הפרעה בלי הפסקה

על ההצגה "Under Construction"

מאת: אביבה רוזן

אין, אין על פרינג' בועט, חי, שאין בו רגע דל, כמו שיש בהצגה "Under Construction". שלושה גברים שחיים כביכול חיים קטנים, בדירה מוזנחת ומתפרקת, משחקים את משחק החיים היומיומי והשגרתי בצורה הכי לא שגרתית שניתן להעלות על הדעת. לכל אחד מהם אישיות מובחנת משלו, רצונות משלו ואהבות משלו. למשל, האחד אוהב מוזיקה ומשתמש במאוורר כפטיפון בצורה משעשעת ביותר, בעוד השני חובב תיקונים ומפרק את כל הבית. לעיתים, הבדלי המזג והאופי ביניהם מביאים אותם, כמו בחיים, להתנגשויות. בחיים, כמו בחיים.

הסיטואציות היומיומיות מתורגמות לפעולות מוטרפות וקומיות לעילא. שלושה גברים מתעוררים בזה אחר זה ומשתינים לתוך דלי ואחר כך משתמשים בו לצחצוח שיניים. אנחנו מוטרדים, משועשעים ומתגלגלים מצחוק. שלושת הגברים משחקים לנו סצינות של שיחות בטלפון הסלולרי בצורה שמקצינה ומגחכת את הפעילות השגרתית הזאת שלנו, כך שאנו מבינים את גודל האבסורד באנשים שנמצאים יחד אבל כל אחד מהם חי בנפרד בחלל וזמן משלו. בסצינה אחרת, הם משתמשים בווייז שמביא אותם שמאלה, שמאלה ושמאלה שוב ושוב ושוב עד שהם יוצאים מדעתם. גילוי נאות, גם לי זה קורה לפעמים.

אנדרקונסטרקשן - אלפרדו מילן

Under Constrution | צילום: אלפרדו מילן

הם מתמודדים עם פורענויות רבות כיתושים, כשהפורענות הגדולה ביותר שמפעילה אותם היא קומקום שלא עובד ומביא אותם לידי רתיחה. בסופו של דבר, מתבררת האמת המרה – צריך לחבר את הקומקום לשקע, אך אבוי, השקע לא נמצא. הם מפרקים את כל הדירה בחיפוש אחרי השקע הנעלם. בסופו של דבר, הם שותים תה בדירה המפורקת ומאוד שבעי רצון מהחיים ומעצמם. האם זאת אלגוריה על כך שבחיים שאנחנו הורסים כל חלקה טובה כדי להשיג מטרות טיפשיות? ייתכן, וייתכן גם שלא. בכל מקרה, ההצגה בועטת בדרך המצחיקה ביותר. יש בה אמירות נוקבות לגבי החיים המודרניים הכאוטיים, הרבה יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לראות בחיי היומיום שלנו, לגבי היופי והכיעור שבחיים, ובעיקר לגבי החיים הקטנים שלנו, חיי היומיום שלנו, אירועים שכל אחד מאתנו מתמודד עמם, והם למעשה כלל לא זניחים. הם מטרידים ומעצבנים ופוגמים באיכות חיינו גם אם לא מדובר בהם רבות ונכבדות. חברי קבוצת Davai שמים את כל אלו במרכז ומכריחים אותנו להסתכל עליהם. באמצעות זכוכית המגדלת הענקית שהם מציבים בפנינו, זבוב קטנטן נראה לפתע כמו פיל שניצב באמצע חדר מלא בדברי זכוכית. הם עושים זאת בצורה מצחיקה ומטורללת כל כך, שאנחנו מסכימים לשתף איתם פעולה ולהסתכל על הדברים מנקודת המבט שלהם. אותה נקודת מבט שנראית מופרעת ומטורפת ואז, לאחר שאנחנו צוחקים בכל פה ומכל הלב, אנחנו מבינים את ההיגיון הישר שבנקודת המבט שלהם ומסוגלים להזדהות איתם לחלוטין.

"Under construction" מהווה פרינג' במיטבו – בועט, חדשני, חוויה מסעירה לכל החושים, המתובלת במנה גדושה של פעלולים טכניים ופיזיים המבוצעים לעילא על ידי השחקנים.

Under Construction

כתיבה, בימוי וביצוע: קבוצת Davai (ויטלי אזרין, לושה גבריאלוב ופיודור מקרוב).

עיצוב: לושה גבריאלוב

מוזיקה: דניאל סינאיסקי

מועדים נוספים: 23-25/8/18 21:00

בית Davai – רח' 3361, מס' 22, שכונת פלורנטין, תל אביב.

עשר המכות של הפרינג' הישראלי

מאת: מערכת מרתה יודעת

לפני שפסח עומד להיעלם כלא היה, החלטנו במרתה לעשות שירות לציבור, וליוצרות/יוצרי הפרינג' בפרט, לצאת לשטח ולבדוק מהן עשר המכות של הפרינג' הישראלי? התוצאה – תשע מכות מהותיות במיוחד ומכה עשירית שהיא למעשה ברכה בתחפושת. כמו כן, בניגוד לאי-אילו גופי תקשורת המציגים את הדופי ותו לא, אנחנו מציעות גם פתרונות פוטנציאליים למכות. תאמצו אותם או לא, ובכן, זה כבר תלוי בכם.

