כקליפת השום?

על המופע "מישהו בבית" ותיאטרון "קליפה"

מאת: תמר צפריר

את תיאטרון "קליפה" הכרתי אי שם ב-2015. זה היה בחורף, והלכנו כל המשפחה ל"מתקן 27" שעלה בבית העיר. אני עוד הייתי במגמת תיאטרון, צעירה סקרנית שרק גילתה את העולם אליו היא שייכת. ישר התאהבתי, ולכן כשנשאלתי אם אני רוצה לכתוב על "מישהו בבית", דאגתי לפנות את אותו הערב כדי לראות שוב הופעה של האנסמבל, הפעם מזווית קצת אחרת.

אחד המאפיינים הבולטים של תיאטרון "קליפה", שנוסד ב-1995, הוא עיסוק בגבולות הדמיון, הגוף וטאבואים חברתיים שונים כדי ליצור אמירה על המצב הפוליטי והחברתי בישראל. מופעי הפרפורמנס של התיאטרון ניחנים בשפה עיצובית ייחודית להם. הקבוצה הרדיקלית הנה קבוצת אנסמבל, וככזו חבריה, אמנים רב תחומיים המתמצאים במספר אמנויות במה, יוצרים בעצמם את התלבושות והתפאורות למופעיהם השונים. ברפרטואר שלהם ניתן למצוא גם עירום של הגיל השלישי וגם מופעי ילדים.

באותו הערב בסוף דצמבר, עלתה ההצגה האחרונה של "מישהו בבית". המופע עלה בתחילת 2017 והציג בבית ביאליק. מדובר באירוע תיאטרון מוסיקלי, בו הקהל מובל בין חדרי הבית ומסייר בין החזיונות. כל חזיון מבוסס על שיר של חיים נחמן ביאליק, וכיאה לאנסמבל קליפה, השירים שנבחרו הם בעלי האופי האפלולי יותר מתוך שיריו של ביאליק.

מישהו בבית - דין אהרוני

"מישהו בבית" | צילום: דין אהרוני

הפרפורמנס כולו מאוגד תחת אגדה אורבנית לפיה הבית של ביאליק, שפועל כיום כמוזיאון, רדוף על ידי רוחותיהם של ביאליק ודמויות מרכזיות מחייו, שמופיעות בשירים שלו: אשתו, מזכיר הבית והמאהבת. את הסיור בבית הרדוף מלווים גם קאפי, כלבו האהוב של ביאליק, ציפור שיר ודמותו של המשורר החלומי בגילומו של רותם כץ. כץ, בוגר ניסן נתיב, אינו חבר האנסמבל אך הוא מפציע בהופעת אורח מרשימה, במיוחד בביצועיו הווקאלים.

במשך סיור מציצני של שעה, רוחות המתים מבצעות את שיריו של ביאליק בביצועים ווקאלים מקצועיים ופרפורמנס גופני מרשים. המגע הפיזי הקרוב עם הדמויות יוצר מתח וסקרנות, כמעט שהתפתתי להצטרף לוויכוחים שלהם או למשחק רמי.

חדי העין בטח כבר הבחינו במגמה בעולם אמנויות הבמה לאחרונה, בה העיסוק והסקרנות בשירה ובמילה הכתובה גוברים. מלבד אירועי הפואטרי סלאם הוותיקים, ושירה שמופיעה לפתע בכל הרשתות החברתיות, גם קבוצות תיאטרון שונות עוסקות בעיבוד דרמטורגי של שירה לבמה. חברי אנסמבל קליפה עושים זאת בחינניות וקלילות ואפילו מצליחים להוסיף אמירה אישית ומעט הומור. חלק מהחזיונות מציעים רקע לאופן בו נכתב השיר, שלעיתים לא כל כך הולם את הזוהר שאופף את המשורר הלאומי, אלא מציג אותו כאחד האדם.

מישהו בבית 2- דין אהרוני

למצולמים אין קשר לנאמר, אבל יש להם בהחלט השפעה על היצירות של קליפה | צילום: דין אהרוני

במישור הויזואלי, שחקני הפרפורמנס בהחלט עוצבו כרוחות מתים, אך על פי הפרשנות האישית של קליפה. פיאות בצורות יוצאות דופן, ריסים עם נוצות, איפור גוף פנטסטי ואפילו עדשות מגע הרכיבו יחד שפה של עיצוב טוטאלי, ועוד לא כתבתי מילה על התלבושות. מלבושיהם של המתים אופיינו בגזרה תקופתית עם הדפסים עשירים.

שוב אנסמבל קליפה הוכיח לנו שכדי לעורר מחשבה הם לא זקוקים לבמת תיאטרון. המגע הישיר והאותנטי עם קהל והמקצועיות הבלתי מתפשרת שלהם בכל תחומי המופע מספיקה. לא בכדי, יצירתם הבאה "We Could Be Heroes", שעומדת לעלות החל מה-14/4/19 ב-40 ערים ברחבי הארץ, תוצג אך ורק במרחב הציבורי, בחלל הבלתי אמצעי שבין היצירה לקהל.

