העובש שבפנים

על ההצגה "כיצד להיפטר מזה?"

מאת: מרתה יודעת

שישי בצהריים. לונדון מיניסטור. תל אביב מתכוננת לשנ"צ, לפני שהאורות הבוהקים והכימיקלים ירחיבו את התודעה. אולם צוותא 2 שוב מתהדר בנוצות אחרות. הפעם, בשונה מהרגיל, כיסאות הפלסטיק השחורים אוחסנו מאחורי הקלעים ועל פני כל השטח פוזרו כיסאות משרד כהים, עטופים שקיות אשפה שחורות, מכינים לכאורה לקראת הבאות. אין ספק, הפעם מרתה הולכת לשבת בנוח בחושך ולצפות בעולם חדש ומופלא שנוצר על הבמה. אז זהו, שלא. אל תבינו לא נכון, העולם שנוצר בהצגה "כיצד להיפטר מזה?" של דור פרנקל הוא בהחלט חדש, בהחלט מופלא, חסר היגיון לחלוטין, אבל אל תצפו לשבת בנוח.

ההצגה מציגה שתי אחיות, אמדה ומדלן, המגולמות על ידי עדי קוגלר ודור פרנקל, שעיבדה, ביימה והיתה אמונה על הכוריאוגרפיה. השתיים מתגוררות יחדיו בדירה ממנה לא יצאו במשך 15 שנה, בה הן מתפעלות מרכזה טלפונית המפרנסת אותן בצורה די מכובדת, במידת האפשר. האחות הצעירה, אמדה, מנסה לכתוב מחזה, אבל לא מצליחה לכתוב יותר משורות אחדות, אינה יכולה להתקדם הלאה. המילים כולאות אותה וממאנות לצאת החוצה, בדיוק כמו שהאחיות כולאות את עצמן.

כיצד להיפטר מזה?

האחיות בפעולה. צילום: עמית סגל

מעבר לדלת חדר השינה הסגורה, האחיות מנסות להסתיר גופת גבר, אותו הרגו בשוגג (או שלא?) לפני כ-15 שנה. היה זה מאהב לשעבר, או שכן שהגיע לביקור, או איזה דוור שהביא להן איזו מעטפה גורלית, איזה סוד כמוס שהן מנסות להסתיר, שפורץ החוצה בעובש מסתורי המשתלט על כל הבית. במהלך ההצגה, כמו בכל יום בחיי האחיות, הן מקיימות את אותה שגרה ואותם טקסים, מנסות להגשים את הכמיהה הכמוסה להיפטר מאותו סוד ולהמשיך בחייהן, ולהתמודד עם הפחד שמא הכמיהה הזו אכן תתממש. במהלך שגרת היום הכה רגיל הזה, מפתיע בואו של הדוור, בגילומו המשעשע של מתן גורן, המבקש להביא מכתב לאחת האחיות. דבר כל כך בנאלי מוציא אותן מכליהן ומשגרתן. גם ממנו הן מעוניינות להיפטר. אך כיצד? והאם הדבר לא יגרום לגופה נוספת אותה יש להסתיר, להופעתן של פטריות על הרהיטים, לעוד שכבת עובש על הקירות?

כיאה למחזה של יונסקו, ההצגה אינה הגיונית בעליל. הריאליזם רחוק שנות אור מקירות הדירה הפריזאית הקטנה. מרתה מודה, זה קצת צרם לה. אם נשים בצד את הריאליזם, המהווה ז'אנר בפני עצמו, גם באבסורד צריך להיות היגיון כלשהו, מעין התכתבות עם המציאות האמיתית, עם החוקים הפיזיקלים. על אף שאינה חזקה בלימודי המדעים המדויקים, מרתה בספק אם עובש אכן יכול לגדול על גופה שכבר נרקבה מזמן. מיצי גוף שהתייבשו, אולי. ריח חזק ומבחיל שאופף את הבית, סביר להניח. אבל עובש אוהב טמפרטורה גבוהה ורטיבות ולגופה בת 15 שנים כבר אין דופק שיפעים את הדם ומיציה התייבשו כבר מזמן, אז איך ייתכן שהעלתה עובש כל כך עיקש עד שדבק בכל רחבי הדירה? איך ייתכן שהאחיות נאבקות עם גופה שלמה ומנסות לדחוס את גפיה לתוך חדר השינה? את אותה גופה שכבר נרקבה ואינה במצב הצבירה המקורי שלה, האחיות מצליחות לקפל ולדחוס מעבר לדלת, כאילו היתה כביסה שיש לקפל ולשים בארון. אולי לגריסום הפתרונים (CSI. לאס וגאס. ברצינות?!).

