"אתם לא תשכחו אותי, נכון?"

על ההצגה "דף חלק"

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "דף חלק" הועלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו 2021 מייסודו של יעקב אגמון וזכתה בפרס ציון לשבח, כעת היא עולה בתיאטרון "תמונע". זוהי יצירה המשלבת בין שני מדיומים אמנותיים – תיאטרון ואמנות פלסטית, ומציגה לצופים את הסיפור המשפחתי של השחקנית, שגם כתבה אותה. תוך כך, היא מנסה לענות על השאלה מה משאירים לנו קרובי המשפחה ומה אנחנו משאירים לאחרים?

על הבמה, מסתעף מסע מרתק של השחקנית והיוצרת מיכל סבירוני אל עברה, המבקש לנסות ולהתמודד עם מה שהיה ומה שכעת, תוך הצגת צמתי התמודדותה עם התא המשפחתי, השאיפות שלה, המשברים והאימהות. סבירוני עושה זאת תחת שתי פריזמות מעניינות, לכאורה שונות זו מזו, אבל משיקות בקווים רבים, התיאטרון והאמנות הפלסטית. השימוש באמנות הפלסטית מאפשר לה לצייר על הבמה את טיב היחסים בינה לבין אמה, ולהוביל אותה לשיא דרמטי של מאבק בין עולמה האישי והרגשי לבין העולם המעשי, בין מימוש חייה לבין מימוש האמנות. מכאן, מובן ההקשר המהותי עם הוריה שהמסירות שלהם מתנגשת עם הדאגות שלהם לעתידה. את המהלך הזה מגלמת סבירוני בדרמטיות בשילוב עם אלמנטים קומיים, תוך שהיא לא מהססת ליצור קשר ישיר עם הקהל.

הדרמטורגית מיקי מבורך הצליחה לנתב את המתחולל על הבמה ביד נטויה של הומור ודרמה כואבת, דבר המתעצם על ידי המשחק המכמיר והנפלא של סבירוני. כל זאת, בתוך עיצוב נהדר והולם של הבמה החשופה, התחומה בין משטחי ציור, ציורים תלויים, מונחים על הבמה, ואף על גופה של השחקנית, מה שמאפשר לצופים להיחשף להתפתחות הנפשית והרגשית של הגיבורה. אלו, מועשרים על ידי התלבושות, הבובות והאביזרים המרהיבים של ליאוניד אסילוב.

מתוך "דף חלק". צילום: ז'ראר אלון

האווירה באולם, האמנותית והסדורה, המוקפדת והיוצאת מהקווים, מזמינה את הקהל להיכנס לעולמה של המשפחה ולהתוודע לדמויות המשפחה, המגולמות על ידי הבובות, המתופעלות באופן הולם על ידי סבירוני. יש לציין כי הישג ההצגה טמון בשילוב בין עיצוב הבמה לבין התמונות והסיפורים, החושפים בפני הצופים מיקרו-קוסמוס מרתק של משפחה אחת, המגולמת באופן אינטר-טקסטואלי ורב-תחומי, המשליך על הרצון האוניברסלי, המקרו, של כל אחד ואחת, ילד ומבוגר, שיאהבו אותו ולא ישכחו אותו.

לסיכומו של דבר, הביצוע הנהדר, האנושי והחם של סבירוני מצליח להציג על הבמה פורטרט אנושי של אישה צעירה, חכמה, מצחיקה ומבולבלת, רגישה ובעלת חוש הומור, המוצאת מפלט באמנות, על כל סוגיה.

