הפרעה בלי הפסקה

על ההצגה "Under Construction"

מאת: אביבה רוזן

אין, אין על פרינג' בועט, חי, שאין בו רגע דל, כמו שיש בהצגה "Under Construction". שלושה גברים שחיים כביכול חיים קטנים, בדירה מוזנחת ומתפרקת, משחקים את משחק החיים היומיומי והשגרתי בצורה הכי לא שגרתית שניתן להעלות על הדעת. לכל אחד מהם אישיות מובחנת משלו, רצונות משלו ואהבות משלו. למשל, האחד אוהב מוזיקה ומשתמש במאוורר כפטיפון בצורה משעשעת ביותר, בעוד השני חובב תיקונים ומפרק את כל הבית. לעיתים, הבדלי המזג והאופי ביניהם מביאים אותם, כמו בחיים, להתנגשויות. בחיים, כמו בחיים.

הסיטואציות היומיומיות מתורגמות לפעולות מוטרפות וקומיות לעילא. שלושה גברים מתעוררים בזה אחר זה ומשתינים לתוך דלי ואחר כך משתמשים בו לצחצוח שיניים. אנחנו מוטרדים, משועשעים ומתגלגלים מצחוק. שלושת הגברים משחקים לנו סצינות של שיחות בטלפון הסלולרי בצורה שמקצינה ומגחכת את הפעילות השגרתית הזאת שלנו, כך שאנו מבינים את גודל האבסורד באנשים שנמצאים יחד אבל כל אחד מהם חי בנפרד בחלל וזמן משלו. בסצינה אחרת, הם משתמשים בווייז שמביא אותם שמאלה, שמאלה ושמאלה שוב ושוב ושוב עד שהם יוצאים מדעתם. גילוי נאות, גם לי זה קורה לפעמים.

אנדרקונסטרקשן - אלפרדו מילן

Under Constrution | צילום: אלפרדו מילן

הם מתמודדים עם פורענויות רבות כיתושים, כשהפורענות הגדולה ביותר שמפעילה אותם היא קומקום שלא עובד ומביא אותם לידי רתיחה. בסופו של דבר, מתבררת האמת המרה – צריך לחבר את הקומקום לשקע, אך אבוי, השקע לא נמצא. הם מפרקים את כל הדירה בחיפוש אחרי השקע הנעלם. בסופו של דבר, הם שותים תה בדירה המפורקת ומאוד שבעי רצון מהחיים ומעצמם. האם זאת אלגוריה על כך שבחיים שאנחנו הורסים כל חלקה טובה כדי להשיג מטרות טיפשיות? ייתכן, וייתכן גם שלא. בכל מקרה, ההצגה בועטת בדרך המצחיקה ביותר. יש בה אמירות נוקבות לגבי החיים המודרניים הכאוטיים, הרבה יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לראות בחיי היומיום שלנו, לגבי היופי והכיעור שבחיים, ובעיקר לגבי החיים הקטנים שלנו, חיי היומיום שלנו, אירועים שכל אחד מאתנו מתמודד עמם, והם למעשה כלל לא זניחים. הם מטרידים ומעצבנים ופוגמים באיכות חיינו גם אם לא מדובר בהם רבות ונכבדות. חברי קבוצת Davai שמים את כל אלו במרכז ומכריחים אותנו להסתכל עליהם. באמצעות זכוכית המגדלת הענקית שהם מציבים בפנינו, זבוב קטנטן נראה לפתע כמו פיל שניצב באמצע חדר מלא בדברי זכוכית. הם עושים זאת בצורה מצחיקה ומטורללת כל כך, שאנחנו מסכימים לשתף איתם פעולה ולהסתכל על הדברים מנקודת המבט שלהם. אותה נקודת מבט שנראית מופרעת ומטורפת ואז, לאחר שאנחנו צוחקים בכל פה ומכל הלב, אנחנו מבינים את ההיגיון הישר שבנקודת המבט שלהם ומסוגלים להזדהות איתם לחלוטין.

"Under construction" מהווה פרינג' במיטבו – בועט, חדשני, חוויה מסעירה לכל החושים, המתובלת במנה גדושה של פעלולים טכניים ופיזיים המבוצעים לעילא על ידי השחקנים.

Under Construction

כתיבה, בימוי וביצוע: קבוצת Davai (ויטלי אזרין, לושה גבריאלוב ופיודור מקרוב).

עיצוב: לושה גבריאלוב

מוזיקה: דניאל סינאיסקי

מועדים נוספים: 23-25/8/18 21:00

בית Davai – רח' 3361, מס' 22, שכונת פלורנטין, תל אביב.

עשר המכות של הפרינג' הישראלי

מאת: מערכת מרתה יודעת

לפני שפסח עומד להיעלם כלא היה, החלטנו במרתה לעשות שירות לציבור, וליוצרות/יוצרי הפרינג' בפרט, לצאת לשטח ולבדוק מהן עשר המכות של הפרינג' הישראלי? התוצאה – תשע מכות מהותיות במיוחד ומכה עשירית שהיא למעשה ברכה בתחפושת. כמו כן, בניגוד לאי-אילו גופי תקשורת המציגים את הדופי ותו לא, אנחנו מציעות גם פתרונות פוטנציאליים למכות. תאמצו אותם או לא, ובכן, זה כבר תלוי בכם.

צלצול טלפון באמצע ההצגה או מה לא ברור ב-לכבות את הסלולרי?

אין כמעט הפקה וקאסט שלא מכירים את המכה הזו – ההצגה מתחילה, תאורת הפרי-סט מפנה את מקומה לסצינות הראשונות, האינטראקציה הבדיונית נכנסת לשיאה ו… נשמע צלצול טלפון מכיוון הקהל. לעיתים רחוקות, אך מעצבנות ביותר, הצופה אשכרה עונה לשיחה ולוחש בחוזקה, כך שבכל רחבי האולם (ומאחורי הקלעים) שומעים כל מילה, שהוא בהצגה ולא יכול לדבר… לעיתים נדירות, אך מורטות עצבים, הצופה מפתח שיחה עם זה שנמצא בצד השני של הקו, כאילו ההצגה אינה אלא סרט בטלוויזיה, ועל השחקנים להשהות את ההצגה עד שהשיחה תסתיים. במרבית ההצגות, הקהל מתבקש לנתק את הטלפון לפני תחילת ההצגה, בין אם בהודעה מוקלטת או כזו הנאמרת על ידי נציג ההפקה. בחלק מההצגות, הדמויות שעל הבמה מבקשות את זה מהקהל, כחלק אינטגרלי מההצגה. רוב הצופים נוהגים לשים את הטלפון על שקט, מעטים מכבים לגמרי, אבל כלל הצופים מודעים להפרעה שהצלצול עלול לגרום. ואף על פי כן, נגון יתנגן הרינגטון.

הפיתרון: לחכות ולוודא שכלל הצופים מכבים/משקיטים את המכשיר הסלולרי, גם אם הדבר אורך מספר דקות טובות. אם צלצול סורר נשמע במהלך ההצגה, כדאי להשהות את ההצגה ולהביט באופן מצמית לכיוון הקהל. סביר להניח שהסצינה הבלתי מבוימת שתיווצר בין הבמה לבין הצופה ש"שכח" לכבות טלפונו תגרום לו להשתיק את הטלפון במהרה, תוך רצון לקבור עצמו בין כיסאות הצופים, וליתר הקהל – לוודא שהטלפון נמצא על מצב שקט, כדי שזה לא יקרה גם להם… ובכן, נותר רק לקוות.