כיצד להיפטר מזה?

מעבר לדלת חדר השינה הסגורה. צילום: עמית סגל

הצופים, כאמור, אינם יושבים בשקט לאורך ההצגה. האחיות מזיזות אותם על כיסאותיהם לאורך ולרוחב החלל, כאילו היו אותן פטריות עיקשות שהן מנסות לחסל, או אולי היו רהיטים שיש להזיז ממקום למקום רק כדי ליצור תכלית לשגרת היום, או אולי אותן עיניים בולשות, מרגלות אחר מעשיהן ומנסות לחשוף את הפשע שביצעו לפני כל אותן השנים? כך או כך, הצופים מתבקשים לקחת חלק פעיל בהצגה. עם זאת, בפועל, התפקיד העיקרי של הצופים הוא לזוז ממקום למקום, לתפקד כנפעלים ותו לא. נכון, פעם או פעמיים האחיות מבקשות מהקהל להעניק להן אי-אילו תירוצים וסיבות לרעשים המסתוריים ולתזוזת הגופה/גוש העובש, אבל לא יותר מכך. לרוב, יש בזה טעם, בייחוד כאשר אחדים מהצופים מעזים לסרב לזוז ובוחנים את תגובת האחיות. עם זאת, לאחר תזוזות רבות בחלל, הצופים מוצאים עצמם מתעסקים ב"מי יזוז עכשיו ולאן?" ופחות במתרחש על השטח הבימתי, וחבל. בייחוד כשההתעסקות עם הכיסאות מונעת מהקהל להבחין בתנועת השחקניות ובאופנים בהם הדמויות מובעות בצורה מדויקת למשעי.

השתיים, קוגלר ופרנקל, פשוט נפלאות. הן שמות לב לפרטים הקטנים ביותר, ומרתה יודעת כי בפעמים רבות היא ישבה במרחק נגיעה מהשחקניות. גם כאשר פרנקל נאלצה לשחק ביד מגובסת, תנועות היד המוגבלות, ואף הגבס עצמו, הלמו לחלוטין את דמותה של מדלן. מעבר למשחק ולבימוי הטובים, יש לציין לטובה את המוסיקה שליוותה את ההצגה, מעשה ידיו של עמית סגל, אשר העניקה לה רבדים נוספים והלמה לגמרי את האבסורד של יונסקו.

אמנם, מדובר בעיבוד חדשני למדי למחזה של יונסקו, שבמקור כתב על בני זוג נשואים ומבוגרים, שאינם יוצאים מביתם. לכאורה, ניתן לחשוב שעיבוד הסוטה מן המתווה של יונסקו, מאבד את המסר וחוטא למקור. מרתה אינה מסכימה עם זה. היתרון של יצירות אמנות, ושל הצגות בפרט, הוא שאפשר לשחק איתן, למתוח את הגבולות, לצאת מהקווים ולהציע פרשנות אחרת שנשענת על היצירה המקורית. בכך, בעצם, היצירה ממשיכה לחיות ולא נותרת מאחור. אם מסתכלים לעומק, ניתן להיווכח כי "כיצד להיפטר מזה?" בהחלט מצליחה להעניק מימד אקטואלי יותר למחזה של יונסקו, שנוצר אי-אז בשנות החמישים. בדומה לפטריות העובש אותן האחיות מנסות להזיז מצד לצד, ללא תכלית או הצלחה, כך גם החברה הישראלית, על שליטיה, מנסים להזיז את הבעיות מצד לצד, מבלי לפתור אותן ממש, אלא רק בכדי להיפטר מהן, בכדי שהמבול שיבוא אחרינו ישטוף אותן החוצה.

 "כיצד להיפטר מזה?"

צוותא

עיבוד, בימוי וכוריאוגרפיה: דור פרנקל.

משחק: דור פרנקל, עדי קוגלר ומתן גורן.

ע. בימאית: קרן טבול

מוסיקה מקורית ועיצוב תאורה: עמית סגל

עיצוב תלבושות: יעל שטרנברג

ייעוץ אמנותי: יהודית ג'ינג'ר ויובלל לירון

עוזרי הפקה: דבורה מישייב וגלעד פרנקל.

ההצגות הבאות: 12/2/18 20:30 צוותא 2

כנסו לפייסבוק הקרוב לביתכם, כדי להתעדכן במועדים נוספים.