 דף חלק

תיאטרון תמונע

יוצרת ומבצעת: מיכל סבירוני

שותף ליצירה ועיצוב מוסיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: עדי שימרוני

תלבושות, בובות ואביזרים: ליאוניד אסילוב

דרמטורגיה: מיקי מבורך

הפקה: שני  לוזון

 מועדים עתידיים:

6/7/21 19:30

7/7/21 20:00

חשיפה של הנפש הפצועה

על ההצגה "מפלצת הזיכרון"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "מפלצת הזכרון", המבוססת על ספרו של  ישי שריד, מספרת את סיפורו של מדריך מסעות לפולין המתמודד עם מאבקו במפלצת זיכרון השואה, ונאלץ לעבור שימוע ב"יד ושם". תוך כדי השימוע, הנערך בפני יו"ר "יד ושם", המדריך מספר אודות הקושי לשאת את הזיכרון ועל המחיר הנפשי שהמסעות למחנות המוות גובים, ממנו ומאחרים.

ההצגה, שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר והשחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו ה-30, שנחתם אתמול בטקס מרגש, מספרת את סיפורו של המדריך באמצעות אסופת זיכרונות, מהעבר ומההווה, המתלכדים לכדי חווית עינוי נפשי והופכים למשא כבד מנשוא. עיקר היצירה הוא מפגש טעון של המדריך עם העבר הנועד לשמש כאות אזהרה לדורות הבאים ולגלות את המורכבות כלפי זיכרון השואה.

זיכרון השואה נחשב לאחד האלמנטים המורכבים ביותר בחברה ובתרבות הישראלית, והמסעות לפולין עצמם, בהם בני נוער מבקרים במחנות המוות ובגטאות, נחשבים לטאבו חברתי ומדיני. על אף שאין ויכוח על נחיצות המסעות לפולין, על מורכבותם ועל עיבוד החוויות הנעשה לאחר החזרה לארץ, התוצאה היא פס ייצור מוצלח למדי היוצא מדי שנה לפולין בלי לתת את הדעת לגבי מה התרחש שם. מהבחינה הזאת, ההצגה מעלה לדיון את הדיסוננס בין חיוניות המסעות לבין חוסר היכולת של העומדים בראשם לבנות תוכנית אמיתית במסגרתה בני הנוער יוכלו להתמודד עם המתרחש שם.

מפלצת הזיכרון. צילום: ז'ראר אלון

במהלך ההצגה, המדריך חושף את נפשו הפצועה וכל מילה שלו גלויה, הסודות הכמוסים ביותר נחשפים. העיבוד הבימתי מאפשר למחשבותיו השונות להתגלות, אך כולאות אותו בחדר ממנו הוא אינו יכול להימלט. מה שמייחד את הדרמה הזאת זה האנושיות שלה הגוברת על כל מרכיב אחר, היכולת של המדריך להציג צדדים אחרים בנושא המסעות לפולין, לרבות יחסם של בני הנוער לזולת, השונה מהם, משמעות הכוח והיכולת להדחיק את הזיכרונות. החשיפה של מורכבות המסע אינה חדלה להפתיע בשימוע של המדריך ומעניקה משמעות חדשה לזיכרון השואה. הקהל הנמצא באולם אינו רק צופה במתרחש אלא גם נדרש לצאת מתוך תפקידו הפסיבי ולענות על שאלות מורכבות לגבי רשעות ואלימות כלפי האחר.

בשורה התחתונה, ההצגה, שביים אריאל נ. וולף, מעמידה במרכזה קונפליקט עוצמתי ומרגש, שלעולם אינו חדל להיות רלוונטי. היצירה מתעצמת גם תודות למשחק המפעים של בן יוסיפוביץ', הבונה היטב את המגננה הנשברת, הוא מצליח לעצב באופן מצוין את המעבר מתמימות להתפכחות.