מושבים בלתי אפשריים לקהל או איך לא לשבור את הגב/רגליים במהלך ההצגה

בשל התקציב המועט שיש לתיאטראות הפרינג' השונים, אחד האלמנטים המהותיים שנופלים בין הכיסאות, הוא הכיסאות עליהם יושבים הצופים. ניתן לחלק את סוגי הכיסאות לשתי קטגוריות עיקריות – מושבים ניידים ומושבים נייחים. הקטגוריה הראשונה מתבססת בעיקר על כיסאות כתר – הצורות והצבעים הם מגוונים, שחור, לבן, עם ידיות או בלי, משענת רחבה או צרה.. מקורות יודעי דבר אומרים שכשבנו את האולם הקטן בצוותא, כיסאות הפלסטיק המוכרים כבר היו בפנים.

כיסאותכתר

הכתר שבפרינג'

תכל'ס, יש יתרונות רבים לכיסאות האלה – הם קלים לתפעול, שינוע וסחיבה, ובעיקר זולים מאוד, יחסית לכיסאות הבד המרופדים של התיאטראות הרפרטואריים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, קשה עד בלתי אפשרי לשבת עליהם לאורך זמן. אחרי 45 דקות, שעה ורבע גג, התחת מתחיל להירדם, הרגליים מבקשות מנוס והגב נתפס. מנגד, המושבים הנייחים מושתתים על ספסלי בד או עץ, אלמנט מאתגר בפני עצמו, שכן המקום לרגליים הוא קטן והמשענת לגב, אם ישנה כזו, אינה ידידותית למשתמש. התוצאה – אחרי שעה/שעה וחצי בהן הגב מבקש למצוא מזור והרגליים נחמה – הצופים נוטים לאבד עניין בנעשה על הבמה משוועים לצאת החוצה ולחלץ עצמות.

לצד זאת, חייבות לציין את התיאטראות בהם המושבים לקהל הם לא רק לא נוחים, אלא גם מסוכנים. ישנם תיאטראות, לא נציין שמם, שבחלק מן האולמות שלהם המושבים בנויים בזווית גבוהה מדי ושגויה למדי, שאולי מאפשרת לדחוס מקומות נוספים במתחם הקהל, אך עלולה לגרום לערעור שיווי המשקל של הצופים ולהגברת תחושת פחד הגבהים אצל אלו הסובלים מכך. בחלק הארי מבין מקרים אלו, המדרגות למושבי הקהל אינן מקובעות לקרקע, דבר שמגביר את תחושת חוסר האונים של הקהל במסע אל למקומותיהם.

עכשיו, נכון, לכאורה הפרינג' מיועד לצעירים, או לצעירים בנפשם, שמשתוקקים לתיאטרון בלתי קונבנציונאלי שמותח את גבולות האמנות, ועל כן יכולים לדלג מעל פודיומים מתנדנדים ולקפוץ אל מקומם בהינף רגל. אבל למעשה, זה בולשיט. חלק ניכר מבין הבאים למחוזות הפרינג' הנם קשישים שכמהים לראות תיאטרון אחר ובלתי רגיל, ולכן, יש לאפשר להם לעלות אל מושבי הצופים, לשבת ולרדת מהם בבטחה. זאת, אם נשים בצד את העובדה שחלק ניכר מבין תיאטראות הפרינג' בארץ אינם נגישים לבעלי מוגבלויות פיזיות, אבל זה לכתבה אחרת.

הפיתרון: מתיחת הגבולות התיאטרלית שבפרינג' אינה אומרת שצריך לאמלל את הקהל, ולעיתים אף לסכן אותו, בשם האמנות. אם מושבי הקהל הנם חלק אינטגרלי מהקונספט התיאטרלי, אז תעשו את זה עד הסוף – הושיבו את הקהל על כיסאות תלמידים בכיתה, מזרוני ספורט בפואייה הבית ספרי או שקי חול לאור הלבנה. אם לא, אנא, תנו לקהל כיסאות נוחים! חלק מהתיאטראות (כמו תיאטרון יפו ו-"הסימטה") כבר השכילו להחליף לכיסאות טובים יותר (באופן יחסי) עם ריפוד מתחת לתחת. אם אין באפשרות התיאטרון להחליף את הכיסאות, כדאי לשים כריות נוחות (5-10 ש"ח ליחידה בחנויות מקס סטוק והכל בדולר) על גבי המושבים. בנוגע לספסלי בד או עץ המהווים חלק בלתי נפרד ממתחם הקהל, ובכן, השליכום לבור, הקצו חלק מהתקציב השנתי לבניית מושבים מודרניים יותר ותבנו מחדש.

רק שתי "קרנות" תמיכה לתיאטרון או קאט דה בולשיט!

בארץ, יש רק שני גופים שתומכים בתיאטרון פרינג' – קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. נכון, חלק מועט מההצגות מקבלות תמיכה ממשלתית, כמה שזו לא תהיה, אבל עדיין, בגדול, יש שני גופים עיקריים. בשלהי 2017, משרד התרבות הפסיק לתמוך בקרן רבינוביץ', ובכך גרם  למרחב הנשימה האמנותי להצטמצם עוד יותר. אם עד כה הקרן סייעה לאמנים מכל הארץ, כעת היא יכולה לסייע לאמנים מתל אביב בלבד. מאחר שיש כל כך הרבה הצגות פרינג' (דבר מכובד לכשעצמו), כולן מנסות לקבל תמיכה כספית משני הגופים הללו, דבר שגורם למעטות להיבחר ולהיתמך, משיקולים כאלו ואחרים, ואחרות להיוותר בחוץ. חלק מההצגות מנסות את מזלן בפעם הבאה, הרוב נתמכות על ידי כספים פרטיים של היוצרים. עכשיו, תחשבו על זה שנייה, יוצר/ת שרוצים לעשות תיאטרון ונלחמים על האמנות, לא רק שאינם מרוויחים כסף ממנה, אלא אף משקיעים מכספם האישי, השקעה שבמקרים רבים אינה חוזרת אליהם. אם נבחן את המצב באירופה או בארצות הברית, נגלה מצב אחר לגמרי. נכון, גם בארצות הברית ניכרת סתימת פיות תרבותית-פוליטית, אבל עדיין יש שם עשרות גופים התומכים בהצגות עצמאיות ומעצימים אותן.

הפיתרון:  לכתוב שעל הממשלה להקים גופים ייעודיים המסייעים לתיאטרון פרינג' ולהגדיל את תקציב התרבות זה נאיבי מדי, לצערנו, במדינה שלנו. במקום זאת, מעצם היותן עצמאיות, על ההצגות עצמן למצוא דרכים וכלים להעצמה כלכלית שאינה תלויה בגופים ממשלתיים או עירוניים. נכון, זה קשה עד בלתי אפשרי בפני עצמו, אבל בפרינג' כמו בפרינג' – אין דבר כזה שאין דבר כזה ואנחנו יכולים ליצור יש מאין. ישנן קבוצות פרינג' שכבר עושות את זה, ראו קבוצת בובצ'קה, ראו ציפורלה. זה לא פותר את הגופים מאחריות, חלילה, אלא גורם לנו לשרוד בכוחות עצמנו.