מצעד השירותים הגדול של התיאטראות הקטנים

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…

מצלע האדם יוצא רק דם

מצלע האדם יוצא רק דם

על ההצגה "אני לא עושה שום דבר למען השלום"

בחור אחד צעיר מתחבא בתוך ארגז, בחנות ספרים משומשים שעל הבמה, דבר שבפני עצמו גורם למרתה להרים עיניה מהתוכניה בציפייה. המשפט הראשון שנאמר בהצגה, משפט שאף מככב בשמה, הוא "אני לא עושה שום דבר בשביל השלום". לכאורה, מדובר בטריגר לדרמה שעומדת להתחולל על הבמה. אז זהו שלא. מרתה חיכתה וחיכתה, אבל, כמו חוסר הקשר בין המשפט הנ"ל לבין ההצגה כולה, כך ההצגה עצמה לא ממש הצליחה להציג קוהרנטיות או אחדות כלשהי. והסיפור האנושי-וצובט-לב, לא מצליח להתממש על הבמה, והתוצאה בעיקר מתסכלת.

ההצגה מספרת את סיפורה של מאיה, שנולדה בתור בן לכל דבר, אך היא אינה מסוגלת יותר לחיות לפי מוסכמות או תגיות החברה. מאחורי מדפי הספרים המשומשים, היא מבקשת לעורר את המהפכה שלה, ולגרום לאחרים לראות אותה כמו שהיא, להתעלם מהמראה החיצוני הגברי ולראות פנימה, אל אישיותה האמיתית. אבל, תכל'ס, היא לא עושה הרבה בשביל לשנות משהו. הכל משתנה כאשר היא פוגשת/בודה את קראפ, ידידה החדש, שמראה לה אהבה מהי, עד הסוף הכה מציאותי.

האלמנטים המרכיבים את ההצגה, המשחק, הבימוי, התפאורה, הם טובים מאוד בפני עצמם. משחקו של לירן קנטרוביץ' איכותי ושובה לב, גם הבימוי של חיים טל ורוני אלמוג מצוין, כמו גם התפאורה הנהדרת של רונית סנפיר, שעיצבה ושילבה את כל האותיות בא"ב, ובשפות אחרות, כיאה להצגה שמתעסקת בספרים, במילים ובתגיות. עם זאת, נדמה כאילו משהו שם הלך לאיבוד, הקוהרנטיות והאחידות נשארו מאחור.

אני לא עושה שום דבר למען השלום

צילום: ענבל כהן חמו

דבר נוסף, ומהותי במיוחד בהצגה מעין זו, שהיא לא הציגה ניתוח ראוי של דמות האישה, דבר כה אינטגראלי בהצגה כזו, המספרת על אישה המבקשת לצאת החוצה מבין הפיזיות הגברית הנראית לעין. נדמה כאילו מאיה נותחה והוצגה על ידי 4 גברים (הכותבים, הבמאים, השחקן והדרמטורג) שאינם כל כך בקיאים במוח הנשי. לקות זו מתעצמת פי כמה וכמה מאחר ואחד מהגברים הללו הוא טרנסג'נדר בעצמו.

אישה היא הרבה יותר ממילה, הרבה יותר מג'סטה על הבמה או מניירות כאלו ואחרות. זו מהות, וצריך להבין אותה, לנשום אותה, לחיות אותה, ורק אז לנסות וללבוש אותה, במידה ואתה שחקן המבקש לגלם דמות של אישה, בייחוד כזו היוצאת לחופשי מבין צלעותיו של הגבר שהיתה.

הדיסוננס בין הפנים לחוץ, ניכר היטב באמצעות אותן תגיות שמאיה כל כך מתרעמת מהן. היוצרים השכילו להיעזר באלמנטים בימתיים כגון ספרים ומחזות ידועים, והתייחסו אליהם לעיתים כמו שהם ולעיתים באופן שגוי. כך, כרך של אנציקלופדיית LIFE, הפך להיות ספר הרפתקאות ידוע, על אף שהקהל הקרוב מאוד אל הבמה (בצוותא 2) יכול היה לראות שמדובר בספר אחר לחלוטין. בסצינה אחרת, מאיה שואלת את ידידה החדש מדוע לא ניתן להפוך דמויות, כגון זו של קראפ מן המחזה של בקט, מגברים לנשים. באבחת מילה היא מראה לו שניתן ואפילו צריך להפוך את קראפ לאישה. אם מאיה מתרעמת על כך שיום אחד מישהו קם והחליט להתייחס אליה כזכר, הנה היא מצליחה לפתור את הבעיה – פשוט לשנות את המילים.