צלצול טלפון באמצע ההצגה או מה לא ברור ב-לכבות את הסלולרי?

אין כמעט הפקה וקאסט שלא מכירים את המכה הזו – ההצגה מתחילה, תאורת הפרי-סט מפנה את מקומה לסצינות הראשונות, האינטראקציה הבדיונית נכנסת לשיאה ו… נשמע צלצול טלפון מכיוון הקהל. לעיתים רחוקות, אך מעצבנות ביותר, הצופה אשכרה עונה לשיחה ולוחש בחוזקה, כך שבכל רחבי האולם (ומאחורי הקלעים) שומעים כל מילה, שהוא בהצגה ולא יכול לדבר… לעיתים נדירות, אך מורטות עצבים, הצופה מפתח שיחה עם זה שנמצא בצד השני של הקו, כאילו ההצגה אינה אלא סרט בטלוויזיה, ועל השחקנים להשהות את ההצגה עד שהשיחה תסתיים. במרבית ההצגות, הקהל מתבקש לנתק את הטלפון לפני תחילת ההצגה, בין אם בהודעה מוקלטת או כזו הנאמרת על ידי נציג ההפקה. בחלק מההצגות, הדמויות שעל הבמה מבקשות את זה מהקהל, כחלק אינטגרלי מההצגה. רוב הצופים נוהגים לשים את הטלפון על שקט, מעטים מכבים לגמרי, אבל כלל הצופים מודעים להפרעה שהצלצול עלול לגרום. ואף על פי כן, נגון יתנגן הרינגטון.

הפיתרון: לחכות ולוודא שכלל הצופים מכבים/משקיטים את המכשיר הסלולרי, גם אם הדבר אורך מספר דקות טובות. אם צלצול סורר נשמע במהלך ההצגה, כדאי להשהות את ההצגה ולהביט באופן מצמית לכיוון הקהל. סביר להניח שהסצינה הבלתי מבוימת שתיווצר בין הבמה לבין הצופה ש"שכח" לכבות טלפונו תגרום לו להשתיק את הטלפון במהרה, תוך רצון לקבור עצמו בין כיסאות הצופים, וליתר הקהל – לוודא שהטלפון נמצא על מצב שקט, כדי שזה לא יקרה גם להם… ובכן, נותר רק לקוות.

מושבים בלתי אפשריים לקהל או איך לא לשבור את הגב/רגליים במהלך ההצגה

בשל התקציב המועט שיש לתיאטראות הפרינג' השונים, אחד האלמנטים המהותיים שנופלים בין הכיסאות, הוא הכיסאות עליהם יושבים הצופים. ניתן לחלק את סוגי הכיסאות לשתי קטגוריות עיקריות – מושבים ניידים ומושבים נייחים. הקטגוריה הראשונה מתבססת בעיקר על כיסאות כתר – הצורות והצבעים הם מגוונים, שחור, לבן, עם ידיות או בלי, משענת רחבה או צרה.. מקורות יודעי דבר אומרים שכשבנו את האולם הקטן בצוותא, כיסאות הפלסטיק המוכרים כבר היו בפנים.

כיסאותכתר

הכתר שבפרינג'

תכל'ס, יש יתרונות רבים לכיסאות האלה – הם קלים לתפעול, שינוע וסחיבה, ובעיקר זולים מאוד, יחסית לכיסאות הבד המרופדים של התיאטראות הרפרטואריים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, קשה עד בלתי אפשרי לשבת עליהם לאורך זמן. אחרי 45 דקות, שעה ורבע גג, התחת מתחיל להירדם, הרגליים מבקשות מנוס והגב נתפס. מנגד, המושבים הנייחים מושתתים על ספסלי בד או עץ, אלמנט מאתגר בפני עצמו, שכן המקום לרגליים הוא קטן והמשענת לגב, אם ישנה כזו, אינה ידידותית למשתמש. התוצאה – אחרי שעה/שעה וחצי בהן הגב מבקש למצוא מזור והרגליים נחמה – הצופים נוטים לאבד עניין בנעשה על הבמה משוועים לצאת החוצה ולחלץ עצמות.

לצד זאת, חייבות לציין את התיאטראות בהם המושבים לקהל הם לא רק לא נוחים, אלא גם מסוכנים. ישנם תיאטראות, לא נציין שמם, שבחלק מן האולמות שלהם המושבים בנויים בזווית גבוהה מדי ושגויה למדי, שאולי מאפשרת לדחוס מקומות נוספים במתחם הקהל, אך עלולה לגרום לערעור שיווי המשקל של הצופים ולהגברת תחושת פחד הגבהים אצל אלו הסובלים מכך. בחלק הארי מבין מקרים אלו, המדרגות למושבי הקהל אינן מקובעות לקרקע, דבר שמגביר את תחושת חוסר האונים של הקהל במסע אל למקומותיהם.

עכשיו, נכון, לכאורה הפרינג' מיועד לצעירים, או לצעירים בנפשם, שמשתוקקים לתיאטרון בלתי קונבנציונאלי שמותח את גבולות האמנות, ועל כן יכולים לדלג מעל פודיומים מתנדנדים ולקפוץ אל מקומם בהינף רגל. אבל למעשה, זה בולשיט. חלק ניכר מבין הבאים למחוזות הפרינג' הנם קשישים שכמהים לראות תיאטרון אחר ובלתי רגיל, ולכן, יש לאפשר להם לעלות אל מושבי הצופים, לשבת ולרדת מהם בבטחה. זאת, אם נשים בצד את העובדה שחלק ניכר מבין תיאטראות הפרינג' בארץ אינם נגישים לבעלי מוגבלויות פיזיות, אבל זה לכתבה אחרת.