תפאורה פגומה או קוליסות שנופלות באמצע ההצגה

בהתאם למכה הקודמת, הפרינג' הוא תיאטרון עצמאי במלוא מובן המילה. לכן, במרבית ההצגות התפאורה לא נעשית במיוחד להצגה, אלא עוברת מדור לדור, בייחוד כשמדובר בתיאטרון המארח הצגות אחרות, הנעזרות בתפאורת הבית. Necessity is the mother of invention ואלמנט תפאורה לעולם לא נועד למטרה אחת בלבד. פודיום הוא מיטה, במה, מכשיר עינויים, מדרגות לגן עדן… כל המרבה, הרי זה משובח, אבל חיי התפאורה מתקצרים והיא עלולה לקרוס בחלק דרמטי במיוחד בהצגה. למרות שזה יוצר מתח על הבמה, ובפני הצופים, זה עלול לגרום לשערות לבנות על ראש היוצרות/ים לפני ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: להקדיש חלק קטן מתקציב התיאטרון המארח לתחזוקת התפאורה הקיימת. אם אתם הצגה עצמאית שמתארחת בבתי פרינג' שונים, כדאי  לבחון את הקילומטראז' של התפאורה/אביזר שהמקום מציע ולפעול בהתאם.

מתחם הקהל בגובה אחיד או בחייאת, תזוז, אתה מסתיר לי

אחת המכות הקשות בתיאטרון, ובפרינג' בפרט, היא שכיסאות הקהל ממוקמים על רצפה/משטח בגובה אחיד. בשל כך, יושבי השורה הראשונה רואים את ההצגה כראוי, אך מסתירים לאלו שיושבים בשורה מאחוריהם, ואלו, מסתירים ליושבים בשורה שמאחוריהם, וחוזר חלילה. במרבית המקרים, הצופה הממוצע מנסה לראות את המוצג על הבמה מבעד לרווח הצר הנוצר בין ראשיהם של היושבים לפניו, ולרוב, משנה את תנוחת ראשו בהתאם לתנוחת הראשים שלפניו. מחול הראשים הזה יכול להיות משעשע מאוד למי שצופה מהצד, אבל יכול לשגע את הצופה המנסה להיכנס אל עומק העולם הבדיוני, בייחוד אם מדובר על מבקרת תיאטרון כמו מרתה שלנו…

הפיתרון: ליצור משטח מדורג לקהל, (לא רק בחלקים מסוימים, אלא בכל המתחם המיועד לצופים) על ידי קוליסות או פודיומים. עם זאת, הקפידו לקבע את האלמנטים הללו בכדי למנוע תאונות מיותרות…

אינפלציית שחקנים או יש יותר מדי בתי ספר למשחק!

אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה… כיום, יש יותר מעשרים בתי ספר למשחק בתל אביב בלבד, גדולים וקטנים, נישתיים או כלליים. זאת, אם לא נכניס למשוואה את בתי הספר בירושלים, באר שבע, בחיפה וברחבי הצפון.  השפע האמנותי הזה גורם לכך שבכל שנה מתווספים לתעשייה יותר ממאתיים שחקנים חדשים עם אותו חלום בלב. אם סך ההפקות בתיאטרון ובקולנוע היה גדל בהתאם, ניחא, אבל בגלל היעדר תקציבים, יש מעט הפקות, ומאות שחקנים נלחמים על תפקידים מעטים. נוהגים לומר שלאחר חמש שנים, שחקן/שחקנית נפלטים מהתחום ועוברים להתמקצע בתחומים אחרים. זה כבר לא נכון. היום, יוצרי תיאטרון, ושחקנים בפרט, עוזבים את התחום הרבה לפני כן. אותו חלום ישן נושן מתנפץ על רצפת חדר העריכה של החיים לאינספור רסיסים.

הפיתרון: להקטין את מספר בתי הספר למשחק. תוכלו להגיד שהסיבה לכך ששחקנים ויוצרים עוזבים את התחום אינה טמונה בבתי ספר רבים מדי, אלא בהיעדר תקצוב ותמיכה. זה נכון לחלוטין, אבל עדיין, אם היו פה בתי ספר מעטים יותר, מבלי שבכל שנה ייפתח בית ספר חדש (מעולה ואיכותי ככל שיהיה), לשחקנים היה יותר סיכוי לשרוד בתחום.

נקים בהצגות תיאטרון או מדונה מעולם לא גרה פה

מדונה

מדונה עזבה את הבניין…

בשנים האחרונות, הולכת ומתעצמת תופעה מזעזעת של נקים על הבמה. נקים הם מיקרופונים קטנים המודבקים לפנים עם פלסטר בצבע גוף, לרוב בלחי, אבל לפעמים גם במצח או בקו השיער. אלא אם מדובר במחזמר באולם תיאטרון אדיר ורב מקומות, אין סיבה ששחקן או שחקנית ייעזרו בנקים על הבמה בתיאטרון בכלל, ובפרינג' בפרט. מעבר לכך שהנק עלול לגרום לאינספור תקלות טכניות ואנושיות (כמו שחקן ששוכח שהנק עדיין עובד, ופולט מיני אמירות מאחורי הקלעים, שעדיף שהצופים לא יישמעו) הוא הופך לכדי קב מיותר לשחקנ/ית, וגורם להם להישמע באופן מקסימאלי ולשחק באופן מינימאלי.

הפיתרון: שחקנים, התאמנו על הפרויקציה שלכם. לא בכדי, לימדו אתכם את הכלי הזה בבית הספר למשחק, נצלו אותו, האדירו אותו וגרמו לצופה בשורה האחרונה להבין כל מילה היוצאת מפיכם.

 

העיצוב הרג את כוכב התוכן או למה לנו פוסט-מודרניזם עכשיו?

לאחרונה, במחוזות הפרינג' ישנה נטייה לתעדף את העיצוב המהמם על חשבון הדרמה על הבמה. בדומה לאירופה, גם בארצנו הקטנטונת יוצרים רבים נוטים לשעתק תופעות אמנותיות ולחזור עליהן שוב ושוב ושוב (ושוב), עד שאבד עליהן הכלח. כך, לדוגמה, אם הצגה אחת או שתיים נעזרו בוידאו ארט כי זה העצים את הדרמה, פתאום הצגות רבות מספור החלו להיעזר באלמנט תיאטרלי זה, לעיתים רבות ללא פשר אמיתי. אם הצגה מסוימת נעזרה בציורי גיר על הבמה בכדי להמחיש את החלל הבדיוני על רבדיו השונים, או אז בכל הצגה שנייה החלל הבדיוני מקבל ייצוג עם גירים בלבד, בהתאם לצו האופנה.

אם יש לזה צידוק אמנותי וזה משרת את היצירה ואת התכנים אותם אתם רוצים להביע על הבמה – לכו על זה. אין דבר נפלא יותר מהצגה המשלבת בין האלמנט הוויזואלי לבין האלמנט התוכני ונעזרת בשניהם בכדי להאדיר את כוונת המשורר. אבל, אם העיצוב רומס את הדרמה – ובכן, זו בהחלט בעיה. הספינה הבימתית שוקעת וכל שנותר הוא בועה מרהיבה בכלל צבעי הקשת, המתפוצצת ברגע שהצופים יוצאים מן האולם, כשמעטים מהם, אם בכלל, זוכרים על מה ההצגה היתה מלכתחילה.

הפיתרון: אז נכון, החל מימיו של אריסטו, ישנן הצגות מעטות שהמציאו את הגלגל, ורבות נשענו על הקודמות בתור. עם זאת, נסו לבחון את היצירה שלכם בעיניים אובייקטיביות, מנקודת מבטו של צופה רנדומלי אחד, ולבדוק האם העיצוב נפלא ומרהיב ומושלם ותו לא, או שמא הוא משרת את היצירה, מאדיר אותה ומאפשר לתכנים התיאטרליים להיות בקדמת הבמה?

מאחרים, צאו בחוץ!

אין דבר מעצבן יותר מאנשים שמאחרים, על אחת כמה וכמה כשמאחרים לתיאטרון. ברפרטוארי יש מדיניות שהמאחרים אינם מורשים להיכנס לאולם לאחר שההצגה התחילה אלא מועברים לשבת ביציע, ואין זה משנה אילו כרטיסים יש ברשותם. מאחר שאין יציע באולמות פרינג', ובגלל שההצגות צמאות לקהל, לרוב לא מגרשים הביתה צופים מאחרים, אלא מוצאים דרכים יצירתיות להכניס אותם לתוך האולם, גם כאשר הכניסה היא מכיוון הבמה. זה מפריע לכל מי שקשור להצגה – הקהל, על הבמה ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: צופים, תגיעו בזמן או שתישארו בחוץ.

ברכת בכורות

מכירים את זה שאתם יוצרים הצגה, משקיעים בה את הנשמה (ואת הכסף), עושים חזרות על גבי חזרות, יודעים את הטקסט בעל פה גם אם אתם לא על הבמה, חולמים על זה בלילה, ואז בסוף מגיעה הבכורה. והגרגר האחרון בשעון החול מצטרף לחבריו שלמטה, וכל מה שלא הספקתם לעשות ולהכין כבר לא משנה. הקהל מתיישב, האורות נדלקים על הבמה והשחקנים מתחילים ואתם עומדים (כי אתם לא יכולים לשבת בשקט) ליד הסאונדמן או התאורנית, ואתם קולטים פתאום שהיצירה הזו שעבדתם עליה כל כך הרבה אשכרה מתממשת, המילים קמות לתחייה ולדמויות יש כבר חיים משלהן. וזהו, הצגה נולדה. האדרנלין מציף את הגוף והחרדה את הנפש, אבל לצד כל זה, היצירה שלך על הבמה. אין הרגשה יותר טובה מזו.

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

משהו רקוב בממלכת הפרינג'?

תיאטרון הפרינג' בישראל – תמונת מצב

מאת: חוה ירום

יכול להיות שאני טועה, אבל לאחרונה נראה שישנה רקיבות הולכת ומתפשטת בממלכת הפרינג'. לא מבחינת העוסקים במלאכה, לא מבחינת הקהל המגיע לצפות, אלא דווקא מגורמים חיצוניים, עליוניים לטענתם, המבקשים לרסק או להקשות ככל הניתן על אלו המעזים לעסוק באמנות התיאטרון לשם האמנות, ואינם מעוניינים למסחר את עצמם בזול.

יכול להיות שאני טועה, אבל מאז פסטיבל "חשיפה בינלאומית", בו המנהלת האמנותית העזה להראות קצת יותר פרינג' מהמקובל, ונציגי הרפרטואריים זעקו בקול ואיימו במעשי נאצה, החלו אי-אילו קשיים להיערם על הפרינג' ויוצריו. מכאן, תקלה ביורוקרטית חסרת פשר שאיימה על קיומו של תיאטרון מלנקי, ומשם, שלל תקנות חדשות ממשרדי הממשלה המקשים על גופי ואמני תיאטרון פרינג' להמשיך וליצור.

יכול להיות שאני טועה, אבל במדינה קטנה כמו שלנו, יש היצע לא מבוטל של הצגות תיאטרון טובות, חלק ניכר מזה תודות לפרינג'. אם תבחנו את לוחות ההצגות, אפילו רק השבוע, תוכלו לגלות מגוון מכובד של הצגות טובות, שיכולות להתאים לכל אחד ואחת, במחירים שווים לכל נפש. 200 ₪ לכרטיס? אמן פרינג' לעולם לא יעז לחלום לתמחר כרטיס בצורה כזו.

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל בסדר, בעצם הכל נופת צופים במדינה הקטנה שלנו, ואין בכלל, ללא שום צל של ספק, ניצולי שואה רעבים ללחם, דיירים שנזרקים החוצה מביתם, פקידי בנק שצוחקים לידם המונפת לעזרה של הלקוחות הנמצאים הרחק מתחת לקו המינוס, בעלי דירות המסרבים לקבל אל ביתם דיירים פוטנציאליים רק בשל מוצאם, הומלסים רעבים ללחם, נהגי אוטובוסים שאינם עוצרים בתחנה או כאלו שתוקעים ברקס עצבני בכל רמזור ואינם מתחשבים בנוסעים שבפנים…

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל ממש ממש בסדר. כלום לא רקוב בממלכת דנמרק, והדוד לא שפך רעל אל אוזנו של אחיו בזמן שישן. נגיד וכן. אומרים שאם מאמינים במשהו מספיק חזק, וחוזרים על זה כל יום, המוח מעבד את יכולותיו, את הזרמים החשמליים, והופך את המנטרה הזו למציאות.

אז איך המציאות הפרינג'אית שלנו יכולה להיות יותר טובה? פשוט אם ניקח את העניינים בידיים, ולא נחכה שאיזה גורם כזה או אחר יקשה על האמנות שלנו, שלהמשיך ולקיימה זה מאתגר גם ככה. אם נפסיק לחכות, ונעשה בעצמנו את מה שגורמים אחרים ממאנים לעשות, התיאטרון של היום יהיה יותר טוב. פשוט כך. כבר עכשיו, יש בתעשייה מגוון גורמים נהדרים המבקשים לעשות את מה שאחרים פוחדים, לעזור לאחיהם לפרינג', לגרום לעניינים לנוע.

יש שמועה בפייסבוק שעוד מעט עומד לעלות אתר בו הצגות פרינג' יוכלו להציג את מרכולתם להיכלי תרבות ואולמות שונים ברחבי הארץ, דבר שיעזור מאוד לשווק את ההצגות הללו. תשאלו את אבי גולומב, אם אתם רוצים לדעת עוד. עוד דוגמא? אתר שתי דקות מציע שירותי תוכן שונים ליוצרי תיאטרון, בין היתר גם הגשת הצגות לפסטיבלים ותיאטראות בחו"ל, מבלי להעיר את זעמם של אי-אילו אריות וצבועים. אפילו מגזין "מרתה יודעת", בו אתם כעת קוראים את המלים הללו, לקח את העניינים בידיו הווירטואליות וכותב מדי גיליון על התחום הזה, שמבקרי טלוויזיה חושבים שהנו חסר פשר.

ומה אתם יכולים לעשות? פשוט תמשיכו ליצור, תמשיכו להאמין שהמילים שלכם יכולות לשנות, שהאמנות שלכם יכולה לשנות. כי רק באמצעות האמונה הזו, בזכות העמידה הבלתי מתפשרת מאחורי היצירה שלכם, התיאטרון הישראלי יוכל להמשיך ולהיות, גם תחת איומה של חרב כזו או אחרת.

העונות משתנות ושחר אדום מפציע

על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"

מאת: אירית ראב

לפני אחת ההצגות, בזמן שהקהל חיכה בחוץ בתפר שבין השמש הקופחת לבין מסדרון הצל הצר, אישה אחת אמרה לחברתה "את רואה את הבחור בבגדים השחורים? זה המנהל האמנותי של הפסטיבל". והמנהל הסתכל לעברן, כאילו ציפה שיפתחו עמו בשיחה, כאילו הוא עדיין לא סגור איך להתנהל עם התואר הזה. זוהי שנתו הראשונה של גיל אלון כמנהל אמנותי של פסטיבל עכו, וניכר כי הוא יודע להסתדר בכישרון רב עם המשימה שהוטלה עליו.

פסטיבל עכו ה-34, שלאחרונה סגר את שעריו בתרועת ניצחון,  הציע לצופים מבחר רב-גוני של הצגות נהדרות, המתאימות בהחלט למטרת הפסטיבל לחגוג את התיאטרון האחר, יהיה אשר יהיה. חלק מן ההצגות היו שובות לב ואיכותיות, אחרות – לא. אבל אין ספק, כי רצונו של אלון לחגוג את מעצמת התיאטרון הישראלית בהחלט הוגשם.

מבין ההצגות שראיתי,  שתיים השפיעו עליי יותר מאחרות, האחת לטובה, השנייה, ובכן, לא ממש. באופן מקרי, או שלא, הטובה היתה הראשונה שראיתי, בעוד האחרת העיבה במקצת על חווית הפסטיבל שלי. ברשותכם, אתחיל בראשונה.

ההצגה "סתיו", מאת ובבימויו של  אמיר דוליצקי, מציגה את סיפורו של בחור צעיר, שבעונת הסתיו פוגש בחורה בתחנת האוטובוס, ומאז אינו מפסיק לחשוב עליה. אלא שלבחורה יש ארוס, פקיד במס הכנסה, בחור שאוהב מספרים ומפחד מהנעלם. משלוש נקודות מבט שונות, של שלושת מרכיבי המשוואה הזו, הקהל זוכה לגלות את רחשי הלב המוכרים כל כך.

סתיו. צילום: יוהן שגב

זוהי הצגה אינטימית על אינטימיות, יחסים והגשמה. ללא פעלולים או אמצעים בימתיים גרנדיוזיים, דוליצקי, המגלם את האהוב הצעיר, מצליח ליצור הצגה מוצלחת למדי. השחקנים רועי איילון וחדווה בוטרה ודוליצקי עצמו, מעניקים מגע איכותי, מהודק ומכמיר לדמויות אותן הם מגלמים.

ניכר כי דוליצקי, האיש והקוויקי, אינו ממהר יותר, הוא לוקח את הזמן ומעניק לאלמנטים התיאטרליים הבסיסיים ביותר – הטקסט, הבימוי, המשחק – את המקום המגיע להם. ייאמר לזכותו כי הוא אינו מוותר לקהל ומבקש לאתגר אותו. דבר המתבטא בין היתר בסצינה המסיימת את ההצגה בה הדמויות/שחקנים עומדים לפני הקהל כשברקע שיר אהבה.  עצם כך שהקהל מביט עין בעין בשחקנים,  עצם כך שלכמה רגעים הקהל הופך להיות מושא ההסתכלות, מעניק איכות אחרת להצגה כולה, ובהחלט מאדיר אותה.

מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", אינה מצליחה להמריא מרמת הטקסט, וגם זה בקושי. ההצגה, מאת אינה איזנברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מבקשת להפנות את הזרקור אל דור הפייסבוק. מספר צעירים וצעירות, חברי ילדות, מנסים לנווט את דרכם בין פוליטיקה, יחסים, אהבה וצבא, כשברקע שחר אדום עומד להפציע. ניפוץ הבועה המובטח בתוכניה, אותו חלום ושברו, לא מצליח להתגשם כאן, כי אין ממש בועה מלכתחילה. אמנם, חמשת הדמויות נעות האחת אל השנייה, משפיעות האחת על השנייה, כשאחת בוגדת בשני, השלישי עדיין מאוהב ברביעית, והחמישי בסך הכול מבקש למגר את הבורות הדמגוגית של עם ישראל.

צילום: יוהן שגב

אין ספק כי מדובר בטקסט איכותי וייחודי, שבאמצעות אלמנטים כל כך מוכרים מעולם הפייסבוק, כגון פוסטים, לייקים, צ'טים ועוד, מצליח לבנות עולם ומלואו. אבל המשחק, הבימוי, אפילו התפאורה המינימאלית, לא מצליחים למנף את העולם הזה אלא רק לבלבל ולפזר אותו לכל עבר. לדוגמא, מדוע לעשות מסך של כבלי מיקרופונים ברקע, דבר יפה בפני עצמו, אם אין לזה צורך של ממש בהצגה? לשם מה, מלבד הצורך הפונקציונאלי של זה, לשים במרכז הבמה שורה של ארגזים לאחסון כלים מוסיקליים?

לפרקים, גם הטקסט לא מצליח להציל אותה, ומשאיל מילים ממקורות אחרים. חלק ניכר מן הסצינות היפות בהצגה מבוססות על מילים של אמנים אחרים, כגון שיר של "הג'ירפות" או סצינת הסיף המשובחת בין איניגו מונטוייה לבין הרוזן בעל שש האצבעות. עצם העובדה שהקהל מתחיל לדמיין את הנעשה בסצינה הנשמעת ברקע ולא להתרכז ברגע המכמיר שעל הבמה, היא בעייתית בפני עצמה. לו הצגה זו היתה חוזרת לחדר החזרות, היא היתה זוכה להתמצק יותר, לקבל אספקטים תיאטרליים המתאימים לה ומעצימים אותה, לא כאלו שרק "מגניבים". ואז, היתה חוזרת לבמות טובה הרבה יותר, או מאידך, הופכת להיות חלק מעולם הפרוזה. לו היתה ההצגה "ספר הפנים שלי" נכתבת כספר, מעין הפוך על הפוך,  היה ניכר פה קול ייחודי ואיכותי באמת, מעין משחק של הדמיון והאמיתי, כזה שטרם נשמע בספרות הישראלית. גם ככה ההצגה נשענה רבות על דמיון הקהל, שהתבקש להשלים בין כותלי מוחו את הדרמה על הבמה.

"סתיו"

מאת ובבימוי: אמיר דוליצקי

משחק: רועי איילון, חדווה בוטרה ואמיר דוליצקי

עיצוב תפאורה: טובה ברמן

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אורי בנקהלטר

ייעוץ בתנועה: בסמת נוסן

מפיקה: נועה סומר כהן

"ספר הפנים שלי"

מאת: אינה איזנברג

בימוי: נוהר לזרוביץ

משחק: גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר

תנועה וייעוץ אמנותי: עמית לוי

עיצוב תפאורה ותלבושות: רז לשם

מוסיקה: רועי שפיגלר

הפקה: ישי מור, צבי ואילה כנפי, יענקלה ועופרה לזרוביץ

עוזרת במאית ומפיקה בפועל: אופל לוי

אדינבורו בהחלט מחכה לכם

חמש הצגות מעניינות מתוך 2000 – פסטיבל הפרינג' באדינבורו

פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו נחשב לפסטיבל התיאטרון, והפרינג' בפרט, הגדול ביותר בעולם. במהלך 24 ימים, אלפי הצגות מכל רחבי העולם מתארחים בתיאטראות שונים ברחבי העיר הסקוטית. הקהל הרב הפוקד את הרחובות העתיקים של אדינבורו, יכול למצוא מכל הבא  ליד, החל ממופעי סטנד-אפ קורעים, דרך הצגות ילדים פורצות גבולות ועד לדובדבן שבקצפת, והסיבה שלשמה התכנסנו, הצגות פרינג' משובחות, מוזרות, נהדרות ומוטרפות.

השנה, מרתה מצטרפת לחגיגה, ועומדת לסקר חלק מהצגות הפסטיבל. לקראת המאורע, ריכזנו לפניכם את חמשת ההצגות שמשכו את עינה של מרתה, מתוך אלפיים הצגות המופיעות בפסטיבל…

1. Nirbhaya  –  יצירתה החדשה והנועזת של Yael Farber (על אף השם המעלה ניחוח ישראלי, למעשה פרבר מגיעה מדרום אפריקה), מעלה שאלות חדשות ונוקבות על ההתעללות המינית שנשים הודיות עוברות מדי שנה. יצירה שנכתבה בעקבות מקרה האונס המזעזע באוטובוס ההודי, כאשר הקאסט כולו מורכב משחקניות הודיות, המספרות את סיפוריהן האמיתיים. ההצגה כבר הצליחה לצבור אי-אילו פרסים בפסטיבל.

2.  Fight Night – המכה האחרונה מבית היוצר הבלגי של Ontroerend Goed, בשיתוף עם פרויקט בורדר האוסטרלי, מאפשרת לקהל לבחור בכל הצגה את הפרפורמר המועדף עליו.  השחקנים,  הנותנים את המאבק של חייהם, נדרשים להוכיח לקהל מדוע הם המתאבקים הטובים ביותר. יצירה המבקשת לבחון באופן תיאטרלי את הדמוקרטיה במלוא הדרה.

3. the Events – על פי גיבור ההצגה, יש רק שתי דרכים להשפיע על העולם ושיזכרו אותך – באמנות או באלימות. מאחר והוא לא ממש טוב בציור,  הוא בוחר בדרך השנייה.  יצירתו החדשה של דייוויד גרייג, מנסה לבחון האם אפשר להבין את הבלתי מובן, אחרי הפסטיבל, ההצגה עומדת להציג בתיאטרון New Vic הנהדר בלונדון.

4. the Bunker Trilogy – הבמאי ג'טרו קומפטון לקח את שלוש הדמויות הידועות – מורגנה (מימי ארתור המלך), אגממנון ומקבת', ושם אותם במלחמת העולם הראשונה. פרויקט מסקרן ביותר, המציג שלוש הצגות יחיד, על דמויות מוכרות בסטינג לא מוכר בעליל.

5. תיאטרון רפרטוארי – הנציגות הישראלית היחידה השנה בפסטיבל היא ההצגה המוטרפת של ארז דריגס ויפתח אופיר. זו הפעם השנייה שהשניים מציגים את ההצגה בפסטיבל, לאחר שהצליחו לצלוח את אימת הביורוקרטיה הבריטית. לאחר הצגות ראשונות בהן כל הכרטיסים נחטפו, הם מציגים עד סוף  הפסטיבל.  אם אתם באזור לונדון פינת אדינבורו, רוצו  לראות את היצירה המשובחת הזו באנגלית, ללא כתוביות אבל עם הרבה סאבטקסט.

 

דבר העורכת

לעיתים, נדמה כי לפרינג' יש את אותו מספר ההגדרות כמו מספר הצופים בו והיוצרים אותו.

אחדים אומרים כי פרינג' מתייחס לתיאטרון אחר, המתעסק בנושאים שהבמה הממסדית אינה מעזה להתעסק איתם. אחרים אומרים כי פרינג' הנו תיאטרון אוונגרדי, ניסיוני, המגדיר מחדש את היחסים עם הקהל. חלק טוענים כי פרינג' מכיל אך ורק הצגות בלתי תלויות, עצמאיות ואינן נתמכות מבחינה כלכלית,  חלק אחר מסייג זאת ואומר כי פרינג' הנו בית להצגות חסרות תקציב, שסביר להניח כי לא היו מוצאות במה אחרת. יוצרי תיאטרון אחדים טוענים כי פרינג' נועד כדי להחליף את התיאטרון הממסדי ולתת לו סנוקרת בפנים. חוקרים שמנגד גורסים כי פרינג' הנו תוספת משמעותית לתחום אך צריך את שני הצדדים של המטבע, הן תיאטרון ממסדי והן תיאטרון פרינג', בכדי שתחום התיאטרון יהיה שלם. משוגעים אחרים, מרחיקי לכת וטוענים כי פרינג' הנו סדרת מד"ב מופתית המציגה בימים אלו את העונה הרביעית שלה, ובדרך מחרפנת את דעתם של הצופים המושבעים….

גיליון זה, מוקדש כולו לתיאטרון פרינג', בדרך זו או אחרת. במגוון הכתבות ודרכן, החלטנו להתקיף את הסוגיה בכל מיני אופנים ומכל מיני צדדים ולנסות לענות על השאלה האולטימטיבית – על מה לעזאזל אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פרינג'?

מקווים שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

מילון הפרינג' השלם

כל מה שיוצרי פרינג' צריכים לדעת

מאת: יאשה קריגר

(כל הערכים כתובים בלשון זכר. אם את לא גבר – תעשי כאילו)

א  אחר – כל מה שתיאטרון הפרינג' מנסה להיות. אלטרנטיבי, אוונגרדי, עצמאי, שוליים, אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות. בשורה התחתונה הפרינג' תמיד שאף (ושואף גם היום) להציג אלטרנטיבה לתיאטרון הרווח במיינסטרים. מה שזה אומר בפועל זה שאין באמת דבר שאתה לא יכול לעשות בפרינג'. תמיד ימצא לפחות טמבל אחד שיאמין לך.

ב  בד שחור – המְכַסה האולטימטיבי לחללים הארעיים שבהם עולות הפקות פרינג'. ווים וברזלים שיוצאים מתוך הקיר? חלונות? מחסור בקוליסות? אין בעיה, בד שחור יסדר את הכל. אתה תדע שזה הפתרון הזול והנוח. הקהל יחשוב שזה העיצוב האמנותי.

ג   גאפה – אם אתה לא יודע מה זה גאפה, מקומך לא כאן. הדבר החשוב ביותר והשמיש ביותר בכל הפקת פרינג'. רצועות גבס דביקות שמאוגדות בציפוי פלסטי חזק, מדביק כמעט כל דבר לכמעט כל דבר, משמש גם לסימוני-במה. בקולנוע, הגאפה מכונה גם גאפר. לרוב, יש מישהו ששוכח להביא אותה וכולם מתעצבנים עליו.

 גאפה – אין דבר כזה יותר מדי

ד  דד-ליין – מושג המתייחס לרוב להגשות של הצעות ו/או פרוייקטים ו/או עבודות לפסטיבלים ו/או לקרנות ו/או לתיאטראות. זהו התאריך שחקוק אצלך בראש כעתיד מעורפל כלשהו, ושאתה תמיד נדהם מחדש לגלות שפאק – זה בשבוע הבא! במקרה הטוב אתה מספיק מוכן ומגיש את ההצעה ו/או פרויקט ו/או עבודה בזמן. במקרה הפחות טוב אתה מרים טלפון לשאול אם אפשר לקבל דחייה קטנה ומתבאס כשאומרים לך "שנה הבאה". כמו כן, ע"ע קול קורא.

ה  הקמה – השלב בהפקה שתמיד מגיע ברגע הלא נכון, ותמיד אין מספיק זמן בשבילו. יחד עם זאת, לרוב, זהו אחד השלבים הכייפים של ההפקה. כמו במילואים, זהו זמן מצויין (תוך כדי מתיחת בדים ותליית פנסים) להשלים פערים עם קולגות מן העבר, להתוודע באופן אישי לקולגות חדשות, לרכל קצת, לעשן קצת ובגדול לפרוק קצת מתח לפני ההצגה. כאשר אתה יוצא מהקמה בחמש-שש בבוקר, אחרי שעבדת כמעט ללא הפסקה מהבוקר הקודם, אתה עלול להרגיש הרגשת זיכוך מסוימת לנוכח הרחוב הריק או האנשים שרק עכשיו קמו לעבודה. אבל ההרגשה הזאת תעבור מיד ברגע שתיזכר שיש לך רק שלוש שעות לישון לפני החזרה הבאה.

ו   ועדה (אמנותית) – אוסף של אנשים, שמונו או התמנו מעצמם, בכדי לפעול במגוון רחב של תחומים הנוגעים לפעילותו של גוף או ארוע מסויים. בסופו של דבר אפשר לנקז את פעולות הועדה לפסיקה: זה כן – זה לא. הפרדוקס הזועק: פרינג' לא אמור להיות כפוף לרף תוכני או אסתטי! הוא אמור לשבור אותו! זה נכון. אבל כל עוד אתה רוצה לעסוק במעשים ולא רק לקטר על עקרונות, אתה מוכרח להבין שתמיד יש אנשים שמנהלים את המשחק. וזה לא רק עניין של כסף. גם בז'אנרים הכי פרוצים ובאמנות הכי ניסיונית, תמיד יהיה מי שיגיד לך: זה כן – זה לא.

ז  זין – זה מה שאתה מקבל על זה שבחרת לעשות פרינג' בפרט, תיאטרון בכלל, ואמנות בכלל-בכלל.

ח  חברים – הגבול בין קולגות לחברים הוא נזיל מאוד בתיאטרון ובפרינג' בפרט. מכיוון שגורלה של כל הצגת פרינג' לעד לוט בערפל – אתה יכול למצוא את עצמך מבלה המון זמן, באופן אינטנסיבי, עם אותם האנשים ואז הופס! הקשר מתנתק בחדות. לעיתים תראה אותם מספר פעמים בחודש, אולי בהפקה אחרת עוד שנתיים וכו'. זוהי חרב-פיפיות שצריך לדעת איך להתנהל עמה. מצד אחד זה נחמד ויפה, כי כולם מסביב חברים שלך. מצד שני, לא פעם תצטרך אתה לשים את הגבול בין חבר לקולגה, או מאידך להתמודד עם גבול שמציב לך חבר/קולגה אחר.

חזרות – במרתפים, במקלטים, במתנ"סים עירוניים, בבניינים מיועדים להריסה שהעיריה מתעכבת עם ההוצאה לפועל, בבתים של אנשים, בסטודיויים שכורים, בתיאטראות (עם רשות או ללא רשות), במרפסת, על הגג, בגנים ציבוריים, ברחוב, בהרכב מלא, בהרכב חלקי, בהרכב חסר, בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה.

כמעט תמיד ללא תשלום.

ט  טכני – השלב בהפקה שעוסק בתאורה, סאונד, תפאורה ותנאי שטח (ע"ע הקמה). לרוב מדובר בשבוע טכני, למרות שבפועל לא אחת מסתפקים ביום-יומיים. הכישורים שתצטרך על-מנת לצלוח את השלב הזה ללא התמוטטות עצבים: אלתור, סבלנות, סיגריות, אלכוהול וחומרים מטשטשים אחרים, והכי חשוב: מפיק טוב.

טובה (לבקש טובה) – פועל יוצא של מצוקת התקציב בשילוב עם מזג ים-תיכוני. בשביל מה יש חברים (ע"ע)? תמיד ימצא חבר זה או אחר שיוכל לעצב פלאייר, לערוך סרטון קצר, להשאיל פנס או להגיע לתלות אותו בהקמה (ע"ע). גם כאן תצטרך להפעיל שיקול דעת לגבי הגבול הדק (שלעתים הוא די גס) בין טובה לעבודה.

י   יוצר (פרינג') – האיש או האישה שהניפו את דגלם מול השיטה, שבעיני רוחם ראו אופק אחר ואפשרויות חדשות. היוצר אינו עוד בורג במכונת התיאטרון – הוא משנה את העולם. שחקן, במאי, מחזאי – כל ההגדרות הללו בטלות בשישים ברגע שהחלטת שאתה יוצר. ואם אתה יוצר רב-תחומי (שזה יכול להיות פתרון טוב למצב שבו אתה לא יודע לעשות דבר אחד כמו שצריך אבל יודע לעשות הרבה דברים בערך), אז אתה בכלל אלוהים.

כ  כרטיסים – שניים במחיר אחד, שלושה במחיר חצי, שבעים וחמישה אחוז הנחה למחזיקי תעודת תושב, ההוא נכנס בחינם כי התפאורה זה שלו מהבית, ההיא הביאה גם את החבר שלה ולא נעים לא לתת לו להיכנס, ההוא חשוב אז בטח שהוא מקבל הזמנה. בסוף אתה תמיד נשאר עם רווח נקי שאפשר לגשת אתו לפיצוציה הקרובה ולקנות 100 גרם גרעיני אבטיח, שיהיה לחבר'ה.

אפשר 100 גרם. עע כרטיסים

ל  לו"ז הפקה (כולל לוח אילוצים, לוח חזרות, לוח טכני וכו') – במבט לאחור כמעט אף פעם לא תוכל להבין על מה היה כל הרעש והבלאגן. אבל בזמן אמת, הלו"ז הזה מכתיב את החיים שלך הרבה יותר מכל לוח שנה. שבתות וחגים בטלים, סופי שבוע הם לא מחוץ לתחום – נהפוך הוא. אין יום ואין לילה. מה יש? לו"ז שחייב לקיים את עצמו עם כל המכשלות, התקלות והבלת"מים שבו, למען מטרה אחת: ההצגה.

מ  ממסדי (תיאטרון) – אויב נפשו האהוב של הפרינג'. גם כשמקורות המימון, התכנים והאסתטיקה של הפרינג' ושל התיאטרון הממסדי הם זהים לחלוטין, עדיין מותר לך להתעמר בממסדי. כי הוא גדול ממך ויפה ממך, ובעיקר – חזק ממך. המאבק בחזק ממך מוסיף לך כוח ותחושת צדק. עם תחושת צדק אי-אפשר אמנם ללכת למכולת, אבל היא חומר בערה מצויין.

מפעל הפיס – הקזינו הציבורי הגדול, גוף ללא מטרת רווח, בין היתר משקיע את כספי ההימורים באמנות, תיאטרון ופרינג'. אחד המקורות הנפוצים (והבודדים) להשתתפות במימון של יצירה פרינג'אית. אחראי, בין היתר, לאולמות ה"אשכול-פיס" (השנויים במחלוקת) ברחבי הארץ.

נ נדודים – לרוב, הפקת פרינג' צריכה לעבור תלאות רבות בטרם תמצא לה בית, אם בכלל. ותלאות רבות מכך צריך לעבור תיאטרון פרינג' בכדי למצוא לו משכן קבע. למזלנו, המרחקים הפיזיים אינם גדולים. חווית ההומלסיות, לעומת זאת עשויה להיות חוויה מתסכלת מאוד.

ס  סבל (גם סיבולת וסבלנות) – משהו שעליך לשאת באורך רוח. לא רק בפרינג' ולא רק בתיאטרון – בחיים בכלל. כל תחום והסבל הייחודי שלו. בפרינג' הסבל מתאפיין בהרגשות כגון חוסר אונים, חוסר תגמול ושחיקה. אמרה נינה לקוסטיה: "דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה ושוב אין כאבי גדול כל-כך" (בתרגומו של שלונסקי). אמור אמן.

ע  עכו (פסטיבל) – הגדול בפסטיבלי הפרינג' בארץ ואחד הותיקים שבהם, נוסד ב-1980 על-ידי עודד קוטלר. שבוע של הצגות ומופעים נון-סטופ בין חומות העיר העתיקה של עכו.

עמותה – צורת התאגדות רשומה, הפיכה של קבוצת אנשים שעושים משהו, לקבוצת אנשים שעושים משהו למען משהו אחר. אבן דרך בהקמתו של כל תיאטרון. ברגע שפתחת עמותה (ולאחר המתנה של שנתיים) תקעת יתד בקרקע. אתה רשום. יחד עם עוד 43,000 עמותות, נכון לשנה הנוכחית.

פ  פרזנטציה – עוד שלב בהפקה שצריך בדרך כלל לעבור בדרך להצגה. פרזנטציה היא מעמד שבו מוצגת דוגמית או הצגה שלמה על-ידי היוצר/ים, מול ועדה (ע"ע) של פסטיבל, תיאטרון או מסגרת כלשהי. זהו מעמד שאינו אהוד על אף אחד מהצדדים.

פסטיבל – ארוע תחום בזמן (ובדרך כלל גם בחלל) המשמש מסגרת ליוצרים להציג את עבודתם ולקהל לחזות בעבודות אלו. בשנים האחרונות ישנו בארץ ריבוי של פסטיבלים לאמנות ותיאטרון, על כל סוגיו. איך תגיע לפסטיבל? ע"ע קול קורא.

צ  צוותא (כולל צוותא 2) – מרכז הפרינג' הותיק ביותר הקיים בארץ. הקמתו החלה בשנות ה-40, בשנת 1972 עבר למשכנו הנכחי בלונדון מיניסטור, ת"א. כיום מארח ומשכיר את אולמיו להצגות פרינג' ולמופעי מוסיקה ובידור. המרכז ממוקם בקומת המרתף, 1-, ובמבואתו מותר לעשן (למרות שלאחרונה נתלו בטעות שלטים שאסור).

ק  קול קורא – הדרך שבה המסגרות השונות מודיעות לך שהן זקוקות לך. לרוב הקולות הקוראים מתפרסמים באינטרנט ובעיתונות המודפסת. קולות קוראים מפורסמים על-ידי פסטיבלים (ע"ע), תיאטראות וגופים שונים (ע"ע מפעל הפיס). באם תגיש את ההצעה בזמן ולפי הקריטריונים, ובמקביל תעבור סינון ראשוני של הועדה (ע"ע), אתה תזומן לפרזנטציה (ע"ע). מכאן והלאה אפשר פשוט לצטט את כל חלקי המילון.

קהל – אחד המאבקים הגדולים של הפרינג', ושל התיאטרון בכלל, הוא להביא קהל. אתה יכול להיות היוצר הכי גאון שיש, אבל בלי קהל זה לא שווה הרבה. פה נכנס לתמונה עניין השיווק, כי מתישהו לסבתאל'ה ולדודל'ה ימאס לבוא להצגות שלך כשהן הקהל היחיד.

ר  רצון – כמו לכל דמות בכל מחזה (גם החתרני ביותר), זה הדבר הראשון שחייב להיות לך בבואך להתעסק בפרינג'. ללא הרצון לא תיתכן פעולה. אם תדע מה אתה רוצה בכל רגע נתון זה עשוי להקל קצת על העניינים, גם בשבילך וגם בשביל האחרים. אם לא – ע"ע סבל.

ש  שוטף פלוס – הסדר תשלום מקולל הרווח בקרב מעסיקי/עובדי המקצועות החופשיים. אתה עושה את העבודה עכשיו אבל מקבל את הכסף במועד מונפץ זה או אחר. ע"ע זין.

ת  תקציב – מושא התשוקה של כל יוצרי הפרינג'. הוא אף פעם אינו מספיק באמת, תמיד מתברר בדיעבד שהיה אפשר לנצל אותו יותר טוב, אבל כל תקציב – יותר טוב מאין תקציב.

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

דבר העורכת

ישנה אמרה, הטוענת כי מרבית בוגרי בתי הספר למשחק והבימוי יפרשו מהתחום לאחר חמש שנים בלבד. תחשבו על זה רגע. כל ההשקעה המטורפת הזו, החזרות, הכסף, המלצרות, יורדים לטמיון לאחר 5 שנים בלבד. למה? כי המאבק להכרה ולהצלחה הוא יותר מדי קשה.

אין ספק, זה תחום לא פשוט בכלל. בנישה כל כך קטנה, ברובריקה פצפונת, עובדים וגועשים אינספור יוצרים נהדרים הנלחמים על אותו תפקיד, על אותה הצגה.

וזה לא רק אצלנו. גם בתחומים אחרים לא יותר קל. אומרים שיש חמישה עורכי דין על כל בן אדם, אבל רופא אחד על כל עשרים אנשים. אומרים שישנם שבעה רואי חשבון על כל עסק, מכל סוג שהוא, אבל רק שלושה מהנדסי חשמל על כל מחוז. רק שלושה. בקיץ החם של ישראל.

רק אינסטלציה, איכשהו נשארה מחוץ למשחק, אבל זה תחום די מסריח בפני עצמו, ואתה צריך להתכופף כדי להשיג את מבוקשך. בקיצור, די קרוב לתחום שלנו.

הגיליון הנוכחי של מרתה יודעת מתמקד בנושא המאבק, או העימות אם תרצו, על כל גווניו ותחומיו.

מקווים שתיהנו,

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת