המילים כבר אינן מספיקות

תהייה על פסטיבל צו קריאה

מאת: חוה ירום

פסטיבל צו קריאה של תיאטרון צוותא הוא פסטיבל ייחודי בשמי התיאטרון הישראליים. אין הכוונה שאין כמותו ברחבי העולם, אלא שכמעט ואין כמותו בתיאטרון הישראלי, הדוגל בהעלאת הצגות מלאות ושלמות.

תיאטרון קריאה הוא ז'אנר ידוע בעולם, ושורשיו מסועפים עד לזמנים העתיקים ביותר, בהם אפלטון והחברה ישבו מסביב למדורה וקראו זה לזה מן החרס החדש. כשמו כן הוא, מדובר בסוג תיאטרון בו השחקנים אינם מגלמים דמויות באופן וויזואלי מלא מול הקהל, אלא קוראים את דמויותיהם. המחזה אינו מוצג, הוא מוקרא. עם זאת, כישרונם של השחקנים מצליח למלא את הפער בין המילים לבין הדימיון ולברוא במוחם של הצופים את הדרמה המושלמת. התוצאה היא שבמוחם של הצופים, בין כתלי התיאטרון הפרטי שלהם, מוצגת ההצגה והדמויות משחקות. בצורה זו, אצל כל צופה וצופה, עולה הצגה אחרת לגמרי, בהתאם למגבלות המחזה. התוצאה היא אינסופית וחסרת גבולות, ייחודית וחד פעמית. מסיבה זו, הפסטיבל של צוותא הוא כה נדיר ונפלא.

עם זאת, ניכר כי בשנים האחרונות, המילים כבר אינן מספיקות. דבר זה מקבל משנה תוקף בפסטיבל צו קריאה האחרון, בו זכה המחזה "אשתו", מאת עידן שוורץ, אביב פינס ושירי אלרז. אין ספק בכלל כי מדובר במחזה נהדר ובביצוע מצוין של השחקנים לירית בלבן, דודי ניב ויוסי סגל. אבל על פי נימוקי השופטים, יצירה זו נבחרה למקום הראשון בזכות אופן ההעברה הוויזואלי והביצוע על הבמה.

צו קריאה

מתוך "אשתו". צילום: ברני ארדוב

"אשתו" של שוורץ לא היה קריאה מבויימת במובן המלא של המילה. באופן שנון, הוא השכיל לאפיין את הדמויות השונות במיני אביזרי במה, כך שגם אם לא היתה תפאורה מלאה או אביזרים יקרים, הדמויות הועשרו. עם זאת, תחרות המושתתת על מילים, אינה יכולה להתבסס על ביצוע וויזואלי, מבריק ככל שיהיה.

אין מדובר בחיסרון של יצירה בודדת, אלא בתופעה של מרבית היצירות בפסטיבל. כאן בדיוק הבעיה. לו היו מגבילים ואוכפים את האמצעים הוויזואליים על הבמה, לו היו מחייבים את היוצרים להיעזר במילים בלבד, ללא אמצעים תיאטרליים אחרים, מרבית הסיכויים כי תוצאת הפסטיבל, והחלטת השופטים, היתה אחרת. כולי תקווה שישכילו לעשות זאת בפסטיבלים הבאים, ויותירו את הדרמה בין כתלי מוחם של הצופים.

איוב להמונים

 

ביקורת הקריאה המבויימת "איוב" – פסטיבל צו קריאה 9

מאת: אנה מינייב

צו קריאהבין יתר המחזות שהוקראו במסגרת פסטיבל צו קריאה 9, המתקיים מדי שנה בצוותא שבתל אביב, הועלה גם המחזה "איוב 2020". המחזה, שכתב בונה תירוש, סופר ועיתונאי, עוסק בתוכנית ריאליטי מקורית, "מבחן האמונה" שמה, אשר מקיים משרד הדתות, בחסות משרד הביטחון.

איוב ברזאני (המגולם על ידי שי זביב), תושב גני תקווה, אדם דתי, מחליט להשתתף בתחרות ריאלטי בגלל הפרס הכספי המובטח לזוכה. אשתו של איוב (אהובה קרן) מתנגדת בכל תוקף, אך איוב מתעקש ובסיועו של חבר משפחה קרוב (ליאור שמש) הוא ניגש לתחרות. כמו לכל תחרות ריאליטי משובחת, גם לזאת ישנו מנחה (עודד מנסטר) מלהיב, וורבלי ומגויס מאוד, שתפקידו לגרום למתמודד לא להיכנע לייאוש, ולהזכיר שוב ושוב מי נתן את חסותו לתוכנית המשודרת וכמובן, מה גובה הפרס.