הפיתרון: מתיחת הגבולות התיאטרלית שבפרינג' אינה אומרת שצריך לאמלל את הקהל, ולעיתים אף לסכן אותו, בשם האמנות. אם מושבי הקהל הנם חלק אינטגרלי מהקונספט התיאטרלי, אז תעשו את זה עד הסוף – הושיבו את הקהל על כיסאות תלמידים בכיתה, מזרוני ספורט בפואייה הבית ספרי או שקי חול לאור הלבנה. אם לא, אנא, תנו לקהל כיסאות נוחים! חלק מהתיאטראות (כמו תיאטרון יפו ו-"הסימטה") כבר השכילו להחליף לכיסאות טובים יותר (באופן יחסי) עם ריפוד מתחת לתחת. אם אין באפשרות התיאטרון להחליף את הכיסאות, כדאי לשים כריות נוחות (5-10 ש"ח ליחידה בחנויות מקס סטוק והכל בדולר) על גבי המושבים. בנוגע לספסלי בד או עץ המהווים חלק בלתי נפרד ממתחם הקהל, ובכן, השליכום לבור, הקצו חלק מהתקציב השנתי לבניית מושבים מודרניים יותר ותבנו מחדש.

רק שתי "קרנות" תמיכה לתיאטרון או קאט דה בולשיט!

בארץ, יש רק שני גופים שתומכים בתיאטרון פרינג' – קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. נכון, חלק מועט מההצגות מקבלות תמיכה ממשלתית, כמה שזו לא תהיה, אבל עדיין, בגדול, יש שני גופים עיקריים. בשלהי 2017, משרד התרבות הפסיק לתמוך בקרן רבינוביץ', ובכך גרם  למרחב הנשימה האמנותי להצטמצם עוד יותר. אם עד כה הקרן סייעה לאמנים מכל הארץ, כעת היא יכולה לסייע לאמנים מתל אביב בלבד. מאחר שיש כל כך הרבה הצגות פרינג' (דבר מכובד לכשעצמו), כולן מנסות לקבל תמיכה כספית משני הגופים הללו, דבר שגורם למעטות להיבחר ולהיתמך, משיקולים כאלו ואחרים, ואחרות להיוותר בחוץ. חלק מההצגות מנסות את מזלן בפעם הבאה, הרוב נתמכות על ידי כספים פרטיים של היוצרים. עכשיו, תחשבו על זה שנייה, יוצר/ת שרוצים לעשות תיאטרון ונלחמים על האמנות, לא רק שאינם מרוויחים כסף ממנה, אלא אף משקיעים מכספם האישי, השקעה שבמקרים רבים אינה חוזרת אליהם. אם נבחן את המצב באירופה או בארצות הברית, נגלה מצב אחר לגמרי. נכון, גם בארצות הברית ניכרת סתימת פיות תרבותית-פוליטית, אבל עדיין יש שם עשרות גופים התומכים בהצגות עצמאיות ומעצימים אותן.

הפיתרון:  לכתוב שעל הממשלה להקים גופים ייעודיים המסייעים לתיאטרון פרינג' ולהגדיל את תקציב התרבות זה נאיבי מדי, לצערנו, במדינה שלנו. במקום זאת, מעצם היותן עצמאיות, על ההצגות עצמן למצוא דרכים וכלים להעצמה כלכלית שאינה תלויה בגופים ממשלתיים או עירוניים. נכון, זה קשה עד בלתי אפשרי בפני עצמו, אבל בפרינג' כמו בפרינג' – אין דבר כזה שאין דבר כזה ואנחנו יכולים ליצור יש מאין. ישנן קבוצות פרינג' שכבר עושות את זה, ראו קבוצת בובצ'קה, ראו ציפורלה. זה לא פותר את הגופים מאחריות, חלילה, אלא גורם לנו לשרוד בכוחות עצמנו.

תפאורה פגומה או קוליסות שנופלות באמצע ההצגה

בהתאם למכה הקודמת, הפרינג' הוא תיאטרון עצמאי במלוא מובן המילה. לכן, במרבית ההצגות התפאורה לא נעשית במיוחד להצגה, אלא עוברת מדור לדור, בייחוד כשמדובר בתיאטרון המארח הצגות אחרות, הנעזרות בתפאורת הבית. Necessity is the mother of invention ואלמנט תפאורה לעולם לא נועד למטרה אחת בלבד. פודיום הוא מיטה, במה, מכשיר עינויים, מדרגות לגן עדן… כל המרבה, הרי זה משובח, אבל חיי התפאורה מתקצרים והיא עלולה לקרוס בחלק דרמטי במיוחד בהצגה. למרות שזה יוצר מתח על הבמה, ובפני הצופים, זה עלול לגרום לשערות לבנות על ראש היוצרות/ים לפני ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: להקדיש חלק קטן מתקציב התיאטרון המארח לתחזוקת התפאורה הקיימת. אם אתם הצגה עצמאית שמתארחת בבתי פרינג' שונים, כדאי  לבחון את הקילומטראז' של התפאורה/אביזר שהמקום מציע ולפעול בהתאם.

מתחם הקהל בגובה אחיד או בחייאת, תזוז, אתה מסתיר לי

אחת המכות הקשות בתיאטרון, ובפרינג' בפרט, היא שכיסאות הקהל ממוקמים על רצפה/משטח בגובה אחיד. בשל כך, יושבי השורה הראשונה רואים את ההצגה כראוי, אך מסתירים לאלו שיושבים בשורה מאחוריהם, ואלו, מסתירים ליושבים בשורה שמאחוריהם, וחוזר חלילה. במרבית המקרים, הצופה הממוצע מנסה לראות את המוצג על הבמה מבעד לרווח הצר הנוצר בין ראשיהם של היושבים לפניו, ולרוב, משנה את תנוחת ראשו בהתאם לתנוחת הראשים שלפניו. מחול הראשים הזה יכול להיות משעשע מאוד למי שצופה מהצד, אבל יכול לשגע את הצופה המנסה להיכנס אל עומק העולם הבדיוני, בייחוד אם מדובר על מבקרת תיאטרון כמו מרתה שלנו…

הפיתרון: ליצור משטח מדורג לקהל, (לא רק בחלקים מסוימים, אלא בכל המתחם המיועד לצופים) על ידי קוליסות או פודיומים. עם זאת, הקפידו לקבע את האלמנטים הללו בכדי למנוע תאונות מיותרות…

אינפלציית שחקנים או יש יותר מדי בתי ספר למשחק!

אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה… כיום, יש יותר מעשרים בתי ספר למשחק בתל אביב בלבד, גדולים וקטנים, נישתיים או כלליים. זאת, אם לא נכניס למשוואה את בתי הספר בירושלים, באר שבע, בחיפה וברחבי הצפון.  השפע האמנותי הזה גורם לכך שבכל שנה מתווספים לתעשייה יותר ממאתיים שחקנים חדשים עם אותו חלום בלב. אם סך ההפקות בתיאטרון ובקולנוע היה גדל בהתאם, ניחא, אבל בגלל היעדר תקציבים, יש מעט הפקות, ומאות שחקנים נלחמים על תפקידים מעטים. נוהגים לומר שלאחר חמש שנים, שחקן/שחקנית נפלטים מהתחום ועוברים להתמקצע בתחומים אחרים. זה כבר לא נכון. היום, יוצרי תיאטרון, ושחקנים בפרט, עוזבים את התחום הרבה לפני כן. אותו חלום ישן נושן מתנפץ על רצפת חדר העריכה של החיים לאינספור רסיסים.

הפיתרון: להקטין את מספר בתי הספר למשחק. תוכלו להגיד שהסיבה לכך ששחקנים ויוצרים עוזבים את התחום אינה טמונה בבתי ספר רבים מדי, אלא בהיעדר תקצוב ותמיכה. זה נכון לחלוטין, אבל עדיין, אם היו פה בתי ספר מעטים יותר, מבלי שבכל שנה ייפתח בית ספר חדש (מעולה ואיכותי ככל שיהיה), לשחקנים היה יותר סיכוי לשרוד בתחום.

נקים בהצגות תיאטרון או מדונה מעולם לא גרה פה

מדונה

מדונה עזבה את הבניין…

בשנים האחרונות, הולכת ומתעצמת תופעה מזעזעת של נקים על הבמה. נקים הם מיקרופונים קטנים המודבקים לפנים עם פלסטר בצבע גוף, לרוב בלחי, אבל לפעמים גם במצח או בקו השיער. אלא אם מדובר במחזמר באולם תיאטרון אדיר ורב מקומות, אין סיבה ששחקן או שחקנית ייעזרו בנקים על הבמה בתיאטרון בכלל, ובפרינג' בפרט. מעבר לכך שהנק עלול לגרום לאינספור תקלות טכניות ואנושיות (כמו שחקן ששוכח שהנק עדיין עובד, ופולט מיני אמירות מאחורי הקלעים, שעדיף שהצופים לא יישמעו) הוא הופך לכדי קב מיותר לשחקנ/ית, וגורם להם להישמע באופן מקסימאלי ולשחק באופן מינימאלי.

הפיתרון: שחקנים, התאמנו על הפרויקציה שלכם. לא בכדי, לימדו אתכם את הכלי הזה בבית הספר למשחק, נצלו אותו, האדירו אותו וגרמו לצופה בשורה האחרונה להבין כל מילה היוצאת מפיכם.

 

העיצוב הרג את כוכב התוכן או למה לנו פוסט-מודרניזם עכשיו?

לאחרונה, במחוזות הפרינג' ישנה נטייה לתעדף את העיצוב המהמם על חשבון הדרמה על הבמה. בדומה לאירופה, גם בארצנו הקטנטונת יוצרים רבים נוטים לשעתק תופעות אמנותיות ולחזור עליהן שוב ושוב ושוב (ושוב), עד שאבד עליהן הכלח. כך, לדוגמה, אם הצגה אחת או שתיים נעזרו בוידאו ארט כי זה העצים את הדרמה, פתאום הצגות רבות מספור החלו להיעזר באלמנט תיאטרלי זה, לעיתים רבות ללא פשר אמיתי. אם הצגה מסוימת נעזרה בציורי גיר על הבמה בכדי להמחיש את החלל הבדיוני על רבדיו השונים, או אז בכל הצגה שנייה החלל הבדיוני מקבל ייצוג עם גירים בלבד, בהתאם לצו האופנה.

אם יש לזה צידוק אמנותי וזה משרת את היצירה ואת התכנים אותם אתם רוצים להביע על הבמה – לכו על זה. אין דבר נפלא יותר מהצגה המשלבת בין האלמנט הוויזואלי לבין האלמנט התוכני ונעזרת בשניהם בכדי להאדיר את כוונת המשורר. אבל, אם העיצוב רומס את הדרמה – ובכן, זו בהחלט בעיה. הספינה הבימתית שוקעת וכל שנותר הוא בועה מרהיבה בכלל צבעי הקשת, המתפוצצת ברגע שהצופים יוצאים מן האולם, כשמעטים מהם, אם בכלל, זוכרים על מה ההצגה היתה מלכתחילה.

הפיתרון: אז נכון, החל מימיו של אריסטו, ישנן הצגות מעטות שהמציאו את הגלגל, ורבות נשענו על הקודמות בתור. עם זאת, נסו לבחון את היצירה שלכם בעיניים אובייקטיביות, מנקודת מבטו של צופה רנדומלי אחד, ולבדוק האם העיצוב נפלא ומרהיב ומושלם ותו לא, או שמא הוא משרת את היצירה, מאדיר אותה ומאפשר לתכנים התיאטרליים להיות בקדמת הבמה?

מאחרים, צאו בחוץ!

אין דבר מעצבן יותר מאנשים שמאחרים, על אחת כמה וכמה כשמאחרים לתיאטרון. ברפרטוארי יש מדיניות שהמאחרים אינם מורשים להיכנס לאולם לאחר שההצגה התחילה אלא מועברים לשבת ביציע, ואין זה משנה אילו כרטיסים יש ברשותם. מאחר שאין יציע באולמות פרינג', ובגלל שההצגות צמאות לקהל, לרוב לא מגרשים הביתה צופים מאחרים, אלא מוצאים דרכים יצירתיות להכניס אותם לתוך האולם, גם כאשר הכניסה היא מכיוון הבמה. זה מפריע לכל מי שקשור להצגה – הקהל, על הבמה ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: צופים, תגיעו בזמן או שתישארו בחוץ.

ברכת בכורות

מכירים את זה שאתם יוצרים הצגה, משקיעים בה את הנשמה (ואת הכסף), עושים חזרות על גבי חזרות, יודעים את הטקסט בעל פה גם אם אתם לא על הבמה, חולמים על זה בלילה, ואז בסוף מגיעה הבכורה. והגרגר האחרון בשעון החול מצטרף לחבריו שלמטה, וכל מה שלא הספקתם לעשות ולהכין כבר לא משנה. הקהל מתיישב, האורות נדלקים על הבמה והשחקנים מתחילים ואתם עומדים (כי אתם לא יכולים לשבת בשקט) ליד הסאונדמן או התאורנית, ואתם קולטים פתאום שהיצירה הזו שעבדתם עליה כל כך הרבה אשכרה מתממשת, המילים קמות לתחייה ולדמויות יש כבר חיים משלהן. וזהו, הצגה נולדה. האדרנלין מציף את הגוף והחרדה את הנפש, אבל לצד כל זה, היצירה שלך על הבמה. אין הרגשה יותר טובה מזו.

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

משהו רקוב בממלכת הפרינג'?

תיאטרון הפרינג' בישראל – תמונת מצב

מאת: חוה ירום

יכול להיות שאני טועה, אבל לאחרונה נראה שישנה רקיבות הולכת ומתפשטת בממלכת הפרינג'. לא מבחינת העוסקים במלאכה, לא מבחינת הקהל המגיע לצפות, אלא דווקא מגורמים חיצוניים, עליוניים לטענתם, המבקשים לרסק או להקשות ככל הניתן על אלו המעזים לעסוק באמנות התיאטרון לשם האמנות, ואינם מעוניינים למסחר את עצמם בזול.

יכול להיות שאני טועה, אבל מאז פסטיבל "חשיפה בינלאומית", בו המנהלת האמנותית העזה להראות קצת יותר פרינג' מהמקובל, ונציגי הרפרטואריים זעקו בקול ואיימו במעשי נאצה, החלו אי-אילו קשיים להיערם על הפרינג' ויוצריו. מכאן, תקלה ביורוקרטית חסרת פשר שאיימה על קיומו של תיאטרון מלנקי, ומשם, שלל תקנות חדשות ממשרדי הממשלה המקשים על גופי ואמני תיאטרון פרינג' להמשיך וליצור.

יכול להיות שאני טועה, אבל במדינה קטנה כמו שלנו, יש היצע לא מבוטל של הצגות תיאטרון טובות, חלק ניכר מזה תודות לפרינג'. אם תבחנו את לוחות ההצגות, אפילו רק השבוע, תוכלו לגלות מגוון מכובד של הצגות טובות, שיכולות להתאים לכל אחד ואחת, במחירים שווים לכל נפש. 200 ₪ לכרטיס? אמן פרינג' לעולם לא יעז לחלום לתמחר כרטיס בצורה כזו.

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל בסדר, בעצם הכל נופת צופים במדינה הקטנה שלנו, ואין בכלל, ללא שום צל של ספק, ניצולי שואה רעבים ללחם, דיירים שנזרקים החוצה מביתם, פקידי בנק שצוחקים לידם המונפת לעזרה של הלקוחות הנמצאים הרחק מתחת לקו המינוס, בעלי דירות המסרבים לקבל אל ביתם דיירים פוטנציאליים רק בשל מוצאם, הומלסים רעבים ללחם, נהגי אוטובוסים שאינם עוצרים בתחנה או כאלו שתוקעים ברקס עצבני בכל רמזור ואינם מתחשבים בנוסעים שבפנים…

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל ממש ממש בסדר. כלום לא רקוב בממלכת דנמרק, והדוד לא שפך רעל אל אוזנו של אחיו בזמן שישן. נגיד וכן. אומרים שאם מאמינים במשהו מספיק חזק, וחוזרים על זה כל יום, המוח מעבד את יכולותיו, את הזרמים החשמליים, והופך את המנטרה הזו למציאות.

אז איך המציאות הפרינג'אית שלנו יכולה להיות יותר טובה? פשוט אם ניקח את העניינים בידיים, ולא נחכה שאיזה גורם כזה או אחר יקשה על האמנות שלנו, שלהמשיך ולקיימה זה מאתגר גם ככה. אם נפסיק לחכות, ונעשה בעצמנו את מה שגורמים אחרים ממאנים לעשות, התיאטרון של היום יהיה יותר טוב. פשוט כך. כבר עכשיו, יש בתעשייה מגוון גורמים נהדרים המבקשים לעשות את מה שאחרים פוחדים, לעזור לאחיהם לפרינג', לגרום לעניינים לנוע.

יש שמועה בפייסבוק שעוד מעט עומד לעלות אתר בו הצגות פרינג' יוכלו להציג את מרכולתם להיכלי תרבות ואולמות שונים ברחבי הארץ, דבר שיעזור מאוד לשווק את ההצגות הללו. תשאלו את אבי גולומב, אם אתם רוצים לדעת עוד. עוד דוגמא? אתר שתי דקות מציע שירותי תוכן שונים ליוצרי תיאטרון, בין היתר גם הגשת הצגות לפסטיבלים ותיאטראות בחו"ל, מבלי להעיר את זעמם של אי-אילו אריות וצבועים. אפילו מגזין "מרתה יודעת", בו אתם כעת קוראים את המלים הללו, לקח את העניינים בידיו הווירטואליות וכותב מדי גיליון על התחום הזה, שמבקרי טלוויזיה חושבים שהנו חסר פשר.

ומה אתם יכולים לעשות? פשוט תמשיכו ליצור, תמשיכו להאמין שהמילים שלכם יכולות לשנות, שהאמנות שלכם יכולה לשנות. כי רק באמצעות האמונה הזו, בזכות העמידה הבלתי מתפשרת מאחורי היצירה שלכם, התיאטרון הישראלי יוכל להמשיך ולהיות, גם תחת איומה של חרב כזו או אחרת.

העונות משתנות ושחר אדום מפציע

על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"

מאת: אירית ראב

לפני אחת ההצגות, בזמן שהקהל חיכה בחוץ בתפר שבין השמש הקופחת לבין מסדרון הצל הצר, אישה אחת אמרה לחברתה "את רואה את הבחור בבגדים השחורים? זה המנהל האמנותי של הפסטיבל". והמנהל הסתכל לעברן, כאילו ציפה שיפתחו עמו בשיחה, כאילו הוא עדיין לא סגור איך להתנהל עם התואר הזה. זוהי שנתו הראשונה של גיל אלון כמנהל אמנותי של פסטיבל עכו, וניכר כי הוא יודע להסתדר בכישרון רב עם המשימה שהוטלה עליו.

פסטיבל עכו ה-34, שלאחרונה סגר את שעריו בתרועת ניצחון,  הציע לצופים מבחר רב-גוני של הצגות נהדרות, המתאימות בהחלט למטרת הפסטיבל לחגוג את התיאטרון האחר, יהיה אשר יהיה. חלק מן ההצגות היו שובות לב ואיכותיות, אחרות – לא. אבל אין ספק, כי רצונו של אלון לחגוג את מעצמת התיאטרון הישראלית בהחלט הוגשם.

מבין ההצגות שראיתי,  שתיים השפיעו עליי יותר מאחרות, האחת לטובה, השנייה, ובכן, לא ממש. באופן מקרי, או שלא, הטובה היתה הראשונה שראיתי, בעוד האחרת העיבה במקצת על חווית הפסטיבל שלי. ברשותכם, אתחיל בראשונה.

ההצגה "סתיו", מאת ובבימויו של  אמיר דוליצקי, מציגה את סיפורו של בחור צעיר, שבעונת הסתיו פוגש בחורה בתחנת האוטובוס, ומאז אינו מפסיק לחשוב עליה. אלא שלבחורה יש ארוס, פקיד במס הכנסה, בחור שאוהב מספרים ומפחד מהנעלם. משלוש נקודות מבט שונות, של שלושת מרכיבי המשוואה הזו, הקהל זוכה לגלות את רחשי הלב המוכרים כל כך.

סתיו. צילום: יוהן שגב

זוהי הצגה אינטימית על אינטימיות, יחסים והגשמה. ללא פעלולים או אמצעים בימתיים גרנדיוזיים, דוליצקי, המגלם את האהוב הצעיר, מצליח ליצור הצגה מוצלחת למדי. השחקנים רועי איילון וחדווה בוטרה ודוליצקי עצמו, מעניקים מגע איכותי, מהודק ומכמיר לדמויות אותן הם מגלמים.

ניכר כי דוליצקי, האיש והקוויקי, אינו ממהר יותר, הוא לוקח את הזמן ומעניק לאלמנטים התיאטרליים הבסיסיים ביותר – הטקסט, הבימוי, המשחק – את המקום המגיע להם. ייאמר לזכותו כי הוא אינו מוותר לקהל ומבקש לאתגר אותו. דבר המתבטא בין היתר בסצינה המסיימת את ההצגה בה הדמויות/שחקנים עומדים לפני הקהל כשברקע שיר אהבה.  עצם כך שהקהל מביט עין בעין בשחקנים,  עצם כך שלכמה רגעים הקהל הופך להיות מושא ההסתכלות, מעניק איכות אחרת להצגה כולה, ובהחלט מאדיר אותה.

מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", אינה מצליחה להמריא מרמת הטקסט, וגם זה בקושי. ההצגה, מאת אינה איזנברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מבקשת להפנות את הזרקור אל דור הפייסבוק. מספר צעירים וצעירות, חברי ילדות, מנסים לנווט את דרכם בין פוליטיקה, יחסים, אהבה וצבא, כשברקע שחר אדום עומד להפציע. ניפוץ הבועה המובטח בתוכניה, אותו חלום ושברו, לא מצליח להתגשם כאן, כי אין ממש בועה מלכתחילה. אמנם, חמשת הדמויות נעות האחת אל השנייה, משפיעות האחת על השנייה, כשאחת בוגדת בשני, השלישי עדיין מאוהב ברביעית, והחמישי בסך הכול מבקש למגר את הבורות הדמגוגית של עם ישראל.

צילום: יוהן שגב

אין ספק כי מדובר בטקסט איכותי וייחודי, שבאמצעות אלמנטים כל כך מוכרים מעולם הפייסבוק, כגון פוסטים, לייקים, צ'טים ועוד, מצליח לבנות עולם ומלואו. אבל המשחק, הבימוי, אפילו התפאורה המינימאלית, לא מצליחים למנף את העולם הזה אלא רק לבלבל ולפזר אותו לכל עבר. לדוגמא, מדוע לעשות מסך של כבלי מיקרופונים ברקע, דבר יפה בפני עצמו, אם אין לזה צורך של ממש בהצגה? לשם מה, מלבד הצורך הפונקציונאלי של זה, לשים במרכז הבמה שורה של ארגזים לאחסון כלים מוסיקליים?

לפרקים, גם הטקסט לא מצליח להציל אותה, ומשאיל מילים ממקורות אחרים. חלק ניכר מן הסצינות היפות בהצגה מבוססות על מילים של אמנים אחרים, כגון שיר של "הג'ירפות" או סצינת הסיף המשובחת בין איניגו מונטוייה לבין הרוזן בעל שש האצבעות. עצם העובדה שהקהל מתחיל לדמיין את הנעשה בסצינה הנשמעת ברקע ולא להתרכז ברגע המכמיר שעל הבמה, היא בעייתית בפני עצמה. לו הצגה זו היתה חוזרת לחדר החזרות, היא היתה זוכה להתמצק יותר, לקבל אספקטים תיאטרליים המתאימים לה ומעצימים אותה, לא כאלו שרק "מגניבים". ואז, היתה חוזרת לבמות טובה הרבה יותר, או מאידך, הופכת להיות חלק מעולם הפרוזה. לו היתה ההצגה "ספר הפנים שלי" נכתבת כספר, מעין הפוך על הפוך,  היה ניכר פה קול ייחודי ואיכותי באמת, מעין משחק של הדמיון והאמיתי, כזה שטרם נשמע בספרות הישראלית. גם ככה ההצגה נשענה רבות על דמיון הקהל, שהתבקש להשלים בין כותלי מוחו את הדרמה על הבמה.

"סתיו"

מאת ובבימוי: אמיר דוליצקי

משחק: רועי איילון, חדווה בוטרה ואמיר דוליצקי

עיצוב תפאורה: טובה ברמן

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אורי בנקהלטר

ייעוץ בתנועה: בסמת נוסן

מפיקה: נועה סומר כהן

"ספר הפנים שלי"

מאת: אינה איזנברג

בימוי: נוהר לזרוביץ

משחק: גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר

תנועה וייעוץ אמנותי: עמית לוי

עיצוב תפאורה ותלבושות: רז לשם

מוסיקה: רועי שפיגלר

הפקה: ישי מור, צבי ואילה כנפי, יענקלה ועופרה לזרוביץ

עוזרת במאית ומפיקה בפועל: אופל לוי

אדינבורו בהחלט מחכה לכם

חמש הצגות מעניינות מתוך 2000 – פסטיבל הפרינג' באדינבורו

פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו נחשב לפסטיבל התיאטרון, והפרינג' בפרט, הגדול ביותר בעולם. במהלך 24 ימים, אלפי הצגות מכל רחבי העולם מתארחים בתיאטראות שונים ברחבי העיר הסקוטית. הקהל הרב הפוקד את הרחובות העתיקים של אדינבורו, יכול למצוא מכל הבא  ליד, החל ממופעי סטנד-אפ קורעים, דרך הצגות ילדים פורצות גבולות ועד לדובדבן שבקצפת, והסיבה שלשמה התכנסנו, הצגות פרינג' משובחות, מוזרות, נהדרות ומוטרפות.

השנה, מרתה מצטרפת לחגיגה, ועומדת לסקר חלק מהצגות הפסטיבל. לקראת המאורע, ריכזנו לפניכם את חמשת ההצגות שמשכו את עינה של מרתה, מתוך אלפיים הצגות המופיעות בפסטיבל…

1. Nirbhaya  –  יצירתה החדשה והנועזת של Yael Farber (על אף השם המעלה ניחוח ישראלי, למעשה פרבר מגיעה מדרום אפריקה), מעלה שאלות חדשות ונוקבות על ההתעללות המינית שנשים הודיות עוברות מדי שנה. יצירה שנכתבה בעקבות מקרה האונס המזעזע באוטובוס ההודי, כאשר הקאסט כולו מורכב משחקניות הודיות, המספרות את סיפוריהן האמיתיים. ההצגה כבר הצליחה לצבור אי-אילו פרסים בפסטיבל.

2.  Fight Night – המכה האחרונה מבית היוצר הבלגי של Ontroerend Goed, בשיתוף עם פרויקט בורדר האוסטרלי, מאפשרת לקהל לבחור בכל הצגה את הפרפורמר המועדף עליו.  השחקנים,  הנותנים את המאבק של חייהם, נדרשים להוכיח לקהל מדוע הם המתאבקים הטובים ביותר. יצירה המבקשת לבחון באופן תיאטרלי את הדמוקרטיה במלוא הדרה.

3. the Events – על פי גיבור ההצגה, יש רק שתי דרכים להשפיע על העולם ושיזכרו אותך – באמנות או באלימות. מאחר והוא לא ממש טוב בציור,  הוא בוחר בדרך השנייה.  יצירתו החדשה של דייוויד גרייג, מנסה לבחון האם אפשר להבין את הבלתי מובן, אחרי הפסטיבל, ההצגה עומדת להציג בתיאטרון New Vic הנהדר בלונדון.

4. the Bunker Trilogy – הבמאי ג'טרו קומפטון לקח את שלוש הדמויות הידועות – מורגנה (מימי ארתור המלך), אגממנון ומקבת', ושם אותם במלחמת העולם הראשונה. פרויקט מסקרן ביותר, המציג שלוש הצגות יחיד, על דמויות מוכרות בסטינג לא מוכר בעליל.

5. תיאטרון רפרטוארי – הנציגות הישראלית היחידה השנה בפסטיבל היא ההצגה המוטרפת של ארז דריגס ויפתח אופיר. זו הפעם השנייה שהשניים מציגים את ההצגה בפסטיבל, לאחר שהצליחו לצלוח את אימת הביורוקרטיה הבריטית. לאחר הצגות ראשונות בהן כל הכרטיסים נחטפו, הם מציגים עד סוף  הפסטיבל.  אם אתם באזור לונדון פינת אדינבורו, רוצו  לראות את היצירה המשובחת הזו באנגלית, ללא כתוביות אבל עם הרבה סאבטקסט.

 

דבר העורכת

לעיתים, נדמה כי לפרינג' יש את אותו מספר ההגדרות כמו מספר הצופים בו והיוצרים אותו.

אחדים אומרים כי פרינג' מתייחס לתיאטרון אחר, המתעסק בנושאים שהבמה הממסדית אינה מעזה להתעסק איתם. אחרים אומרים כי פרינג' הנו תיאטרון אוונגרדי, ניסיוני, המגדיר מחדש את היחסים עם הקהל. חלק טוענים כי פרינג' מכיל אך ורק הצגות בלתי תלויות, עצמאיות ואינן נתמכות מבחינה כלכלית,  חלק אחר מסייג זאת ואומר כי פרינג' הנו בית להצגות חסרות תקציב, שסביר להניח כי לא היו מוצאות במה אחרת. יוצרי תיאטרון אחדים טוענים כי פרינג' נועד כדי להחליף את התיאטרון הממסדי ולתת לו סנוקרת בפנים. חוקרים שמנגד גורסים כי פרינג' הנו תוספת משמעותית לתחום אך צריך את שני הצדדים של המטבע, הן תיאטרון ממסדי והן תיאטרון פרינג', בכדי שתחום התיאטרון יהיה שלם. משוגעים אחרים, מרחיקי לכת וטוענים כי פרינג' הנו סדרת מד"ב מופתית המציגה בימים אלו את העונה הרביעית שלה, ובדרך מחרפנת את דעתם של הצופים המושבעים….

גיליון זה, מוקדש כולו לתיאטרון פרינג', בדרך זו או אחרת. במגוון הכתבות ודרכן, החלטנו להתקיף את הסוגיה בכל מיני אופנים ומכל מיני צדדים ולנסות לענות על השאלה האולטימטיבית – על מה לעזאזל אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פרינג'?

מקווים שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת