סוכות בתיאטרון

חגי תשרי תמיד גורמים למרתה להיות "סופר-סובלנית" כלפי השכנים המתחזקים שלה. אבל חג סוכות גורם לה לטיק עצבני בעין, כאשר המתחזק ואשתו בונים את הסוכה השנתית בשטח גינת הבניין, וגורמים ליתר השכנים להכיר כניסות חדשות לבניין המגורים – מי ברגל ומי בקפיצת לוליין מהגג אל חדר המדרגות. אבל, ויש אבל גדול, יש דבר נפלא במיוחד בחג הסוכות – מגוון עצום של פסטיבלים והצגות תיאטרון נהדרות. בכדי שלא תצטרכו לכתת רגליכם ברחבי ישראל, מרתה ריכזה עבורכם את היצירות המסקרנות ביותר:

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – העליה לרגל השנתית אל העיר העתיקה של עכו וסביבותיה, מציעה השנה מבחר די מעניין של הצגות שמרביתן כוללות עירום חלקי או מלא, קללות, בוטות, תוכן מאתגר, חוסר נוחות לקהל – ובמילים אחרות, יש מצב שהפסטיבל חזר קצת למקורותיו.  בין המסקרנות ניתן למצוא את "כל הכבוד" של יעל טל (שמרבה לעצבן את מרתה בקטע טוב, אז כנראה שגם הצגה זו לא תהיה שונה), Practice Makes Perfect"" של נטלי צוקרמן המבריקה,  "פרלשטיין" של דפני פרלשטיין, המהווה תוצר אמנותם של חמישה אמנים מכל רחבי העולם, הבוחנים את נושא השואה בדרכים ייחודיות, ו"בית מטבחיים 5" של אורית גל ליכטנשטט ונדב ויקינסקי, שעיבדו את הספר המופתי של וונגוט לכדי מחזמר פסיכדלי מסקרן.

פסטיבל ירון להצגות ילדים – תיאטרון אורנה פורת – המלכה האם אמנם הלכה לעולמה, אבל התיאטרון שלה ממשיך את המורשת בהגשת הצגות איכות לקטנטנים ולקטנים. בין המסקרנות שבפסטיבל, ניתן למצוא את "צוציקים" הצגה לבני שנה עד שנתיים וחצי (!) ואת "מוצרט הקטן" של אלית ובר וגדית כהן. לא הצגות חדשות, אבל חמודות לאללה.

פסטיבל תרבות נשית – המרכז הגאה בתל אביב מציג לראשונה פסטיבל תרבות נשית, שבמרכזו שלוש הצגות להט"ביות מהממות. חוץ מההצגה המבריקה "הדם זוכר" שמרתה תוהה איך עדיין לא צפיתם בה, תוכלו למצוא את "לעשן כמו גבר" על פרידה קאלו ו-"המשרתות", על פי ז'אן ז'נה.

היהודים חוגגים 20 בפסטיבל בתמר – נכון, זה לא תיאטרון פר-סה. אבל עדיין, כל יצירה של היהודים היא תיאטרון בפני עצמו. מאחר ומרתה מאוד אוהבת את היהודים, ומדובר באירוע באמת מפעים – היהודים במופע זריחה במצדה – מי שיכול/ה ללכת – לכו!

מכאן, מרתה יוצאת בהודעה נרגשת לאורית ותום – חבר'ה, כמעריצה ותיקה, (מרתה לא תסגיר את גילה, אבל הייתה שם מהאלבום הראשון), שרבות מיצירותיה נכתבו לצלילי הלהקה המדהימה הזו, אין מתרגשת ממנה לחגוג עמכם 20 שנים על הבמה. אבל ראבאק, אפשר מקום קצת יותר קרוב לתל אביב ולא בפאתי ראשון? כלומר, תרימו איזו הופעה אינטימית בתל אביב, פתחו שולחן ויין, המתנות על מרתה.

חג סוכות שמח!

פנינים צועקות וחרוזים על הרצפה

על ההצגה "פנינה לב נייר"

מאת: מרתה יודעת

שש מיטות מתכת מנוכרות למראה, מהוות את לבו של החדר במוסד בו שוהה פנינה, יחד עם חברותיה הפנינות האחרות. כל אחת, עם המטען שלה, הכדורים שלה, השריטות שלה שהיא מראה לעולם או מכניסה עמוק עמוק פנימה שאף אחד לא ישים לב.

על גבי מיטות אלו, סביבן ובתוכן, נוצר עולם ומלואו, העולם של פנינה לב נייר, שחוותה טראומה שהייתה קטנה, שהעדיפה שלא להתרחץ במשך שלושה ימים, שהעדיפה להיכנס אל לבם של המים שיעטפו אותה סביב, רק כדי שהכל יישכח, שמעשיו של אותו אחד שפגע וקטע את הכל, יימחו כאילו לא היו.

העולם על הבמה מציג את דמויותיהן של פנינה הקטנה, פנינה האישה הבוגרת שכבר עיבדה את הכל, ופנינה אחרת, הסמכותית בעלת החלוק הלבן והסרגל הארוך שמחלקת פקודות, שיעורים וכדורים. על אף שכל אחת מעוצבת למשעי, ומגולמת בצורה מצוינת על ידי השחקניות רותם גולדנברג, ג'קלין פערל וענת זוננפלד בהתאם, כולן יחדיו יוצרות את זהותה של פנינה האמיתית על כל רבדיה.