מהות התחרות היא להוכיח את האמונה והדבקות של המשתתפים באל, למרות המשימות הקשות והנוראיות שהם צריכים לעשות למען כך. איוב ניגש למשימה הראשונה, אשר כוללת התמודדות עם חרקים שמטפסים על גופו, וצולח אותה, אך לא ברור האם בגלל הדרייב הכספי או בגלל האמונה הגדולה. כך גם צולח איוב את המשימה השנייה, הכוללת התמודדות מול להבות אש בחליפה חסינה, ושוב לא ברור מה הניע אותו לסבול כאבי תופת מסוג זה. במסגרת המבחן השלישי, היה צריך איוב להתמודד עם בחורה (נועם שנהב) יפה ומעוררת מינית אשר גוחנת ללא הרף וכל זה לעיני חברו, ילדיו ואשתו המזועזעת. המבחן הרביעי והאחרון היה שונה מקודמיו, והציב בפני איוב דילמה עמוקה, עליו להחליט איזה מילדיו הוא מוכן להקריב בכדי לנצח בתחרות ולזכות בקרב.

כבר בתחילת הקריאה אנו מבינים שנושא הכסף חשוב מאוד לאיוב, והפרס המוצע יכול לשדרג את חייו, לכן הוא בחר ללכת לתחרות מסוג זה. יחד עם זאת, טוען המחזאי כי הוא מעוניין לדבר על אמונה וצורותיה ואומר כי: "המחזה "איוב 2020" הוא משל – לחברה שבה האמונה חדלה להיות עניין שבין האדם לעצמו והפכה להיות מכשיר חינוכי ותעמולתי ממוסחר, חברה שבה עיקרון קדושת החיים נסוג נסיגה מסוכנת מפני קדושות אחרות". בנוסף, רצה המחזאי להציג את עמדתו כלפי הסיפור המקראי של איוב, לפיה הוא תומך בקביעת חז"ל שסיפור זה לא קרה באמת אלא שימש כמשל לעם ישראל, זאת מכיוון שלא יתכן כי האל עשה מבחנים קשים מנשוא בכדי לבדוק את מידת האמונה בו רק בגלל התערבות שבין האל לשטן. אם כך, נשאלת השאלה על מה מדבר המחזה, האם על אמונה והמסחור שלה? האם על איבוד הערכים שלנו כחברה? או שדווקא מתמקד במשמעותו של סיפור איוב, כיום ובכלל. את זה לא הבנתי בדיוק.

גם שורת המבחנים שעמדה בפני איוב, איש מאמין שרוצה להתעשר באמצעות זכיה בתוכנית ריאליטי, הייתה צפויה ולא מאתגרת מבחינת תוכנה. שתי המשימות הראשונות לא היו קשורות לאמונה אלא לרצון לזכות בכסף ושתי המשימות האחרונות היו ציניות מדי בכדי להתייחס אליהן ברצינות הנדרשת. אני מזדהה לחלוטין עם דברי המחזאי שטוען כי האמונה כבר איננה אישית והופכת יותר ויותר לכלי ביד בעלי השליטה בתכני הדת וגבולותיה, אך לא כך עבר אלי מהקריאה בה צפיתי, (אפילו לא המונולוג של שר הדתות שאמור לחזק טענה זו במשך דקות ספורות) והיא לא גרמה לי להתרשם שהמחזה מעביר את המסר הרצוי.

יחד עם זאת, השחקנים עשו עבודה מצויינת על הבמה והבימוי היה טוב ובהיר. למחזה יש עוד דרך לעבור בכדי למצות את הפוטנציאל שבו, ואני בטוחה שלאחר חידודו, הוא יצליח לעניין רבים.
איוב 2020

פסטיבל צו קריאה 9 – תיאטרון צוותא

מאת: בונה תירוש

בימוי: דניס שמע

משתתפים: אהובה קרן, עודד מנסטר, נועם שנהב, ליאור שמש, שי זביב ואייל זוסמן.

