אחר, אבל לגמרי אחר

על ארבע מהצגות פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2021

מאת: אביבה רוזן

בכל שנה אנחנו עדים לדברים אחרים, חדשים ומחדשים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ובכל פעם אנחנו חושבים שיותר אחר אי אפשר. עד הפעם הבאה, אין ספק שההצגות בפסטיבל השנה, הרחיבו את המושג הזה, ואף את מושג התיאטרון בפני עצמו. חזיתי השנה בארבע הצגות תחרות – "ימי כתר", "TOYZZZZZZ", "לפני מי להשתחוות" "ורצח בהסכמה". ארבע ההצגות כל כך שונות זו מזו, אך כולן חזקות ואיכותיות, כל אחת בדרכה. הבחירה ביניהן, ובין הצגות התחרות הנוספות, לא תהיה קלה.

בהצגה "ימי כתר" שש נשים מדברות על גבי שישה מסכים, כל אחת במשך עשר דקות. הן עונות על אותן שאלות שנוגעות לחייהן, חוויותיהן, והמינוסים והפלוסים של ימי הקורונה עבורן. מכאן, המשמעות הדואלית של 'כתר' – גם קורונה וגם סגר, דבר שמעניק רבדים נוספים לחוויות המוצגות על המסכים. הגם וגם ביצירה, מוצג באין מכוון – אין כאן במה, אין כאן ישיבה מסודרת מסביב לבמה, אין יחסים בלתי אמצעיים בין השחקן לקהל. דבר המעורר את השאלה, במה זה תיאטרון? בכל אופן, זוהי חוויה מאוד שונה וייחודית שמחברת את התיאטרלי עם הדיגיטלי, דבר שמאפיין מאוד את יצירותיה של היוצרת לילך דקל אבנרי, ובייחוד את אלו האחרונות.

מתוך "ימי כתר". צילום: אביבה רוזן

גם המופע "TOYZZZZZZ" שובר כל הגדרה של תיאטרון מסורתי. הקהל נע ממקום למקום לפי ההתרחשויות, השחקנים-רקדנים נעים, משנים צורה ותפקידים, הכל מאוד אסתטי, מאוד חווייתי, מאוד פלואידי, אבל לא תמיד ברור. הקהל רוקד עם השחקנים תוך כדי שהוא מנסה לפענח מה, לעזאזל, קורה כאן. האירועים שמחים ואנרגטיים לרוב, ופתאום יש צניחה. אנרגיות שליליות נכנסות לתמונה, אבל גם הן נעלמות ומתחלפות, שוב, באנרגיות גבוהות ושמחות. שאלתי את אור מרין, הבימאית והכוריאוגרפית של היצירה, (שיצרה אותה בשיתוף אורן נחום ואיגור קרוטוגולוב) מה בעצם ראינו באנרגיות המשתנות הללו, בחזיונות היפים הללו? מרין מספרת שהיה לה רצון, שהתחזק והתחדד בעקבות הקורונה, לתהות על משמעות עידן הקפיטליזם והפלסטיק, ועל השפעתו על חיינו. "אפשר להתקרבן", היא אומרת, "ולחיות את החיים באומללות. ואפשר, מתוך מודעות, לבחור אחרת, לחיות את חיינו בשמחה, גם חיים אינדיווידואליסטים, אפילו אם הם עטופים בפלסטיק."

TOYZZZZZZ. צילום: אביבה רוזן

ההצגה "לפני מי להשתחוות" בוחנת את הגבול שבין ציות לחוק לבין תובנות וערכים, ומביאה קולות שונים, החל באפלטון שהעדיף את הציות לחוק מעוות על הצלת חייו, עד לרוזה פרקס שבהתעקשותה לא לפנות את מקומה לגבר לבן שברה את הציות לחוק המעוות שהפלה במשך דורות את האפרו-אמריקאים בארצות הברית. רמת המשחק הגבוהה של צוות השחקנים, הבימוי היצירתי של אילאיל לב כנען, והכוריאוגרפיה המרתקת הצליחו ליצור חוויה מטלטלת, שלעיתים הביאה דמעות לעיני השחקנים וגם לעינינו. סיפורה של רוזה פרקס נוגע במיוחד. כל אלה גורמים  לחשוב – האם הציות לחוק, נושא ששומר על החברה כחברה, באמת עדיף על פני חשיבה אינדיווידואלית ומרי אזרחי? ואולי, שמא, יש כאן איזושהי אפשרות לרצף ולא לדיכוטומיה? אבל לא, האפשרות לגמישות לא נידונה כאן. ההצגה מעניקה הרבה נקודות למחשבה ויוצרת חוויה תיאטרלית-אסתטית מאוד.

לפני מי להשתחוות. צילום: אביבה רוזן

הצגה אחרת שמביאה לידי דמעות, ולעיתים קרובות, היא "רצח בהסכמה". האבסורד שבשם ההצגה, כאילו אדם, במקרה זה נשים, יכולות להסכים להירצח, נבנה צעד אחר צעד. בעזרת בימוי יצירתי של חנה וזאנה גרינולד, משחק עדין וכוריאוגרפיה תואמת, נשים, יהודיות וערביות, משכילות ובעלות מקצועות חופשיים, מוערכות וכאלה שהן בשולי החברה, שותפות לגורל של אלימות, עד לאלימות הנוראה מכולם, רצח. מה שקראו פעם רצח 'על רקע רומנטי', אך לא היה בו שום דבר רומנטי. נשים שמשלימות עם גורל של מכות 'מדי פעם' כי הן לא רואות לעצמן דרך אחרת, עד שהן שוכבות מתחת למציבה, והגבר יושב במעצר כשעורכי הדין שלו מנסים להשיג לו תנאים מקלים. ההצגה נבנית ברגישות אך בתקיפות, היא יפה מאוד, אסתטית, עם ארבע שחקניות יפות ועוצמתיות (תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס) שמכריחות את הצופים להיות מעורבים בדרמה ומושכות אותם פנימה.

רצח בהסכמה. צילום: אביבה רוזן

כאמור, אלו ארבע הצגות שונות מאוד, שמביאות תכנים בצורות שונות, וכולן מרגשות ונוגעות. יותר ויותר, ניתן לראות את המגמה להכניס את הצופה פנימה. להפוך את הצופה למשתתף פעיל. ב-"TOYZZZZZZ" הקהל לא יושב. הוא נע במרחב יחד עם השחקנים והנגנים, הוא רוקד, הוא פועל. במידות שונות, הוא מעורב בעשייה על הבמה, ובכך נעשה הרבה יותר מעורבות רגשית.

את הצגות הפסטיבל עוטפות סימטאות עכו העתיקה, יציבות ונטועות במקומן. בכל שנה הסמטאות גדושות במבקרי הפסטיבל, העוברים בין השווקים הצבעוניים, החומוס והקפה השחור. הפעם, הן נותרו ריקות כמעט לגמרי. גם אירועי החוצות של הפסטיבל, שבדרך כלל מתקיימים ברחובות ובפארקים העוטפים את מתחם הפסטיבל, השנה הוכנסו פנימה, למתחם ההצגות בעיר העתיקה. ברור שעכו עדיין לא חזרה לעצמה, ושיש עוד דרך ארוכה לעשות עד שמבקרי הפסטיבל ירגישו רצון ובטחון להסתובב כרגיל ברחובות עכו היפיפייה. בתקווה, שבשנה הבאה חובבי התיאטרון האחר והטוב יחזרו לגדוש את העיר, ולטייל בין סימטאותיה המחכות להם.  


 TOYZZZZZZ

יוצרת, במאית, כוראוגרפית: אור מרין

יוצר שותף ודרמטורג: אורן נחום

יוצר שותף ומלחין: איגור קרוטוגולוב

רקדנים: רוני בן חמו, מיתר אריאלי, נוי חבר, אלה פולק, ירדן חלפי, ג׳ונתן בוקשטיין, תומר גיאת, הילל בן צבי.

מוסיקאים תזמורת הצעצועים: איגור קרוטגולוב , רועי חן, ויקטור לוין, אמיר בוקסבאום, נעומי רוזין, ים אומי, ניל קלמן, מיכאי צ׳רנאה.

מעצב חלל: זוהר שואף

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מעצבת תלבושות: רעות שייבה

מפיקה : טלילה רודין

מנהל חזרות והצגה: תומר גיאת


רצח בהסכמה

מבוסס על הפואמה מאת איריס אליה כהן

כתיבה: תהילה אזולאי שאול

בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינוולד

משחק: תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס

מעצבת תפאורה ותלבושות: פרידה שהם

מוסיקה: דידי ארז

כוריאוגרפיה: אליק ניב

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מפיקה: אביטל מישל מאיר

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

תפעול תאורה וסאונד: מור חסן


ימי כתר

מאת: לילך דקל-אבנרי וקבוצת פאתוס-מאתוס

פרפורמריות יוצרות ושותפות לכתיבה: אפרת ארנון, ליליאן רות חיילובסקי, שקד זהבי, זוהר מידן, עלית קרייז, אורה שולמן

מוסיקאית ופרפורמרית לייב: קתרין לסקו

ייעוץ אמנותי: מאדאם בוגנים

דרמטורגית טקסט וסאונד: שרון גבאי

חלל, ארט ותלבושות: טל וייס

תאורה: עודד קוממי

הפקה ועוזר במאית: מירב לחמן

צילום: אלעד דדון

איפור: סיון בר ניר

עריכה: יערה ניראל

שותפה לפיתוח הקונספט הוויזואלי: רעות שייבה

תמיכה בסאונד חלל: ניסים טוויטו

הצבה והקרנה: דורון הקרנות


לפני מי להשתחוות

בימוי וקונספט: אילאיל לב כנען

יוצרים שותפים: יאיר סגל ונועה סומר כהן

שחקנים יוצרים: גל גרינברג, ארי כהן, נעמה מנור, ארנון רוזנטל, רויטל תמיר

עיצוב חלל ותלבושות: נועה סומר כהן

עיצוב תאורה: יאיר סגל

מפיקה: יובל מעוז


פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ממשיך עד ל24/9, ולאחריו, סביר כי ההצגות השונות תעלנה על במות ברחבי הארץ. מומלץ לעקוב אחר ההצגות ומועדיהן במדיות השונות

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

מותר התיאטרון על הנטפליקס

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

שלום שמואלוב, שחקן, במאי ויוצר שבמהלך הקריירה המגוונת שלו עשה תפקידים על במות רבות, הן בתיאטרון הרפרטוארי והן בפרינג', מנהל בשלוש השנים האחרונות את הצד האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. השנה הוא פורש מהתפקיד המאתגר, אחרי כמעט שנתיים של קורונה, בהן נאלצה הנהלת הפסטיבל להעבירו מסוכות לחנוכה, ומהבמה אל האינטרנט, ולהתמודד השנה עם חזרה לבמה בעיר שעברה אלימות קשה וקונפליקט מהותי בין יהודים לערבים.

שלום שמואלוב. צילום: אילן בשור

הוא מספר שכל שנה חשב שזוהי השנה הקשה ביותר. ובכל שנה, הנהלת הפסטיבל ושמואלוב, עמדו שוב בפני הפתעה וסוגים נוספים של קשיים שלא ניתן היה לצפות להם קודם, אך הצליחו לצלוח אותם. השנה עולה שוב הפסטיבל, אחרי ולמרות הכל, בנחישות ובאמות מידה אמנותיות ואנושיות שהיו הקו המנחה של הפסטיבל.

"ה- DNA של הפסטיבל הוא חברתי פוליטי. הוא כזה היום ותמיד היה, ואני מקווה שיהיה כך גם בעתיד. אם זה ישתנה, זה כבר לא יהיה פסטיבל עכו" שמואלוב אומר, "קולות שמבקשים מפסטיבל עכו להיות משהו אחר, אני חושב לעצמי, למה שלא תקימו לכם פסטיבל חדש שיענה על הציפיות שלכם ותניחו לפסטיבל עכו להיות מה שהוא". מה שהוא, זה אומר: פסטיבל צעיר, שנותן במה לקולות חדשים, בועטים, שמרשים לעצמם לעשות דברים אחרת, לחדש בצורה מהותית, להצביע על תופעות חדשות ואחרות, לאתגר ולהביא קולות מהותיים שאינם נשמעים בתיאטרון הישראלי לסוגיו. זהו פסטיבל שמנסה למשוך אליו גם קולות מהחברה הערבית שבתוכה מתרחש הפסטיבל, משימה לא קלה. יוצרים ערבים רבים לא מוכנים להשתתף וצריך למשוך אותם. "אנחנו לא ויתרנו על השתתפות יוצרים ערבים", שמואלוב מוסיף ומציין, "ועמדנו על כך שבכל שנה תשתתף הצגה אחת בערבית. לשם כך צריך להגיע למספר יוצרים שיגישו מועמדות, כדי שניתן יהיה לבחור ביניהם".

מי באמת קובע את הרפרטואר ואיך הוא נקבע?

"יש לנו ועדה אמנותית, בה חברים מאיה ערד יסעור, עופר עמרם, מאייסה מסרי וניר מנור. הם אלה שקיבלו וקראו את כל 238 ההצעות שקיבלנו השנה. אגב, בכל שנה אנחנו מגיעים לשיאים חדשים במספר ומגוון ההצעות. לשם השוואה, ב-2019 קיבלנו 170 הצעות. אנחנו לא קובעים נושא מראש. יש לנו קול קורא  שעבדנו עליו קשה כדי שיעביר את הציפיות מההצגות שמוצעות לנו. אנחנו מחפשים, בין השאר, יצירות רב תחומיות שמסוגלות לעשות שימוש בחללים המיוחדים שיש להם פה. נושא נוסף שאני שם עליו את הדגש הוא העולם הדיגיטלי. נראה לי שהכיוון הזה לא בא מספיק לידי ביטוי, באופן מוזר, בתיאטרון המסורתי".

מה זה אומר?

"העולם שלנו הוא עולם שבו אנחנו כל הזמן עם עין לכיוון הטלפון. זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו חווים פה רגע של מחול ושם נגן מטורף. אני מוצא שהאמירה 'כבו את הטלפונים' שנאמרת לפני הצגה היא כבר לא רלוונטית. מבקשים מהקהל להשתיק את הגירויים. התפקיד שלנו הוא להתחרות ברמת הגרייה הזאת. לא צריך להוריד את רמת הגירויים מסביב, אלא להיות חלק מהם. תקופת הקורונה הביאה לכך שהיוצרים עצמם הביאו באופן טבעי הרבה יותר התייחסות לטכנולוגיה המתקדמת בתוך יצירתם. זה הגיע ב'בום' בהמון הצעות".

מה עוד הביאה עמה הקורונה?

"כשמקבלים מאות הצעות רואים מגמות. מלבד הדגש הטכנולוגי, ראינו נושאים נוספים שעלו מהקורונה. בדידות, למשל. גם אלימות בתוך המשפחה. מופיעה גם ציפייה לתיאטרון אימרסיבי, שמצפה מהקהל להיות חלק מההצגה, להשתתף בה ממש, להביא לכך שהצופים יהפכו לדמויות בהצגה. למשל, המופע toyzzz שהוא מעין מסיבת כאוס, כולל שמונה רקדנים ושמונה נגנים, אבל הקהל ממש משתתף במופע מטווח אפס, וכל אחד מהמשתתפים רואה דברים אחרים וחווה חוויות שונות. כנראה שאחרי המרחק החברתי, הנגיעה מטווח קרוב כל כך היא סוג של תשובה.

אני חושב גם שהקורונה הציפה ביתר שאת את השאלה, מה מותר התיאטרון על נטפליקס. שאלה אחרת שעלתה היא, איפה טעינו. איך חשבנו שאנחנו חיוניים לחברה הישראלית ולמעשה, היינו הראשונים להיסגר והאחרונים לחזור והקהל לא חלק על זה. היו אנשים שאמרו לנו, לכו תעבדו במשהו אמיתי. נוצר כאן שבר. שאלת החיוניות הגדולה שעלתה בקורונה העלתה שאלות שמעסיקות גם את היוצרים.

הרפרטואר השנה הוא בלי שום ספק תגובה לקורונה, שאנחנו עדיין בתוכה, וההשלכות שלה. גם נושאים חברתיים ופילוסופיים עולים בהקשרים הללו. הצגה כמו 'לפני מי להשתחוות' מראה איך הרבה נושאים חברתיים קשורים לשאלות של חוק מול מוסר, ועד כמה אנחנו נענים לדרישות של השלטון, גם כשהוא מנוגד למוסר שלנו, ומה זה עושה לנו".

אי אפשר להתעלם מכך שעכו הייתה מרכזית במהומות ובקונפליקט היהודי-ערבי, והנה אנחנו חוזרים לעיר שיהודים נמנעו מלבקר בה.

"נורא עצוב. העיר פצועה, החלום של חיים משותפים נראה כאילו התרחק מאוד. החיים המשותפים הם בנפשו של הפסטיבל. אין לנו דרך אחרת, אלא לשאוף לשלום ולשוויון, ודרך האמנות היא הדרך הנכונה ביותר. הפסטיבל השנה הוא דרך לחזק את הקולות השפויים".

עכשיו כשאתה עוזב את הניהול האמנותי של הפסטיבל, מה אתה מקווה עבורו?

"אני מאוד מקווה שהתקציבים שלו יגדלו. כדי שהפסטיבל יוכל להמשיך לעודד את יצירות הפרינג' צריך לאפשר להם יותר מבחינה הפקתית, לאפשר להם אפשרויות מעולם האמצעים החזותיים, לתת להן אפשרות להיות הפקות מושקעות. הסכומים שמושקעים בו כיום הם אפילו לא עשירית ממה שמושקע בהצגה קטנה בתיאטרון הרפרטוארי. אנחנו כמובן דואגים שההפקות ייראו טוב, אבל כדי לעשות ניסיונות אמיתיים צריך משאבים כלכליים רבים יותר. אני מקווה שהפסטיבל ימשיך להיות מקום לצעירים ולגילוי כישרונות.

"בפני מי להשתחוות". צילום: אילן בשור

מבחינתי האישית, אני מאוד מסופק ממה שעברתי. היה לי מאוד מאתגר וזכות גדולה לעבוד עם יוצרים נהדרים. בכל פעם שסיימתי הפקת פסטיבל חשבתי שזה היה הכי קשה, ואז גיליתי שלא. למשל, בשנה שעברה הכנו מפגש עם קהל ונאלצנו לעבור לדיגיטלי. לא ניתן כיום לחזור למה שהיה כאילו כלום לא קרה. בסופו של דבר, ההתייחסות למרחב הדיגיטלי תכנס לדעתי למרחב העבודה שלנו. משהו בעולם הישן נגמר ומתחיל משהו חדש".

איך אתה רואה את הדרך שעשית מאז שנכנסת לתפקיד?

"נכנסתי בעת משבר, שדרש את שיקום האמון של היוצרים ושל הקהל. כבר ב-2018 אמון היוצרים חזר, וב-2019 חזר גם אמון הקהל. הפסטיבל היה סולד-אאוט עוד לפני שהתחיל. לשם כך היה צורך לתת לאמנים את התחושה שאין פה משהו קליקאי, שיש חופש ביטוי, התחושה הזאת חלחלה אל הקהל שחזר אלינו, והבין שתמיד יהיה לו מעניין בפסטיבל."

לאן הולכת הקריירה שלך עכשיו?

"אני חוזר לשחק בהבימה, בהצגה 'דבר על מקום המצאם', ומביים במסגרת 'אספמיא' הצגה בשם 'שיר ערש לגבר', עם מרב גרובר ושירי גדני, ויש לי עוד לא מעט פרויקטים בקנה. אני הולך לביים מופע שהוא שילוב של דרמטי ומוזיקלי. קיבלתי את זה שאני טיפוס מורכב, ואני לא רק שחקן, לא רק במאי, לא רק מנהל. אני נע בין התפקידים, ובכל פעם אני צריך להבין מה נכון לי באותו זמן".

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר יתקיים בחול המועד סוכות, 21-24/9/21.

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

רוך וקושי

על ההצגה "ואני לא יכולה לשנות את זה"

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "ואני לא יכולה לשנות את זה" מבוססת על המחזה "לילה טוב אמא" מאת מרשה נורמן, אשר זיכה את נורמן בפרס פוליצר. למרות העובדה כי צפיתי במחזה מספר פעמים בעבר, התרגשתי מאוד לנוכח העיבוד המחודש של היצירה, שנעשה על ידי הילה תומר ותמר עמית יוסף, ותורגם על ידי רבקה משולח, ובזכות הביצוע המעולה של בהט קלצ'י והבימוי של הילה תומר.

עלילה ההצגה מתארת את הלילה האחרון בחייה של אלי שהתגוררה עם אמה, תלמה. לאחר שעולמה של אלי קרס, היא מחליטה להתאבד ואמה מנסה לעצור בעדה. החוויה המטלטלת מתרחשת בדיעבד בתוך דירת מגורים קטנה בתל אביב, שם יושבת האם שבעה על בתה. הדיאלוגים מהמחזה המקורי שהתרחשו בהווה הבדיוני, הופכים בעיבוד החדש לזיכרונות מן הלילה האחרון בחיי הבת. בכך, הם מקבלים אור ונופך מצמרר, בייחוד מאחר שהצופים יושבים מסביב לסלון הקטן ומשתתפים בשבעה של האם.

ההחלטה של אלי להתאבד מגיעה לאחר מסע ייסורים הכולל גירושין קשים, ניכור מסביבתה המוכרת וממשפחתה הקרובה, ומותו של אביה האהוב, המוביל אותה לקצה יכולותיה. בקור רוח היא מתכננת את המוות שלה – 'הלילה זה יקרה', היא מודיעה לאמא שלה בתחילת ההצגה. בלילה האחרון בחייה היא מנסה להמחיש לאמה את מצוקות לבה, ובמקביל מנסה להותיר רשת ביטחון שתדאג לאם עד כמה שאפשר, בידיעה שהיא לא תהיה כאן כדי לעשות זאת. אלי מתכננת הכל בקפידה רבה ורושמת את כל הפרטים החשובים בפנקס כדי שאמה תדע בדיוק מה לעשות לאחר לכתה.

"ואני לא יכולה לשנות את זה". צילום: שלומי פרין

האם מרגישה תחושת אשמה איומה וזה ניכר במשחקה המצוין של בהט קלצ'י. זאת, בייחוד כאשר הבת, בגילומה של הילה גרוברמן הנפלאה, מסבירה לה כיצד להתנהל לאחר מותה. מדובר באחד הרגעים המצמררים ביותר בהצגה, המסייע להבנת האינטימיות המורכבת בין אם לבתה. הבימוי המדויק של הילה תומר יצר הצגה נוגעת ללב, שכן היא הצליחה להפיק משתי השחקניות ביצוע מרגש ומרתק של מערכת היחסים בין אלי לתלמה, ובמידה מסוימת, של מערכת יחסים בין כל אם ובת באשר הן.

השיא במשחקה של קלצ'י הוא בהיאחזות שלה בחיים, ובבתה, הבא לידי ביטוי בבכי, האשמה והתנצלות. משחקה של גרוברמן בתפקיד הבת הנו מרשים בכנות ובישירות, היא מפגניה רוך והשלמה לגבי סיום החיים שלה, וחמלה והכלה בנוגע לקושי של אמה. הארגון של חיי האם לאחר לכתה של הבת נעשה בטבעיות רבה, היא עוקבת אחר ההוראות שהשאירה אלי ומבצעת אותן עד לפרט האחרון, דבר היוצר אמפתיה רבה בקרב הצופים. למרות שבתחילה היא מתנגדת למוות של בתה, אחר כך יש השלמה ורצון ליישם את צוואת הבת – שאמה תחייה את חייה בשלמותם.

לסיכום, על אף הנושא הקשה והכנות הבועטת בהצגה, זוהי יצירה מרתקת, המבוצעת בצורה נפלאה על ידי שתי שחקניות מצוינות, ומאפשרת לחשוף רובד נוסף במערכת היחסים המורכבת בין אם לבתה, ובין אישה מיוסרת לבין נפשה.

 ואני לא יכולה לשנות את זה

עיבוד: תמר עמית יוסף והילה תומר

בימוי: הילה תומר

משחק: בהט קלצ'י, הילה גרוברמן

עיצוב חלל ותלבושות: מיכל קנדל

מוסיקה: כנען לבקוביץ

עיצוב תנועה: שחר ברקוביץ

עוזרת במאית ומפיקה: ליאור ישראל

ליווי אמנותי: נועה לב

מועדים נוספים:

19/8/21 20:30

21/8/21  20:30

ההצגות מתרחשות בדירה בתל אביב.

לשריון כרטיסים ופרטים נוספים – הקליקו על הלינק של דף ההצגה בפייסבוק

 או פנו בהודעה לטל' 052-8842200

Let me put on a show for you

על היצירה "Silence Makes Perfect"

מאת: אירית ראב

יום שישי בצהרים, השמים הכחולים מבזיקים חום על האנשים השוטפים את הרחובות של תל אביב. תיאטרון "הבית" ביפו, היפסטרים ותושבי השכונה גודשים את בית הקפה הסמוך, והקהל הנלהב ממלא את הלובי של אולם התיאטרון. בתוך האולם, מתכוננת היוצרת הוירטואוזית יעל רסולי להופעות הראשונות של היצירה החדשה, Silence Makes Perfect, שנוצרה על ידי רסולי והמוסיקאי עמית דולברג.

נכנסים. במקום טוב באמצע האולם, מצוידת במסיכה ובקבוק מים, אני ממתינה לתחילת ההצגה המסקרנת שעומדת להפציע על הבמה. עם רדת החשיכה, היצירה מתחילה, וככל שהיא מתקדמת ומתעצמת, הבטן מתהפכת והדמעות מרטיבות את המסיכה שעל פני. זו לא יצירה קלה לעיכול, בייחוד לאלו המתמודדות עם טראומה הדומה לזו המוצגת על הבמה, והיא עלולה להיות מאוד טריגרית. ולצד זאת, זו יצירה מעולה, מדויקת, כואבת, בועטת, מרהיבה ומפעימה.

היצירה מגוללת את סיפורה של ילדה צעירה, ילדה-טובה-עיר-כלשהי, נדמה שבניכר אך אולי גם בארץ, שהולכת בעצת ועידוד הוריה לשיעורי נגינה על צ'לו. השיעורים מועברים על ידי חבר המשפחה, אך כבר בשיעור הראשון, הילדה מגלה שבנוסף ללימודי הנגינה, היא עומדת ללמוד שיעור קשה ובלתי נתפס, שכן, בין תו למפתח סול, המורה אונס את הילדה. כך, באופן שיטתי, מדי שיעור, מדי שבוע. הילדה גדלה לתוך ולצד הטראומה המינית, ונדרשת לשתוק ולהבליג, לעטות מסיכה של תלמידה ובת טובה, העושה כפי שהוריה רוצים שתעשה, רוצה לצעוק את הכאב, אך אינה מסוגלת, וגם אינה יודעת מי יוכל להקשיב לה.

היחסים המתעללים בין הילדה לבין המורה, שבגלל שהיא לא מכירה משהו אחר, היא מגדירה בתור אהבה, מלווים אותה גם במהלך התבגרותה ומובילים אותה ללימודי זמרה ומוסיקה, על ידי אותו מורה שמחנך אותה בהתאם לדרכו. בסופו של דבר, כדי לזעוק את לבה, הילדה-אישה מבקשת להעמיד מופע כדי לשיר את כאבה, לבהוק ולנצנץ מבעד לחשיכה ואז, בתקווה, תתחיל ההחלמה.

Silence Makes Perfect. צילום: רן דניאל קופילר

היצירה המעולה הזו ניצבת על שלושה יסודות מרכזיים, המעצימים אותה כל אחד בדרכו. הראשון, היסוד האנושי. כבר מסיום לימודיה בבית הספר החזותי בירושלים, יעל רסולי הפליאה ביצירותיה השונות, שחרשו את כל העולם וחרכו את הבמות (גם זו הנוכחית עומדת לעלות בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בשרלוויל מזייה, צרפת, הנחשב לפסטיבל החשוב ביותר בתחום, ומשם היצירה תמשיך לבמות נוספות באירופה). בחומרים שונים, שגרתיים לחלוטין, רסולי מצליחה לברוא חיים חדשים, מרתקים ומצמיתים כאחד. כך, עשתה ב-Paper Cut היפה שלה, וכך היא עושה גם ביצירה הזו. באמצעות האנשת אובייקטים שונים, רסולי מעניקה לחפצים שגרתיים בסביבת הילדה נקודת מבט אחרת. למשל, נרתיק הצ'לו הפתוח מגלם את הוריה של הילדה, ובובה שהורכבה יחדיו מחלקי כלי נגינה חתוכים שהורכבו מחדש, ייצגה את קול הכאב שמבקש לצאת החוצה אבל לא יכול. לאובייקטים אלו, נוספו גם אובייקטים מעולם המוסיקה, כגון יריעות מתכת (Thunder Sheets) שנתלו בעומק הבמה. באחת הסצינות המצמיתות והמצמררות בהצגה, כאשר הילדה-אישה שכובה על הבמה, המורה-אנס עובר בין כל יריעה ויריעה, מנענע אותה, ובכל הנעה, נדלק אור אדום/לבן בוהק ונשמע רעם מחריד ומרעיד.

הבובות והאובייקטים השונים מאפשרים להציג באופן מרומז את האונס והשלכותיו, כמו גם את החריטות שנחרטו על גופה ונפשה של הילדה-אישה. למרות שהאונס לא מוצג באופן ישיר וברוטאלי, הפגיעות שלו ניכרות היטב. באופן יפיפיה ומצמרר, אותן יריעות מתכת מבטאות אלמנט חשוב נוסף, שלרוב נשכח בהצגות על תקיפה מינית – ההשלכות ארוכות הטווח של הטראומה, שמלוות את הילדה לאורך חייה. הטראומה מותירה סימנים בנפשה של השורדת, שגורמים לה לראות ולהרגיש דברים בפול-ווליום, יחסית לאנשים אחרים. כך, כאשר שומעים רעש קל המרטיט את הבמה בקטנה, שורדות תקיפה מינית המתמודדות עם פוסט-טראומה עלולות לשמוע את אותו רעש כרעם מבעית, שגורם לגוף ולנפש להיכנס באופן מיידי למצב של עוררות ומגננה.

אם ניקח זאת לדימויי היומיום, שורדות תקיפה מינית (הדבר תקף כמובן גם לשורדים), המתמודדות עם פוסט-טראומה או פוסט-טראומה מורכבת, עלולות לחוות דברים שלאחרים נראים יומיומיים לחלוטין, כמו חרק בארון, ביקור אינסטלטור לתיקון סתימה או אדם שמחפש דבר-מה שאיבד באוטובוס, דווקא במקום בו את יושבת, כפעולות ואובייקטים רמים יותר ממה שהם בפועל, מאחר שהם מפעילים בצורה בלתי ברורה, בלתי רציונאלית בעליל, טריגרים שקשורים, באופן עקיף או ישיר, לטראומה (למען גילוי נאות, כותבת שורות אלו מתמודדת עם השלכות התקיפה המינית שעברה בילדותה, כך שהיא מכירה היטב את מה שחשה הגיבורה ביצירה, מהשורה הראשונה).

בנוסף להאנשת הבובות והאובייקטים השונים, רסולי מפגינה משחק מצוין ומדויק, שמכמיר את הלב ומעורר הזדהות, כמו גם מעורר את הרצון לבעוט לאנס ב… ולהפסיק את החוויה הקשה שהיא עוברת, ומאידך, גורם לרצות להמשיך ולראות כיצד הגיבורה מעפילה ממעמקי התהום אליה נזרקה. לצדה של רסולי, נמצא הפסנתרן עמית דולברג, שמגלם את המורה, ואמון על הצד המוסיקלי של היצירה. המוסיקה המפעימה והמרגשת, המנוגנת באופן חי על הבמה, מלווה את דרכה של הגיבורה, מילדות ועד בגרות. יש בזה משהו מעשיר מאוד, שכן המוסיקה מצליחה לדבר את מה שהגיבורה אינה יכולה להגיד. ומאידך, יש בזה משהו מטריד מאוד, שכן המוסיקה נוכחת ונוצרת על ידי האנס. הדיסוננס הזה בין הטוב לרע, בין הנדרש לקיים, נוכח לאורך ההצגה, ומבטא בצורה מדויקת את העבר הבועט את דרכו לתוך ההווה. יש לציין כי למרות שלדולברג אין ניסיון במה רב כשחקן, לעומת ניסיונו העשיר בתור מוסיקאי שהופיע פעמים רבות על הבמות (דולברג מכהן כיום בתור המנהל המוסיקלי של אנסמבל "מיתר"), הוא מגלם את דמות המורה בכישרון רב, והוא מצמרר, לופת ומצמית, באופן מהימן למדי

צילום: רן דניאל קופילר

היסוד השני המעצים את היצירה, נכנה אותו בתור היסוד הטקסטילי, מגולם על ידי  התלבושות של הגיבורה, שנוצרו על ידי מורין פרידמן המוכשרת, שחיה מעבר לים. בדיאלוג הקופץ בין ארצות, ובמסע בין משוכות מגבלות הקורונה, פרידמן עיצבה שמלה המהדהדת את שנות הארבעים והחמישים, ומזכירה בעיצובה את אותו כלי שמעשיר ופוגע בילדה. בצורה נהדרת, אותו בגד הופך לשמלה אדומה ובוהקת, המתגלה בין לפיתותיו של המורה. מחד, השמלה האדומה מהדהדת את הדם הניגר בפציעותיה הפיזיות והנפשיות של הילדה, אך מאידך, הדיסוננס בין השמלה האפורה שעטפה את הילדה, והיתה כמעין גולם, לבין האדום הבוהק-בוהק של שמלת הנערה מקנה לשמלה החדשה להתהוות כמעין כנפיים אדומות ומרשימות, שעשויות, אולי, להיות המפתח לכלובה. פרמטר נוסף, המוצג בעיצוב השמלה-בתוך-שמלה היא שהחשיפה של השמלה האדומה, ושל הכוח והעוצמה הגלומים בילדה-אישה, מתקיימת תוך כדי מעשיו הנוראיים של המורה.

היסוד השלישי הוא המסיכות, לאורך ההצגה, הדמויות עוטות מסיכות רבות, שעוצבו על ידי רן דניאל קופילר. בדומה ליתר האלמנטים ביצירה, גם המסיכות הללו מטרידות, מרתקות ונפלאות, בעת ובעונה אחת, ועשירות בפרטים הגורמים לעין לחזור ולהביט בהן שוב ושוב. בילדותה, הגיבורה עוטה מסיכה מחרידה ונהדרת בה יש מסיכה בתוך מסיכה, אחת חיצונית בעלת עיניים עצומות, ושנייה, פנימית, בתוכה מוצבת דמות של ילדה. בדומה לאותה שמלה, גם פה ניכר אובייקט בתוך אובייקט, המחזק את רצון היוצרים לגרום לצופים להביט עוד יותר פנימה, לפענח את המוצג על הבמה בצורה מעמיקה יותר מזו המוצגת לעין.

בבגרותה, הילדה-אישה עוטה מסיכה מופלאה של כמה פנים ופרצופים הניתכים אחד לתוך השני. גם זו, ממחישה היטב את השלכות הפוסט-טראומה, את הפלואידיות בין העבר להווה, את ההתקפים הפתאומיים שהיא מעוררת בשורדת, בין דיסוציאציה ופלשבקים של מה שהיה, לבין הניסיון לשמור על חיי בריאות ושגרה. גם המורה עוטה על פניו מסיכה, מצמררת בפני עצמה, המשולבת אלמנטים מוסיקליים ומזכירה במידה מסוימת דמויות ברלינאיות משנות העשרים והשלושים. מסיכה רביעית במספר, שגם היא, כמו האחרות, החרידה וריתקה, שילבה אלמנטים מכלי הצ'לו, בו גשר הכלי, הפאלי משהו ולא בכדי, תקוע בפה המסיכה. כך, מצד אחד, הגיבורה העוטה אותה לא יכולה לדבר, ומצד שני, היא נעזרת באותו כלי כדי לנגן את כאבה.

צילום: רן דניאל קופילר

אלמנט חשוב נוסף, הניצב לצדם של שלושת היסודות הללו, הוא אהבת היצירה והכבוד ההדדי הניכר בין היוצרים. זה ניכר על הבמה ביצירה עצמה, וגם לאחריה, במהלך דיון שנערך בין היוצרים לקהל. באופן מחמם לב, ודי חסר תקדים, רסולי דרבנה את מעצב התאורה, יואב בראל, ואיש עיצוב הסאונד וה-Live Processing בניה רכס, לעלות לבמה להשתחוויה, מאחר שהם חלק אינטגראלי וחשוב מהיצירה.

לסיכום, כישרונם הרב של החולקים ביצירה, המוצג בכלל הפרטים התיאטרליים על הבמה, גדולים כקטנים, ובזכות כך שהם מאירים רבדים חשובים, אך נסתרים עדיין, של הטראומה המינית והשלכותיה, זוהי יצירה מושלמת. לא בשל השקט המהדהד בנפש, אלא דווקא בשל כך שהם צועקים באופן מרהיב, מפעים וקשה, את הכאב של אותה ילדה, ולצערנו, את הכאב של ילדות רבות אחרות.

Silence Makes Perfect

תיאטרון הבית

יצירתם של יעל רסולי ועמית דולברג

בימוי, עיצוב בובה, משחק ושירה: יעל רסולי

ניהול מוסיקלי, משחק ופסנתר: עמית דולברג

עיצוב סאונד ו-Live Processing: בניה רכס

עיצוב מסיכות: רן דניאל קופלר

עיצוב תאורה: יואב בראל

עיצוב תלבושות: מורין פרידמן

מועדים נוספים:

19/8/21 21:00

20/8/21 14:00

21/8/21 21:00

24/8/21, 21:00 במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, בהפקת תיאטרון הקרון

"הצורך ליצור חזק יותר מהצורך ללחם ומחיה"

ראיון עם השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי מיכאל טפליצקי

מאת: דנה שוכמכר

מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקי", מתרגש מהחזרה לבמה בתקופה האחרונה ומספר על העיבוד הייחודי למחזה "אמוק". בשיחה עמו הוא מספר על הבית החדש של התיאטרון, היחס שלו להצגות בזום והתוכניות לעתיד.

כמו כולם, גם התיאטרון עבר תמורות ותלאות רבות במהלך משבר הקורונה, משבר שממשיך להראות את אותותיו גם היום. ספר על התובנות שלך מהתקופה האחרונה.

"תיאטרון "מלנקי" (קטן ברוסית) הוא תיאטרון בו מתמקדים בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות בפרשנות עכשווית. במשך כל תקופת הקורונה היו שתי פעימות קצרות במהלכן חזרנו לעבודה בתיאטרון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. חזרנו לעבודה בחודש יוני בשנה שעברה ואחרי שבוע וחצי נאלצנו לסגור שוב. בפעימה השנייה בחודש ספטמבר כבר היינו מיואשים מאד.

למרות זאת, אני חייב להגיד שהיו גם דברים טובים בתקופת הקורונה כמו למשל השימוש של התיאטרון בפלטפורמה של זום. בהתחלה הייתי מאד שלילי לגבי העניין, לא הבנתי מה כוללת הפעילות אונליין והתקופה הנוכחית לימדה אותי באופן אישי וכך גם את כל צוות התיאטרון שצריך להשלים עם הטכנולוגיה ואפילו אפשר להרוויח מהשימוש בפלטפורמת אונליין. לקראת סוף שנה שעברה התחלנו לעבור לפעילות אונליין. ראינו המון הצגות של תיאטראות בגרמניה ובמקומות אחרים והבנו את הכוח שיש לאונליין – אפשרות להיחשף למגוון רחב של יצירות שאי אפשר להיחשף אליהן בחיי היום יום.

לאחר מכן, הגיעו הצעות שונות להציג הצגה פוליטית בזום בשם "בלארוס" מאת אנדריי קריביצוק, הקשורה למתרחש בבלארוס. התוצאה הייתה מאד מוצלחת וראינו שאפשר להציג הצגה בלי לצאת מהבית. מדובר על מחזה פוליטי ועבורי זאת הייתה הזדמנות לעבוד עם חומר פוליטי. האמת היא שאני שמח מאד על ההזדמנות ולמדתי המון. בעבודה על המחזה בזום עבדנו בהתנדבות. בתיאטרון יש קסם מסוים, למרות שהיינו על הקרשים ובמצב קשה מאד. למרות זאת, הצורך ליצור הוא צורך חזק יותר מצורך ללחם ומחייה. במובן הזה, היה קל יותר לאסוף שחקנים כי כולם היו פנויים."

אתה יכול לתאר את התחושות של החזרה לתיאטרון אחרי שנת הקורונה?

"הרגשתי כמו פקק שמפניה שסוף סוף נפתח. בשנה הנוכחית מצאנו את עצמנו במנוחה ובמצב של צבירת כוחות לקראת חזרה מחודשת לתיאטרון."

איך ניגשת לעבודה על המחזה "בלארוס"?

"אנחנו תיאטרון שמציג בעיקר ספרות ומחזאות קלאסית ושאלתי את השאלה מה צריך לשנות על מנת להציג מחזה פוליטי? במסגרת הניסיון שלי לענות על השאלה הבנתי שהקהל מגיב בצורה חזקה יותר למחזאות פוליטית. זה מאד עכשווי, זה קורה כאן ועכשיו ולכן הקהל יכול להתחבר לזה. אמנם בעבודתי אני מתרחק מהתיאטרון הפוליטי, אלא מעניין אותי לראות את הכאן ועכשיו אצל שייקספיר, צוויג  או יונסקו. עם זאת, יש כיף בתיאטרון פוליטי, קל לגשת לעבודה על מחזה פוליטי. אין צורך לקרב את היצירה לקהל, מציגים לקהל יצירה עכשווית ויש לו יכולת להתחבר ולא ללכת למקומות של קלאסיקה ולנסות למצוא חיבור לדמויות."

החיבור של הקהל יכול לנבוע לדעתך מכך שיש תפיסה רווחת, לפחות בעיני חלק מהציבור, כי ישראל נחשבה לסוג של דיקטטורה עד החלפת השלטון?

"אני חושב שאין מקום להשוואה. הדיקטטורה הקיימת בבלארוס באה לידי ביטוי בשפיכת דמים, באכזריות רבה.  לא הייתי בקיא בכל המתרחש בבלארוס וכאשר התחלתי לעבוד על המחזה, זה פשוט זעזע אותי. עד כמה בשנת 2020 רואים מציאות המזכירה את המשטר של גרמניה הנאצית."

עברתם למשכן חדש, איך התחושה לעבוד במקום קבוע?

"תיאטרון מלנקי קיים 24 שנים. במשך תקופה ארוכה לא היה לנו בית, אנחנו קבוצה ותיקה עם היסטוריה מפוארת ובמשך תקופה מאד ארוכה לא הייתה לנו תקווה שיהיה לנו משכן קבוע, זה הכי מצער. שכרנו חלל שבעבר היה בו בית דפוס והמשימה לא הייתה קלה, אבל הבנו שחייבים לעשות מעשה שיהיה לנו מקום קבוע. בתיאטרון יש התייחסות למבנה כאל מקום קדוש וזה לוקח זמן מה עד שמרגישים את התחושות הללו. במקרה של התיאטרון, המקום התמלא באווירה  של תיאטרון וצוות היוצרים מרגיש בבית."

מיכאל טפליצקי. צילום: אלכסנדר רומנצב

בהצגה "אמוק" נעשה שימוש בתיאטרון צללים, מה ביקשת להגיד בכך?

"כאשר התחלתי לעבוד על העיבוד של ההצגה לפי צוויג, לא ידעתי יותר מדי על תיאטרון צללים אינדונזי. במסגרת ההצגה "טירוף אהבה" – סיפור על תשוקה סודית ואומללה של רופא לאישה מסתורית המשכיחה ממנו את כל כללי האתיקה.

בהתחלה זה נראה מאד פרימיטיבי, צללים של בובות, ואז צפיתי בהצגות שונות ביוטיוב והבנתי כי מדובר ביצירת אמנות אמיתית. בארץ יש לנו נטייה לפתח סנוביזם כלפי תיאטראות אחרים ולחשוב שרק אנחנו יודעים להציג תיאטרון, אבל זה לא נכון. מדובר על תיאטרון שונה מאד ויש לי כבוד עצום לתיאטרון צללים."

תוכל לספר על הפרשנות האישית שלך למחזה?

"אני עצמי מרגיש באמוק – רץ אחרי מיליון דברים בלי יכולת לעצור, אני חושב שזאת מחלה משותפת לכולנו במדינה. בתקופת הקורונה הייתה נקודה שכולם עצרו, הנקודה הזאת נתנה לי את ההבנה שכולנו מצויים במצב הזה – רצים בלי להבין לאן ולמה. רציתי לחקור את הנושא ולמה אנשים נמצאים במצב הזה. במהלך העבודה על המחזה הבנתי שכנראה  אנחנו חולים ומדובר במחלה לאומית."

מה צופן העתיד לתיאטרון?

"כיף לעבוד וליצור הצגות במקום קבוע. אני חושב שכאשר מדובר על מקום נכון זה מעניק כוח ליצירה ותיאטרון. אני רואה עתיד טוב במקום החדש. בהמשך, החלום הוא לבנות מבנה גדול שיכלול מקומות ישיבה רבים. מבחינת העיסוק בחומרים, אנחנו מתעסקים עם חומרים לא נוחים, כלומר חומרים שגורמים לקהל שלנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב על היצירה.

בשנים האחרונות אני רואה הידרדרות איומה של התיאטרון בישראל, עיסוק בחומרים שכל המטרה שלהם לבדר את הקהל. אני חושב שחלק מזה זה משיכה לדברים קלים ולהביא קהל בכל מחיר. אחד מהדברים הטובים שעשתה הקורונה זה לחשב מסלול מחדש – המון אנשים מעולם התיאטרון עצרו ושאלו שאלות לגבי העיסוק בתיאטרון והתוצאה הייתה עיסוק בחומרים עמוקים יותר."

מחזה חדש, אולם חדש וציפייה לעתיד טוב יותר – אין ספק כי התקופה הנוכחית מסמנת התחלות חדשות ומעניינות עבור תיאטרון "מלנקי" ועבור מיכאל טפליצקי בפרט, אשר ממשיך ליצור יצירה חתרנית ומשמעותית, הטומנת אפשרות של חקירה עבור הקהל.

הפרעה בלי הפסקה

על ההצגה "Under Construction"

מאת: אביבה רוזן

אין, אין על פרינג' בועט, חי, שאין בו רגע דל, כמו שיש בהצגה "Under Construction". שלושה גברים שחיים כביכול חיים קטנים, בדירה מוזנחת ומתפרקת, משחקים את משחק החיים היומיומי והשגרתי בצורה הכי לא שגרתית שניתן להעלות על הדעת. לכל אחד מהם אישיות מובחנת משלו, רצונות משלו ואהבות משלו. למשל, האחד אוהב מוזיקה ומשתמש במאוורר כפטיפון בצורה משעשעת ביותר, בעוד השני חובב תיקונים ומפרק את כל הבית. לעיתים, הבדלי המזג והאופי ביניהם מביאים אותם, כמו בחיים, להתנגשויות. בחיים, כמו בחיים.

הסיטואציות היומיומיות מתורגמות לפעולות מוטרפות וקומיות לעילא. שלושה גברים מתעוררים בזה אחר זה ומשתינים לתוך דלי ואחר כך משתמשים בו לצחצוח שיניים. אנחנו מוטרדים, משועשעים ומתגלגלים מצחוק. שלושת הגברים משחקים לנו סצינות של שיחות בטלפון הסלולרי בצורה שמקצינה ומגחכת את הפעילות השגרתית הזאת שלנו, כך שאנו מבינים את גודל האבסורד באנשים שנמצאים יחד אבל כל אחד מהם חי בנפרד בחלל וזמן משלו. בסצינה אחרת, הם משתמשים בווייז שמביא אותם שמאלה, שמאלה ושמאלה שוב ושוב ושוב עד שהם יוצאים מדעתם. גילוי נאות, גם לי זה קורה לפעמים.

אנדרקונסטרקשן - אלפרדו מילן

Under Constrution | צילום: אלפרדו מילן

הם מתמודדים עם פורענויות רבות כיתושים, כשהפורענות הגדולה ביותר שמפעילה אותם היא קומקום שלא עובד ומביא אותם לידי רתיחה. בסופו של דבר, מתבררת האמת המרה – צריך לחבר את הקומקום לשקע, אך אבוי, השקע לא נמצא. הם מפרקים את כל הדירה בחיפוש אחרי השקע הנעלם. בסופו של דבר, הם שותים תה בדירה המפורקת ומאוד שבעי רצון מהחיים ומעצמם. האם זאת אלגוריה על כך שבחיים שאנחנו הורסים כל חלקה טובה כדי להשיג מטרות טיפשיות? ייתכן, וייתכן גם שלא. בכל מקרה, ההצגה בועטת בדרך המצחיקה ביותר. יש בה אמירות נוקבות לגבי החיים המודרניים הכאוטיים, הרבה יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לראות בחיי היומיום שלנו, לגבי היופי והכיעור שבחיים, ובעיקר לגבי החיים הקטנים שלנו, חיי היומיום שלנו, אירועים שכל אחד מאתנו מתמודד עמם, והם למעשה כלל לא זניחים. הם מטרידים ומעצבנים ופוגמים באיכות חיינו גם אם לא מדובר בהם רבות ונכבדות. חברי קבוצת Davai שמים את כל אלו במרכז ומכריחים אותנו להסתכל עליהם. באמצעות זכוכית המגדלת הענקית שהם מציבים בפנינו, זבוב קטנטן נראה לפתע כמו פיל שניצב באמצע חדר מלא בדברי זכוכית. הם עושים זאת בצורה מצחיקה ומטורללת כל כך, שאנחנו מסכימים לשתף איתם פעולה ולהסתכל על הדברים מנקודת המבט שלהם. אותה נקודת מבט שנראית מופרעת ומטורפת ואז, לאחר שאנחנו צוחקים בכל פה ומכל הלב, אנחנו מבינים את ההיגיון הישר שבנקודת המבט שלהם ומסוגלים להזדהות איתם לחלוטין.

"Under construction" מהווה פרינג' במיטבו – בועט, חדשני, חוויה מסעירה לכל החושים, המתובלת במנה גדושה של פעלולים טכניים ופיזיים המבוצעים לעילא על ידי השחקנים.

Under Construction

כתיבה, בימוי וביצוע: קבוצת Davai (ויטלי אזרין, לושה גבריאלוב ופיודור מקרוב).

עיצוב: לושה גבריאלוב

מוזיקה: דניאל סינאיסקי

מועדים נוספים: 23-25/8/18 21:00

בית Davai – רח' 3361, מס' 22, שכונת פלורנטין, תל אביב.

עשר המכות של הפרינג' הישראלי

מאת: מערכת מרתה יודעת

לפני שפסח עומד להיעלם כלא היה, החלטנו במרתה לעשות שירות לציבור, וליוצרות/יוצרי הפרינג' בפרט, לצאת לשטח ולבדוק מהן עשר המכות של הפרינג' הישראלי? התוצאה – תשע מכות מהותיות במיוחד ומכה עשירית שהיא למעשה ברכה בתחפושת. כמו כן, בניגוד לאי-אילו גופי תקשורת המציגים את הדופי ותו לא, אנחנו מציעות גם פתרונות פוטנציאליים למכות. תאמצו אותם או לא, ובכן, זה כבר תלוי בכם.

צלצול טלפון באמצע ההצגה או מה לא ברור ב-לכבות את הסלולרי?

אין כמעט הפקה וקאסט שלא מכירים את המכה הזו – ההצגה מתחילה, תאורת הפרי-סט מפנה את מקומה לסצינות הראשונות, האינטראקציה הבדיונית נכנסת לשיאה ו… נשמע צלצול טלפון מכיוון הקהל. לעיתים רחוקות, אך מעצבנות ביותר, הצופה אשכרה עונה לשיחה ולוחש בחוזקה, כך שבכל רחבי האולם (ומאחורי הקלעים) שומעים כל מילה, שהוא בהצגה ולא יכול לדבר… לעיתים נדירות, אך מורטות עצבים, הצופה מפתח שיחה עם זה שנמצא בצד השני של הקו, כאילו ההצגה אינה אלא סרט בטלוויזיה, ועל השחקנים להשהות את ההצגה עד שהשיחה תסתיים. במרבית ההצגות, הקהל מתבקש לנתק את הטלפון לפני תחילת ההצגה, בין אם בהודעה מוקלטת או כזו הנאמרת על ידי נציג ההפקה. בחלק מההצגות, הדמויות שעל הבמה מבקשות את זה מהקהל, כחלק אינטגרלי מההצגה. רוב הצופים נוהגים לשים את הטלפון על שקט, מעטים מכבים לגמרי, אבל כלל הצופים מודעים להפרעה שהצלצול עלול לגרום. ואף על פי כן, נגון יתנגן הרינגטון.

הפיתרון: לחכות ולוודא שכלל הצופים מכבים/משקיטים את המכשיר הסלולרי, גם אם הדבר אורך מספר דקות טובות. אם צלצול סורר נשמע במהלך ההצגה, כדאי להשהות את ההצגה ולהביט באופן מצמית לכיוון הקהל. סביר להניח שהסצינה הבלתי מבוימת שתיווצר בין הבמה לבין הצופה ש"שכח" לכבות טלפונו תגרום לו להשתיק את הטלפון במהרה, תוך רצון לקבור עצמו בין כיסאות הצופים, וליתר הקהל – לוודא שהטלפון נמצא על מצב שקט, כדי שזה לא יקרה גם להם… ובכן, נותר רק לקוות.

מושבים בלתי אפשריים לקהל או איך לא לשבור את הגב/רגליים במהלך ההצגה

בשל התקציב המועט שיש לתיאטראות הפרינג' השונים, אחד האלמנטים המהותיים שנופלים בין הכיסאות, הוא הכיסאות עליהם יושבים הצופים. ניתן לחלק את סוגי הכיסאות לשתי קטגוריות עיקריות – מושבים ניידים ומושבים נייחים. הקטגוריה הראשונה מתבססת בעיקר על כיסאות כתר – הצורות והצבעים הם מגוונים, שחור, לבן, עם ידיות או בלי, משענת רחבה או צרה.. מקורות יודעי דבר אומרים שכשבנו את האולם הקטן בצוותא, כיסאות הפלסטיק המוכרים כבר היו בפנים.

כיסאותכתר

הכתר שבפרינג'

תכל'ס, יש יתרונות רבים לכיסאות האלה – הם קלים לתפעול, שינוע וסחיבה, ובעיקר זולים מאוד, יחסית לכיסאות הבד המרופדים של התיאטראות הרפרטואריים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, קשה עד בלתי אפשרי לשבת עליהם לאורך זמן. אחרי 45 דקות, שעה ורבע גג, התחת מתחיל להירדם, הרגליים מבקשות מנוס והגב נתפס. מנגד, המושבים הנייחים מושתתים על ספסלי בד או עץ, אלמנט מאתגר בפני עצמו, שכן המקום לרגליים הוא קטן והמשענת לגב, אם ישנה כזו, אינה ידידותית למשתמש. התוצאה – אחרי שעה/שעה וחצי בהן הגב מבקש למצוא מזור והרגליים נחמה – הצופים נוטים לאבד עניין בנעשה על הבמה משוועים לצאת החוצה ולחלץ עצמות.

לצד זאת, חייבות לציין את התיאטראות בהם המושבים לקהל הם לא רק לא נוחים, אלא גם מסוכנים. ישנם תיאטראות, לא נציין שמם, שבחלק מן האולמות שלהם המושבים בנויים בזווית גבוהה מדי ושגויה למדי, שאולי מאפשרת לדחוס מקומות נוספים במתחם הקהל, אך עלולה לגרום לערעור שיווי המשקל של הצופים ולהגברת תחושת פחד הגבהים אצל אלו הסובלים מכך. בחלק הארי מבין מקרים אלו, המדרגות למושבי הקהל אינן מקובעות לקרקע, דבר שמגביר את תחושת חוסר האונים של הקהל במסע אל למקומותיהם.

עכשיו, נכון, לכאורה הפרינג' מיועד לצעירים, או לצעירים בנפשם, שמשתוקקים לתיאטרון בלתי קונבנציונאלי שמותח את גבולות האמנות, ועל כן יכולים לדלג מעל פודיומים מתנדנדים ולקפוץ אל מקומם בהינף רגל. אבל למעשה, זה בולשיט. חלק ניכר מבין הבאים למחוזות הפרינג' הנם קשישים שכמהים לראות תיאטרון אחר ובלתי רגיל, ולכן, יש לאפשר להם לעלות אל מושבי הצופים, לשבת ולרדת מהם בבטחה. זאת, אם נשים בצד את העובדה שחלק ניכר מבין תיאטראות הפרינג' בארץ אינם נגישים לבעלי מוגבלויות פיזיות, אבל זה לכתבה אחרת.

הפיתרון: מתיחת הגבולות התיאטרלית שבפרינג' אינה אומרת שצריך לאמלל את הקהל, ולעיתים אף לסכן אותו, בשם האמנות. אם מושבי הקהל הנם חלק אינטגרלי מהקונספט התיאטרלי, אז תעשו את זה עד הסוף – הושיבו את הקהל על כיסאות תלמידים בכיתה, מזרוני ספורט בפואייה הבית ספרי או שקי חול לאור הלבנה. אם לא, אנא, תנו לקהל כיסאות נוחים! חלק מהתיאטראות (כמו תיאטרון יפו ו-"הסימטה") כבר השכילו להחליף לכיסאות טובים יותר (באופן יחסי) עם ריפוד מתחת לתחת. אם אין באפשרות התיאטרון להחליף את הכיסאות, כדאי לשים כריות נוחות (5-10 ש"ח ליחידה בחנויות מקס סטוק והכל בדולר) על גבי המושבים. בנוגע לספסלי בד או עץ המהווים חלק בלתי נפרד ממתחם הקהל, ובכן, השליכום לבור, הקצו חלק מהתקציב השנתי לבניית מושבים מודרניים יותר ותבנו מחדש.

רק שתי "קרנות" תמיכה לתיאטרון או קאט דה בולשיט!

בארץ, יש רק שני גופים שתומכים בתיאטרון פרינג' – קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. נכון, חלק מועט מההצגות מקבלות תמיכה ממשלתית, כמה שזו לא תהיה, אבל עדיין, בגדול, יש שני גופים עיקריים. בשלהי 2017, משרד התרבות הפסיק לתמוך בקרן רבינוביץ', ובכך גרם  למרחב הנשימה האמנותי להצטמצם עוד יותר. אם עד כה הקרן סייעה לאמנים מכל הארץ, כעת היא יכולה לסייע לאמנים מתל אביב בלבד. מאחר שיש כל כך הרבה הצגות פרינג' (דבר מכובד לכשעצמו), כולן מנסות לקבל תמיכה כספית משני הגופים הללו, דבר שגורם למעטות להיבחר ולהיתמך, משיקולים כאלו ואחרים, ואחרות להיוותר בחוץ. חלק מההצגות מנסות את מזלן בפעם הבאה, הרוב נתמכות על ידי כספים פרטיים של היוצרים. עכשיו, תחשבו על זה שנייה, יוצר/ת שרוצים לעשות תיאטרון ונלחמים על האמנות, לא רק שאינם מרוויחים כסף ממנה, אלא אף משקיעים מכספם האישי, השקעה שבמקרים רבים אינה חוזרת אליהם. אם נבחן את המצב באירופה או בארצות הברית, נגלה מצב אחר לגמרי. נכון, גם בארצות הברית ניכרת סתימת פיות תרבותית-פוליטית, אבל עדיין יש שם עשרות גופים התומכים בהצגות עצמאיות ומעצימים אותן.

הפיתרון:  לכתוב שעל הממשלה להקים גופים ייעודיים המסייעים לתיאטרון פרינג' ולהגדיל את תקציב התרבות זה נאיבי מדי, לצערנו, במדינה שלנו. במקום זאת, מעצם היותן עצמאיות, על ההצגות עצמן למצוא דרכים וכלים להעצמה כלכלית שאינה תלויה בגופים ממשלתיים או עירוניים. נכון, זה קשה עד בלתי אפשרי בפני עצמו, אבל בפרינג' כמו בפרינג' – אין דבר כזה שאין דבר כזה ואנחנו יכולים ליצור יש מאין. ישנן קבוצות פרינג' שכבר עושות את זה, ראו קבוצת בובצ'קה, ראו ציפורלה. זה לא פותר את הגופים מאחריות, חלילה, אלא גורם לנו לשרוד בכוחות עצמנו.

תפאורה פגומה או קוליסות שנופלות באמצע ההצגה

בהתאם למכה הקודמת, הפרינג' הוא תיאטרון עצמאי במלוא מובן המילה. לכן, במרבית ההצגות התפאורה לא נעשית במיוחד להצגה, אלא עוברת מדור לדור, בייחוד כשמדובר בתיאטרון המארח הצגות אחרות, הנעזרות בתפאורת הבית. Necessity is the mother of invention ואלמנט תפאורה לעולם לא נועד למטרה אחת בלבד. פודיום הוא מיטה, במה, מכשיר עינויים, מדרגות לגן עדן… כל המרבה, הרי זה משובח, אבל חיי התפאורה מתקצרים והיא עלולה לקרוס בחלק דרמטי במיוחד בהצגה. למרות שזה יוצר מתח על הבמה, ובפני הצופים, זה עלול לגרום לשערות לבנות על ראש היוצרות/ים לפני ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: להקדיש חלק קטן מתקציב התיאטרון המארח לתחזוקת התפאורה הקיימת. אם אתם הצגה עצמאית שמתארחת בבתי פרינג' שונים, כדאי  לבחון את הקילומטראז' של התפאורה/אביזר שהמקום מציע ולפעול בהתאם.

מתחם הקהל בגובה אחיד או בחייאת, תזוז, אתה מסתיר לי

אחת המכות הקשות בתיאטרון, ובפרינג' בפרט, היא שכיסאות הקהל ממוקמים על רצפה/משטח בגובה אחיד. בשל כך, יושבי השורה הראשונה רואים את ההצגה כראוי, אך מסתירים לאלו שיושבים בשורה מאחוריהם, ואלו, מסתירים ליושבים בשורה שמאחוריהם, וחוזר חלילה. במרבית המקרים, הצופה הממוצע מנסה לראות את המוצג על הבמה מבעד לרווח הצר הנוצר בין ראשיהם של היושבים לפניו, ולרוב, משנה את תנוחת ראשו בהתאם לתנוחת הראשים שלפניו. מחול הראשים הזה יכול להיות משעשע מאוד למי שצופה מהצד, אבל יכול לשגע את הצופה המנסה להיכנס אל עומק העולם הבדיוני, בייחוד אם מדובר על מבקרת תיאטרון כמו מרתה שלנו…

הפיתרון: ליצור משטח מדורג לקהל, (לא רק בחלקים מסוימים, אלא בכל המתחם המיועד לצופים) על ידי קוליסות או פודיומים. עם זאת, הקפידו לקבע את האלמנטים הללו בכדי למנוע תאונות מיותרות…

אינפלציית שחקנים או יש יותר מדי בתי ספר למשחק!

אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה… כיום, יש יותר מעשרים בתי ספר למשחק בתל אביב בלבד, גדולים וקטנים, נישתיים או כלליים. זאת, אם לא נכניס למשוואה את בתי הספר בירושלים, באר שבע, בחיפה וברחבי הצפון.  השפע האמנותי הזה גורם לכך שבכל שנה מתווספים לתעשייה יותר ממאתיים שחקנים חדשים עם אותו חלום בלב. אם סך ההפקות בתיאטרון ובקולנוע היה גדל בהתאם, ניחא, אבל בגלל היעדר תקציבים, יש מעט הפקות, ומאות שחקנים נלחמים על תפקידים מעטים. נוהגים לומר שלאחר חמש שנים, שחקן/שחקנית נפלטים מהתחום ועוברים להתמקצע בתחומים אחרים. זה כבר לא נכון. היום, יוצרי תיאטרון, ושחקנים בפרט, עוזבים את התחום הרבה לפני כן. אותו חלום ישן נושן מתנפץ על רצפת חדר העריכה של החיים לאינספור רסיסים.

הפיתרון: להקטין את מספר בתי הספר למשחק. תוכלו להגיד שהסיבה לכך ששחקנים ויוצרים עוזבים את התחום אינה טמונה בבתי ספר רבים מדי, אלא בהיעדר תקצוב ותמיכה. זה נכון לחלוטין, אבל עדיין, אם היו פה בתי ספר מעטים יותר, מבלי שבכל שנה ייפתח בית ספר חדש (מעולה ואיכותי ככל שיהיה), לשחקנים היה יותר סיכוי לשרוד בתחום.

נקים בהצגות תיאטרון או מדונה מעולם לא גרה פה

מדונה

מדונה עזבה את הבניין…

בשנים האחרונות, הולכת ומתעצמת תופעה מזעזעת של נקים על הבמה. נקים הם מיקרופונים קטנים המודבקים לפנים עם פלסטר בצבע גוף, לרוב בלחי, אבל לפעמים גם במצח או בקו השיער. אלא אם מדובר במחזמר באולם תיאטרון אדיר ורב מקומות, אין סיבה ששחקן או שחקנית ייעזרו בנקים על הבמה בתיאטרון בכלל, ובפרינג' בפרט. מעבר לכך שהנק עלול לגרום לאינספור תקלות טכניות ואנושיות (כמו שחקן ששוכח שהנק עדיין עובד, ופולט מיני אמירות מאחורי הקלעים, שעדיף שהצופים לא יישמעו) הוא הופך לכדי קב מיותר לשחקנ/ית, וגורם להם להישמע באופן מקסימאלי ולשחק באופן מינימאלי.

הפיתרון: שחקנים, התאמנו על הפרויקציה שלכם. לא בכדי, לימדו אתכם את הכלי הזה בבית הספר למשחק, נצלו אותו, האדירו אותו וגרמו לצופה בשורה האחרונה להבין כל מילה היוצאת מפיכם.

 

העיצוב הרג את כוכב התוכן או למה לנו פוסט-מודרניזם עכשיו?

לאחרונה, במחוזות הפרינג' ישנה נטייה לתעדף את העיצוב המהמם על חשבון הדרמה על הבמה. בדומה לאירופה, גם בארצנו הקטנטונת יוצרים רבים נוטים לשעתק תופעות אמנותיות ולחזור עליהן שוב ושוב ושוב (ושוב), עד שאבד עליהן הכלח. כך, לדוגמה, אם הצגה אחת או שתיים נעזרו בוידאו ארט כי זה העצים את הדרמה, פתאום הצגות רבות מספור החלו להיעזר באלמנט תיאטרלי זה, לעיתים רבות ללא פשר אמיתי. אם הצגה מסוימת נעזרה בציורי גיר על הבמה בכדי להמחיש את החלל הבדיוני על רבדיו השונים, או אז בכל הצגה שנייה החלל הבדיוני מקבל ייצוג עם גירים בלבד, בהתאם לצו האופנה.

אם יש לזה צידוק אמנותי וזה משרת את היצירה ואת התכנים אותם אתם רוצים להביע על הבמה – לכו על זה. אין דבר נפלא יותר מהצגה המשלבת בין האלמנט הוויזואלי לבין האלמנט התוכני ונעזרת בשניהם בכדי להאדיר את כוונת המשורר. אבל, אם העיצוב רומס את הדרמה – ובכן, זו בהחלט בעיה. הספינה הבימתית שוקעת וכל שנותר הוא בועה מרהיבה בכלל צבעי הקשת, המתפוצצת ברגע שהצופים יוצאים מן האולם, כשמעטים מהם, אם בכלל, זוכרים על מה ההצגה היתה מלכתחילה.

הפיתרון: אז נכון, החל מימיו של אריסטו, ישנן הצגות מעטות שהמציאו את הגלגל, ורבות נשענו על הקודמות בתור. עם זאת, נסו לבחון את היצירה שלכם בעיניים אובייקטיביות, מנקודת מבטו של צופה רנדומלי אחד, ולבדוק האם העיצוב נפלא ומרהיב ומושלם ותו לא, או שמא הוא משרת את היצירה, מאדיר אותה ומאפשר לתכנים התיאטרליים להיות בקדמת הבמה?

מאחרים, צאו בחוץ!

אין דבר מעצבן יותר מאנשים שמאחרים, על אחת כמה וכמה כשמאחרים לתיאטרון. ברפרטוארי יש מדיניות שהמאחרים אינם מורשים להיכנס לאולם לאחר שההצגה התחילה אלא מועברים לשבת ביציע, ואין זה משנה אילו כרטיסים יש ברשותם. מאחר שאין יציע באולמות פרינג', ובגלל שההצגות צמאות לקהל, לרוב לא מגרשים הביתה צופים מאחרים, אלא מוצאים דרכים יצירתיות להכניס אותם לתוך האולם, גם כאשר הכניסה היא מכיוון הבמה. זה מפריע לכל מי שקשור להצגה – הקהל, על הבמה ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: צופים, תגיעו בזמן או שתישארו בחוץ.

ברכת בכורות

מכירים את זה שאתם יוצרים הצגה, משקיעים בה את הנשמה (ואת הכסף), עושים חזרות על גבי חזרות, יודעים את הטקסט בעל פה גם אם אתם לא על הבמה, חולמים על זה בלילה, ואז בסוף מגיעה הבכורה. והגרגר האחרון בשעון החול מצטרף לחבריו שלמטה, וכל מה שלא הספקתם לעשות ולהכין כבר לא משנה. הקהל מתיישב, האורות נדלקים על הבמה והשחקנים מתחילים ואתם עומדים (כי אתם לא יכולים לשבת בשקט) ליד הסאונדמן או התאורנית, ואתם קולטים פתאום שהיצירה הזו שעבדתם עליה כל כך הרבה אשכרה מתממשת, המילים קמות לתחייה ולדמויות יש כבר חיים משלהן. וזהו, הצגה נולדה. האדרנלין מציף את הגוף והחרדה את הנפש, אבל לצד כל זה, היצירה שלך על הבמה. אין הרגשה יותר טובה מזו.

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

משהו רקוב בממלכת הפרינג'?

תיאטרון הפרינג' בישראל – תמונת מצב

מאת: חוה ירום

יכול להיות שאני טועה, אבל לאחרונה נראה שישנה רקיבות הולכת ומתפשטת בממלכת הפרינג'. לא מבחינת העוסקים במלאכה, לא מבחינת הקהל המגיע לצפות, אלא דווקא מגורמים חיצוניים, עליוניים לטענתם, המבקשים לרסק או להקשות ככל הניתן על אלו המעזים לעסוק באמנות התיאטרון לשם האמנות, ואינם מעוניינים למסחר את עצמם בזול.

יכול להיות שאני טועה, אבל מאז פסטיבל "חשיפה בינלאומית", בו המנהלת האמנותית העזה להראות קצת יותר פרינג' מהמקובל, ונציגי הרפרטואריים זעקו בקול ואיימו במעשי נאצה, החלו אי-אילו קשיים להיערם על הפרינג' ויוצריו. מכאן, תקלה ביורוקרטית חסרת פשר שאיימה על קיומו של תיאטרון מלנקי, ומשם, שלל תקנות חדשות ממשרדי הממשלה המקשים על גופי ואמני תיאטרון פרינג' להמשיך וליצור.

יכול להיות שאני טועה, אבל במדינה קטנה כמו שלנו, יש היצע לא מבוטל של הצגות תיאטרון טובות, חלק ניכר מזה תודות לפרינג'. אם תבחנו את לוחות ההצגות, אפילו רק השבוע, תוכלו לגלות מגוון מכובד של הצגות טובות, שיכולות להתאים לכל אחד ואחת, במחירים שווים לכל נפש. 200 ₪ לכרטיס? אמן פרינג' לעולם לא יעז לחלום לתמחר כרטיס בצורה כזו.

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל בסדר, בעצם הכל נופת צופים במדינה הקטנה שלנו, ואין בכלל, ללא שום צל של ספק, ניצולי שואה רעבים ללחם, דיירים שנזרקים החוצה מביתם, פקידי בנק שצוחקים לידם המונפת לעזרה של הלקוחות הנמצאים הרחק מתחת לקו המינוס, בעלי דירות המסרבים לקבל אל ביתם דיירים פוטנציאליים רק בשל מוצאם, הומלסים רעבים ללחם, נהגי אוטובוסים שאינם עוצרים בתחנה או כאלו שתוקעים ברקס עצבני בכל רמזור ואינם מתחשבים בנוסעים שבפנים…

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל ממש ממש בסדר. כלום לא רקוב בממלכת דנמרק, והדוד לא שפך רעל אל אוזנו של אחיו בזמן שישן. נגיד וכן. אומרים שאם מאמינים במשהו מספיק חזק, וחוזרים על זה כל יום, המוח מעבד את יכולותיו, את הזרמים החשמליים, והופך את המנטרה הזו למציאות.

אז איך המציאות הפרינג'אית שלנו יכולה להיות יותר טובה? פשוט אם ניקח את העניינים בידיים, ולא נחכה שאיזה גורם כזה או אחר יקשה על האמנות שלנו, שלהמשיך ולקיימה זה מאתגר גם ככה. אם נפסיק לחכות, ונעשה בעצמנו את מה שגורמים אחרים ממאנים לעשות, התיאטרון של היום יהיה יותר טוב. פשוט כך. כבר עכשיו, יש בתעשייה מגוון גורמים נהדרים המבקשים לעשות את מה שאחרים פוחדים, לעזור לאחיהם לפרינג', לגרום לעניינים לנוע.

יש שמועה בפייסבוק שעוד מעט עומד לעלות אתר בו הצגות פרינג' יוכלו להציג את מרכולתם להיכלי תרבות ואולמות שונים ברחבי הארץ, דבר שיעזור מאוד לשווק את ההצגות הללו. תשאלו את אבי גולומב, אם אתם רוצים לדעת עוד. עוד דוגמא? אתר שתי דקות מציע שירותי תוכן שונים ליוצרי תיאטרון, בין היתר גם הגשת הצגות לפסטיבלים ותיאטראות בחו"ל, מבלי להעיר את זעמם של אי-אילו אריות וצבועים. אפילו מגזין "מרתה יודעת", בו אתם כעת קוראים את המלים הללו, לקח את העניינים בידיו הווירטואליות וכותב מדי גיליון על התחום הזה, שמבקרי טלוויזיה חושבים שהנו חסר פשר.

ומה אתם יכולים לעשות? פשוט תמשיכו ליצור, תמשיכו להאמין שהמילים שלכם יכולות לשנות, שהאמנות שלכם יכולה לשנות. כי רק באמצעות האמונה הזו, בזכות העמידה הבלתי מתפשרת מאחורי היצירה שלכם, התיאטרון הישראלי יוכל להמשיך ולהיות, גם תחת איומה של חרב כזו או אחרת.

העונות משתנות ושחר אדום מפציע

על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"

מאת: אירית ראב

לפני אחת ההצגות, בזמן שהקהל חיכה בחוץ בתפר שבין השמש הקופחת לבין מסדרון הצל הצר, אישה אחת אמרה לחברתה "את רואה את הבחור בבגדים השחורים? זה המנהל האמנותי של הפסטיבל". והמנהל הסתכל לעברן, כאילו ציפה שיפתחו עמו בשיחה, כאילו הוא עדיין לא סגור איך להתנהל עם התואר הזה. זוהי שנתו הראשונה של גיל אלון כמנהל אמנותי של פסטיבל עכו, וניכר כי הוא יודע להסתדר בכישרון רב עם המשימה שהוטלה עליו.

פסטיבל עכו ה-34, שלאחרונה סגר את שעריו בתרועת ניצחון,  הציע לצופים מבחר רב-גוני של הצגות נהדרות, המתאימות בהחלט למטרת הפסטיבל לחגוג את התיאטרון האחר, יהיה אשר יהיה. חלק מן ההצגות היו שובות לב ואיכותיות, אחרות – לא. אבל אין ספק, כי רצונו של אלון לחגוג את מעצמת התיאטרון הישראלית בהחלט הוגשם.

מבין ההצגות שראיתי,  שתיים השפיעו עליי יותר מאחרות, האחת לטובה, השנייה, ובכן, לא ממש. באופן מקרי, או שלא, הטובה היתה הראשונה שראיתי, בעוד האחרת העיבה במקצת על חווית הפסטיבל שלי. ברשותכם, אתחיל בראשונה.

ההצגה "סתיו", מאת ובבימויו של  אמיר דוליצקי, מציגה את סיפורו של בחור צעיר, שבעונת הסתיו פוגש בחורה בתחנת האוטובוס, ומאז אינו מפסיק לחשוב עליה. אלא שלבחורה יש ארוס, פקיד במס הכנסה, בחור שאוהב מספרים ומפחד מהנעלם. משלוש נקודות מבט שונות, של שלושת מרכיבי המשוואה הזו, הקהל זוכה לגלות את רחשי הלב המוכרים כל כך.

סתיו. צילום: יוהן שגב

זוהי הצגה אינטימית על אינטימיות, יחסים והגשמה. ללא פעלולים או אמצעים בימתיים גרנדיוזיים, דוליצקי, המגלם את האהוב הצעיר, מצליח ליצור הצגה מוצלחת למדי. השחקנים רועי איילון וחדווה בוטרה ודוליצקי עצמו, מעניקים מגע איכותי, מהודק ומכמיר לדמויות אותן הם מגלמים.

ניכר כי דוליצקי, האיש והקוויקי, אינו ממהר יותר, הוא לוקח את הזמן ומעניק לאלמנטים התיאטרליים הבסיסיים ביותר – הטקסט, הבימוי, המשחק – את המקום המגיע להם. ייאמר לזכותו כי הוא אינו מוותר לקהל ומבקש לאתגר אותו. דבר המתבטא בין היתר בסצינה המסיימת את ההצגה בה הדמויות/שחקנים עומדים לפני הקהל כשברקע שיר אהבה.  עצם כך שהקהל מביט עין בעין בשחקנים,  עצם כך שלכמה רגעים הקהל הופך להיות מושא ההסתכלות, מעניק איכות אחרת להצגה כולה, ובהחלט מאדיר אותה.

מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", אינה מצליחה להמריא מרמת הטקסט, וגם זה בקושי. ההצגה, מאת אינה איזנברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מבקשת להפנות את הזרקור אל דור הפייסבוק. מספר צעירים וצעירות, חברי ילדות, מנסים לנווט את דרכם בין פוליטיקה, יחסים, אהבה וצבא, כשברקע שחר אדום עומד להפציע. ניפוץ הבועה המובטח בתוכניה, אותו חלום ושברו, לא מצליח להתגשם כאן, כי אין ממש בועה מלכתחילה. אמנם, חמשת הדמויות נעות האחת אל השנייה, משפיעות האחת על השנייה, כשאחת בוגדת בשני, השלישי עדיין מאוהב ברביעית, והחמישי בסך הכול מבקש למגר את הבורות הדמגוגית של עם ישראל.

צילום: יוהן שגב

אין ספק כי מדובר בטקסט איכותי וייחודי, שבאמצעות אלמנטים כל כך מוכרים מעולם הפייסבוק, כגון פוסטים, לייקים, צ'טים ועוד, מצליח לבנות עולם ומלואו. אבל המשחק, הבימוי, אפילו התפאורה המינימאלית, לא מצליחים למנף את העולם הזה אלא רק לבלבל ולפזר אותו לכל עבר. לדוגמא, מדוע לעשות מסך של כבלי מיקרופונים ברקע, דבר יפה בפני עצמו, אם אין לזה צורך של ממש בהצגה? לשם מה, מלבד הצורך הפונקציונאלי של זה, לשים במרכז הבמה שורה של ארגזים לאחסון כלים מוסיקליים?

לפרקים, גם הטקסט לא מצליח להציל אותה, ומשאיל מילים ממקורות אחרים. חלק ניכר מן הסצינות היפות בהצגה מבוססות על מילים של אמנים אחרים, כגון שיר של "הג'ירפות" או סצינת הסיף המשובחת בין איניגו מונטוייה לבין הרוזן בעל שש האצבעות. עצם העובדה שהקהל מתחיל לדמיין את הנעשה בסצינה הנשמעת ברקע ולא להתרכז ברגע המכמיר שעל הבמה, היא בעייתית בפני עצמה. לו הצגה זו היתה חוזרת לחדר החזרות, היא היתה זוכה להתמצק יותר, לקבל אספקטים תיאטרליים המתאימים לה ומעצימים אותה, לא כאלו שרק "מגניבים". ואז, היתה חוזרת לבמות טובה הרבה יותר, או מאידך, הופכת להיות חלק מעולם הפרוזה. לו היתה ההצגה "ספר הפנים שלי" נכתבת כספר, מעין הפוך על הפוך,  היה ניכר פה קול ייחודי ואיכותי באמת, מעין משחק של הדמיון והאמיתי, כזה שטרם נשמע בספרות הישראלית. גם ככה ההצגה נשענה רבות על דמיון הקהל, שהתבקש להשלים בין כותלי מוחו את הדרמה על הבמה.

"סתיו"

מאת ובבימוי: אמיר דוליצקי

משחק: רועי איילון, חדווה בוטרה ואמיר דוליצקי

עיצוב תפאורה: טובה ברמן

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אורי בנקהלטר

ייעוץ בתנועה: בסמת נוסן

מפיקה: נועה סומר כהן

"ספר הפנים שלי"

מאת: אינה איזנברג

בימוי: נוהר לזרוביץ

משחק: גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר

תנועה וייעוץ אמנותי: עמית לוי

עיצוב תפאורה ותלבושות: רז לשם

מוסיקה: רועי שפיגלר

הפקה: ישי מור, צבי ואילה כנפי, יענקלה ועופרה לזרוביץ

עוזרת במאית ומפיקה בפועל: אופל לוי