 מפלצת הזיכרון

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

על פי ספרו של ישי שריד

משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'

בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף

עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן

תאורה: יניר ליבמן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

הפקה ותפעול ההצגה: שיר אשכנזי

וידאו: אורי וולף

הולכת עד הסוף

על ההצגה "ככה לא הולכים על במה"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד מציין 30 שנים של הצגות יחיד ביפו ומוכיח כי הוא רלוונטי יותר מאי פעם. בתקופה בה התיאטראות היו סגורים בשל מגיפת הקורונה והורגלנו לצפות בהצגות באמצעות זום וחיות אחרות, החוויה של תיאטרון נטו הכוללת שחקן אחד, תפאורה מינימליסטית ואולם אינטימי מקבלת אור חדש, מרגש במיוחד לאוהבי התיאטרון. על אף שהצופים חיים במציאות הדיגיטלית, הפלטפורמה אינה מתיישנת, אלא דווקא מציעה פרספקטיבה אחרת לקהל החי דרך מסכיו.

ההצגה "ככה לא הולכים על במה", פרי עטה ובביצועה של השחקנית מעין קילצ'בסקי, חושפת בפני הקהל את מציאות חייה – סיפורה של אישה אשר נולדה עם צליעה קשה, אבל החליטה שהיא נלחמת ומגשימה את החלום שלה להפוך לשחקנית. בהצגה, היא משתפת את סיפור חייה, החל בשנות בית הספר אז זכתה להצקות של התלמידים בשל הצליעה שלה, דרך יחסיה הקרובים עם האחים שלה והיחסים המורכבים עם גברים בשל מצבה הפיזי, ועד מבחני הקבלה לבית צבי והפיכתה לשחקנית.

ככה לא הולכים על במה. צילום: ז'ראר אלון

קילצ'בסקי מספקת הצצה לחייה, בהם החששות מפני החוויה הפיזית הכרוכה בהתנהלות היומיומית ועל הבמה, נמצאים לצד האומץ להופיע מול קהל, אהבת התיאטרון והידיעה כי הוא מאפשר ליצור ולהציג מציאות אחרת. הסיפור המורכב, בבימוי חכם ומדויק של איתי פלאוט, מצליח לעורר תחושת הזדהות עמה. בזכות בימוי רגיש וביצוע שובה לב, הצופים לא יכולים אלא ללכת אחר הדמות תוך כדי שהיא מתחזקת וגדלה עד לניצחון שלה. ישנם תפקידים רבים המחייבים טוטאליות והזדהות, במובן הזה קילצ'בסקי שמביאה את סיפורה האישי לבמה, היא הדבר האמיתי. הדמות חיה ונושמת בתוכה והרצון להעביר את הקושי והיופי בהחלט מורגש.

היצירה עצמה, מבוססת על עבודת צוות טובה וקשובה של במאי ושחקנית אשר מוציאה את המיטב בשילוב בין בימוי לטקסט. במשחקה, קילצ'בסקי מוכיחה את יכולתה להתגבר על המכשולים באמצעות הקפדה על תנועות. היא שולטת בבמה וניתן לראות כי היא יודעת בדיוק מה היא עושה. הטבעיות בה היא מציגה את ההתגברות על המכשול המרכזי בחייה הופך את המפגש של הצופים עם הסיפור לעוצמתי.

 לסיכומו של דבר, הביצוע הנהדר של קילצ'בסקי, המצליחה להפוך את סיפורה האישי לפורטרט של אישה צעירה, רגישה ובעלת חוש הומור המוצאת את הייעוד שלה במקום הכי פחות צפוי, על הבמה, והבימוי המדויק של פלאוט, הופכים את היצירה האינטימית הזו לבלתי נשכחת.


השחקנית מעין קילצ'בסקי זכתה בציון לשבח על משחקה בהצגה וגם בפרס בחירת הקהל ע"ש השחקנית תרין שלפי ז"ל אשר זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2019 על משחקה בהצגה "להזיז את השמש", פרי עטה, ובבימוי חנן ישי. 

ככה לא הולכים על במה

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת ובביצוע: מעין קילצ'בסקי

בימוי ופסקול: איתי פלאוט

עיצוב תפאורה ותלבושות: נעה בנדהן

עיצוב תאורה: גיא גלילי