ואני רק רציתי לרקוד

ואני רק רציתי לרקוד

פסטיבל עכו – חלק 4 ואחרון

פסטיבל עכו תמיד ממלא אותי במין התרגשות מיוחדת כזאת, ששייכת אך ורק לפסטיבל הזה. כל שנה, אני מתמלאת בציפייה ומחכה לראות איזו הצגה, או שתיים, שתגרום לי להרגיש, לחוות, להיות.

כשהתבקשתי לבחור איזו הצגה ארצה לראות ולכתוב עליה, עיני נחתו מיד על ההצגה הזאת, בין היתר, הרעיון של נשים מבודדות שרוצות לרקוד קסם לי מאוד.

ההצגה התקיימה באולם "יד לבנים" הקרוב לגני הפסטיבל, אך בהתאם לחלל הנועד להעברת הרצאות וכנסים, האולם והמופע היו תלושים האחד מהשני ונראה שלא היה ולא יכול היה להיות כל קשר ביניהם. האינטימיות שיכלה להיווצר באולם מתאים יותר, למשל באחד מאולמות האבירים, היה נותן אווירה אחרת לגמרי למופע הזה.

על הבמה עמדו חמש נשים, מעניינות, מסקרנות, כמהות לספר סיפור. מלבדן, אין אף אחד בבית והרדיו מארח להן חברה, ממנו בוקע קול של גבר. הן לא יוצאות מהבית, הן גם לא בטוחות האם השם שלהן שייך להן, אך דבר אחד בטוח, גופן זועק ורוצה לנוע, לזוז, לרקוד.

אני רוצה לרקוד קייט - יוהן שגב

 "אני רוצה לרקוד, קייט". צילום: יוהן שגב

אמנם טוען יוצר ההצגה – ארי טפרברג  –  כי היצירה עוסקת עוסק במנגנוני שליטה אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר כאן במחקר בנפשה של האישה, של הנשים הניצבות זו מול זו ומנסות לזוז, לעיתים קופאות במקום, לעיתים משתחררות עד איבוד הדעת. הן קשורות האחת בשניה, אחיות העוסקות במלאכת ההתבוננות האין סופית זו בזו והרדיו הוא מקום המפלט שלהן וגם הפחד הכי גדול שלהן, מכיוון שהוא לא יכול להשאיר אותן תקועות באותו מקום.

הרעיון והעבודה של טפרברג ראויים להערכה רבה, אך באותה מידה חסרים מאוד. יצאתי בתחושה שהוא לקח על עצמו אחריות גדולה מדי כאשר בחר לעבוד עם חמש נשים הזועקות את נפשן וכמובן מביאות את עולמן הפנימי לתוך האירוע הזה. לא אפתח דיון מסוג זה כאן, אך דעתי היא שגבר איננו יכול באמת להבין מדוע לנו הנשים קשה פשוט לפרוץ בריקוד, בלי עכבות, בלי הסתייגויות, בלי פחד, לתת לגוף לנוע ולהשתחרר ממנגנוניי השליטה הרבים, ביניהם אנו עצמנו, הפועלים על גופינו.

חשוב לי לציין את עבודתה של איילת לרמן המדהימה והעוצמתית, שליוותה בצורה ווקלית את התהליך שעוברות הנשים על הבמה. העוצמות אותן הביאה לבמה היו אדירות וביטאו בצורה מדוייקת ומרגשת את נפשן של הנשים הרוצות לרקוד.

חזרתי הביתה ולמחרת הצהרתי בפני בן זוגי היקר: "אני רוצה ללכת לרקוד", הוא הסתכל עלי במבט מופתע ואמר: "מתי שתרצי…" שמחתי… לפעמים אני גם רוצה לרקוד.
מאת ובבימוי: ארי טפרברג
בהשראת מחזות של בריאן פריל

משחק: אילנה בר, חיה ברשינסקי, טליה דה-פריס, תמר לם ויעל פינקל.

עוזר הפקה:  איתמר בנאי

ייעוץ דרמטורגי:  כרמל ידיד-ליבוביץ'

עיצוב תפאורה ותלבושות:  ג'ואנה ג'ונס

מוסיקה ועיצוב פס-קול : איילת לרמן

עיצוב תאורה:  עדי שמרוני

הפקה : יובל בינשטוק

הדרכה קולית: לי טפרברג-קנאי

יש ערימה של חבר'ה על הדשא, אבל לא על הבמה

יש ערימה של חבר'ה על הדשא, אבל לא על הבמה

פסטיבל עכו – חלק 3

השנה, הזדמן לי להסתובב לא מעט ב"גני הפסטיבל" בעכו, היכן שבאי הפסטיבל יושבים ושותים קפה, והשחקנים נחים בין הצגה להצגה, לוקחים אוויר, שותים כוס בירה. מבין כל הצוותים של ההצגות, בלט עבורי, עוד מהיום הראשון,  הקאסט של ההצגה "סלים סלים" – יושבים כולם ביחד בקבוצה גדולה, צוחקים, שרים בערבית "היום יום הולדת", שניים מהשחקנים (דור שמגלמת את החיילת, מוחמד שמגלם את הילד של סלים) מצטלמים ל'סלפי'… שמח.

בסקרנות, נכנסתי לאולמות האבירים בכדי לצפות בצוות הרועש והעליז, אך לצערי על הבמה לא הצלחתי למצוא זכר לאותם חיים שראיתי בחוץ.

אם לתמצת את העלילה, מדובר בסיפור על תקוותו של סלים לחזור לחיים נורמליים לאחר שחרורו מהכלא הישראלי. החלום ושברו. סלים שיתף פעולה עם חוקריו, תקופת מאסרו קוצרה, והוא קיווה לשוב לחיק משפחתו ולהתחיל חיים חדשים בגדה. אך השלטונות הישראליים משחררים אותו דווקא במעבר ארז, ושם בעזה מחכים לו אחיו הנבגד ואיומים ברצח. החיילים הישראליים אטומים, ואפילו אשתו לא באמת חיכתה לו בנאמנות גמורה.

סתיו פלטי-נגב, המחזאית והבימאית, בחרה באופן מובהק להביא לבמה סיפור ללא תקווה, סיפור על שנים של סכסוך, כיבוש, וחוסר מוצא לשני הצדדים, ובמיוחד זה הפלסטיני. היא גם הצליחה להעביר את חוסר התקווה הזה, את הקושי, את הייאוש. אך לטעמי, זה כל מה שנשאר בהצגה: קונפליקט הסכסוך חזק ולא פתיר – כמוהו כבר ראיתי על במת התיאטרון הישראלי לא מעט פעמים (בפרט בפסטיבל עכו) – דבר שלא הצליח לעניין או לרגש אותי בזכות עצמו או ייחודיותו.

סלים סלים - שי אריק

סלים סלים. צילום: שי אריק

אמשיל את ההצגה להורדת ידיים בין שני יריבים שווים בכוחם, עד כדי כך שאף אחד מהם לא מצליח להזיז את השני כלל וכלל לאורך כל ההתמודדות. עכשיו, דמיינו שידור בטלויזיה של התמודדות כזו – בקלוז-אפ ארוך שמאפשר לראות רק את הידיים. לטעמי, ההצגה לא הצליחה לברוא חיים בקונפליקט שהציגה, ולא הצליחה להביא את הפנים המורכבות והאמיתיות של הצדדים בהורדת הידיים שהציגה. סלים תקוע בלי יכולת לזוז ואין לו יכולת לעשות דבר, או אפילו לבחור, בין אשתו לאחיו, בין הישראלים לפלסטינים, בין חמלה לחיילים שלידו לשנאה אליהם. הקונפליקט שלו משורטט בכלליות רבה – הרבה צעקות, הרבה דרמה –  כשאף ערך לא זוכה למשקל הסגולי האמיתי שלו בחיים, ולכן אין תנועה אמיתית ודרמטית על הבמה. (הידיים שוות כוח ותקועות).

ויקטור פרנקל אמר שאדם צריך שיהיה לו "הפרח שלו" כדי שיוכל להילחם ולשרוד. מהו הפרח של סלים? מהי תקוותו? ומהו הפרח של החיילים הישראלים במחסום?  לצערי, את החיות וההומור שכל-כך נהניתי לראות אצל צוות השחקנים של "סלים סלים" מחוץ לבמה, כל-כך הרבה סיבות קטנות להביא את השלום, לא ראיתי על הבמה, ועל כן, ההצגה לא הצליחה לזעזע אותי, או אפילו לסקרן.

אם היתה לי זכות לייעץ לפלטי-נגב, הייתי מורידה כמה מפרטי המידע המרובים שהיוו נדבכים נוספים של הקונפליקט של סלים, אך לא היו ממשיים על הבמה (לדוגמא, מחלת אמו של סלים) ומעמיקה יותר את מערכת היחסים בין הדמויות ואת אפיון הדמויות שכן חיו מול עיני הצופים. לדוגמא, מי הם בניו של סלים? כיצד התלבושות תורמות להבין משהו עליהם? האם יש בין סלים לאח שלו שפה משותפת וייחודית מלבד העובדה ששניהם דוברי ערבית? אולי הומור משותף?

ויחד עם כל הנ"ל, לא אסיים את הרשימה הזו בלי להדגיש את חשיבותם של המחזה ושל העשייה של פלטי-נגב ושל חבריה ליצירה. היו בקהל גם מי שיצאו מההצגה הזו מזועזעים – ואם ההצגה מהווה קריאת השכמה לאנשים מסויימים, אז על כך, ובזכות היצירה המשותפת של צוות ההצגה וההווי שלהם בגני הפסטיבל – ברכתי. התוצאה לא היתה לדעתי תיאטרון "אחר", וגם לא תיאטרון מעניין מספיק – אך אולי הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה, ולפעמים גם היא המסר.

MK

"סלים סלים"

מאת ובבימוי: סתיו פלטי נגב

משחק: ג'ורג אסקנדר, מוטי חובה, סובחי חוסרי, מחמוד מורה, סמירה סרייה ודור פלורנטין.

תרגום לערבית: ראזי נג'אר

ייעוץ דרמטורגי: מיכאל מוריס רייך

עיצוב תפאורה: שי אריק

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

מפיקה: נופר עובד