דבר העורכת

לעיתים, נדמה כי לפרינג' יש את אותו מספר ההגדרות כמו מספר הצופים בו והיוצרים אותו.

אחדים אומרים כי פרינג' מתייחס לתיאטרון אחר, המתעסק בנושאים שהבמה הממסדית אינה מעזה להתעסק איתם. אחרים אומרים כי פרינג' הנו תיאטרון אוונגרדי, ניסיוני, המגדיר מחדש את היחסים עם הקהל. חלק טוענים כי פרינג' מכיל אך ורק הצגות בלתי תלויות, עצמאיות ואינן נתמכות מבחינה כלכלית,  חלק אחר מסייג זאת ואומר כי פרינג' הנו בית להצגות חסרות תקציב, שסביר להניח כי לא היו מוצאות במה אחרת. יוצרי תיאטרון אחדים טוענים כי פרינג' נועד כדי להחליף את התיאטרון הממסדי ולתת לו סנוקרת בפנים. חוקרים שמנגד גורסים כי פרינג' הנו תוספת משמעותית לתחום אך צריך את שני הצדדים של המטבע, הן תיאטרון ממסדי והן תיאטרון פרינג', בכדי שתחום התיאטרון יהיה שלם. משוגעים אחרים, מרחיקי לכת וטוענים כי פרינג' הנו סדרת מד"ב מופתית המציגה בימים אלו את העונה הרביעית שלה, ובדרך מחרפנת את דעתם של הצופים המושבעים….

גיליון זה, מוקדש כולו לתיאטרון פרינג', בדרך זו או אחרת. במגוון הכתבות ודרכן, החלטנו להתקיף את הסוגיה בכל מיני אופנים ומכל מיני צדדים ולנסות לענות על השאלה האולטימטיבית – על מה לעזאזל אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פרינג'?

מקווים שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

מילון הפרינג' השלם

כל מה שיוצרי פרינג' צריכים לדעת

מאת: יאשה קריגר

(כל הערכים כתובים בלשון זכר. אם את לא גבר – תעשי כאילו)

א  אחר – כל מה שתיאטרון הפרינג' מנסה להיות. אלטרנטיבי, אוונגרדי, עצמאי, שוליים, אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות. בשורה התחתונה הפרינג' תמיד שאף (ושואף גם היום) להציג אלטרנטיבה לתיאטרון הרווח במיינסטרים. מה שזה אומר בפועל זה שאין באמת דבר שאתה לא יכול לעשות בפרינג'. תמיד ימצא לפחות טמבל אחד שיאמין לך.

ב  בד שחור – המְכַסה האולטימטיבי לחללים הארעיים שבהם עולות הפקות פרינג'. ווים וברזלים שיוצאים מתוך הקיר? חלונות? מחסור בקוליסות? אין בעיה, בד שחור יסדר את הכל. אתה תדע שזה הפתרון הזול והנוח. הקהל יחשוב שזה העיצוב האמנותי.

ג   גאפה – אם אתה לא יודע מה זה גאפה, מקומך לא כאן. הדבר החשוב ביותר והשמיש ביותר בכל הפקת פרינג'. רצועות גבס דביקות שמאוגדות בציפוי פלסטי חזק, מדביק כמעט כל דבר לכמעט כל דבר, משמש גם לסימוני-במה. בקולנוע, הגאפה מכונה גם גאפר. לרוב, יש מישהו ששוכח להביא אותה וכולם מתעצבנים עליו.

 גאפה – אין דבר כזה יותר מדי

ד  דד-ליין – מושג המתייחס לרוב להגשות של הצעות ו/או פרוייקטים ו/או עבודות לפסטיבלים ו/או לקרנות ו/או לתיאטראות. זהו התאריך שחקוק אצלך בראש כעתיד מעורפל כלשהו, ושאתה תמיד נדהם מחדש לגלות שפאק – זה בשבוע הבא! במקרה הטוב אתה מספיק מוכן ומגיש את ההצעה ו/או פרויקט ו/או עבודה בזמן. במקרה הפחות טוב אתה מרים טלפון לשאול אם אפשר לקבל דחייה קטנה ומתבאס כשאומרים לך "שנה הבאה". כמו כן, ע"ע קול קורא.

ה  הקמה – השלב בהפקה שתמיד מגיע ברגע הלא נכון, ותמיד אין מספיק זמן בשבילו. יחד עם זאת, לרוב, זהו אחד השלבים הכייפים של ההפקה. כמו במילואים, זהו זמן מצויין (תוך כדי מתיחת בדים ותליית פנסים) להשלים פערים עם קולגות מן העבר, להתוודע באופן אישי לקולגות חדשות, לרכל קצת, לעשן קצת ובגדול לפרוק קצת מתח לפני ההצגה. כאשר אתה יוצא מהקמה בחמש-שש בבוקר, אחרי שעבדת כמעט ללא הפסקה מהבוקר הקודם, אתה עלול להרגיש הרגשת זיכוך מסוימת לנוכח הרחוב הריק או האנשים שרק עכשיו קמו לעבודה. אבל ההרגשה הזאת תעבור מיד ברגע שתיזכר שיש לך רק שלוש שעות לישון לפני החזרה הבאה.

ו   ועדה (אמנותית) – אוסף של אנשים, שמונו או התמנו מעצמם, בכדי לפעול במגוון רחב של תחומים הנוגעים לפעילותו של גוף או ארוע מסויים. בסופו של דבר אפשר לנקז את פעולות הועדה לפסיקה: זה כן – זה לא. הפרדוקס הזועק: פרינג' לא אמור להיות כפוף לרף תוכני או אסתטי! הוא אמור לשבור אותו! זה נכון. אבל כל עוד אתה רוצה לעסוק במעשים ולא רק לקטר על עקרונות, אתה מוכרח להבין שתמיד יש אנשים שמנהלים את המשחק. וזה לא רק עניין של כסף. גם בז'אנרים הכי פרוצים ובאמנות הכי ניסיונית, תמיד יהיה מי שיגיד לך: זה כן – זה לא.

ז  זין – זה מה שאתה מקבל על זה שבחרת לעשות פרינג' בפרט, תיאטרון בכלל, ואמנות בכלל-בכלל.

ח  חברים – הגבול בין קולגות לחברים הוא נזיל מאוד בתיאטרון ובפרינג' בפרט. מכיוון שגורלה של כל הצגת פרינג' לעד לוט בערפל – אתה יכול למצוא את עצמך מבלה המון זמן, באופן אינטנסיבי, עם אותם האנשים ואז הופס! הקשר מתנתק בחדות. לעיתים תראה אותם מספר פעמים בחודש, אולי בהפקה אחרת עוד שנתיים וכו'. זוהי חרב-פיפיות שצריך לדעת איך להתנהל עמה. מצד אחד זה נחמד ויפה, כי כולם מסביב חברים שלך. מצד שני, לא פעם תצטרך אתה לשים את הגבול בין חבר לקולגה, או מאידך להתמודד עם גבול שמציב לך חבר/קולגה אחר.

חזרות – במרתפים, במקלטים, במתנ"סים עירוניים, בבניינים מיועדים להריסה שהעיריה מתעכבת עם ההוצאה לפועל, בבתים של אנשים, בסטודיויים שכורים, בתיאטראות (עם רשות או ללא רשות), במרפסת, על הגג, בגנים ציבוריים, ברחוב, בהרכב מלא, בהרכב חלקי, בהרכב חסר, בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה.

כמעט תמיד ללא תשלום.

ט  טכני – השלב בהפקה שעוסק בתאורה, סאונד, תפאורה ותנאי שטח (ע"ע הקמה). לרוב מדובר בשבוע טכני, למרות שבפועל לא אחת מסתפקים ביום-יומיים. הכישורים שתצטרך על-מנת לצלוח את השלב הזה ללא התמוטטות עצבים: אלתור, סבלנות, סיגריות, אלכוהול וחומרים מטשטשים אחרים, והכי חשוב: מפיק טוב.

טובה (לבקש טובה) – פועל יוצא של מצוקת התקציב בשילוב עם מזג ים-תיכוני. בשביל מה יש חברים (ע"ע)? תמיד ימצא חבר זה או אחר שיוכל לעצב פלאייר, לערוך סרטון קצר, להשאיל פנס או להגיע לתלות אותו בהקמה (ע"ע). גם כאן תצטרך להפעיל שיקול דעת לגבי הגבול הדק (שלעתים הוא די גס) בין טובה לעבודה.

י   יוצר (פרינג') – האיש או האישה שהניפו את דגלם מול השיטה, שבעיני רוחם ראו אופק אחר ואפשרויות חדשות. היוצר אינו עוד בורג במכונת התיאטרון – הוא משנה את העולם. שחקן, במאי, מחזאי – כל ההגדרות הללו בטלות בשישים ברגע שהחלטת שאתה יוצר. ואם אתה יוצר רב-תחומי (שזה יכול להיות פתרון טוב למצב שבו אתה לא יודע לעשות דבר אחד כמו שצריך אבל יודע לעשות הרבה דברים בערך), אז אתה בכלל אלוהים.

כ  כרטיסים – שניים במחיר אחד, שלושה במחיר חצי, שבעים וחמישה אחוז הנחה למחזיקי תעודת תושב, ההוא נכנס בחינם כי התפאורה זה שלו מהבית, ההיא הביאה גם את החבר שלה ולא נעים לא לתת לו להיכנס, ההוא חשוב אז בטח שהוא מקבל הזמנה. בסוף אתה תמיד נשאר עם רווח נקי שאפשר לגשת אתו לפיצוציה הקרובה ולקנות 100 גרם גרעיני אבטיח, שיהיה לחבר'ה.

אפשר 100 גרם. עע כרטיסים

ל  לו"ז הפקה (כולל לוח אילוצים, לוח חזרות, לוח טכני וכו') – במבט לאחור כמעט אף פעם לא תוכל להבין על מה היה כל הרעש והבלאגן. אבל בזמן אמת, הלו"ז הזה מכתיב את החיים שלך הרבה יותר מכל לוח שנה. שבתות וחגים בטלים, סופי שבוע הם לא מחוץ לתחום – נהפוך הוא. אין יום ואין לילה. מה יש? לו"ז שחייב לקיים את עצמו עם כל המכשלות, התקלות והבלת"מים שבו, למען מטרה אחת: ההצגה.

מ  ממסדי (תיאטרון) – אויב נפשו האהוב של הפרינג'. גם כשמקורות המימון, התכנים והאסתטיקה של הפרינג' ושל התיאטרון הממסדי הם זהים לחלוטין, עדיין מותר לך להתעמר בממסדי. כי הוא גדול ממך ויפה ממך, ובעיקר – חזק ממך. המאבק בחזק ממך מוסיף לך כוח ותחושת צדק. עם תחושת צדק אי-אפשר אמנם ללכת למכולת, אבל היא חומר בערה מצויין.

מפעל הפיס – הקזינו הציבורי הגדול, גוף ללא מטרת רווח, בין היתר משקיע את כספי ההימורים באמנות, תיאטרון ופרינג'. אחד המקורות הנפוצים (והבודדים) להשתתפות במימון של יצירה פרינג'אית. אחראי, בין היתר, לאולמות ה"אשכול-פיס" (השנויים במחלוקת) ברחבי הארץ.

נ נדודים – לרוב, הפקת פרינג' צריכה לעבור תלאות רבות בטרם תמצא לה בית, אם בכלל. ותלאות רבות מכך צריך לעבור תיאטרון פרינג' בכדי למצוא לו משכן קבע. למזלנו, המרחקים הפיזיים אינם גדולים. חווית ההומלסיות, לעומת זאת עשויה להיות חוויה מתסכלת מאוד.

ס  סבל (גם סיבולת וסבלנות) – משהו שעליך לשאת באורך רוח. לא רק בפרינג' ולא רק בתיאטרון – בחיים בכלל. כל תחום והסבל הייחודי שלו. בפרינג' הסבל מתאפיין בהרגשות כגון חוסר אונים, חוסר תגמול ושחיקה. אמרה נינה לקוסטיה: "דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה ושוב אין כאבי גדול כל-כך" (בתרגומו של שלונסקי). אמור אמן.

ע  עכו (פסטיבל) – הגדול בפסטיבלי הפרינג' בארץ ואחד הותיקים שבהם, נוסד ב-1980 על-ידי עודד קוטלר. שבוע של הצגות ומופעים נון-סטופ בין חומות העיר העתיקה של עכו.

עמותה – צורת התאגדות רשומה, הפיכה של קבוצת אנשים שעושים משהו, לקבוצת אנשים שעושים משהו למען משהו אחר. אבן דרך בהקמתו של כל תיאטרון. ברגע שפתחת עמותה (ולאחר המתנה של שנתיים) תקעת יתד בקרקע. אתה רשום. יחד עם עוד 43,000 עמותות, נכון לשנה הנוכחית.

פ  פרזנטציה – עוד שלב בהפקה שצריך בדרך כלל לעבור בדרך להצגה. פרזנטציה היא מעמד שבו מוצגת דוגמית או הצגה שלמה על-ידי היוצר/ים, מול ועדה (ע"ע) של פסטיבל, תיאטרון או מסגרת כלשהי. זהו מעמד שאינו אהוד על אף אחד מהצדדים.

פסטיבל – ארוע תחום בזמן (ובדרך כלל גם בחלל) המשמש מסגרת ליוצרים להציג את עבודתם ולקהל לחזות בעבודות אלו. בשנים האחרונות ישנו בארץ ריבוי של פסטיבלים לאמנות ותיאטרון, על כל סוגיו. איך תגיע לפסטיבל? ע"ע קול קורא.

צ  צוותא (כולל צוותא 2) – מרכז הפרינג' הותיק ביותר הקיים בארץ. הקמתו החלה בשנות ה-40, בשנת 1972 עבר למשכנו הנכחי בלונדון מיניסטור, ת"א. כיום מארח ומשכיר את אולמיו להצגות פרינג' ולמופעי מוסיקה ובידור. המרכז ממוקם בקומת המרתף, 1-, ובמבואתו מותר לעשן (למרות שלאחרונה נתלו בטעות שלטים שאסור).

ק  קול קורא – הדרך שבה המסגרות השונות מודיעות לך שהן זקוקות לך. לרוב הקולות הקוראים מתפרסמים באינטרנט ובעיתונות המודפסת. קולות קוראים מפורסמים על-ידי פסטיבלים (ע"ע), תיאטראות וגופים שונים (ע"ע מפעל הפיס). באם תגיש את ההצעה בזמן ולפי הקריטריונים, ובמקביל תעבור סינון ראשוני של הועדה (ע"ע), אתה תזומן לפרזנטציה (ע"ע). מכאן והלאה אפשר פשוט לצטט את כל חלקי המילון.

קהל – אחד המאבקים הגדולים של הפרינג', ושל התיאטרון בכלל, הוא להביא קהל. אתה יכול להיות היוצר הכי גאון שיש, אבל בלי קהל זה לא שווה הרבה. פה נכנס לתמונה עניין השיווק, כי מתישהו לסבתאל'ה ולדודל'ה ימאס לבוא להצגות שלך כשהן הקהל היחיד.

ר  רצון – כמו לכל דמות בכל מחזה (גם החתרני ביותר), זה הדבר הראשון שחייב להיות לך בבואך להתעסק בפרינג'. ללא הרצון לא תיתכן פעולה. אם תדע מה אתה רוצה בכל רגע נתון זה עשוי להקל קצת על העניינים, גם בשבילך וגם בשביל האחרים. אם לא – ע"ע סבל.

ש  שוטף פלוס – הסדר תשלום מקולל הרווח בקרב מעסיקי/עובדי המקצועות החופשיים. אתה עושה את העבודה עכשיו אבל מקבל את הכסף במועד מונפץ זה או אחר. ע"ע זין.

ת  תקציב – מושא התשוקה של כל יוצרי הפרינג'. הוא אף פעם אינו מספיק באמת, תמיד מתברר בדיעבד שהיה אפשר לנצל אותו יותר טוב, אבל כל תקציב – יותר טוב מאין תקציב.

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

דבר העורכת

ישנה אמרה, הטוענת כי מרבית בוגרי בתי הספר למשחק והבימוי יפרשו מהתחום לאחר חמש שנים בלבד. תחשבו על זה רגע. כל ההשקעה המטורפת הזו, החזרות, הכסף, המלצרות, יורדים לטמיון לאחר 5 שנים בלבד. למה? כי המאבק להכרה ולהצלחה הוא יותר מדי קשה.

אין ספק, זה תחום לא פשוט בכלל. בנישה כל כך קטנה, ברובריקה פצפונת, עובדים וגועשים אינספור יוצרים נהדרים הנלחמים על אותו תפקיד, על אותה הצגה.

וזה לא רק אצלנו. גם בתחומים אחרים לא יותר קל. אומרים שיש חמישה עורכי דין על כל בן אדם, אבל רופא אחד על כל עשרים אנשים. אומרים שישנם שבעה רואי חשבון על כל עסק, מכל סוג שהוא, אבל רק שלושה מהנדסי חשמל על כל מחוז. רק שלושה. בקיץ החם של ישראל.

רק אינסטלציה, איכשהו נשארה מחוץ למשחק, אבל זה תחום די מסריח בפני עצמו, ואתה צריך להתכופף כדי להשיג את מבוקשך. בקיצור, די קרוב לתחום שלנו.

הגיליון הנוכחי של מרתה יודעת מתמקד בנושא המאבק, או העימות אם תרצו, על כל גווניו ותחומיו.

מקווים שתיהנו,

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

מכרה של זהב מאחורי הקלעים

ביקורת על ההצגה "חופרים"

מאת: נמרוד עמית

אל ההצגה "חופרים" הגעתי עם הרבה ציפיות. היו לי ציפיות מתוכן ההצגה (על פי מה שקראתי בתוכניה), היו לי ציפיות מצוות השחקנים (אבי פניני, דני מוג'ה ואורי אברהמי) והיו לי ציפיות מעבודת הבימוי (של אלדד זיו). רק לעתים רחוקות אני מרשה לעצמי לבוא לתאטרון עם ציפיות כל כך גבוהות, והפעם, כמו שקורה לעיתים כל כך רחוקות, הן התגשמו!

ההצגה מגוללת את סיפורם של שלושה שחקני משנה, הנמצאים במחסן התלבושות בזמן שההצגה "האמיתית" מתרחשת באולם מעליהם. מדי פעם אחד מהם יוצא "אל הבמה" ולעתים שלושתם יוצאים ביחד, בעוד הקהל שומע מבעד לרמקולים מה מתרחש למעלה, ויכול רק לדמיין איך זה יכול היה להיראות. במהלך ההצגה ניצלתי את ההזדמנויות האלה כדי להביט בצופים שישבו באולם, שהיה מלא עד אפס מקום. מעולם לא ראיתי קהל רב כל כך מסתכל בריכוז גבוה כל כך על במה ריקה במשך כל כך הרבה זמן.

עבודת הבימוי של אלדד זיו מצטיינת לא רק בבחירות אמיצות ומיוחדות כגון אלה, אלא גם בבחירותיו הנדושות יותר. לדוגמא, השחקנים משתמשים באביזרים משעשעים ובתלבושות מגוונות, המוסיפים צבע וחיות לסיטואציה הצבעונית ממילא שבה הם נמצאים. המגוון הזה, על אף שהיה מעט צעקני לטעמי, ללא כחל וסרק לגיטימי ואף מתבקש, שהרי השחקנים נמצאים במחסן תלבושות והם חייבים להחליף תלבושות שוב ושוב לצורך תפקידיהם השונים בהצגה שלמעלה.

זאת ועוד, זיו מצליח לתזמר את שלישיית שחקניו כמעשה אמן. במשך רובה המכריע של ההצגה נמצאים שלושתם על הבמה והדינמיקה ביניהם מאוזנת ושקולה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הביצוע. הדמויות, ששמן כשם השחקן שמגלם אותן, מבוססות על הביוגראפיה של השחקן האמיתי, אך אינן מתיימרות לתת ייצוג מדויק של השחקן (מה שממילא אינו בגדר האפשר במסגרת התיאטרון), אלא משתמשות באלמנטים ביוגראפים מחיי השחקן כדי ליצור ייצוג אמנותי שלו. המשחק המצוין של שלושת השחקנים, ובראשם אורי אברהמי, נע על התפר שבין נטורליזם (דהיינו התנהגות כמו בחיים האמיתיים) למשחק מסוגנן. מובן לקהל שעל הבמה נמצאים שלושה שחקנים שממלאים תפקידים, אבל מצד שני שורר ערפול מכוון בין האמיתי והבדיוני.

הערפול הזה מתקשר גם לתימה נוספת שעולה בהצגה: האמנות האמיתית, המיוצגת על ידי שלושת השחקנים, לעומת האמנות הממוסחרת, המיוצגת על ידי ההצגה שלמעלה, שממנה אנו שומעים לפרקים באמצעות הרמקול את קולו של אבי קושניר ולקראת הסוף גם את נועם סמל. בשלב מסוים חוזר אבי פניני אל הבמה צולע, אחרי שמילא את תפקידו הקטן בהצגה שלמעלה, וטוען כי השחקן הראשי שם (בהתכוונו לאבי קושניר) ניסה להכשיל אותו. מכאן ואילך מתפתחת ביניהם יריבות איתנה, שעליה אנו למדים מתיאוריו של פניני, ואשר לפיה השחקן הראשי בהצגה הממוסחרת עוין כלפיו וכלפי יתר שחקני המשנה עד לרמה של זוב דם. וליהפך.

לצורך היריבות הזאת מניחים גיבורי "חופרים" את היריבויות הפנימיות הרבות שיש ביניהם בצד, מאחדים כוחות ומשתפים פעולה. הצעד שבו הם נוקטים שייך אמנם לצד היותר "תיאטרלי" של ההצגה ובלתי סביר שהיה מתקיים במציאות, אך המשמעות שמאחוריו אינה יכולה להיות ריאליסטית יותר. האמנות אינה רק דבר שראוי והכרחי להילחם עליו, אלא שהמלחמה הזאת למען המטרה המשותפת עשויה גם לקרב לבבות ולגשר על פערים מעולם המציאות.

הייתי יכול לומר כי "חופרים" הנה קומדיה קלילה, העוסקת בנושאים כבדים; הייתי יכול לטעון כי היא הצגה קצבית, המחלחלת לאט; הייתי יכול לציין כי זהו תיאטרון קטן בגדולתו; הייתי יכול להוסיף ולחפור, אך במקום זאת, פשוט אמליץ בחום לראות את ההצגה!

"חופרים"

תיאטרון תמונע

כתיבה – אורי אבהרמי

בימוי – אלדד זיו

תאורה – ניצן כהן

תפאורה – אנה זיו

תלבושות – לירון מינקין

סאונד – שלום ויינשטיין

משתתפים: אבי פניני

               דני מוג'ה

               אורי אברהמי

מופעים קרובים:

23.8.12  20:00

29.8.12  20:00

5.9.12  20:00

9.9.12  20:00

מועדון ארוחת הבוקר

"על כמה חלומות וכמה חולמים"

ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".

מאת: כלנית בר-און

אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.

אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.

מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב

ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"

עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.

יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.

יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך",  שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.

אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".

בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.

אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.

יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."

למה דווקא המחזה הזה?

עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."

יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."

מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?

יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."

עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."

מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו.  אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."

כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.

יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."

מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."

מה עוד שיניתם בהצגה?

ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."

יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."

מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."

אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות  מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית.  האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."

יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."

דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?

עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."

יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."

עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."

יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."

מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."

נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?

יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!

אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."

ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.

אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."

מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."

יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."

עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".

ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין  שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.

פחד ותיעוב ביפו העתיקה

ביקורת ההצגה "קילר ג'ו"

מאת: מור זומר

הישרדות היא היצר המניע את כולנו. הטבע יצר אותנו כך שבמצבי דוחק נעשה כל דבר, קיצוני ככל שיהיה, בכדי לשרוד. כמה רחוק מסוגל אדם ללכת לטובת שיפור סיכויי הישרדותו, והיכן עובר הגבול? ברצח? אולי ברצח של בן משפחה?

ההצגה "קילר ג'ו" מתחילה במחשבה העשויה לעבור בראשו של כל בן נוער זועם שהוריו מכעיסים, מתסכלים ומקשים עליו: "הלוואי ויכולתי להיפטר מהם". מחשבה ילדותית זו מובילה את מעשיו של כריס (דניאל ברוסבני), צעיר חדל אישים שאמו זרקה אותו מהבית בעקבות ויכוח. לאחר שהסתבך בחובות שעלולים לגרום למותו, מסיק כריס שהדרך היחידה להשתחרר מעול הצרות האינסופי תהיה לרצוח את האם ולהשיג את כספי הביטוח, שלדברי בן זוגה מגיעים ל-50,000 דולר. האיש הנכון לעבודה, על פי דבריו של בן הזוג, יהיה קילר ג'ו, בלש משטרה ורוצח שכיר.

כריס פונה לאביו העלוב והאדיש (רועי הסל), המתעב את גרושתו והרעיון לקבל סכום כסף נאה קוסם לו, וזה נוהה אחר הרעיון בקלות יחסית. המשפחה כולה, הכוללת גם את  שרלה (רוני יניב), זוגתו גסת הרוח של האב, ודוטי (גאיה שליטא-כץ), האחות הקטנה, התמימה והמשונה שכריס מגן עליה בחירוף נפש, מחליטה כמעט פה אחד שהרעיון להיפטר מהאם הוא הפתרון לכל צרותיהם.

ג'ו (חי מאור), ממוקד, כוחני ואלים, נכנס כרוח סערה אל בית המשפחה ותופס פיקוד. משום שאין בידיהם לשלם מראש כפי שהוא דורש, מחליט ג'ו לקחת את דוטי, האחות הקטנה, כעירבון. דוטי, מצידה, מפתחת רגשי תלות וחיבה, מעין "תסמונת סטוקהולם", כלפי ג'ו המרעיף עליה תשומת לב להם היא זוכה לראשונה בחייה. גם כאשר הוא פחות או יותר אונס אותה, היא מקבלת זאת כתנאי לאהבתו. כאשר הדברים מסתבכים עוד יותר עם גילוי מרעיש בנוגע לכספי הביטוח, כל שנותר למשפחה לעשות הוא להציל את עצמם.

החלל הצפוף והדחוס בתיאטרון הסימטה מיטיב לספר את הסיפור בזכות עצמו: הבמה זעירה, התפאורה בנויה מחדר אחד והדמויות נעות בו מקיר לקיר כמו עכברים בכלוב. התנועה מהכורסא לכיסא ומשם למטבח וחוזר חלילה מדמה את החזרתיות המעגלית של החיים הריקים והבזויים האלה. זוהי המציאות, אין לאן לברוח. הכול מתרחש בין ארבעת הקירות הסוגרים עליהם ועלינו מכל הכיוונים, וגם מעבר לדלת אין באמת דבר. האלימות גואה משום שאין לה פתח יציאה, היא כלואה בדיוק כמו בני האדם החווים אותה.

השטח הנסתר מעינינו הוא חדר השינה, שהמחיצה היחידה בינו ובין שאר הבית היא וילון. חדר השינה הוא המקום האפל שאין רואים ואין מדברים על המתרחש בו, המקום בו נמים היצרים. לא בכדי ממקם שם ג'ו את גופת האם, סמוך למיטתה של דוטי. הווילון הדק המפריד בינו ובין  האזור ה"מואר" מזכיר לנו כי אותה אפלה עשויה להדס החוצה בכל רגע, נושאת אקדח.

גאיה שליטא-כץ מהפנטת בדמותה המעורערת והפוסט-טראומטית של דוטי, המציגה התנהגות אוטיסטית-משהו בכל הקשור לקשרים חברתיים. סדקים נפערים באפיון הילדה-אישה התמימה, ודרכם אנו חוזים להרף עין בלידתה של מפלצת. חי מאור בונה את דמותו של ג'ו כאנטי-גיבור כמעט קומיקסי. הוא אלים ואינטליגנטי באחת, נוטה להתפרצויות כמעט פסיכוטיות. סונט, משפיל ופוגע פיזית בכולם מלבד בדוטי. הוא מרים את קולו באופן מוגזם ויוצר אי נוחות בקהל, המשקפת את הדואליות ביחסנו אליו.

רועי הסל מצליח ליצור דחייה אמיתית בדמותו של האב חסר עמוד השדרה ועלוב הנפש, והבעת הפנים הריקה שסיגל לעצמו נקנתה כנראה בעבודה קשה. רוני יניב מעצבת בחוכמה את דמותה של שרלה הבוגדנית, פרחה אמריקנית מצויה שמחפשת את העסקה הטובה ביותר גם כאשר מדובר ביחסי אנוש. דניאל ברוסבני מתייסר בדמותו של כריס, ומדגיש את עליבותו בשפת גוף שפופה עד כדי כך שאינו מסתיר את חבריו גם כאשר הוא יושב מולם בגבו אל הקהל.

המשחק המעולה של הקאסט כולו הופך את ההצגה לעונג צרוף, אם כי מטריד במקצת. אנו מוצאים את עצמנו מזדהים ואף מתאהבים בג'ו, על אף היותו רוצח, סאדיסט ומיזוגן. אנו חווים למעשה את הרגשות שחווה דוטי, החיה בעולם חסר תקווה כל כך עד כי היא רואה בג'ו מושיע. הזעזוע שאנו חווים אינו נובע בהכרח מהאלימות, אלא מהייאוש והעליבות שגורמים לנו בקלות רבה, כמו לדוטי, לפתח חיבה כלפי האדם היוצר אותה.

קילר ג'ו

תיאטרון הסימטה

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.

מאת: טרייסי לטס

תרגום: סיוון שטריקר-מור

בימוי: אלירן כספי

משתתפים: רוני יניב, גאיה שליטא-כץ, חי מאור, יפתח קמינר, דניאל ברוסבני.

תלבושות: ג'ני חייקין

תפאורה: גאיה שליטא-כץ

תאורה: ליעד מלון

קשה להיות אישה בסאטירה

סקירת ההצגה "אחוזת וייס"

מאת: מור זומר

"אחוזת וייס",  בבימויה של דליה שימקו, הוא סיפורה של משפחת פשע יהודית בטורונטו. הן האחוזה והן המשפחה מנוהלות ביד רמה על ידי אדית (המגולמת בהומור עצמי שופע על ידי אסתי זקהיים), המטרונית שהינה היפוך מוחלט של מיתוס האם היהודייה: מרשעת אנוכית הדורסת כל שנקרה בדרכה אל העושר, כולל בני משפחתה. תחתיה עומדים אדם (אלחי לויט), הבן הבכור עליו מוטלת תמיד "העבודה המלוכלכת", ואישתו אנדריאה (ליאת אקטע הנהדרת), חשפנית לשעבר שכל מאווייה מסתכמים באלכוהול וחיי נוחות; מוריס (עודד מנסטר), הבן האמצעי הנאה המפיל נשים ברשתו בנונשלנטיות ומשליך אותן באותו אופן, ומוריה כץ (ליאת אזר), בת עניים פותה הנופלת לרגליו; הארווי (עופר עין גל, גם הוא כשרון ענק), הבן הצעיר והאבוד, דראג קווין עצובה שחייה נמנעו ממנה בהוראת אימו; ולבסוף, שני עושי דברה של האם: שומר הראש מקלחלן (איציק גולן), הנאמן למשפחה ולטובתה-לכאורה עד כדי התעמרות בהארווי בהוראתה של אדית, ולואיז (קרן חרותי), המשרתת היתומה שאדית הצילה מאשפתות.

הדרמה מתחילה עם כניסתה של מוריה למשפחה. מוריס אוסף אותה בבית הקברות היהודי, בעודה מתאבלת על קבר הוריה. הם נסחפים לערב של תענוגות שבסופו מציג מוריס את הנערה בפני אימו לאחר שהציע לה נישואין. עבור אדית, שנחלה אכזבה מרה בעקבות עקרותה של אנדריאה, מוריה אינה אלא רחם מתפקד שישמש לנשיאת יורשי העצר, והיא עטה עליה כמוצאת שלל רב. לא נדרש שכנוע עצמי רב עבור מוריה היתומה הענייה בכדי להישאב אל עולמם של בני וייס העשירים, החיים חיי מותרות באחוזה, גם לאחר שהיא מגלה את האמת על עסקיהם המפוקפקים.

מכאן והלאה אנו עדים לריקבון המוסרי הפושה במשפחה, כאשר אדית בוחרת להעמיק בעסקי הפשע באפיקים חמורים יותר, המסכנים את חייהם של בני הבית; עם התפתחות זו מגלה מוריה כי לא כל הנוצץ זהב, וזוכה לתזכורות למוסריותה האבודה שנזנחה בבית הקברות.

במקביל, כמעט ללא קשר להתנהלות התזזיתית באחוזה, מתקיימת לה דמותו של הארווי: הבן האובד, הומוסקסואל ודראג קווין שאמו מונעת ממנו את חייו ואהבותיו מתוך בושה בנטייתו. היא מגנה את התהוללתו, בעוד הוללותו הגרועה פי עשרות מונים של אחיו מוריס עוברת ללא תגובה. במהלך רוב ההצגה עוטה הארווי הבעה עמוקה של סבל, בעוד אנו עדים לאובדן עצמיותו תחת דיכויים האלים של אמו ושומר הראש מקלחלן – זו באלימות רגשית וזה באלימות פיזית. הארווי אינו זוכה כמעט ליחס מצד משפחתו עד שהוא זוכה לקדם את העלילה באופן טראגי.

כסאטירה חברתית, נראה ש"אחוזת וייס" עוסקת רבות במיתוס האבוד של ה"יידשע מאמע", האם היהודייה המקריבה את עצמה למען ילדיה, זו שתוותר על עצמיותה לטובת הגנה ודאגה למשפחתה. אדית, היפוכה של דמות מיתית זו, חוטאת בכך שהיא דואגת לעצמה ולעתידה, ודמותה מעמתת אותנו באופן מוקצן עם הפחד מאישה חזקה ועצמאית, והשאלה האם היא עדיין מתפקדת כאם כאשר אינה דואגת לאיש מלבד עצמה. דמותה של אדית מעומתת גם עם דמותן של הנשים האחרות בהצגה.

בעולם של "אחוזת וייס", כל הנשים רוצות בעל עשיר וילדים ורודים ושמנמנים; אישה שמעזה להיות חזקה נתפסת כשטן. אנדריאה, החשפנית שהתגיירה לכאורה למען האהבה, מתחנחנת לבעלה באופן מעורר בחילה, ומודה בעצמה שכל רצונה לחיות חיי עושר נוחים באחוזה לכל שארית חייה; ברגע היחיד בו היא מציגה סוג של עצמאות, מעשיה מוצגים כהיסטריים, ונראה שאינה יודעת מה היא עושה. מוריה כץ, הפתייה היתומה שמוריס וייס השרמנטי אוסף מבית הקברות ומציל מחיי בדידות ועוני ומציע לה נישואין עוד באותו לילה כי יש לה "כזה תחת", מוותרת על כבודה העצמי לטובת שמפניה ושמלה נאה. היא נישאת למוריס בכדי להסדיר את עתידה הכלכלי, גם אחרי שנודע לה על עסקי הפשע של המשפחה, ובכך מוותרת כלאחר יד על חייה ומוסריותה לטובת חיים באחוזה, וכל זאת בעקבות שיחה אחת עם אנדריאה.

אדית וייס עצמה מציגה בדל של רגש רק כאשר היא ממלמת בפני לואיזה משהו סתום בנוגע לשנים של התעללות שבאו סוף סוף לקיצן עם מותו של בעלה, ובכך מקשרת גם את התנהגותה לנוכחותו של גבר והופכת את כל העניין למטריד עוד יותר.

"אחוזת וייס" היא מעין קומדיה עם פן עוקצני, כאשר העוקצנות מופנית בעיקר כלפי המיתוסים המוסריים המניעים אותנו כבני אדם. במובן מסוים, נגועים המיתוסים הללו בסקסיזם ובמיזוגניה, וניתן לראות זאת בבירור בדמויותיהן של הנשים באחוזה, המעוגנות היטב באתוס הנשי הסטריאוטיפי.

עם סיומה של ההצגה על הצופה לחוש אי נוחות קלה, ולו רק משום שהקונפליקט כאן הוא בין האופן בו אנחנו תופסים את הטוב המוחלט, בייצוגה של האם היהודייה המיתית, לעומת הרע המוחלט, המוצג כאן בדמותה של אדית וייס; עצם ההבחנה בין "טוב" ל"רע" נובעת כאן מתפיסות הטבועות בנו בנוגע להתנהגות ה"ראויה" לאישה. לו היה גבר בדמותה של אדית וייס, היינו מתייחסים אליו באופן שונה בתכלית.

חומר למחשבה.

אחוזת וייס

מאת: נוריאל טוביאס
בימוי: דליה שימקו
שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, ליאת אזר, ליאת אקטע, עפר עין גל, עודד מנסטר, איציק גולן, קרן חרותי
תפאורה: אלכס ברויטמן
תלבושות: דיתי אופק-צרפתי
מוסיקה: איסר שולמן
כוריאוגרפיה: ליאת אקטע

ציונות תיאטרלית

ראיון עם מקימי ויוצרי תיאטרון הפרינג' באר-שבע

מאת: יאשה קריגר

"אני לא בתחרות עם אף אחד. אני עושה את מה שאני רוצה לעשות." אומר לי יואב מיכאלי, המנהל האמנותי של תיאטרון הפרינג' באר-שבע. "יש לי פה חופש אמנותי, אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אני לא כבול לביצה התל-אביבית. להיפך, הם כבולים אלי. הם מתקשרים אלי ורוצים לבוא להופיע אצלי."

אנחנו יושבים בבית-קפה במתחם המחודש של העיר העתיקה בבאר-שבע. מסביבנו המון אנשים מסתובבים בין דוכנים ובמות שהוקמו כאן במיוחד לכבוד פסטיבל "סמילנסקי" (על שם הרחוב הראשי בעיר העתיקה). הפסטיבל מתקיים בכל יום רביעי בימי הקיץ ובמבט חטוף אני מספיק להבחין בשלושה חללים בהם מתקיימים מופעי תיאטרון ועוד שלוש במות של הופעות מוזיקה. המתחם תוסס, מלא במבקרים ויואב וחבריו לתיאטרון, עידן אבישר (המנכ"ל) ואיילת בראל (יחסי ציבור), ממהרים להסביר לי שהיום יש יחסית מעט אנשים, בגלל החום. לא רחוק מאיתנו נערכת חופה, שימחה והילולה. מסתבר שהכלה היא אחת ממפיקות הפסטיבל ושבשיאו יעלו החתן והכלה להופיע יחד עם אסף אמדורסקי. עושה רושם ששמח בבאר-שבע בימי הקיץ החמים.

אני מנסה לעשות סדר בדברים, להבין איך זה התחיל, מה קדם למה. עידן מספר לי: "בהתחלה היה רק תיאטרון באר-שבע. לקהל כאן הייתה אפשרות לראות הצגות של התיאטרון הרפרטוארי במנוי של 5 פלוס 2 וזהו. ב-2005 שמוליק יפרח הקים את בית הספר למשחק, שרבים מבוגריו משחקים בתיאטרון. אני למדתי בביה"ס וכל הזמן טפטפו לנו את הדבר הזה ששחקן צריך להיות גם יוצר.

בשנתי השלישית ללימודים נערך בביה"ס ביקור של רוביק דנילוביץ', ראש העיר של באר-שבע, יחד עם יאיר לפיד. הראנו להם קטע מהצגה שביים יואב, ולאחר מכן הייתה שיחה. יאיר לפיד זרק פרובוקציה, שאל מה נעשה בתום הלימודים, האם כולנו נעוף ישר לתל-אביב. עניתי לו שהפיתרון זה להקים עוד מסגרות בבאר-שבע, שהעיר צריכה את זה. רוביק ישר אמר שנבוא אליו, שהוא מחכה. ישבתי עם יואב וגיבשנו את הפרויקט של תיאטרון הפרינג'. קבענו פגישה בלשכה ואחרי חמש דקות בפגישה רוביק הפסיק אותנו ואמר שהוא אוהב את הרעיון. קיבלנו מבנה, שהיה מחסן, ועבדנו קשה להפוך אותו לאולם תיאטרון. קיבלנו גם תקציב להצגה הראשונה של תיאטרון הפרינג', הצגה בשם 'לא משלמים יותר'."

בשנתיים מאז הוקם תיאטרון הפרינג', הם הספיקו להעלות שלוש הפקות למבוגרים ועוד שלוש הצגות ילדים. הקהל מצביע ברגליים ונראה שיש דרישה אמיתית לפרינג' בבאר-שבע.

יואב: "הגרעין הקשה של האנשים שבאים להצגות הם לא הסטודנטים מהאוניברסיטה אלא דווקא התושבים. מתפתחת פה קהילה, חל שינוי. בית הספר הוא מוסד מאוד מושקע. אין דברים כאלה במרכז. זה משהו ברמה אחרת לחלוטין. זה הפך מכמעט מאה אחוז סטודנטים מהדרום במחזורים הראשונים ליותר סטודנטים מהמרכז והצפון. הרבה מהם נשארים כאן לאחר הלימודים."

ואכן, בסיור קצר בבית הספר אני מגלה מוסד מפואר. שני אולמות (שאחד מהם שימש בעבר בתור האולם של תיאטרון באר-שבע, לפני שזה עבר למשכנו החדש), סטודיו לתנועה, כיתות מרווחות וחללים למכביר.

עידן: "במהלך הלימודים הסטודנטים מחויבים לעבודה קהילתית. עובדים עם פנימיות, נוער בסיכון וכו'. יש גם פרויקטים עירוניים, כמו הפסטיבל הזה, סמילנסקי. תלמידי ביה"ס עוזרים בהפקה, עושים דמויות שטח."

במהלך ארבעים הדקות בהן אנו יושבים ומשוחחים, לא עוברת דקה מבלי שמישהו מהעוברים והשבים עוצר ואומר להם שלום, מה קורה ומה עניינים. על כל אחד הם מספרים לי: זה סטודנט בשנה שנייה, זה סיים לפני שנתיים ועכשיו משחק בתיאטרון, זאת מנהלת התקציב של התיאטרון וכו'. האווירה מאוד ביתית וחמימה. עושה רושם שבתקופה קצרה כבר נוצרה פה קהילת אמנים אינטימית ומחבקת.

יואב: "האג'נדה של התיאטרון היא אג'נדה חברתית. חלק מהרעיון היה לעודד את הקשר עם הקהילה, לעודד את הפלורליזם התרבותי בבאר-שבע, להשתמש בתיאטרון ככלי חינוכי. וזה לגמרי עובד. עשינו פרויקט מאוד יפה בשיתוף הרשות למלחמה בסמים. ההצגה רצה כבר כ-40 פעם בבתי ספר."

מתוך ההצגה "משחק באש", ההצגה החדשה של תיאטרון הפרינג' ב"ש

הקשבה להלך הרוח של התיאטרון הישראלי בשנה-שנתיים האחרונות, תגלה שהפריפריה הולכת ותופסת מקום מרכזי, במיוחד בכל הקשור לתיאטרון פרינג'. בת-ים, דימונה, עכו, באר-שבע, שלומי – אלה הם רק חלק מהמקומות הנהנים לאחרונה מהצמיחה של הפרינג'. מעניין לבחון את המגמה הזו דווקא לאור המחאה החברתית והאינפלאציה הגואה של השחקנים והתיאטרון במרכז. האם יתכן שכשם שיוקר המחיה דוחק אנשים מחוץ לגבולות מדינת תל-אביב, כך גם עודף היוצרים והשחקנים בתל-אביב מביא לגלישתם אל הפריפריה? ומעבר לכך- האם הפריפריה כשלעצמה מספקת קרקע פורייה ליצירה תיאטרונית, כזו שאינה תלויה בהלכי רוח טרנדיים וגחמות תל-אביביות?

יואב: "תיאטרון הפרינג' שלנו הוא מהפכה ברמה הארצית. נהייתה מן תפיסה כזאת שהצגת פרינג' משחקת פעמיים בחודש ומעבר לזה אין לה במה ואין לה שאיפות. אצלנו זה פתאום קופץ במאה, מאה חמישים אחוז כי יש במה ויש קהל. תיאטרון הפרינג' באר-שבע הוא גם מרכז פרינג'. מה שאומר שאנחנו מארחים הצגות פרינג' וחושפים את הקהל הבאר-שבעי להצגות פרינג' מכל הארץ. היה ניסיון להביא לפה הצגות פרינג' בעבר, משהו כמו 6 הצגות בשנה. אנחנו מביאים כ-50 הצגות פרינג' בשנה שיתארחו אצלנו. היום סגרתי שבספטמבר נארח את אנסמבל תמונע, ואנחנו הולכים לארח גם את תיאטרון הסימטה. היה אצלנו גם תיאטרון הנגב, וקבוצת תיאטרון מרהט. התגובות של האנשים בסימטה, בצוותא מדהימות, הם בשוק מזה שהאולמות שלנו מפוצצים. הם לא ערוכים בכלל להוציא את ההצגות שלהם החוצה. הקהל פה צמא להצגות מסוג אחר ובמחיר שווה לכל נפש."

את הצמא של הקהל לתיאטרון אחר ואת הרעב של היוצרים ליצירה, משלימה הנכונות של הממסד בפריפריה, ובמקרה הזה של עיריית באר-שבע והחברה לפיתוח הנגב. יואב: "זה לא שיש המון כסף. בסופו של דבר לאף אחד בארץ אין כסף לתיאטרון. אבל כן יש פה רוח גבית מהממסד, נותנים הרבה מוטיבציה. הייתי בתל-אביב, ניסיתי לעשות שם דברים עצמאיים ויש הבדל גדול בין שם לפה. פה רוצים את זה, גם הרשויות וגם האנשים. אתה מקבל חיבוק מהקהל בזה שהם באים, מפרגנים, תומכים. ובנוסף לזה אתה מקבל פרגון מהממסד, מהעירייה. ראש העיר קופץ לביקורים, תיאטרון הפרינג' זה הבייבי שלו ואנחנו מאוד נהנים מהעניין הזה. אחד היתרונות הגדולים הוא בזה שאנחנו מקבלים פה ציוד ותמיכה טכנית. אנחנו יכולים להרים פה הצגה עם תאורה כמו שצריך, לא עם חמישה פנסים ולומר שהעיקר זה המשחק. המשחק חשוב אבל חשוב גם שההצגה תהיה יפה ויזואלית. פה אנחנו יכולים לעשות את זה."

יואב עצמו נדד הרבה לפני שהגיע לבאר-שבע. "למדתי באוניברסיטת ת"א, עבדתי חמש שנים בבית-צבי ומשם המשכתי לסצנה התל-אביבית. תיאטרונטו, פסטיבל תיאטרון קצר, בית הספר של סופי מוסקוביץ' וכו'. איכשהו התגלגלתי לבאר-שבע, התחלתי ללמד בבית הספר למשחק וביימתי את ההצגה הראשונה של בית הספר. ואז התחלתי להרגיש את הפוטנציאל של המקום. הייתה פה תחושה אחרת, קרקע בתולית כזאת. יש כאן, לצד קהל שרגיל לתיאטרון, גם אנשים בני שבעים שלא ראו תיאטרון אף פעם ובאים לראות הצגה בפעם הראשונה. יש בזה משהו חזק מאוד. מצחיק להגיד, אבל הרגשתי מעין תחושת ציונות – ציונות תיאטרלית. ציונות נחשבת היום למילה גסה אבל אני מדבר על המובן היפה של זה. ככה זה התחיל. כשעברתי לפה, בשנה הראשונה עבדתי כל יום בתל אביב. שנה שנייה כבר פחות. היום אני כבר כמעט לא מגיע לתל אביב. אין לי מה לחפש שם."

בימים אלה מעלה תיאטרון הפרינג' באר-שבע את ההצגה "משחק באש", אופרת רוק זוגית מאת שי להב, עם לחנים מאת שי להב (מופע הארנבות של ד"ר קספר) ובבימויו של יואב מיכאלי.

* למען הסר ספק: התקציב להפקה הראשונה של תיאטרון הפרינג' באר-שבע התקבל מחברת "כיוונים", החברה לתרבות הפנאי של באר-שבע.

החברה ממשיכה לתמוך בתיאטרון הפרינג' גם היום.

כמו כן פיתוח תיאטרון הפרינג' באר-שבע נעשה על-ידי עידן אבישר, יואב מיכאלי ויוסי דויטש.

ידיים שהקיזו דם, יוכלו יום אחד לאהוב אישה

מאת: כלנית בר-און

את הריאיון הזה חשוב לי לפתוח בוידוי אישי – תיאטרון לא מצליח לגעת בי.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריכה ואוהבת תיאטרון, מאוד אוהבת ללכת להצגות אבל עדיין, תמיד הייתי של הספרים. המילה הכתובה פונה לרגש שלי ויכולה לשנות חיים מבחינתי והתיאטרון תמיד נותר כחוויה אינטלקטואלית ולא יותר.

כמורה לספרות תמיד אמרתי לתלמידים שטענו שלקרוא ספר זה הכי משעמם בעולם, שצריך רק ספר אחד כדי לשנות לך את החיים והנה הגיעה ההצגה הזו ששינתה, שריגשה, שנגעה בי. הצגה שגרמה לי לחשוב על המילים שנאמרו בה ועל המעשים שנעשו בה במשך הרבה זמן אחרי שהסתיימה והנה נפתח בפניי עולם חדש של רגש, של אמנות, של שפה, של אמת.

ההצגה "כתמים", מאת נדב פרידמן, מבוססת על השפעות הטראומה שעברה על נדב לאחר פציעה קשה שעבר בפעילות צבאית. הטראומה הזו נוגעת ומשפיעה על כל תחומי החיים כשהגלד נפתח כל פעם מחדש מול זוגיות, נשים, משפחה, חברים ועוד.

נדב, שכתב את המחזה וביים יחד עם הגר בן זקן, משחק בתפקיד עצמו ומספר מזווית אישית את הקשיים הכי אינטימיים שעבר ועדיין עובר מאז הפציעה. כל אלו מספרים סיפור אהבה נוגה ומרגש, כשהמסר איתו אני יוצאת מההצגה הוא כמה החיים קצרים, כמה אני חייבת להיות אמיצה ולעשות בדיוק מה שאני רוצה בתוך החיים הקשים האלו ובתוך מלחמת ההישרדות בה אני חיה, למרות שמעולם לא נפצעתי בצבא.

אני מבינה שכל ההקדמה לריאיון הזה נשמעת קצת כמו ביקורת יח"צ שתלויה בראשי חוצות כדי לפרסם הצגה חדשה שרצה עכשיו וצריכה לכסות עלויות הפקה וכדומה ועדיין, אני מפצירה בקוראיי הנאמנים לרוץ ולראות את ההצגה, לרוץ ולקנות לפני שייגמר כי זו באמת חוויה וזו באמת שליחות, מה שקורה שם על הבמה. זה באמת נוגע והיא באמת מנצחת, האהבה.

אני נפגשת עם נדב פרידמן בתיאטרון תמונע לשיחה קצת יותר אינטימית ממה ששנינו חשבנו שתהיה. נדב בן 29, קיבוצניק לשעבר, למד בסמינר הקיבוצים, כתב כבר ארבע הצגות וההצגה "כתמים" זו ההצגה הראשונה בה הוא משחק. ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו וכיום מוצגת בתמונע.

תוכל להגיד לי למה ההצגה הזו, מכל ההצגות בעולם, הצליחה לגעת בי?

"אני חושב שיש בהצגה הזו המון אמת."

חשוב לך לשמור על האמת שלך?

"יותר מהכול. "

מהו המשפט שלך בהצגה? זה שאתה זוכר?

"ידיים שלקחו חיים ייקחו חיים גם בשינה. ידיים שהקיזו דם, לא נוח לאהוב בהן אישה".

"נראה לי שזה משפט שמסכם את ההצגה הזו".

ממש לא, מה פתאום.

"לא?" נדב צוחק ומופתע מהנחרצות בה אני מתנגדת לאמירה הזו שלו.

לא, לא, אתה אוהב אישה. המחזה הזה, כולו,  רק מוכיח כמה האישה הזו מצילה אותך, כמה אתה שלה, כמה היא שלך.

"כן, נכון"

בחלק מההצגות, לאחר שההצגה מסתיימת, מתכנסים היוצרים והשחקנים לשיחה עם הקהל. בתחילה ניכרת המבוכה ואף אחד לא רוצה לשאול שאלות, אך ברגע שנפתח הסכר, הקהל המשולהב פונה בהתרגשות ליוצרים ומספר על החוויות שעבר במהלך ההצגה  והשאלות לא מפסיקות לעלות. איך המעמד הזה עבורך?

"המעמד הזה פתאום קצת מבלבל, שנייה אחרי ההצגה. יש משהו נורא מרוקן בהצגה ופתאום להתחיל לעבד את זה ואנשים שעד עכשיו היו קהל הופכים פתאום לאנשים זרים. זה קצת מוזר."

אז למה בכל זאת?

"אני דווקא מאוד אוהב את זה, אני חושב גם שהייתה שיחה טובה, היה מעניין. אנחנו עושים את זה מידי פעם ובעיקר כי חשוב לנו לנו לשמוע, מה אנשים חוו, תגובות."

והתגובות?

"תגובות ממש טובות. אמרתי גם בשיחה, הרבה אנשים מאוד מזדהים ומהמקום שלהם, ולא דווקא אנשים שעברו אירוע טראומטי בצבא , זה נוגע לאנשים בכל מיני נקודות ואנשים הרבה פעמים באים ומשתפים וזה מאוד מרגש. אני מרגיש  שאני עובר איתם מן חווייה, חוויה מרגשת, תיאטרלית ואפילו מצחיקה לפרקים."

אתה נראה אדם מאוד סגור, ועדיין, כתבת מחזה על הסיפור הכי קשה שלך ואתה מתמודד איתו כל פעם מחדש.

"אני חושב שעבורי יותר פשוט לחשוף את הכול על הבמה, זו איזושהי דחיפה בשבילי לפתוח את זה גם בחיים."

ואתה פותח את זה בחיים? אפשר עכשיו לדבר על זה בשולחן שישי?

"כן. לכאורה גם פעם היה אפשר, אני לא מהאנשים שקרה להם ואחר כך אי אפשר לדבר. דווקא אני מהאנשים שרצה לדבר ולשמוע ולספר לאנשים, זה גם מה שעזר לשיקום הנפשי שלי. היה לי קשה לגעת רק באינטימי. התחושות שאומרות שאתה לא שווה כלום, את אלו סגרתי. לא הייתי מודע לכך שאני מרגיש את זה. לא אפשרתי לעצמי להיות חלש כי הרגשתי כל כך חלש והיום אני הרבה יותר פתוח וחופשי במקום הזה."

נראה לי לא פשוט לתת לבימאית ומעצב תנועה לעצב אירוע כל כך טראומטי ואישי.

"מאחר ומאוד סמכתי עליהם, שחררתי רוב הזמן, הפקדתי את ההצגה בידיהם. היו לי כל מיני רגעים שלקחתי מאוד קשה ועמדתי על הרגליים האחוריות כדי שהקטע הזה יישאר. הייתה איזו חזרה מאוד אינטימית שבה בנינו את הכניסה למיטה, את ההתפשטות ובשבילי זו הייתה סיטואציה מאוד פשוטה. גם לפני זה, אורטל ואני בנינו את זה ופתאום להיות בחדר סגור ולעשות משהו מאוד אינטימי ולראות את שניהם יושבים מהצד ומעירים הערות: "תורידי לו את החולצה ככה" וכדומה. פתאום זה מאוד טכני וכל מיני אנשים פולשים לך למרחב האינטימי שלך אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שחייבים ללכת על זה ושזה הדבר הנכון."

איך זה לגעת בנושא שלא מדברים עליו?

"חוויה מעניינת והאמת שבגלל התעסקנו בזה כל כך הרבה בתוך האינטימיות של חדר החזרות שכחנו כמה זה אסור ורק במפגש עם הקהל אתה שוב מבין כמה זה אישי. לדבר על פיפי במיטה ואז פתאום לדבר עם הקהל ואז אתה קולט כמה זה חושפני.

את יודעת, זה תמיד היה מתחת לפני השטח, דיבור על זה בקטנה. גם עם החברים מהצבא, זה היה הרי אירוע קשה. המפקד שלי נהרג, אני נפצעתי ואני מרגיש זוהי שליחות ולא רק בשבילי, אני רואה מה עובר על אנשים שרואים את ההצגה, אני רואה את התגובות, ואני רוצה שכאלו שעברו את זה ילכו הביתה וידברו עם המשפחה, עם בת הזוג, זו השליחות שלי. לא דווקא בהקשר של צבא. אני רוצה שאנשים יפתחו, ידברו."

אתה חושף את הצלקת שלך.

"האמת שזו חוויה מאוד משחררת. בכלל מאוד קשה לי להתפשט מול אנשים, גם בתוך ילד הייתי זה שנכנס לבריכה מהצד בלי שאף אחד יראה אבל יש בזה משהו כל כך חזק ועוצמתי, משחרר.

ההצגה מסתיימת ואתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל. גם יש בי איזה מקום שמרגיש מאוד נוח ליד אנשים אחרי ההצגה. אולי הייתי אמור להיות נבוך אחרי שאמרתי דברים כל כך אישיים עליי אבל יש בזה כוח, זה מרומם. אתה מתחזק מול החולשות הכי גדולות שלך."

כשהתחלת לכתוב את המחזה, ידעת שזה הולך להיות הסיפור?

"לא. האמת שההצגה הספציפית הזו התחילה ממש מכתיבה איטית. כתבתי שיר ועוד איזו תמונה ולאט לאט הצטברו דברים ואז הרגשתי שמתחיל לבעור בי משהו. זה גם עבר כמה גלגולים. פעם ראשונה שהתעסקתי בזה הייתה בשנה א' בלימודים ואז בשנה ב' כתבתי הצגה "כיתת יורים" ובה יש נגיעה של הסיפור שלי וכל הזמן התעסקתי עם החומרים האלו עד שזה התגבש."

ההצגה נכתבה שבע שנים אחרי הפציעה. תמיד כתבת?

"כן. כתבתי המון לפני הצבא. שירים, סיפורים, מכתבים, ממש, הייתי מאוד פורה ,  ואחרי הצבא, כלום.

לקח לי הרבה זמן לחזור לכתוב  ולקח לי המון זמן להתחיל לגעת בנושא הזה."

התחלת ללמוד תיאטרון בעקבות הכתיבה, הפציעה או שתמיד היה ברור שזה מה שתעשה?

"אני יכול להגיד שתיאטרון תמיד היה בלב שלי, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל ללמוד משהו רציני ואכן התחלתי ללמוד בבאר שבע, מדעי ההתנהגות, וכל פעם שהייתי נתקל בתיאטרון היה צובט לי משהו בלב ולקראת סוף השנה הייתי במשלחת של נכי צה"ל. פעם ראשונה אחרי כל הפציעה הזו ופתאום פגשתי אנשים שעברו דבר דומה לשלי והדברים התחילו לצוף וכחזרתי הבנתי שהחיים פשוט קצרים מידי ואני חייב להתחיל לחיות אותם ולעשות את מה שאני רוצה, את מה שבבטן ועברתי לסמינר ללמוד תיאטרון אז אפשר להגיד שהפציעה הזו היא חלק מהדרייב.  אני מנסה שהיא תהיה הדרייב ליצור ולאהוב את החיים, לא לבזבז את החיים על שטויות. לחיות."

אתה עושה את מה שאתה אוהב?

"כן. לפעמים זה קשה, אבל אני חושב שכל החלטה לעבוד בתיאטרון ולהתפרנס בזה זו החלטה לעסוק במה שבוער בך."

אתה אוהב את ההצגה? אתה גאה בה?

"אני מאוד גאה בה. זו ההצגה הרביעית שלי אבל ההצגה הזו היא מהקרביים של הקרביים. גם אף פעם לא שיחקתי, ביימתי, כתבתי אבל אף פעם לא שיחקתי וזה בשבילי היה שינוי משמעותי ולא קל."

כתבת וביימת אבל לא שיחקת בהתחלה, נכון?

"שיחק מישהו אחר ובאיזשהו שלב החלטנו שאי אפשר לברוח מזה, שזה חייב להיות אני וזה לא היה פשוט לי בכלל, אני חושב שזו הייתה החלטה מאוד נכונה."

למה?

"בגלל שהעיסוק הוא בסיפור שלי, בגלל שזה כל כך אישי, נורא אינטימי וכבר שמתי את בת הזוג שלי שם על הבמה. זה פשוט התבקש. לעשות את זה עד הסוף."

איך זה לעבוד ביחד?

"זה מאוד מרגש."

זה באמת הסיפור? ככה הכרתם?

"לא, יש בדמות הזו שלה מיקס של כל מיני תהליכים שעברתי עם כל מיני בנות זוג שהיו לי, אפשר להגיד שהשלב הסופי בהצגה שייך לה, לאורטל. אני חושב שעד אליה, הייתי מאוד סגור בכל הקשור לפציעה ומשהו אצלה מאוד עזר לי לפתוח דברים."

יש מקום לבקר את ההצגה הזו?

"אפשר לבקר את הדרך אבל אני אי אפשר לבקר את הסיפור עצמו וגם אם כן, אני שמתי הכל על השולחן, מי שרוצה יכול לקחת."

קצת תמוהים בעיני האלמנטיים הקומיים במחזה למרות שמבורכים.

"היה לי חשוב שזו לא תהיה שעת סיפור. חיפשנו ביחד כל מיני דרכים תיאטרליות, הומוריסטיות כדי להעביר את התחושות הכי אישיות, הכי פנימיות. לנסות להגיד מה זו טראומה, מה מתחולל בתוך ראש של בן אדם שעבר טראומה כזו. מה קורה לו כשהוא עם בת הזוג שלו וכל מה שעובר לו בראש זה מה יקרה כשהם יצטרכו להיכנס למיטה ולא במלל אלא בדרך תיאטרלית. זה היה לי מאוד חשוב, להשתמש בפנטזיה, בהומור, כל מה שיוכל לשקף את הבפנוכו של רגעים כאלו."

איך הגבת בפעם הראשונה שההצגה עלתה בפסטיבל עכו?

"האמת שרעדו לי הברכיים, לא ידעתי איך אנשים יאכלו את זה. אני זוכר שחשבתי שאולי זה אינטימי מידי, שזה יבהיל אנשים ומצד שני היה לי דרייב מטורף לספר את זה, ממש. בהצגות הראשונות, כל פעם הייתי מדמיין שהולכת לשבת בקהל איזו בת זוג שלי לשעבר, או אחד מהחברים שלי שיש לו קשיים גדולים בזוגיות או שהוא נשרט מאוד חזק ופשוט הייתי מדמיין שהם שם ולהם אני הולך לספר את זה."

וכשהסתיימה ההצגה הראשונה?

"נראה לי שבכיתי, זה היה מאוד מרגש. המונולוג האחרון נכתב ממש כמה ימים קודם ובההצגה הראשונה זה פשוט ריגש אותי וכל המתח, כל הכאב פשוט התנקז החוצה. פגשתי את אורטל מאחורי הקלעים והתחבקנו, ובכי. הרבה פעמים אחרי שההצגה מסתיימת, התחושה של הכאב הגדול הזה יוצא החוצה ומשהו יוצא אחרת ואני הרבה יותר נינוח."

גם עכשיו אתה ממש לפני הצגה.

"כן, ועדיין יש מתח לפני כל ההצגה. בדרך כלל יום לפני זה, אני לא רגוע אבל יש יותר נינוחות."

אתה מרגיש שהבראת?

"אני מרגיש שהנפש שלי הרבה יותר בריאה. יש משהו קצת פרדוקסלי כי מאז שהתחלנו לגעת בזה וכל עניין הזוגיות עם אורטל ובגלל שאני הרבה יותר מודע למה שעובר עליי ודווקא עכשיו הרבה מאוד פחדים וחרדות משפיעים עליי והם צפים שוב פעם. פעם גם כמעט לא הייתי חולם על זה ועכשיו הרבה יותר. ומצד שני נהייתי הרבה יותר מודע למה שקורה, אני מודה בפני עצמי ובפני בת הזוג שלי שכן, נלחצתי עכשיו ועכשיו אני מפחד . אני הרבה יותר מאפשר לעצמי להיות במקום חלש."

להיות חלש זה בסדר?

"להיות חלש זה מעולה. פעם לא הרשיתי לעצמי ואולי בגלל שהייתי חלש כל כך וכל הזמן ודווקא היום זה בסדר, זו נקודת חולש וברגע שאתה משתף שאתה חלש, אתה אוטומטית מתחזק.

אמנם דברים צפים, אבל אני הרבה יותר בריא נפשית."

ואיך עושים עכשיו פרויקטים אחרים? אחרי פרויקט כל כך אישי. נראה לי שזה פשוט שיא מאוד אישי וגבוה, שקשה לרדת ממנו.

"נכון, אני גם חושב שהייתה לי תקופה לא פשוטה אחרי זה, בעיקר אחרי פסטיבל עכו וגם עכשיו. ואני ממשיך, עושה כל מיני דברים נחמדים אבל היה בזה משהו כל כך חזק שקשה להמשיך הלאה. אני גם חושב שיש משהו בקיבוץ הזה של אנשים מיוחדים, השחקנים חברים מאוד טובים, בת הזוג שלי, קיבצתי סביבי אנשים שאני אוהב, לא היו אודישנים.

אני אוהב לעשות תיאטרון מהקרביים ואולי אחרי שהוצאתי כל כך הרבה החוצה, הגיע הזמן למלא במשהו חדש."

ההצגה "כתמים" השתתפה לאחרונה בפסטיבל שפילד שבבריטניה וזכתה בשני פרסים, פרס המחזאי ופרס השחקן הטוב ביותר.

מאת: נדב פרידמן

בימוי: נדב פירדמן, הגר בן זקן

שחקנים: אורטל אבנעים, אריאל כהן, מור ענטר, נדב פרידמן, נדב צדקה.

תנועה: עומר שמר

עיצוב תפאורה: שאול אפרת

עיצוב תלבושות: רז לשם

מוזיקה מקורית: אורי מלר

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

עוזר במאי: יהונתן רון.

ההצגות הבאות: 13/8/12 ו-18/8/12 , תיאטרון תמונע.