר נוסף, ומהותי במיוחד בהצגה מעין זו, שהיא לא הציגה ניתוח ראוי של דמות האישה, דבר כה אינטגראלי בהצגה כזו, המספרת על אישה המבקשת לצאת החוצה מבין הפיזיות הגברית הנראית לעין. נדמה כאילו מאיה נותחה והוצגה על ידי 4 גברים (הכותבים, הבמאים, השחקן והדרמטורג) שאינם כל כך בקיאים במוח הנשי. לקות זו מתעצמת פי כמה וכמה מאחר ואחד מהגברים הללו הוא טרנסג'נדר בעצמו.

אישה היא הרבה יותר ממילה, הרבה יותר מג'סטה על הבמה או מניירות כאלו ואחרות. זו מהות, וצריך להבין אותה, לנשום אותה, לחיות אותה, ורק אז לנסות וללבוש אותה, במידה ואתה שחקן המבקש לגלם דמות של אישה, בייחוד כזו היוצאת לחופשי מבין צלעותיו של הגבר שהיתה.

הדיסוננס בין הפנים לחוץ, ניכר היטב באמצעות אותן תגיות שמאיה כל כך מתרעמת מהן. היוצרים השכילו להיעזר באלמנטים בימתיים כגון ספרים ומחזות ידועים, והתייחסו אליהם לעיתים כמו שהם ולעיתים באופן שגוי. כך, כרך של אנציקלופדיית LIFE, הפך להיות ספר הרפתקאות ידוע, על אף שהקהל הקרוב מאוד אל הבמה (בצוותא 2) יכול היה לראות שמדובר בספר אחר לחלוטין. בסצינה אחרת, מאיה שואלת את ידידה החדש מדוע לא ניתן להפוך דמויות, כגון זו של קראפ מן המחזה של בקט, מגברים לנשים. באבחת מילה היא מראה לו שניתן ואפילו צריך להפוך את קראפ לאישה. אם מאיה מתרעמת על כך שיום אחד מישהו קם והחליט להתייחס אליה כזכר, הנה היא מצליחה לפתור את הבעיה – פשוט לשנות את המילים.

הבעיה היא שכמו אצל בקט, גם בחייה של מאיה זה לא פשוט כל כך. במחזות מסוימים, בקט עצמו אף אסר על שינוי הדמויות מהאופן בו עיצב אותן, ואפילו איים בתביעת הפקה שהפכה את "מחכים לגודו" שלו לשתי נשים מחכות. כנ"ל לגבי ההתייחסות אל מינה של מאיה. זו לא החלטה של אדם, אלא של צירוף מסוים של גנים ותאים, שהפך אותה לכדי גבר, ולכן התייחסו אליה בהתאם לכך. אם היא מעוניינת להפוך לאישה, שתהיה אישה, האישה שהיא, מי שזו לא תהיה, אבל אישה. כמו בהריון, גם כאן, את אישה או לא אישה, לא חצי-אישה, כמו שהיוצרים מציגים אותה על הבמה.

דבר נוסף שצרם למרתה, הוא היחס לקהל. קורה שהצגות מתחילות באיחור בשל סיבה זו או אחרת. עם זאת, כאשר מגיע קהל אל האולם, בייחוד כזה שמורכב מאנשים מבוגרים שאינם מכירים את צוותא 2, כדאי להדליק את אורותיו, בכדי למנוע נפילות מיותרות, ולא לגרום להם לחוש את החלל בכל חושיהם וברכיהם. כמו כן, כאשר אחד היוצרים עולה אל הבמה ומודה לקהל שהגיע, מוטב שלא יצעק לו לאחר מכן "פלאפונים", מאחר ושכח לבקש מהם לכבותם, כאילו היו ילדים סוררים בקייטנה. הפעם האחרונה שמרתה היתה בקייטנה היו לה חולצה צהובה, גשר בשיניים, וקראש אמוציונאלי במדריך. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

כמו שברברה אומרת, אפילו באוף-אוף-אוף ברודווי, כל יוצר תיאטרון, גם זה שנדחק לשוליים ומקבל יחס של קבצן, עליו להתייחס אל קהלו כאילו היה מלך המגיע לארמון.

MK

"אני לא עושה שום דבר למען השלום"

מאת: רוני אלמוג

בימוי: חיים טל ורוני אלמוג

משחק: לירן קנטרוביץ'

עיצוב: רונית סנפיר

דרמטורגיה: אמיל ריי

עוזרת במאים ויועצת אמנותית: נועה גולני

מועדים נוספים להצגה: 25/10/14 21:00 המרכז הגאה, תל אביב.

הדרך של בת-אל

על המופע "אני, בת-אל"

בדרך כלל, יש מסלול קבוע אחרי שמסיימים ללמוד בבית הספר למשחק. כמו תיכון-צבא-הודו/דרום-אמריקה, גם השחקנית המתחילה יוצאת את שערי בית הספר עם פחד-מה ורצון אדיר לטרוף את הבמה, המצלמה ויהודה לוי. היא עושה תפקידים קטנים פה ושם, הולכת לאינסוף של אודישנים, מתפשרת על הצגות ילדים ופרסומות חסרות פשר, מוציאה הון על שואו-ריל ובוק, ממלצרת, חושקת שיניים, ולעולם אופטימית שבאמצע המשמרת הכי קשה, יישב הבמאי/תסריטאית/מלהקת/מפיק באזור שלה, ייקלטו את הכישרון והשאר היסטוריה.

ויש את הדרך של בת-אל פאפורה.

פאפאורה, בת 26, היא שחקנית מוכשרת בטירוף. נשים את העובדה הזו לרגע בצד. היא למדה בבית הספר "ניסן נתיב", שיחקה בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, וכיום משחקת בהצגה "בבל" של תיאטרון האינקובאטור ו-"הדיבוק" של תיאטרון גשר.

כמו חייה הבלתי שגרתיים, אותם היא מתארת במופע החדש שלה "אני, בת-אל", גם הדרך בה היא מראה את כישרונה אל העולם, היא מיוחדת. היא אינה מסתפקת בעוד שואו-ריל או תפקיד קטן בסרט כדי לפרוץ, השואו-ריל שלה, הוא אמיתי ותיאטראלי מאין-כמוהו. זהו מופע הנפרש על פני 60 דקות (שעוברות מבלי שהקהל שם לב) במהלכן הוא זוכה להכיר את פאפורה, כישרונה הבלתי-נדלה, ואת הקשיים שנאלצה להתמודד איתם – כי הכישרון של פאפורה, נמתח על פני גובה של 1.30 סנטימטרים.

במופע, פאפורה מציינת כי הקהל לא יישמע ממנה את המילה "גמדה", ו-"נמוכת קומה" הוא צירוף ארוך מדי, אז היא מתפשרת על "קטנטנה". תיאור שהופך באחת את הדימוי השלילי של התסמונת הגופנית ממנה היא לוקה,  והופך אותה למשהו מקסים יותר. עם זאת, מאוד קשה לקרוא לפאפורה קטנטנה לאורך זמן, כי העוצמה והחוזק הענקיים שלה משתלטים על הבמה הריקה.בת אל פאפורה עוצמות אלו ליוו אותה במהלך כל חייה, כשגדלה בקריות עם אמה הבלתי-מתפשרת, שלצד אהבתה הגדולה, גרמה לבתה ללמוד כי היא יכולה להשיג את הכל, למרות הכל, בכוחות עצמה. גם אם מדובר על להגיע לעוגיות שבארון הגבוה, וגם אם מדובר על תפקיד מיוחל בצבא, בו שירתה בהתנדבות בגלי צה"ל, והוכיחה למפקדים שלה שאם קצת רצון והרבה ביונסה, כל אחד יכול לעשות מה שהוא מחליט לעשות. זה פשוט נעשה בדרך שלו.

לבני המופע, כלומר המילים ממנו הוא מורכב, מרצפים בצורה יפיפייה את המסלול עליו צעדה, אותו היא ממשיכה לסלול גם היום. המופע מבטא את נפשה של פאפורה בצורה הכי אמיתית, עם הבדיחות, הכמיהות הבכי.

מרתה לא מכירה את פאפורה באופן אישי, אבל היא משערת שחבריה יעידו שהמופע ובת-אל הם אחד – ייחודיים ועוצמתיים, שייגעו בנפשו ונפשה של כל מי שיושב/ת בקהל. תוך כדי מופע, מרתה חשבה על שונותה שלה, ושונותה של מי שישבה לצדה, ושונותם של אלו שישבו מאחורה, ומאחוריהם, וכן הלאה. השונות הזו, גורמת למרתה ולאנשים בכלל להיות מאוד דומים זה לזה. אם דבר כזה בכלל אפשרי. בכל זאת, מדובר במרתה.

אני, בת-אל

כתיבה, בימוי ושאר אלמנטים ביצירה: בת-אל פאפורה

מועדים נוספים: 23/10/14 צוותא, ת"א

פעמיים כי טוב

על ההצגה "פעמיים חומוס"

מאת: הילה ציגל

אולם צוותא 2 היה מלא עד אפס מקום, כל כך מלא עד שלא נשארו כרטיסים, מה שהותיר בחוץ כמות לא מעטה של אנשים מאוכזבים, שפשוט לא היה להם איפה לשבת באולם הקטנטן. הסדרנים הביאו כיסאות נוספים, אך עדיין… היה צפוף.

האירוע הזה אמנם קורה לא פעם בתיאטרון צוותא, בייחוד באחת מהצגות הפולחן או מופעי הבידור, אבל כמעט אף פעם לא בהצגת פרזנטציה כמו ההצגה שזכיתי לראות. ההצגה "פעמיים חומוס" מספרת את סיפורם של יוסי ודרורה, זוג ישראלי מצוי מהפריפריה שנקלע לחומוסייה בגליל בעקבות קמצנותו של יוסי שהחליט להפתיע את אשתו ב"ארוחה רומנטית" לכבוד יום נישואיהם. העניינים מתחילים להסתבך כשהם מבינים שהם הגיעו בטעות אל מעבר לקו הירוק וכנראה שהמלצר הערבי מתכנן לחסל אותם בשם הג'יהאד.

ההצגה עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בשנת 2011, והוצגה בפורמט של חצי שעה בבימויו של ג'וש שגיא ובהשתתפות השחקנים רז אנגלמאיר, ערן איווניר ונינה קוטלר (על פי רעיון של מוטי רחמים).

ראיתי אותה אז, והתאהבתי. הכתיבה השנונה, הפאנצ'ים המדויקים והסיטואציה האבסורדית והכל כך ישראלית שבו את לבי והפילו אותי לרצפה מרוב צחוק. היא היתה אחת ההצגות המעולות בפסטיבל, שהיה בעצמו מלא בכל טוב, ולכן הרעיון להרחיב אותה לכדי הצגה באורך מלא הוא נפלא ומשמח.

החלק הראשון של ההצגה המשודרגת היה בדיוק כמו שזכרתי – אותה סיטואציה בחומוסייה, אותן בדיחות שנונות ואותו סיום משעשע ואבסורדי שכה אהבתי. חשבתי לעצמי אוקיי, ומה עכשיו? מה עוד ניתן לספר, איזה עוד פרטים אפשר כבר להוסיף שימשיכו את הקו העלילתי הנתון? איזה סוף יבוא אחרי ה-"סוף"?

אז זהו, שהחלק השני של ההצגה הצליח להפתיע גם אותי. אבי שחרון, המחזאי והבמאי, בחר להציג בפני הצופים את אותן הדמויות, כשנתיים לאחר המקרה. אנו פוגשים את הזוג הוולגרי בסביבתם הטבעית, בבית, ונחשפים למערכת היחסים הלא מתפקדת שהם מנהלים, כולל הויכוחים, המריבות וערימות הכביסה. בחלק הזה, הם נאלצים להתמודד עם טכנאי טלויזיה שנראה יותר מדי מוכר ועם תוצאות מעשיהם, עד הסוף המפתיע.

נכון, אני אולי משוחדת. הרי אני מכירה ומעריכה את הנפשות הפועלות,  אך להצגה הגעתי  עם בן זוגי שאינו מעורה בתחום התיאטרון, לא מכיר את ההצגה ולכן צפה בה ממקום אובייקטיבי וניטרלי, אם יש כזה בכלל.

וכמה שהוא נהנה. הוא צחק והתרגש יחד עם יתר הצופים, ומחיאות הכפיים הידהדו ברחבי האולם הקטן רגעים ארוכים לאחר ירידת המסך.

כולי תקווה שבצוותא ייתנו צ'אנס לקומדיה "פעמיים חומוס", ליוצרים המוכשרים שלה ולשחקנים המצויינים. זוהי ללא ספק קומדיית פרינג' נהדרת ומשעשעת המעמידה בפנינו מראה, אף כי מעט מוקצנת, שלא משאירה אותנו אדישים.

פעמיים חומוס

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אבי שחרון
בהשתתפות:  אלינור פוגל, איציק גולן, ואופיר דואן

**מכיוון שזוהי הצגת פרזנטציה אין כרגע מידע על מועדי מופעים.  מומלץ להתעדכן באתר צוותא

כתמים ארורים

על ההצגה "סיפורו של סוס"

מאת: אנה מינייב

ההצגה "סיפורו של סוס" הופיעה לאחרונה בפסטיבל "עתיד התיאטרון" שהתקיים בצוותא תל אביב. בין יתר ההצגות שהופיעו בפסטיבל, הצגות המייצגות מוסדות לימוד רבים בתחום התיאטרון על גווניו השונים, ההצגה הזו ייצגה את הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים, בהשתתפותם של תלמידי הסטודיו ובבימויה של אורי אגוז.

בהקשר להצגה שראיתי, ובהתייחס למעמד בו הוצגה, עתיד התיאטרון נראה בעיני כעתיד שניתן להתגאות בו. את הסיפור המופלא "קולסטומר: סיפורו של סוס" כתב לב ניקולייביץ טולסטוי, קלאסיקה רוסית יוצאת דופן על רגשותיו של סוס מסורס אחד הניצב מול להקת סוסים שממררים את חייו בגלל היותו שונה מהם. היכולת של טולסטוי לתאר את רחשי לבו של סוס, כאילו היה הוא בעצמו סוס, הנה מדהימה והעיבוד למחזה שעשה מרק רוזובסקי הוא עיבוד מרגש וחשוב, המחזק את יכולותיו של טולסטוי.

זהו מסע של סוס שנולד מכוסה בכתמים על כל גופו ועל כך נשפט כל חייו. שונה מהסוסים האחריםעיצוב תמונה: סשה לישנסקי באורווה, הוא ניצב בפני חיים קשים ולא הוגנים, מלא ברצון לחיות ולנצח , אך מסיים את חייו חולה, מושפל וחסר כוחות. הסוס הזה הוא מנהיג ברוחו, יכולותיו הפזיות בולטות על פני האחרים אך לרוע מזלו כתמיו הכתימו את כל עתידו. הסיפור הזה, ששזור בחיי אדם וחיי בעלי החיים האצילים הללו, נוגע ללב כמו שרק סוסים יכולים לספרו, שכן נדמה כי בני האדם אינם יכולים להביע את תשוקותיהם ואת אכזבותיהם בצורה כל כך פיוטית כמו החיות.

תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים הפכו לנגד עיני לסוסים, כל תנועה שלהם, כל צליל, כל נהמה ושאגה היו מדוייקים ומפעימים, ועל כך אני מסירה בפניהם ובפני מנחי התנועה, בוריס סבידנסקי ואביב איבגי, את הכובע. נראה כי השחקנים הללו שקדו רבות על תנועתם של הסוסים והם הצליחו להביא לבמה את החיה האצילית הזאת באמצעות הפיזיות, הנעת הזנב, העיניים, הראש המתלטף, הצלילים וההוויה כולה. ראוי לציין את איתמר כהן שמגלם את "צרור הנמשים" הסוס כתם שעשה תפקיד מרתק ורגיש בצורה נפלאה, ואת יתר שחקני ההצגה אביחי אלעזרה, אלי ריינמן, הלנה פוגוסוב, נעמה זיידמן, דור ירושלמי, שיר אנוש, אלי שונפלד ועמוס אורן, שהתמסרו באנושיות מדהימה לסוס שבתוכם.

אורי אגוז בחרה לביים הצגה זו בצורה הנהוגה בתיאטרון הרפרטוארי, במה פרונטלית ושחקנים שמביטים רחוק לנקודה מעבר לקהל. הבחירה הזאת ניתקה אותי לעיתים קרובות מהמתרחש על הבמה. הסוסים על הבמה חיים באורוות של בני אדם, הם מוטמעים בחייהם ועל כן הם אינם מנותקים מכל אחד ואחת שישב או ישבה בקהל, הם חלק מאיתנו, סופגים מדי יום את הבעלות שלנו עליהם ומחכים שמישהו יחרוץ את גורלם. ישבתי והתבוננתי בבני אדם שמגלמים חיות שמתנהגים כמו בני אדם והרגשתי צורך בתקשורת, במבט לעברי. אם אנו עוסקים בשונה ובמקובל, יש כאן צורך לא ממומש לשבור את הקיר הרביעי ולתת לסוסים להשמיע את דברם.

יחד עם זאת, אם זה מה שדרוש בכדי להנגיש לקהל את סיפוריו של טולסטוי ואת המסרים הנוקבים בהם, ניכר כי להצגה הזאת יש מקום בעתיד התיאטרון וכולי תקווה שהמסר יחלחל לאיטו. הסירוס, ההתנשאות והעליונות, הן מצד החיות והן מצד בני האדם שסוחרים בהן, חרטו את התובנה המתבקשת. לאורך ההצגה לא יכולתי שלא לחשוב על ההפגנה הקטנה שהתקיימה מחוץ לצוותא, מול סניף מקדונלדס, בה קראו לבני אדם להפסיק לאכול חיות בגלל סיבות שאין צורך להסביר כאן. גם כאן, תחושת העליונות גברה על ההפגנה, המפגינים נהמו ושאגו, נעמדו על רגליהן האחוריות, קיפלו את זנבם ועזבו את המקום.

סיפורו של סוס  

מאת: ל.נ טולסטוי

עיבוד: מרק רוזובסקי

בימוי: אורי אגוז

בהשתתפות תלמידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב, ירושלים, שנה ג' – מחזור כ"ד.

עיצוב תפאורה: סשה לישיאנסקי

עיצוב תלבושות ואביזרים: גל רופית

עיצוב תאורה: אלון שטמפקה

עריכה מוזיקלית: שירן אריאלי

מועדי הצגות נוספות: 25/7 תיאטרון צוותא