הבעיה היא שכמו אצל בקט, גם בחייה של מאיה זה לא פשוט כל כך. במחזות מסוימים, בקט עצמו אף אסר על שינוי הדמויות מהאופן בו עיצב אותן, ואפילו איים בתביעת הפקה שהפכה את "מחכים לגודו" שלו לשתי נשים מחכות. כנ"ל לגבי ההתייחסות אל מינה של מאיה. זו לא החלטה של אדם, אלא של צירוף מסוים של גנים ותאים, שהפך אותה לכדי גבר, ולכן התייחסו אליה בהתאם לכך. אם היא מעוניינת להפוך לאישה, שתהיה אישה, האישה שהיא, מי שזו לא תהיה, אבל אישה. כמו בהריון, גם כאן, את אישה או לא אישה, לא חצי-אישה, כמו שהיוצרים מציגים אותה על הבמה.

דבר נוסף שצרם למרתה, הוא היחס לקהל. קורה שהצגות מתחילות באיחור בשל סיבה זו או אחרת. עם זאת, כאשר מגיע קהל אל האולם, בייחוד כזה שמורכב מאנשים מבוגרים שאינם מכירים את צוותא 2, כדאי להדליק את אורותיו, בכדי למנוע נפילות מיותרות, ולא לגרום להם לחוש את החלל בכל חושיהם וברכיהם. כמו כן, כאשר אחד היוצרים עולה אל הבמה ומודה לקהל שהגיע, מוטב שלא יצעק לו לאחר מכן "פלאפונים", מאחר ושכח לבקש מהם לכבותם, כאילו היו ילדים סוררים בקייטנה. הפעם האחרונה שמרתה היתה בקייטנה היו לה חולצה צהובה, גשר בשיניים, וקראש אמוציונאלי במדריך. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

כמו שברברה אומרת, אפילו באוף-אוף-אוף ברודווי, כל יוצר תיאטרון, גם זה שנדחק לשוליים ומקבל יחס של קבצן, עליו להתייחס אל קהלו כאילו היה מלך המגיע לארמון.

MK

"אני לא עושה שום דבר למען השלום"

מאת: רוני אלמוג

בימוי: חיים טל ורוני אלמוג

משחק: לירן קנטרוביץ'

עיצוב: רונית סנפיר

דרמטורגיה: אמיל ריי

עוזרת במאים ויועצת אמנותית: נועה גולני

מועדים נוספים להצגה: 25/10/14 21:00 המרכז הגאה, תל אביב.

הדרך של בת-אל

על המופע "אני, בת-אל"

בדרך כלל, יש מסלול קבוע אחרי שמסיימים ללמוד בבית הספר למשחק. כמו תיכון-צבא-הודו/דרום-אמריקה, גם השחקנית המתחילה יוצאת את שערי בית הספר עם פחד-מה ורצון אדיר לטרוף את הבמה, המצלמה ויהודה לוי. היא עושה תפקידים קטנים פה ושם, הולכת לאינסוף של אודישנים, מתפשרת על הצגות ילדים ופרסומות חסרות פשר, מוציאה הון על שואו-ריל ובוק, ממלצרת, חושקת שיניים, ולעולם אופטימית שבאמצע המשמרת הכי קשה, יישב הבמאי/תסריטאית/מלהקת/מפיק באזור שלה, ייקלטו את הכישרון והשאר היסטוריה.

ויש את הדרך של בת-אל פאפורה.

פאפאורה, בת 26, היא שחקנית מוכשרת בטירוף. נשים את העובדה הזו לרגע בצד. היא למדה בבית הספר "ניסן נתיב", שיחקה בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, וכיום משחקת בהצגה "בבל" של תיאטרון האינקובאטור ו-"הדיבוק" של תיאטרון גשר.

כמו חייה הבלתי שגרתיים, אותם היא מתארת במופע החדש שלה "אני, בת-אל", גם הדרך בה היא מראה את כישרונה אל העולם, היא מיוחדת. היא אינה מסתפקת בעוד שואו-ריל או תפקיד קטן בסרט כדי לפרוץ, השואו-ריל שלה, הוא אמיתי ותיאטראלי מאין-כמוהו. זהו מופע הנפרש על פני 60 דקות (שעוברות מבלי שהקהל שם לב) במהלכן הוא זוכה להכיר את פאפורה, כישרונה הבלתי-נדלה, ואת הקשיים שנאלצה להתמודד איתם – כי הכישרון של פאפורה, נמתח על פני גובה של 1.30 סנטימטרים.