ההצגה "פנינה לב נייר", שנוצרה על ידי חנה וזאנה גרינולד וג'קלין פערל, הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 2014, ומאז היא עולה בתיאטרון יפו מדי חודש. כמו יצירותיה הקודמות של וזאנה גרינולד, גם בזו יש שפה נשית ייחודית. עם זאת, נראה שהצגה זו עלתה מדרגה מבחינת השפה החזותית, בעיקר בזכות שילוב הכוחות בין וזאנה גרינולד לבין פערל. אם בהצגות קודמות, סיפוריהן של הדמויות והתפאורה בתוכה פעלו, ביטאו מיקרוקוסמוס מחיי השכונה, בהצגה זו היוצרות מביאות את המטרופולין כולו. עיצוב התפאורה המרהיב, שנוצר בעקבות רעיונותיה של פערל ובאמצעות ידיו של המעצב זוהר שואף, הפך את חדר המיטות במוסד לעיר כולה, על גגותיה, דודי השמש שלה והירח המאיר את הכל. כמו כן, נעשה שימוש מרתק בבובות שעוצבו בדמות אחידה ובמגוון צורות וסוגים, אך כל אחת משרתת מטרה אחרת. הבובות הללו, מעשי דמיונה וידיה של פערל, גורמות להצגה כולה להתרומם לגבהים חדשים ולהרטיט את לבבות הצופים.

על אף האיכויות הרבות שההצגה הזו מביאה לבמה, יש שני אלמנטים שמכבידים עליה במקצת – השפע החזותי והמחזה שהסתיים באיבו. אמנם, העולם החזותי בהצגה הוא מבורך ותורם לעולם הבדיוני, אבל כל השפע הזה עלול להכביר קצת באלמנטים חזותיים, וגורם להסחות דעת מיותרות מהדרמה המתחוללת על הבמה. שנית, נראה כאילו המחזה המציג את עולמה של פנינה, מסתיים באמצע, ואינו מציג התפתחות והתרה כלשהן. אין ספק, כי בחירת היוצרות לסיים את ההצגה בנקודה זו מסקרנת וגורמת לקהל לתהות האם פנינה תיפתח לאהבה או שתיוותר לבד. עם זאת, לדעתי, היה עדיף אם ההצגה היה מתפתחת ומסתעפת, וגורמת ללב הנייר של פנינה להפוך לבשר ודם.

פנינה לב נייר

תיאטרון יפו

יצירתן של ג'קלין פערל (כתיבה, עיצוב ומשחק) וחנה וזאנה גרינולד (בימוי).

שחקניות יוצרות: רותם גולדנברג, ענת זוננפלד וג'קלין פערל

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב תלבושות: מאיה ברניב

עיצוב תאורה: אני אטדגי

מוסיקה מקורית: נעמה רדלר

מפיק: ירון פרידמן

מועדים נוספים: 27/6/15 21:00 | 20/7/15 20:00

ואני רק רציתי לרקוד

ואני רק רציתי לרקוד

פסטיבל עכו – חלק 4 ואחרון

פסטיבל עכו תמיד ממלא אותי במין התרגשות מיוחדת כזאת, ששייכת אך ורק לפסטיבל הזה. כל שנה, אני מתמלאת בציפייה ומחכה לראות איזו הצגה, או שתיים, שתגרום לי להרגיש, לחוות, להיות.

כשהתבקשתי לבחור איזו הצגה ארצה לראות ולכתוב עליה, עיני נחתו מיד על ההצגה הזאת, בין היתר, הרעיון של נשים מבודדות שרוצות לרקוד קסם לי מאוד.

ההצגה התקיימה באולם "יד לבנים" הקרוב לגני הפסטיבל, אך בהתאם לחלל הנועד להעברת הרצאות וכנסים, האולם והמופע היו תלושים האחד מהשני ונראה שלא היה ולא יכול היה להיות כל קשר ביניהם. האינטימיות שיכלה להיווצר באולם מתאים יותר, למשל באחד מאולמות האבירים, היה נותן אווירה אחרת לגמרי למופע הזה.

על הבמה עמדו חמש נשים, מעניינות, מסקרנות, כמהות לספר סיפור. מלבדן, אין אף אחד בבית והרדיו מארח להן חברה, ממנו בוקע קול של גבר. הן לא יוצאות מהבית, הן גם לא בטוחות האם השם שלהן שייך להן, אך דבר אחד בטוח, גופן זועק ורוצה לנוע, לזוז, לרקוד.

אני רוצה לרקוד קייט - יוהן שגב

 "אני רוצה לרקוד, קייט". צילום: יוהן שגב

אמנם טוען יוצר ההצגה – ארי טפרברג  –  כי היצירה עוסקת עוסק במנגנוני שליטה אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר כאן במחקר בנפשה של האישה, של הנשים הניצבות זו מול זו ומנסות לזוז, לעיתים קופאות במקום, לעיתים משתחררות עד איבוד הדעת. הן קשורות האחת בשניה, אחיות העוסקות במלאכת ההתבוננות האין סופית זו בזו והרדיו הוא מקום המפלט שלהן וגם הפחד הכי גדול שלהן, מכיוון שהוא לא יכול להשאיר אותן תקועות באותו מקום.

הרעיון והעבודה של טפרברג ראויים להערכה רבה, אך באותה מידה חסרים מאוד. יצאתי בתחושה שהוא לקח על עצמו אחריות גדולה מדי כאשר בחר לעבוד עם חמש נשים הזועקות את נפשן וכמובן מביאות את עולמן הפנימי לתוך האירוע הזה. לא אפתח דיון מסוג זה כאן, אך דעתי היא שגבר איננו יכול באמת להבין מדוע לנו הנשים קשה פשוט לפרוץ בריקוד, בלי עכבות, בלי הסתייגויות, בלי פחד, לתת לגוף לנוע ולהשתחרר ממנגנוניי השליטה הרבים, ביניהם אנו עצמנו, הפועלים על גופינו.

חשוב לי לציין את עבודתה של איילת לרמן המדהימה והעוצמתית, שליוותה בצורה ווקלית את התהליך שעוברות הנשים על הבמה. העוצמות אותן הביאה לבמה היו אדירות וביטאו בצורה מדוייקת ומרגשת את נפשן של הנשים הרוצות לרקוד.

חזרתי הביתה ולמחרת הצהרתי בפני בן זוגי היקר: "אני רוצה ללכת לרקוד", הוא הסתכל עלי במבט מופתע ואמר: "מתי שתרצי…" שמחתי… לפעמים אני גם רוצה לרקוד.
מאת ובבימוי: ארי טפרברג
בהשראת מחזות של בריאן פריל

משחק: אילנה בר, חיה ברשינסקי, טליה דה-פריס, תמר לם ויעל פינקל.

עוזר הפקה:  איתמר בנאי

ייעוץ דרמטורגי:  כרמל ידיד-ליבוביץ'

עיצוב תפאורה ותלבושות:  ג'ואנה ג'ונס

מוסיקה ועיצוב פס-קול : איילת לרמן

עיצוב תאורה:  עדי שמרוני

הפקה : יובל בינשטוק

הדרכה קולית: לי טפרברג-קנאי

יש ערימה של חבר'ה על הדשא, אבל לא על הבמה

יש ערימה של חבר'ה על הדשא, אבל לא על הבמה

פסטיבל עכו – חלק 3

השנה, הזדמן לי להסתובב לא מעט ב"גני הפסטיבל" בעכו, היכן שבאי הפסטיבל יושבים ושותים קפה, והשחקנים נחים בין הצגה להצגה, לוקחים אוויר, שותים כוס בירה. מבין כל הצוותים של ההצגות, בלט עבורי, עוד מהיום הראשון,  הקאסט של ההצגה "סלים סלים" – יושבים כולם ביחד בקבוצה גדולה, צוחקים, שרים בערבית "היום יום הולדת", שניים מהשחקנים (דור שמגלמת את החיילת, מוחמד שמגלם את הילד של סלים) מצטלמים ל'סלפי'… שמח.

בסקרנות, נכנסתי לאולמות האבירים בכדי לצפות בצוות הרועש והעליז, אך לצערי על הבמה לא הצלחתי למצוא זכר לאותם חיים שראיתי בחוץ.

אם לתמצת את העלילה, מדובר בסיפור על תקוותו של סלים לחזור לחיים נורמליים לאחר שחרורו מהכלא הישראלי. החלום ושברו. סלים שיתף פעולה עם חוקריו, תקופת מאסרו קוצרה, והוא קיווה לשוב לחיק משפחתו ולהתחיל חיים חדשים בגדה. אך השלטונות הישראליים משחררים אותו דווקא במעבר ארז, ושם בעזה מחכים לו אחיו הנבגד ואיומים ברצח. החיילים הישראליים אטומים, ואפילו אשתו לא באמת חיכתה לו בנאמנות גמורה.

סתיו פלטי-נגב, המחזאית והבימאית, בחרה באופן מובהק להביא לבמה סיפור ללא תקווה, סיפור על שנים של סכסוך, כיבוש, וחוסר מוצא לשני הצדדים, ובמיוחד זה הפלסטיני. היא גם הצליחה להעביר את חוסר התקווה הזה, את הקושי, את הייאוש. אך לטעמי, זה כל מה שנשאר בהצגה: קונפליקט הסכסוך חזק ולא פתיר – כמוהו כבר ראיתי על במת התיאטרון הישראלי לא מעט פעמים (בפרט בפסטיבל עכו) – דבר שלא הצליח לעניין או לרגש אותי בזכות עצמו או ייחודיותו.

סלים סלים - שי אריק

סלים סלים. צילום: שי אריק

אמשיל את ההצגה להורדת ידיים בין שני יריבים שווים בכוחם, עד כדי כך שאף אחד מהם לא מצליח להזיז את השני כלל וכלל לאורך כל ההתמודדות. עכשיו, דמיינו שידור בטלויזיה של התמודדות כזו – בקלוז-אפ ארוך שמאפשר לראות רק את הידיים. לטעמי, ההצגה לא הצליחה לברוא חיים בקונפליקט שהציגה, ולא הצליחה להביא את הפנים המורכבות והאמיתיות של הצדדים בהורדת הידיים שהציגה. סלים תקוע בלי יכולת לזוז ואין לו יכולת לעשות דבר, או אפילו לבחור, בין אשתו לאחיו, בין הישראלים לפלסטינים, בין חמלה לחיילים שלידו לשנאה אליהם. הקונפליקט שלו משורטט בכלליות רבה – הרבה צעקות, הרבה דרמה –  כשאף ערך לא זוכה למשקל הסגולי האמיתי שלו בחיים, ולכן אין תנועה אמיתית ודרמטית על הבמה. (הידיים שוות כוח ותקועות).

ויקטור פרנקל אמר שאדם צריך שיהיה לו "הפרח שלו" כדי שיוכל להילחם ולשרוד. מהו הפרח של סלים? מהי תקוותו? ומהו הפרח של החיילים הישראלים במחסום?  לצערי, את החיות וההומור שכל-כך נהניתי לראות אצל צוות השחקנים של "סלים סלים" מחוץ לבמה, כל-כך הרבה סיבות קטנות להביא את השלום, לא ראיתי על הבמה, ועל כן, ההצגה לא הצליחה לזעזע אותי, או אפילו לסקרן.

אם היתה לי זכות לייעץ לפלטי-נגב, הייתי מורידה כמה מפרטי המידע המרובים שהיוו נדבכים נוספים של הקונפליקט של סלים, אך לא היו ממשיים על הבמה (לדוגמא, מחלת אמו של סלים) ומעמיקה יותר את מערכת היחסים בין הדמויות ואת אפיון הדמויות שכן חיו מול עיני הצופים. לדוגמא, מי הם בניו של סלים? כיצד התלבושות תורמות להבין משהו עליהם? האם יש בין סלים לאח שלו שפה משותפת וייחודית מלבד העובדה ששניהם דוברי ערבית? אולי הומור משותף?

ויחד עם כל הנ"ל, לא אסיים את הרשימה הזו בלי להדגיש את חשיבותם של המחזה ושל העשייה של פלטי-נגב ושל חבריה ליצירה. היו בקהל גם מי שיצאו מההצגה הזו מזועזעים – ואם ההצגה מהווה קריאת השכמה לאנשים מסויימים, אז על כך, ובזכות היצירה המשותפת של צוות ההצגה וההווי שלהם בגני הפסטיבל – ברכתי. התוצאה לא היתה לדעתי תיאטרון "אחר", וגם לא תיאטרון מעניין מספיק – אך אולי הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה, ולפעמים גם היא המסר.

MK

"סלים סלים"

מאת ובבימוי: סתיו פלטי נגב

משחק: ג'ורג אסקנדר, מוטי חובה, סובחי חוסרי, מחמוד מורה, סמירה סרייה ודור פלורנטין.

תרגום לערבית: ראזי נג'אר

ייעוץ דרמטורגי: מיכאל מוריס רייך

עיצוב תפאורה: שי אריק

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

מפיקה: נופר עובד

המילים בתוכניה לא קמות לתחייה

המילים בתוכניה אינן קמות לתחייה

פסטיבל עכו 2014 – חלק 1

פסטיבל עכו. הרבה נאמר ועוד ייאמר על צמד המילים הללו. מעבר לביקורות ולשבחים, הפסטיבל מאפשר למבקרים ליהנות מאחד מהמחוזות היפים והרדופים של ישראל – גני עכו העתיקה. בשנים האחרונות, החומות נפרצו, והצגות פסטיבל רבות מציגות כבר בכל רחבי העיר, דבר המאפשר לקהל להכיר ברגליים את העיר המופלאה הזו שנפוליאון לא הצליח לכבוש. אך על אף שנדמה שכמויות העולים לרגל רק גדלו מדי שנה, החששות גדלו איתם. לא מבחינת העיר ותושביה, אלא מבחינת התכנים. רבים מהצופים מעדיפים לדלג על הימים הראשונים של הפסטיבל, ללמוד מניסיונם של אחרים או מבקרים ורק אז לבוא ולצפות.

אלו שלא הולכים על פי הנוסחה הזו, ומבקשים להמר על פי הכתוב בתכנייה ובאתר הפסטיבל, בדרך כלל מתאכזבים, בעיקר בגלל שחלק נכבד מהכתוב שם אינו משקף את מה שיש על הבמה ולהיפך. חלק מההצגות שצפיתי בהן, לא ממש נתנו מושג לגבי מה שעומד לקרות על הבמה, דבר שהותיר את הצופים במין לימבו חסר הוראות הפעלה, כאילו היו מכוסי עיניים וכעת עליהם למצוא את דרכם באור מסמא, וחבל.

ההצגה "הבית זה מה שמפריד" לא היתה כזו. ההצגה, מאת נועה כורם ובבימויה של אפרת שטינלאוף (שלמען גילוי נאות, אציין כי כתבה מספר כתבות אצל מרתה) היתה מעניינת ועשויה כהלכה, אולם לא הצליחה לחדש בנושאים בהם ביקשה להתמקד. ההצגה מספרת על אם ובנה המאותגר, על בעל המכולת שממאן לקחת אותו תחת חסותו, על אביו של בעל המכולת שהצליח למצוא טופס לוטו מנצח משנים עברו ועל הקונים שמגיעים בהמוניהם לחנות, בעיקר כשיש מבצע כלשהו. משחקם של השחקנים היה מצוין, בייחוד בהט קלצ'י האם, עומר שמר הבן ויוסי סגל, אביו של בעל המכולת.

בנוסף, אחד האלמנטים הבימתיים של ההצגה היה המשחק באוכל על סוגיו השונים, החל ממיני קטניות, דרך קמח ורוטב עגבניות, וכלה בלחם, לחמניות וקופסאות שימורים. ניכר ששטינלאוף אהבה להיעזר באלמנט זה, ובהחלט מצאה לו פתרונות בימתיים מבריקים, אך רק ממחצית ההצגה והלאה. מוטב היה לו היתה נעזרת בו כבר מתחילתה, ללא חשש, אלא מוצאת לו עוד שימושים בימתיים יפיפיים.

הבית זה מה שמפריד

צילום התמונות בכתבה: יוהן שגב

"מקלט 02", מאת ובבימויה של אילאיל לב כנען היא דוגמא נהדרת להצגה שהכיתוב שלה בתוכניה לא מצליח לשקף את הטיב הבימתי שלה בפועל. בתוכניה כתוב "…. כשאתם פוגעים בנו, לוקחים אותנו מהבית…. אומרים לנו להירגע, לספור עד עשר. לשבור זה רע, לצעוק זה רע….". בפני עצמו, זה לא ממש מבטיח הצגה מעניינת, אלא עוד הצגה על ילדים והאופן בו הם (אנחנו) מפלטרים את עולם המבוגרים, כמו "חמור אוכל תפוז" ו-"פוליו" בפסטיבלים הקודמים. אבל, לו היו כותבים על מה ההצגה או את המניע לכתיבת ההצגה, את העובדה כי כנען כתבה אותה בגלל עבודתה במקלט לילדים שהורחקו מהוריהם, סביר שרבים יותר היו רוצים לראותה, ולצפות באיכות הנהדרת של ההצגה הזו.

ההצגה מורכבת ממגוון סצינות לא כרונולוגיות על הנעשה במקלט לילדים שהורחקו מהוריהם, תוך התמקדות בשלושה בנים ובת, המגולמים באופן מעולה על ידי אורי גוב, ארנון רוזנטל, אריאל בראון ויעל בניה. אחת הסצינות, ששבתה עת לבי, בוצעה על ידי אריאל בראון, וזיקקה את מהות היחסים בין הילדים לאחראים עליהם ואת הרוחש מתחת לפני השטח. בראון גילם הן את הילד שהביא פרפר קטום כנפיים לבית והן את המורה האחראית שמיאנה להכניס את בעל החיים הביתה ואז כעסה עליו על מעשיו לפרפר. עבודה טובה מאוד גם של מעצב התפאורה והתלבושות, רתם בלום, שהמחיש באמצעות בגדים בלבד את עולמם והפנטזיות של הילדים.

מנגד, ניצבת ההצגה "אופל-יה". הצגה זו מוכיחה התנגשות עולמות ממין אחר, מעין אוקסימורון תיאטרלי, אם תרצו. ההצגה, מאת ובבימויה של עמית זרקא, מבקשת (על פי התוכניה) לספר על מסעם של הילדים האבודים, אל המחוזות החשוכים והמוארים של פינות הרחוב. לאחר ההצגה, כשנשאלתי על מה ההצגה, לא ממש יכולתי להצביע על משהו קונקרטי – אולי ההצגה סיפרה על בני נוער שגרים ברחוב, אולי היא סיפרה על אהבה בעידן המנוכר של המאה ה-21, אולי בעצם סיפרה על מערכת היחסים הבלתי אפשרית בין דתייה לחילוני…. אני לא ממש סגורה למה התכוונה המשוררת.

עם זאת, מדובר בהצגה מאוד יפה, הנעזרת באלמנטים וויזואליים מפעימים. עבודותיהם של מעצבת התפאורה רוני וילוז'ני בעיצוב עמוד החשמל על הבמה וכבליו המעוטרים עננים מחומרים שונים, בשילוב עבודת התאורן נדב ברנע, באמת ראויות לציון. כנ"ל לגבי שפת המחזה עצמו, זרקא יודעת ללהטט במילותיה כראוי. הבעיה היא שהיא לא התמקדה במשהו אחד ספציפי וניכר כאילו רצתה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. בנוסף, ההצגה היתה מאוד ארוכה, דבר שניכר בתזוזות הקהל באי-נוחות על כיסאותיו ובהתבטאויותיו. זה לא שזרקא לא יודעת לעשות תיאטרון, אבל מוטב היה לו היתה נעזרת בדמרטורגית, והמחזה היה זוכה לליבון, עריכה ועבודה עמוקים יותר, לפני שהועלה על הבמה.

MK

"הבית זה מה שמפריד"

מאת נועה כורם

בימוי: אפרת שטינלאוף

משחק: בהט קלצ'י, עומר שמר, יוסי סגל, דורון צפריר, שלמה (מומו) טרלובסקי ועדי נוי.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דניאלה מור

מוסיקה: אפי שושני

תנועה: נועה בוקר

עיצוב תאורה: זיוי וולושין

ע. במאי ומפיק: עידו קולטון

"מקלט 02"

מאת ובבימוי: אילאיל לב כנען

משחק: יעל בניה, אריאל בראון, אורי גוב וארנון רוזנטל.

עיצוב תפאורה ותלבושות: רתם בלום

עיצוב תאורה: יאיר סגל

תנועה: אפרת לוי

ע.בימאית: קרן חובב

הפקה: נועה סומר כהן

"אופל-יה"

מאת ובבימוי: עמית זרקא

משחק: אלדד ברטמן, חן גרטי, עמית זרקא, תום חודורוב, סתיו מרין ואייל נגר

כוריאוגרפיה: מאיה ברינר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רוני וילוז'יני

עיצוב מוסיקה ותאורה: נדב ברנע

ניהול הפקה: אבישג קהלני ואלה חותם

בין טילים גרעיניים לחפירות פילוסופיות

על ההצגות "פפפפפפפ" ו-"מקס"

מאת: הילה ציגל

בפסטיבל עכו שהתקיים לאחרונה, בחרתי לצפות בשתי הצגות, הראשונה, "פפפפפפפ", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, והשנייה, "מקס", שזכתה בפרס המוזיקה המקורית.  פסטיבל אחד, שתי הצגות, הבדלים של שמיים וארץ.

נתחיל עם המצוינת: פפפפפפפ.

תארו לעצמכם מצב בו למפקד צוללת דולפין, המשייטת לה במימי המפרץ הפרסי, פשוט נמאס מהמצב במזרח התיכון והוא מחליט לקחת את העניינים לידיים ולעשות פה קצת סדר. ההחלטה הזו היא הכוח המניע מאחורי "פפפפפפפ". ההצגה, בהפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי, הנה משעשעת ומטרידה כאחד, פארסה מודרנית המותחת את הגבולות ומשתעשעת עם הומור שחור, טוויסטים מפתיעים, טקסטים שנונים וקורטוב של חוסר טעם.

"פפפפפפפ" הנו בעצם שם קוד למבצע סודי, סוג של נשק יום הדין, המופעל על ידי מפקד הצוללת (המגולם על ידי זאב שמשוני המצוין) על דעת עצמו וללא התחשבות בתוצאות ההרסניות שהוא עלול לגרום. בעקבות התקבלות שדר תמוה וחשוד מהצוללת, מתכנסת הצמרת המדינית כדי למצוא פתרון מהיר ויעיל למצב. ראש הממשלה, ממהר להגיע לישיבה מתוך כוונה לחתוך משם כמה שיותר מהר בכדי לפגוש את המאהבת שלו במלון. שר הביטחון, הרמטכ"ל ההיסטרי ומפקד חיל הים, נסגרים בחדר הישיבות ומנסים בדרכים משונות לפתור את הקטסטרופה אליה הם נקלעו, סופו של המזרח התיכון מתקרב, שואה גרעינית פוטנציאלית בפתח ולאט לאט הם מתחילים אפילו להתאהב בסוף הקרב ובא.

פפפפפפפ. צילום: יוהן שגב

התפאורה הפשוטה והמרשימה של ההצגה, מחלקת את הבמה לשני חללים אוטונומיים, פנים הצוללת וחדר הישיבות, המנהלים ביניהם סוג של דו שיח תמידי.  השילוב בין העיצוב הנהדר, לבין הכתיבה החדה, העלילה הקולחת, המשחק והבימוי המצוינים, גרם להצגה להמריא, כמעט כמו אותו טיל גרעיני.

עצם הסיטואציה, גם אם בדיונית, בה בכירי ממשלתנו מרימים כוסית לקראת סוף העולם הנה מטרידה ומצחיקה כאחד. המצב הביטחוני בו אנו נמצאים הופך את "פפפפפפפ" לרלוונטית ביותר, ואני חושבת שייקח לי קצת זמן להפסיק לגחך בכל פעם שאראה את התמונה של ראש הממשלה (האמיתי) בעיתון.

וההצגה המאכזבת: מקס.

הייתי שמחה, ממש שמחה, לכתוב כאן על ההצגה. זאת אומרת, הייתי שמחה לכתוב איזשהו תקציר על העלילה, על הדמויות ועל ההרגשה הכללית, אך אני מוצאת את עצמי מתקשה משהו. ישבתי בשורה הראשונה, משמאלי ישב יוסי שריד, אפילו פטפטנו קצת, הוא אדם נחמד מאוד וחובב תיאטרון. זה היה השיא של ההצגה.

מקס הנו איש לא ברור ממקום לא ברור עם מטרה לא ברורה ועבר לא ידוע, שיוצא למסע לעיר אחרת בשביל להציג את הצגות התיאטרון שלו. לעיר הזו אין שם, גם לא לזו ממנה הגיע, גם לא לחבר של מקס, העגלון אותו אסף בתחנה הראשונה של מסעו. הם עוברים שלל הרפתקאות אותם אנחנו לא רואים כי הם התרחשו מחוץ לבמה, אנחנו רק שומעים עליהם בדיעבד ובצורה לא ממש ברורה.

מקס. צילום: יוהן שגב

הסלוגן של ההצגה – "באתי לקחת אתכם הביתה" – חוזר על עצמו במהלכה שוב ושוב בהקשרים שונים, אבל לא לגמרי ממצה את עצמו. אם ישנה כמיהה לבית – בשביל מה הנדודים? כנ"ל לגבי החתירה לכסף ולתהילה. ואם החופש הוא העיקר אז מה הבית קשור לכל העניין? בדרך כלל, המושג "בית" מתייחס למקום מבטחים, פיסת גן עדן בו האדם יכול לחוש בטוח ושליו במקום שהוא שלו ושבו הוא מרגיש נאהב, אבל כאן הבית לא קיים, הוא "מת" ( למה שלא תהיה הכוונה בכך).

בהצגה ישנו צוות שחקנים מצוין – צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ – שנראים כאילו ממש מאוהבים בהצגה של עצמם, שזה נפלא. וכך גם המשחק של כל אחד ואחת מהם, אבל חבל שהצופה לא יכול להבין מה כל כך נפלא בהצגה שלפניו.

בתוכניה, ההצגה מוצגת בתור "קומדיה פילוסופית", שזה באמת נחמד, אבל מרוב פילוסופיה, דימויים ופטפוטים אמורפיים לא ראינו את הקומדיה, או אפילו איזושהי דרמה, וחבל. גם התקציר אודותיה נותן רושם של הצגה אחרת לגמרי, וגם זה תרם להרגשת האכזבה הכללית שלי, קצת כמו טריילר טוב לסרט גרוע.

פפפפפפפ

תיאטרון האינקובטור

מאת  ובבימוי: ירון אדלשטיין ואהרון לוין.

משחק: איצ'ו אביטל, זאב שמשוני, רפי קלמר, ערן בן צבי, ערן בן זאב, אמיר ירושלמי, יאיר ראופמן, יינון שאזו, איתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: אדם קלר

מוסיקה מקורית: איתמר גרוס

עיצוב תאורה: יעקב סליב

מפיקה: יעל נחשון לוין

ע. במאים: נטלי אינימיר

מפיק בפועל: מיכאל גלפרין

מועדים נוספים:

 30/9 21:00  צוותא, תל אביב

5/10 21:30 בית מזי"א, ירושלים

24/10 20:30 בית מזי"א, ירושלים

29/10 21:00 צוותא, תל אביב

מקס

בהפקת תיאטרון "במהות"

מאת: עמית ארז

בימוי:  איתי בליירברג

משחק: צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ

עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי

עיצוב תלבושות: ריטה לונדון

עיצוב תאורה: שי נר

כוריאוגרפיה: מיה יוסף

מוזיקה: טל ברוכשטיין ואלמוג מודעי

הפקה: ענת מולווידזון

העונות משתנות ושחר אדום מפציע

על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"

מאת: אירית ראב

לפני אחת ההצגות, בזמן שהקהל חיכה בחוץ בתפר שבין השמש הקופחת לבין מסדרון הצל הצר, אישה אחת אמרה לחברתה "את רואה את הבחור בבגדים השחורים? זה המנהל האמנותי של הפסטיבל". והמנהל הסתכל לעברן, כאילו ציפה שיפתחו עמו בשיחה, כאילו הוא עדיין לא סגור איך להתנהל עם התואר הזה. זוהי שנתו הראשונה של גיל אלון כמנהל אמנותי של פסטיבל עכו, וניכר כי הוא יודע להסתדר בכישרון רב עם המשימה שהוטלה עליו.

פסטיבל עכו ה-34, שלאחרונה סגר את שעריו בתרועת ניצחון,  הציע לצופים מבחר רב-גוני של הצגות נהדרות, המתאימות בהחלט למטרת הפסטיבל לחגוג את התיאטרון האחר, יהיה אשר יהיה. חלק מן ההצגות היו שובות לב ואיכותיות, אחרות – לא. אבל אין ספק, כי רצונו של אלון לחגוג את מעצמת התיאטרון הישראלית בהחלט הוגשם.

מבין ההצגות שראיתי,  שתיים השפיעו עליי יותר מאחרות, האחת לטובה, השנייה, ובכן, לא ממש. באופן מקרי, או שלא, הטובה היתה הראשונה שראיתי, בעוד האחרת העיבה במקצת על חווית הפסטיבל שלי. ברשותכם, אתחיל בראשונה.

ההצגה "סתיו", מאת ובבימויו של  אמיר דוליצקי, מציגה את סיפורו של בחור צעיר, שבעונת הסתיו פוגש בחורה בתחנת האוטובוס, ומאז אינו מפסיק לחשוב עליה. אלא שלבחורה יש ארוס, פקיד במס הכנסה, בחור שאוהב מספרים ומפחד מהנעלם. משלוש נקודות מבט שונות, של שלושת מרכיבי המשוואה הזו, הקהל זוכה לגלות את רחשי הלב המוכרים כל כך.

סתיו. צילום: יוהן שגב

זוהי הצגה אינטימית על אינטימיות, יחסים והגשמה. ללא פעלולים או אמצעים בימתיים גרנדיוזיים, דוליצקי, המגלם את האהוב הצעיר, מצליח ליצור הצגה מוצלחת למדי. השחקנים רועי איילון וחדווה בוטרה ודוליצקי עצמו, מעניקים מגע איכותי, מהודק ומכמיר לדמויות אותן הם מגלמים.

ניכר כי דוליצקי, האיש והקוויקי, אינו ממהר יותר, הוא לוקח את הזמן ומעניק לאלמנטים התיאטרליים הבסיסיים ביותר – הטקסט, הבימוי, המשחק – את המקום המגיע להם. ייאמר לזכותו כי הוא אינו מוותר לקהל ומבקש לאתגר אותו. דבר המתבטא בין היתר בסצינה המסיימת את ההצגה בה הדמויות/שחקנים עומדים לפני הקהל כשברקע שיר אהבה.  עצם כך שהקהל מביט עין בעין בשחקנים,  עצם כך שלכמה רגעים הקהל הופך להיות מושא ההסתכלות, מעניק איכות אחרת להצגה כולה, ובהחלט מאדיר אותה.

מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", אינה מצליחה להמריא מרמת הטקסט, וגם זה בקושי. ההצגה, מאת אינה איזנברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מבקשת להפנות את הזרקור אל דור הפייסבוק. מספר צעירים וצעירות, חברי ילדות, מנסים לנווט את דרכם בין פוליטיקה, יחסים, אהבה וצבא, כשברקע שחר אדום עומד להפציע. ניפוץ הבועה המובטח בתוכניה, אותו חלום ושברו, לא מצליח להתגשם כאן, כי אין ממש בועה מלכתחילה. אמנם, חמשת הדמויות נעות האחת אל השנייה, משפיעות האחת על השנייה, כשאחת בוגדת בשני, השלישי עדיין מאוהב ברביעית, והחמישי בסך הכול מבקש למגר את הבורות הדמגוגית של עם ישראל.

צילום: יוהן שגב

אין ספק כי מדובר בטקסט איכותי וייחודי, שבאמצעות אלמנטים כל כך מוכרים מעולם הפייסבוק, כגון פוסטים, לייקים, צ'טים ועוד, מצליח לבנות עולם ומלואו. אבל המשחק, הבימוי, אפילו התפאורה המינימאלית, לא מצליחים למנף את העולם הזה אלא רק לבלבל ולפזר אותו לכל עבר. לדוגמא, מדוע לעשות מסך של כבלי מיקרופונים ברקע, דבר יפה בפני עצמו, אם אין לזה צורך של ממש בהצגה? לשם מה, מלבד הצורך הפונקציונאלי של זה, לשים במרכז הבמה שורה של ארגזים לאחסון כלים מוסיקליים?

לפרקים, גם הטקסט לא מצליח להציל אותה, ומשאיל מילים ממקורות אחרים. חלק ניכר מן הסצינות היפות בהצגה מבוססות על מילים של אמנים אחרים, כגון שיר של "הג'ירפות" או סצינת הסיף המשובחת בין איניגו מונטוייה לבין הרוזן בעל שש האצבעות. עצם העובדה שהקהל מתחיל לדמיין את הנעשה בסצינה הנשמעת ברקע ולא להתרכז ברגע המכמיר שעל הבמה, היא בעייתית בפני עצמה. לו הצגה זו היתה חוזרת לחדר החזרות, היא היתה זוכה להתמצק יותר, לקבל אספקטים תיאטרליים המתאימים לה ומעצימים אותה, לא כאלו שרק "מגניבים". ואז, היתה חוזרת לבמות טובה הרבה יותר, או מאידך, הופכת להיות חלק מעולם הפרוזה. לו היתה ההצגה "ספר הפנים שלי" נכתבת כספר, מעין הפוך על הפוך,  היה ניכר פה קול ייחודי ואיכותי באמת, מעין משחק של הדמיון והאמיתי, כזה שטרם נשמע בספרות הישראלית. גם ככה ההצגה נשענה רבות על דמיון הקהל, שהתבקש להשלים בין כותלי מוחו את הדרמה על הבמה.

"סתיו"

מאת ובבימוי: אמיר דוליצקי

משחק: רועי איילון, חדווה בוטרה ואמיר דוליצקי

עיצוב תפאורה: טובה ברמן

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אורי בנקהלטר

ייעוץ בתנועה: בסמת נוסן

מפיקה: נועה סומר כהן

"ספר הפנים שלי"

מאת: אינה איזנברג

בימוי: נוהר לזרוביץ

משחק: גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר

תנועה וייעוץ אמנותי: עמית לוי

עיצוב תפאורה ותלבושות: רז לשם

מוסיקה: רועי שפיגלר

הפקה: ישי מור, צבי ואילה כנפי, יענקלה ועופרה לזרוביץ

עוזרת במאית ומפיקה בפועל: אופל לוי