"מישהו בבית"

תיאטרון קליפה מתארח בבית ביאליק

שירים: חיים נחמן ביאליק

בימוי: עידית הרמן ואריאל ברונז

בהשתתפות: בצלאל בורוכוב, אנאל בלומנטל, יוני טל, צבי פטרקובסקי, עדי פז, רותם כץ ומיכל אסתר קציר

טקסטים מדוברים: אריאל ברונז וצבי פטרקובסקי

תנועה: ארתור אסטמן

לחנים מקוריים: בצלאל בורוכוב, יוני טל

עיבוד מוזיקלי: בצלאל בורוכוב ורותם כץ

תלבושות וסטיילינג: רוני שוקרון, עידית הרמן וזיו כהן

הפקה: מתחם ביאליק: סיון לוסטגרטן | תיאטרון קליפה: דריה פרוסט וזויה ברונשטיין

יח"צ: קרנית בסון

גרפיקה: איתמר חפץ

לאתר תיאטרון קליפה – הקליקו על הלינק

דברים שמצאתי בארון של אמא

דברים שמצאתי בארון של אמא – פרפורמנס אישי – פסטיבל תיאטרון תמונע

דברים שמצאתי בארון של אמא2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

 

האם מה שנותר מאדם זה סך הפרטים שהותיר אחריו בעולם? שואל נדב בושם ומנסה לענות כשהוא מזמין את הקהל למוזיאון זמני שהקים בתיאטרון תמונע, לזכרה של אמו. במוזיאון הוא מציג פריטים שונים שליקטה אמו בחייה, שהוא ליקט בפירוק ביתה, בית ילדותו. הפריטים המוצגים הם רהיטים, פרטי הלבשה, מסמכים, פתקים, מתכונים, ציורי ילדות וציורים של האם אך גם רסיסים של אישיות, אופי וזיכרונות – הקלטה של שיחה עם הספר שליווה אותה כל חייה, עוגות לפי מתכוניה… בין לבין, נמצאים שברירים של תקופה: ספרי טלפונים למשל, פתקי בוחר משנות ה-90 וכיוצא בזה. בושם ודיילות הזיכרון של המוזיאון מאפשרים שיטוט חופשי עם מפה במוזיאון, כשמדי פעם הם תופסים את המשוטטים למשחק רביעיות עם מוטיבים מחייה של אמא או הקראת מכתביה. הביקור במוזיאון מעלה תחושות שונות אצל מבקרים שונים – חלק מתביישים במציצנותם ובחלק ניצתת הסקרנות. בין הצדדים עשוי להתעורר דיון מעניין, אך בכל זאת, עולה תחושה שחסר איזשהו ערך מוסף או אמירה אישית של בושם על מציצנות, שיתוף, אגרנות או כל נושא אחר שמתקשר לתערוכה.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מאת: נדב בושם

בהשתתפות: נדב בושם, עדילי ליברמן ובהט קלצ'י

וידאו: אייל תגר

עיצוב חלל: אנני אטדגי

עיצוב רביעיות: ורד רשף גוזלן

נכון לעכשיו, אין מועדים עתידיים, אבל כדאי להיות עם היד על הלינק ולעקוב באמצעי המדיה הקרובים לביתכם. או מאידך, תוכלו להקליק על אתר תיאטרון תמונע.

 

בין קטשופ לדם

על ההבדלים בין פרפורמנס לבין תיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לחתוך את עצמך בסכין פלסטיק ולמרוח קטשופ לעומת לחתוך בסכין אמיתית ולדמם. כך מגדירה אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ' את ההבדל בין תיאטרון ופרפורמנס. זהו ניסיון אפקטיבי אבל גם די מפחיד להסביר את ההבדל בין הצגה של פעולה וביצוע של פעולה.

פרפורמנס, בעברית "מיצג" (מוצג+הצגה) או מופע, נוצר מתוך ניסיון של אמנים פלסטיים לעבור מיצירה דוממת (ציור, פסל) להתרחשות. אמני פרפורמנס עושים שימוש ושילוב בין אמנויות שונות (מחול, תיאטרון, ציור, פיסול וכו') המערער על הגבולות ביניהם. לדוגמא, במיצג "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" של רבקה הורן, היא הולכת בחדר הלוך ושוב, שורטת את הקיר בציפורניים ארוכות ועשויות עץ. האם זה מחול? פיסול? תיאטרון? זוהי דוגמא אחת לפרפורמנס.