במופע, פאפורה מציינת כי הקהל לא יישמע ממנה את המילה "גמדה", ו-"נמוכת קומה" הוא צירוף ארוך מדי, אז היא מתפשרת על "קטנטנה". תיאור שהופך באחת את הדימוי השלילי של התסמונת הגופנית ממנה היא לוקה,  והופך אותה למשהו מקסים יותר. עם זאת, מאוד קשה לקרוא לפאפורה קטנטנה לאורך זמן, כי העוצמה והחוזק הענקיים שלה משתלטים על הבמה הריקה.בת אל פאפורה עוצמות אלו ליוו אותה במהלך כל חייה, כשגדלה בקריות עם אמה הבלתי-מתפשרת, שלצד אהבתה הגדולה, גרמה לבתה ללמוד כי היא יכולה להשיג את הכל, למרות הכל, בכוחות עצמה. גם אם מדובר על להגיע לעוגיות שבארון הגבוה, וגם אם מדובר על תפקיד מיוחל בצבא, בו שירתה בהתנדבות בגלי צה"ל, והוכיחה למפקדים שלה שאם קצת רצון והרבה ביונסה, כל אחד יכול לעשות מה שהוא מחליט לעשות. זה פשוט נעשה בדרך שלו.

לבני המופע, כלומר המילים ממנו הוא מורכב, מרצפים בצורה יפיפייה את המסלול עליו צעדה, אותו היא ממשיכה לסלול גם היום. המופע מבטא את נפשה של פאפורה בצורה הכי אמיתית, עם הבדיחות, הכמיהות הבכי.

מרתה לא מכירה את פאפורה באופן אישי, אבל היא משערת שחבריה יעידו שהמופע ובת-אל הם אחד – ייחודיים ועוצמתיים, שייגעו בנפשו ונפשה של כל מי שיושב/ת בקהל. תוך כדי מופע, מרתה חשבה על שונותה שלה, ושונותה של מי שישבה לצדה, ושונותם של אלו שישבו מאחורה, ומאחוריהם, וכן הלאה. השונות הזו, גורמת למרתה ולאנשים בכלל להיות מאוד דומים זה לזה. אם דבר כזה בכלל אפשרי. בכל זאת, מדובר במרתה.

אני, בת-אל

כתיבה, בימוי ושאר אלמנטים ביצירה: בת-אל פאפורה

מועדים נוספים: 23/10/14 צוותא, ת"א

פעמיים כי טוב

על ההצגה "פעמיים חומוס"

מאת: הילה ציגל

אולם צוותא 2 היה מלא עד אפס מקום, כל כך מלא עד שלא נשארו כרטיסים, מה שהותיר בחוץ כמות לא מעטה של אנשים מאוכזבים, שפשוט לא היה להם איפה לשבת באולם הקטנטן. הסדרנים הביאו כיסאות נוספים, אך עדיין… היה צפוף.

האירוע הזה אמנם קורה לא פעם בתיאטרון צוותא, בייחוד באחת מהצגות הפולחן או מופעי הבידור, אבל כמעט אף פעם לא בהצגת פרזנטציה כמו ההצגה שזכיתי לראות. ההצגה "פעמיים חומוס" מספרת את סיפורם של יוסי ודרורה, זוג ישראלי מצוי מהפריפריה שנקלע לחומוסייה בגליל בעקבות קמצנותו של יוסי שהחליט להפתיע את אשתו ב"ארוחה רומנטית" לכבוד יום נישואיהם. העניינים מתחילים להסתבך כשהם מבינים שהם הגיעו בטעות אל מעבר לקו הירוק וכנראה שהמלצר הערבי מתכנן לחסל אותם בשם הג'יהאד.

ההצגה עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בשנת 2011, והוצגה בפורמט של חצי שעה בבימויו של ג'וש שגיא ובהשתתפות השחקנים רז אנגלמאיר, ערן איווניר ונינה קוטלר (על פי רעיון של מוטי רחמים).

ראיתי אותה אז, והתאהבתי. הכתיבה השנונה, הפאנצ'ים המדויקים והסיטואציה האבסורדית והכל כך ישראלית שבו את לבי והפילו אותי לרצפה מרוב צחוק. היא היתה אחת ההצגות המעולות בפסטיבל, שהיה בעצמו מלא בכל טוב, ולכן הרעיון להרחיב אותה לכדי הצגה באורך מלא הוא נפלא ומשמח.