משחק מילים

על תיאטרון קריאה ופסטיבל צו קריאה

מאת: מיה אופיר מגנט

ב-14-16 בפברואר עומד להתקיים בצוותא, זו השנה השמינית, פסטיבל צו קריאה. בפסטיבל יוצגו שישה מחזות ישראליים מקוריים על ידי שחקנים צעירים וותיקים. על פי הפרסומים של צוותא הם מתארים אותו: "המפגש החשוף הזה, כשאין לשחקנים אפשרות "להסתתר" מאחורי תלבושות, תפאורה, מוסיקה וכו', מרתק ומיוחד במינו."

בתיאטרון קריאה, המילים והשחקנים הם הדבר העיקרי. השחקנים יושבים על הבמה וקוראים את המחזה לאחר חזרות שערכו עם במאי על דרך הביצוע של הטקסט. בזמן הקריאה אין שימוש באמצעים בימתיים, תוך התמקדות במפגש בין השחקן, הטקסט והקהל. ניתן לראות בעובדה שהפסטיבל מתקיים בפעם השמינית כסוג של עדות לכך שהוא באמת מצליח לרתק את הקהל. תיאטרון שמבוסס רק על עבודת השחקן עם הטקסט נותן מקום מיוחד לדמיון של הקהל. כמו כשקוראים ספר ורואים בדמיון את המילים קמות לתחייה. דמויות, סיטואציות ונופים מצטיירים בעיני רוחנו ויוצרים תמונה חזותית של המתרחש. לעיתים, אפילו, מה שאנחנו מדמיינים יכול להיות משמעותי וחזק יותר מאשר כל מה שנראה על הבמה.

למילים הייתה מאז ומתמיד חשיבות עליונה בתיאטרון. מחזאי הטרגדיה היוונית נמנעו מהצגת אלימות על הבמה ובחרו להעביר את הסצנות המזעזעות והקשות לצפייה דרך מונולוג של דמות המתארת את מה שהתרחש, כאשר המטרה הייתה לעשות סובלימציה של הסבל או האלימות. בסוף הטרגדיה "אדיפוס" מאת סופוקלס מגיע שליח ומתאר כיצד יוקסטה שמה קץ לחייה ואדיפוס מנקר את עיניו. בתחילת דבריו אומר השליח  "אמנם את עצם האסון, מה שאירע בבית, לא תוכלו לראות. עם זאת, ככל שיש בי כושר לתאר, תדעו את סבלותיה של האומללה". באמצעות "כושר התיאור", שכולל את המילים ואת הביצוע, מצליח הקהל לראות בדמיונו את מה שלא התרחש.

מנגד, קמו יוצרים, תומכי התיאטרון החזותי, שערערו על מקומן של המילים בתיאטרון. לדעתם, בתיאטרון המערבי מקבלות המילים את המקום החשוב ביותר עד למידה כזאת שהבמאי, השחקנים והמעצבים צריכים "לשרת את הטקסט" ולהעמיד אותו לפני הכול. התיאטרון החזותי לא פונה נגד השימוש בטקסט, אלא נגד התפיסה הזו של הטקסט כחשוב מכל, תוך כדי ניסיון ליצור שפה תיאטרלית המורכבת מתנועה, מוסיקה, צורות, צבעים ומשחק ומשילובים של אמנויות. אותו הדבר נכון גם לגבי הז'אנר של תיאטרון המחול הרואה את התנועה כמרכזית.

בעולם כיום אנחנו רגילים לגירויים וויזואלים ללא הפסקה. בטלוויזיה, במחשב, בקולנוע וישירות לסמארטפון. אין דבר שאי אפשר לראות, כאשר נושאים שנחשבו פעם לטאבו נחגגים בכל רשתות המדיה, מפורנו קשה ועד לאלימות מזעזעת. אנחנו נחשפים למראות הללו מגיל צעיר ומבלים את מרבית שעות היום מול המסך. עם הזמן, סף הגירוי הוויזואלי שלנו עולה, כך שאנחנו צריכים יותר ויותר גירויים. בשל כך, מפליא לראות שגם כיום אנשים רוצים לבוא, לראות ולשמוע תיאטרון קריאה, כזה שהאלמנט הוויזואלי בו הוא קטן ביותר אבל האוזניים והדמיון עובדים שעות נוספות, ואולי זוהי בדיוק הנקודה. ישנם חוקרים הטוענים כי התיאטרון התפתח ממסורת של מספרי סיפורים. על פי אותם חוקרים, לאדם יש דחף לספר ולשמוע סיפורים. ואולי הדחף הזה קיים בתוכנו גם היום ומשאיר מקום מיוחד למילים. מילים כמו שהן, עם כל הכוח והיצירה שלהן.