פרפורמנס אינו מבוסס על משחק של דמות, אלא על ביצוע של פעולה. זה המרכז של המופע, בניגוד לתיאטרון בו השחקנים מבצעים פעולות, אבל לרוב אלו פעולות מייצגות (שחקן יישתה תה שמייצג יין) והפעולות האלו לא יהיו מרכז ההצגה. הפעולה היא פעולה קונקרטית, אבל יכולה להיות בעלת משמעות סמלית. לפעולת השריטה של רבקה הורן יש אינסוף פרשנויות אפשריות וכל צופה מוצא את הפרשנות שלו. פעולה מיצגית לרוב חוזרת על עצמה או סטטית, חוזרים על פעולה שוב ושוב כדי לחרוט אותה בזיכרון. לפעולה הזאת לא חייב להיות מניע דרמטי או סיבה. היא יכולה לעמוד בתור עצמה ואף להיות מרכז המופע.

דוגמא נוספת היא המופע Cut piece של יוקו אונו. אונו יושבת על במה בלי לזוז ומזמינה את הקהל לגזור את בגדיה במספריים. במרכז המופע הזה הפרפורמרית יושבת בדממה ופעולה הגזירה נעשית על ידי הקהל ובעלת משמעויות סמליות רבות. המיצג מעלה שאלה על המקום של הקהל והמופיע ועל הגבול ביניהם. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה, מיצג מבוצע לרוב פעם אחת או פעמים בודדות ונחשף למספר קטן של צופים. הארעיות של מופע הפרפומנס נובעת מרצון לשמור על אמת ביצירה, אבל גם מקשה על חשיפתה ועל תיעודה.

 

אונו והורן מבצעות פעולה ולא משחקות דמות. אמני פרפורמנס מופיעים בתור עצמם או כאספקט מסוים של עצמם. כדי לעשות פרפורמנס לא צריך ללמוד שום דבר, לא צריך כסף או מקום. צריך רק רעיון טוב. גם הגוף של הפרפורמר הופך להיות החומר של היצירה. כאשר הפרפורמר מבצע פעולה על הגוף שלו, הגוף האישי הופך להיות בעל משמעות ציבורית ופוליטית. לדוגמא במיצג
"האיש הצוחק" של הדס אפרת, השיער שלו מעוצב בצורת כובע של שוטה ופיו פתוח בחיוך על ידי מכשיר דנטלי כלשהו. החיוך קבוע ומעוות ומרוקן ממשמעות השמחה שאנחנו בדרך כלל רגילים לשייך להבעה הזאת.

בתיאטרון, אנחנו רגילים לצפות במופע עלילתי. המחזה מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מזה שהצופים נמצאים בו כרגע והם בוחרים להאמין לאשליה התיאטרלית. בפרפורמנס אין עלילה ואין ניסיון לייצג משהו שלא קיים או מקום שאינו המקום הספציפי. הפרפורמנס מערער על הגבול בין האמנות לחיים ולכן אינו מתרחש רק במקום אחד (כמו אולם תיאטרון) אלא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. בגלריה, ברחוב או בבית של האמן.

כיום, הגבולות בין האמנויות נעשים פחות ופחות ברורים. אמנויות מרשות לעצמן לקבל השראה מאמנויות אחרות ולהשתנות. גם הפרפורמנס וגם התיאטרון השתנו בהשפעה הדדית. ניתן לראות הצגות שיש בהן ביצוע של פעולה קונקרטית כמו למשל ב"שחף" של עירא אבנרי בו בכל המערכה הראשונה בונות הדמויות את הבמה, תולות פנסים ושופכות דליי מים. מנגד, "דינג דונג" של במת מיצג בבימוי תמר רבן מבוסס על "בית ברנרדה אלבה" מאת לורקה ומנסה לטפל בטקסט דרך כלים של פרפורמנס. גם בהצגות של אופירה הניג אפשר לראות השפעה מהפרפורמנס, לדוגמא ב"שלוש אחיות" כאשר במהלך כל המערכה הראשונה הדמויות עומדות בשורה עם הפנים לקהל ורוקדות. הרשימה ממשיכה הלאה והלאה. גם למופעים שקשה להגדיר בדיוק מה הם כמו "ההגרלה" של סער סקלי וקרן שפי במהלכה המשתתפים (שהם הקהל) נמצאים בחדר במשך ארבע שעות ומקבלים הוראות ממחשב.

הפרפורמנס הוא ז'אנר שמתחמק מכללים ומהגדרות וכל פעם מתחדש ומשתנה. זאת אמנות שוויונית ו"קלה" כי כל אחד יכול לעשות אותה איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, כל עוד יש לו רעיון. כאשר ההגדרות מתמוססות, האמנויות מתאחדות ומשתנות ואפשר להפסיק לתת שם לכל מופע שאנחנו רואים. יש תיאטרון, יש מחול, אבל גם יש את הדבר הזה שראינו, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה זה, אבל זה היה ממש מעניין וגרם לנו לחשוב ולהרגיש. לכל אחד מהם יש מקום בעולם האמנות והם יכולים להתקיים במקביל, להתפתח ולהמשיך להשפיע זה על זה.