החלק הראשון של ההצגה המשודרגת היה בדיוק כמו שזכרתי – אותה סיטואציה בחומוסייה, אותן בדיחות שנונות ואותו סיום משעשע ואבסורדי שכה אהבתי. חשבתי לעצמי אוקיי, ומה עכשיו? מה עוד ניתן לספר, איזה עוד פרטים אפשר כבר להוסיף שימשיכו את הקו העלילתי הנתון? איזה סוף יבוא אחרי ה-"סוף"?

אז זהו, שהחלק השני של ההצגה הצליח להפתיע גם אותי. אבי שחרון, המחזאי והבמאי, בחר להציג בפני הצופים את אותן הדמויות, כשנתיים לאחר המקרה. אנו פוגשים את הזוג הוולגרי בסביבתם הטבעית, בבית, ונחשפים למערכת היחסים הלא מתפקדת שהם מנהלים, כולל הויכוחים, המריבות וערימות הכביסה. בחלק הזה, הם נאלצים להתמודד עם טכנאי טלויזיה שנראה יותר מדי מוכר ועם תוצאות מעשיהם, עד הסוף המפתיע.

נכון, אני אולי משוחדת. הרי אני מכירה ומעריכה את הנפשות הפועלות,  אך להצגה הגעתי  עם בן זוגי שאינו מעורה בתחום התיאטרון, לא מכיר את ההצגה ולכן צפה בה ממקום אובייקטיבי וניטרלי, אם יש כזה בכלל.

וכמה שהוא נהנה. הוא צחק והתרגש יחד עם יתר הצופים, ומחיאות הכפיים הידהדו ברחבי האולם הקטן רגעים ארוכים לאחר ירידת המסך.

כולי תקווה שבצוותא ייתנו צ'אנס לקומדיה "פעמיים חומוס", ליוצרים המוכשרים שלה ולשחקנים המצויינים. זוהי ללא ספק קומדיית פרינג' נהדרת ומשעשעת המעמידה בפנינו מראה, אף כי מעט מוקצנת, שלא משאירה אותנו אדישים.

פעמיים חומוס

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אבי שחרון
בהשתתפות:  אלינור פוגל, איציק גולן, ואופיר דואן

**מכיוון שזוהי הצגת פרזנטציה אין כרגע מידע על מועדי מופעים.  מומלץ להתעדכן באתר צוותא

כתמים ארורים

על ההצגה "סיפורו של סוס"

מאת: אנה מינייב

ההצגה "סיפורו של סוס" הופיעה לאחרונה בפסטיבל "עתיד התיאטרון" שהתקיים בצוותא תל אביב. בין יתר ההצגות שהופיעו בפסטיבל, הצגות המייצגות מוסדות לימוד רבים בתחום התיאטרון על גווניו השונים, ההצגה הזו ייצגה את הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים, בהשתתפותם של תלמידי הסטודיו ובבימויה של אורי אגוז.

בהקשר להצגה שראיתי, ובהתייחס למעמד בו הוצגה, עתיד התיאטרון נראה בעיני כעתיד שניתן להתגאות בו. את הסיפור המופלא "קולסטומר: סיפורו של סוס" כתב לב ניקולייביץ טולסטוי, קלאסיקה רוסית יוצאת דופן על רגשותיו של סוס מסורס אחד הניצב מול להקת סוסים שממררים את חייו בגלל היותו שונה מהם. היכולת של טולסטוי לתאר את רחשי לבו של סוס, כאילו היה הוא בעצמו סוס, הנה מדהימה והעיבוד למחזה שעשה מרק רוזובסקי הוא עיבוד מרגש וחשוב, המחזק את יכולותיו של טולסטוי.

זהו מסע של סוס שנולד מכוסה בכתמים על כל גופו ועל כך נשפט כל חייו. שונה מהסוסים האחריםעיצוב תמונה: סשה לישנסקי באורווה, הוא ניצב בפני חיים קשים ולא הוגנים, מלא ברצון לחיות ולנצח , אך מסיים את חייו חולה, מושפל וחסר כוחות. הסוס הזה הוא מנהיג ברוחו, יכולותיו הפזיות בולטות על פני האחרים אך לרוע מזלו כתמיו הכתימו את כל עתידו. הסיפור הזה, ששזור בחיי אדם וחיי בעלי החיים האצילים הללו, נוגע ללב כמו שרק סוסים יכולים לספרו, שכן נדמה כי בני האדם אינם יכולים להביע את תשוקותיהם ואת אכזבותיהם בצורה כל כך פיוטית כמו החיות.

תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים הפכו לנגד עיני לסוסים, כל תנועה שלהם, כל צליל, כל נהמה ושאגה היו מדוייקים ומפעימים, ועל כך אני מסירה בפניהם ובפני מנחי התנועה, בוריס סבידנסקי ואביב איבגי, את הכובע. נראה כי השחקנים הללו שקדו רבות על תנועתם של הסוסים והם הצליחו להביא לבמה את החיה האצילית הזאת באמצעות הפיזיות, הנעת הזנב, העיניים, הראש המתלטף, הצלילים וההוויה כולה. ראוי לציין את איתמר כהן שמגלם את "צרור הנמשים" הסוס כתם שעשה תפקיד מרתק ורגיש בצורה נפלאה, ואת יתר שחקני ההצגה אביחי אלעזרה, אלי ריינמן, הלנה פוגוסוב, נעמה זיידמן, דור ירושלמי, שיר אנוש, אלי שונפלד ועמוס אורן, שהתמסרו באנושיות מדהימה לסוס שבתוכם.

אורי אגוז בחרה לביים הצגה זו בצורה הנהוגה בתיאטרון הרפרטוארי, במה פרונטלית ושחקנים שמביטים רחוק לנקודה מעבר לקהל. הבחירה הזאת ניתקה אותי לעיתים קרובות מהמתרחש על הבמה. הסוסים על הבמה חיים באורוות של בני אדם, הם מוטמעים בחייהם ועל כן הם אינם מנותקים מכל אחד ואחת שישב או ישבה בקהל, הם חלק מאיתנו, סופגים מדי יום את הבעלות שלנו עליהם ומחכים שמישהו יחרוץ את גורלם. ישבתי והתבוננתי בבני אדם שמגלמים חיות שמתנהגים כמו בני אדם והרגשתי צורך בתקשורת, במבט לעברי. אם אנו עוסקים בשונה ובמקובל, יש כאן צורך לא ממומש לשבור את הקיר הרביעי ולתת לסוסים להשמיע את דברם.

יחד עם זאת, אם זה מה שדרוש בכדי להנגיש לקהל את סיפוריו של טולסטוי ואת המסרים הנוקבים בהם, ניכר כי להצגה הזאת יש מקום בעתיד התיאטרון וכולי תקווה שהמסר יחלחל לאיטו. הסירוס, ההתנשאות והעליונות, הן מצד החיות והן מצד בני האדם שסוחרים בהן, חרטו את התובנה המתבקשת. לאורך ההצגה לא יכולתי שלא לחשוב על ההפגנה הקטנה שהתקיימה מחוץ לצוותא, מול סניף מקדונלדס, בה קראו לבני אדם להפסיק לאכול חיות בגלל סיבות שאין צורך להסביר כאן. גם כאן, תחושת העליונות גברה על ההפגנה, המפגינים נהמו ושאגו, נעמדו על רגליהן האחוריות, קיפלו את זנבם ועזבו את המקום.

סיפורו של סוס  

מאת: ל.נ טולסטוי

עיבוד: מרק רוזובסקי

בימוי: אורי אגוז

בהשתתפות תלמידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב, ירושלים, שנה ג' – מחזור כ"ד.

עיצוב תפאורה: סשה לישיאנסקי

עיצוב תלבושות ואביזרים: גל רופית

עיצוב תאורה: אלון שטמפקה

עריכה מוזיקלית: שירן אריאלי

מועדי הצגות נוספות: 25/7 תיאטרון צוותא

אל תוך נפשה של אישה מוכה

על ההצגה "נחמה"

מאת: מרסל כהן

ההצגה "נחמה" מכניסה אותנו עמוק אל תוך נפשה של נחמה, מתוך נקודת מבט של אישה מוכה, עוד פרט בסטטיסטיקה קם לתחייה על הבמה הצוותאית. ההצגה, פרי יצירתו ובימויו של אורי אבירם, מבקשת לשפוך אור על עולמה האפל של האישה המוכה. בתוך חלל עטוי חבלים המדמה את בית הכלא של נחמה, היא שוברת את הקיר הרביעי אבל אינה מצליחה לסדוק את קירות עולמה.

נותנת החסות פותחת את ערב הפרימיירה, הערב הפותח את מסלול ההצגה ברחבי הארץ, ומציינת כי מטרת ההצגה היא להציף את נושא האלימות כלפי נשים וילדים. אחריה עלתה לבמה מייסדת  המקלטים לנשים המוכות, ומציינת שמשנת 1978, שנת הקמת המקלט הראשון, ועד היום, נושא זה עדיין רלוונטי. לטעמי, רלוונטי מתמיד.

ההצגה אינה בנויה כעלילה או בתור סיפור מובנה אלא כמארג של זיכרונות ומחשבות של נחמה. ההצגה מתחילה בתנועת נחמה לאורך הבמה, בעיניי מרהיבה. כל תזוזה שלה היא מילה, די לנו רק להסתכל בעיניה של נחמה ולהבין את כל הסיפור. מתוך הרמקולים עולה יללה מהאישה המוכה, אך לטעמי, יותר מדי רחמים עצמיים כבר מן ההתחלה, ללא מאבק של האישה עם המצב שלה, ללא הכחשה, ללא התנגדות.

נחמה מנסה להעניק לנו, לעצמה, צבע חדש, פתח לתקווה. אך גם כשהיא יוצאת לעולם, היא מרגישה שאיננה חלק ממנו, מצב שרוב הקהל יכול להזדהות איתו. תסבוכות נפשה עולות בשיחה פשוטה עם מלצר, סערת רגשותיה עולה על פניה החבולות. רובד נוסף שאהבתי לראות הוא עדינות האישה המוכה. האישה מודעת למצבה אך מצד שני שואלת מי היא. מבולבלת, חיה ע"פ אמונות ולא על פי האמת העכשווית שלה.

רגע מרגש נוסף בהצגה היה כשנחמה דיברה על האונס שעברה מבעלה, כאשר תוך כדי דיבור היא מביטה על ידיה. יכולתי להרגיש מכל גופה את הסיפור שעברה. ההתנועעות של הגוף ללא טקסט, עשתה את כל העבודה.

כשנחמה סיפרה שהיא רואה את עצמה כאמא חלשה ולא עצמאית, ניסיתי לחשוב איזו אישה בחיי היא גם כזו. יכולתי לראות בקהל איך כל אחת חושבת על האישה הזו, ועל כך שאולי היא כזו בעצמה. נדב, בנה של נחמה, מבקש את עזרתה. נחמה מתרצת בכך שיש לאבא בעיה והילד שותק

עצבות, שקט, התכנסות בעצמה, בכי, כשלדעתי במציאות אישה מוכה כבר לא בוכה. אינה מסוגלת להשלים עם מצבה, דבר שהתבטא בתפאורת החבלים, בדילוג אחד קליל היא יכולה לצאת לחופשי, אך היא לא עושה זאת, אלא רק בסוף ההצגה. ברגע יפה ומרגש, נחמה הורידה את החבלים, פנתה לקהל ושאלה את הנשים בו האם גם הן כאלו. בנות הקהל נברו בעמקי נשמתן, השד יצא החוצה, כל אחת מאיתנו מכירה או מרגישה אישה מוכה.

בתור שחקנית, אני יכולה להעריך את עבודתה של לירון לוי אביטל על הבמה, את כניסתה לעולם שלא כל שחקן יכול להיכנס אליו, להחזיק ולבטא על הבמה. אך עדיין היה חסר לי הכאב שלה, מילים הן רק מילים, דמעות ורחמים עצמיים, הם לא יותר מזה. תוך מעברים לא ברורים מדבר לדבר על הבמה, כמו היו דברי הסבר לקהל על המוצג לפניהם, יכולתי לראות את הניצוץ בעיניה, את האמת, בייחוד כשדיברה על בנה.

על אף הקשיים בדרך, נחמה בהחלט הצליחה לנחם. הצגת היחיד "נחמה" מאפשרת לנו להביט מבפנים אל תוך חייה של נחמה, עם משפחתה ועם עצמה. ההצגה קצרה וקולעת, אורכה כשלושים דקות. למרות שלא ענתה על כל ציפיותיי, ההצגה בהחלט כבשה את רוב הצופים, ונתנה להם להרגיש שהם לא לבד. עוד כמה מילים טובות לבמאי ויוצר ההצגה, כאדם בעל אופי צנוע ומקסים ועל כוונתו העילאית בהצגה זו.

מומלץ להתכונן נפשית. 

 

נחמה

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אורי אבירם
משחק: לירון לוי אביטל

כוריאוגרפיה:  רות ברטל

עיצוב במה:  טובה ברמו

מוסיקה:  הראל לוי, קיריל דיאמנדי ולירון לוי אביטל

סאונד:  קיריל דיאמנדי והראל לוי.

נותנת החסות: מיכל, חברה לקוסמטיקה ואיפור מקצועי מתקדם.

 

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים