אחר, אבל לגמרי אחר

על ארבע מהצגות פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2021

מאת: אביבה רוזן

בכל שנה אנחנו עדים לדברים אחרים, חדשים ומחדשים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ובכל פעם אנחנו חושבים שיותר אחר אי אפשר. עד הפעם הבאה, אין ספק שההצגות בפסטיבל השנה, הרחיבו את המושג הזה, ואף את מושג התיאטרון בפני עצמו. חזיתי השנה בארבע הצגות תחרות – "ימי כתר", "TOYZZZZZZ", "לפני מי להשתחוות" "ורצח בהסכמה". ארבע ההצגות כל כך שונות זו מזו, אך כולן חזקות ואיכותיות, כל אחת בדרכה. הבחירה ביניהן, ובין הצגות התחרות הנוספות, לא תהיה קלה.

בהצגה "ימי כתר" שש נשים מדברות על גבי שישה מסכים, כל אחת במשך עשר דקות. הן עונות על אותן שאלות שנוגעות לחייהן, חוויותיהן, והמינוסים והפלוסים של ימי הקורונה עבורן. מכאן, המשמעות הדואלית של 'כתר' – גם קורונה וגם סגר, דבר שמעניק רבדים נוספים לחוויות המוצגות על המסכים. הגם וגם ביצירה, מוצג באין מכוון – אין כאן במה, אין כאן ישיבה מסודרת מסביב לבמה, אין יחסים בלתי אמצעיים בין השחקן לקהל. דבר המעורר את השאלה, במה זה תיאטרון? בכל אופן, זוהי חוויה מאוד שונה וייחודית שמחברת את התיאטרלי עם הדיגיטלי, דבר שמאפיין מאוד את יצירותיה של היוצרת לילך דקל אבנרי, ובייחוד את אלו האחרונות.

מתוך "ימי כתר". צילום: אביבה רוזן

גם המופע "TOYZZZZZZ" שובר כל הגדרה של תיאטרון מסורתי. הקהל נע ממקום למקום לפי ההתרחשויות, השחקנים-רקדנים נעים, משנים צורה ותפקידים, הכל מאוד אסתטי, מאוד חווייתי, מאוד פלואידי, אבל לא תמיד ברור. הקהל רוקד עם השחקנים תוך כדי שהוא מנסה לפענח מה, לעזאזל, קורה כאן. האירועים שמחים ואנרגטיים לרוב, ופתאום יש צניחה. אנרגיות שליליות נכנסות לתמונה, אבל גם הן נעלמות ומתחלפות, שוב, באנרגיות גבוהות ושמחות. שאלתי את אור מרין, הבימאית והכוריאוגרפית של היצירה, (שיצרה אותה בשיתוף אורן נחום ואיגור קרוטוגולוב) מה בעצם ראינו באנרגיות המשתנות הללו, בחזיונות היפים הללו? מרין מספרת שהיה לה רצון, שהתחזק והתחדד בעקבות הקורונה, לתהות על משמעות עידן הקפיטליזם והפלסטיק, ועל השפעתו על חיינו. "אפשר להתקרבן", היא אומרת, "ולחיות את החיים באומללות. ואפשר, מתוך מודעות, לבחור אחרת, לחיות את חיינו בשמחה, גם חיים אינדיווידואליסטים, אפילו אם הם עטופים בפלסטיק."

TOYZZZZZZ. צילום: אביבה רוזן

ההצגה "לפני מי להשתחוות" בוחנת את הגבול שבין ציות לחוק לבין תובנות וערכים, ומביאה קולות שונים, החל באפלטון שהעדיף את הציות לחוק מעוות על הצלת חייו, עד לרוזה פרקס שבהתעקשותה לא לפנות את מקומה לגבר לבן שברה את הציות לחוק המעוות שהפלה במשך דורות את האפרו-אמריקאים בארצות הברית. רמת המשחק הגבוהה של צוות השחקנים, הבימוי היצירתי של אילאיל לב כנען, והכוריאוגרפיה המרתקת הצליחו ליצור חוויה מטלטלת, שלעיתים הביאה דמעות לעיני השחקנים וגם לעינינו. סיפורה של רוזה פרקס נוגע במיוחד. כל אלה גורמים  לחשוב – האם הציות לחוק, נושא ששומר על החברה כחברה, באמת עדיף על פני חשיבה אינדיווידואלית ומרי אזרחי? ואולי, שמא, יש כאן איזושהי אפשרות לרצף ולא לדיכוטומיה? אבל לא, האפשרות לגמישות לא נידונה כאן. ההצגה מעניקה הרבה נקודות למחשבה ויוצרת חוויה תיאטרלית-אסתטית מאוד.

לפני מי להשתחוות. צילום: אביבה רוזן

הצגה אחרת שמביאה לידי דמעות, ולעיתים קרובות, היא "רצח בהסכמה". האבסורד שבשם ההצגה, כאילו אדם, במקרה זה נשים, יכולות להסכים להירצח, נבנה צעד אחר צעד. בעזרת בימוי יצירתי של חנה וזאנה גרינולד, משחק עדין וכוריאוגרפיה תואמת, נשים, יהודיות וערביות, משכילות ובעלות מקצועות חופשיים, מוערכות וכאלה שהן בשולי החברה, שותפות לגורל של אלימות, עד לאלימות הנוראה מכולם, רצח. מה שקראו פעם רצח 'על רקע רומנטי', אך לא היה בו שום דבר רומנטי. נשים שמשלימות עם גורל של מכות 'מדי פעם' כי הן לא רואות לעצמן דרך אחרת, עד שהן שוכבות מתחת למציבה, והגבר יושב במעצר כשעורכי הדין שלו מנסים להשיג לו תנאים מקלים. ההצגה נבנית ברגישות אך בתקיפות, היא יפה מאוד, אסתטית, עם ארבע שחקניות יפות ועוצמתיות (תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס) שמכריחות את הצופים להיות מעורבים בדרמה ומושכות אותם פנימה.

רצח בהסכמה. צילום: אביבה רוזן

כאמור, אלו ארבע הצגות שונות מאוד, שמביאות תכנים בצורות שונות, וכולן מרגשות ונוגעות. יותר ויותר, ניתן לראות את המגמה להכניס את הצופה פנימה. להפוך את הצופה למשתתף פעיל. ב-"TOYZZZZZZ" הקהל לא יושב. הוא נע במרחב יחד עם השחקנים והנגנים, הוא רוקד, הוא פועל. במידות שונות, הוא מעורב בעשייה על הבמה, ובכך נעשה הרבה יותר מעורבות רגשית.

את הצגות הפסטיבל עוטפות סימטאות עכו העתיקה, יציבות ונטועות במקומן. בכל שנה הסמטאות גדושות במבקרי הפסטיבל, העוברים בין השווקים הצבעוניים, החומוס והקפה השחור. הפעם, הן נותרו ריקות כמעט לגמרי. גם אירועי החוצות של הפסטיבל, שבדרך כלל מתקיימים ברחובות ובפארקים העוטפים את מתחם הפסטיבל, השנה הוכנסו פנימה, למתחם ההצגות בעיר העתיקה. ברור שעכו עדיין לא חזרה לעצמה, ושיש עוד דרך ארוכה לעשות עד שמבקרי הפסטיבל ירגישו רצון ובטחון להסתובב כרגיל ברחובות עכו היפיפייה. בתקווה, שבשנה הבאה חובבי התיאטרון האחר והטוב יחזרו לגדוש את העיר, ולטייל בין סימטאותיה המחכות להם.  


 TOYZZZZZZ

יוצרת, במאית, כוראוגרפית: אור מרין

יוצר שותף ודרמטורג: אורן נחום

יוצר שותף ומלחין: איגור קרוטוגולוב

רקדנים: רוני בן חמו, מיתר אריאלי, נוי חבר, אלה פולק, ירדן חלפי, ג׳ונתן בוקשטיין, תומר גיאת, הילל בן צבי.

מוסיקאים תזמורת הצעצועים: איגור קרוטגולוב , רועי חן, ויקטור לוין, אמיר בוקסבאום, נעומי רוזין, ים אומי, ניל קלמן, מיכאי צ׳רנאה.

מעצב חלל: זוהר שואף

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מעצבת תלבושות: רעות שייבה

מפיקה : טלילה רודין

מנהל חזרות והצגה: תומר גיאת


רצח בהסכמה

מבוסס על הפואמה מאת איריס אליה כהן

כתיבה: תהילה אזולאי שאול

בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינוולד

משחק: תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס

מעצבת תפאורה ותלבושות: פרידה שהם

מוסיקה: דידי ארז

כוריאוגרפיה: אליק ניב

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מפיקה: אביטל מישל מאיר

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

תפעול תאורה וסאונד: מור חסן


ימי כתר

מאת: לילך דקל-אבנרי וקבוצת פאתוס-מאתוס

פרפורמריות יוצרות ושותפות לכתיבה: אפרת ארנון, ליליאן רות חיילובסקי, שקד זהבי, זוהר מידן, עלית קרייז, אורה שולמן

מוסיקאית ופרפורמרית לייב: קתרין לסקו

ייעוץ אמנותי: מאדאם בוגנים

דרמטורגית טקסט וסאונד: שרון גבאי

חלל, ארט ותלבושות: טל וייס

תאורה: עודד קוממי

הפקה ועוזר במאית: מירב לחמן

צילום: אלעד דדון

איפור: סיון בר ניר

עריכה: יערה ניראל

שותפה לפיתוח הקונספט הוויזואלי: רעות שייבה

תמיכה בסאונד חלל: ניסים טוויטו

הצבה והקרנה: דורון הקרנות


לפני מי להשתחוות

בימוי וקונספט: אילאיל לב כנען

יוצרים שותפים: יאיר סגל ונועה סומר כהן

שחקנים יוצרים: גל גרינברג, ארי כהן, נעמה מנור, ארנון רוזנטל, רויטל תמיר

עיצוב חלל ותלבושות: נועה סומר כהן

עיצוב תאורה: יאיר סגל

מפיקה: יובל מעוז


פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ממשיך עד ל24/9, ולאחריו, סביר כי ההצגות השונות תעלנה על במות ברחבי הארץ. מומלץ לעקוב אחר ההצגות ומועדיהן במדיות השונות

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

מותר התיאטרון על הנטפליקס

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

שלום שמואלוב, שחקן, במאי ויוצר שבמהלך הקריירה המגוונת שלו עשה תפקידים על במות רבות, הן בתיאטרון הרפרטוארי והן בפרינג', מנהל בשלוש השנים האחרונות את הצד האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. השנה הוא פורש מהתפקיד המאתגר, אחרי כמעט שנתיים של קורונה, בהן נאלצה הנהלת הפסטיבל להעבירו מסוכות לחנוכה, ומהבמה אל האינטרנט, ולהתמודד השנה עם חזרה לבמה בעיר שעברה אלימות קשה וקונפליקט מהותי בין יהודים לערבים.

שלום שמואלוב. צילום: אילן בשור

הוא מספר שכל שנה חשב שזוהי השנה הקשה ביותר. ובכל שנה, הנהלת הפסטיבל ושמואלוב, עמדו שוב בפני הפתעה וסוגים נוספים של קשיים שלא ניתן היה לצפות להם קודם, אך הצליחו לצלוח אותם. השנה עולה שוב הפסטיבל, אחרי ולמרות הכל, בנחישות ובאמות מידה אמנותיות ואנושיות שהיו הקו המנחה של הפסטיבל.

"ה- DNA של הפסטיבל הוא חברתי פוליטי. הוא כזה היום ותמיד היה, ואני מקווה שיהיה כך גם בעתיד. אם זה ישתנה, זה כבר לא יהיה פסטיבל עכו" שמואלוב אומר, "קולות שמבקשים מפסטיבל עכו להיות משהו אחר, אני חושב לעצמי, למה שלא תקימו לכם פסטיבל חדש שיענה על הציפיות שלכם ותניחו לפסטיבל עכו להיות מה שהוא". מה שהוא, זה אומר: פסטיבל צעיר, שנותן במה לקולות חדשים, בועטים, שמרשים לעצמם לעשות דברים אחרת, לחדש בצורה מהותית, להצביע על תופעות חדשות ואחרות, לאתגר ולהביא קולות מהותיים שאינם נשמעים בתיאטרון הישראלי לסוגיו. זהו פסטיבל שמנסה למשוך אליו גם קולות מהחברה הערבית שבתוכה מתרחש הפסטיבל, משימה לא קלה. יוצרים ערבים רבים לא מוכנים להשתתף וצריך למשוך אותם. "אנחנו לא ויתרנו על השתתפות יוצרים ערבים", שמואלוב מוסיף ומציין, "ועמדנו על כך שבכל שנה תשתתף הצגה אחת בערבית. לשם כך צריך להגיע למספר יוצרים שיגישו מועמדות, כדי שניתן יהיה לבחור ביניהם".

מי באמת קובע את הרפרטואר ואיך הוא נקבע?

"יש לנו ועדה אמנותית, בה חברים מאיה ערד יסעור, עופר עמרם, מאייסה מסרי וניר מנור. הם אלה שקיבלו וקראו את כל 238 ההצעות שקיבלנו השנה. אגב, בכל שנה אנחנו מגיעים לשיאים חדשים במספר ומגוון ההצעות. לשם השוואה, ב-2019 קיבלנו 170 הצעות. אנחנו לא קובעים נושא מראש. יש לנו קול קורא  שעבדנו עליו קשה כדי שיעביר את הציפיות מההצגות שמוצעות לנו. אנחנו מחפשים, בין השאר, יצירות רב תחומיות שמסוגלות לעשות שימוש בחללים המיוחדים שיש להם פה. נושא נוסף שאני שם עליו את הדגש הוא העולם הדיגיטלי. נראה לי שהכיוון הזה לא בא מספיק לידי ביטוי, באופן מוזר, בתיאטרון המסורתי".

מה זה אומר?

"העולם שלנו הוא עולם שבו אנחנו כל הזמן עם עין לכיוון הטלפון. זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו חווים פה רגע של מחול ושם נגן מטורף. אני מוצא שהאמירה 'כבו את הטלפונים' שנאמרת לפני הצגה היא כבר לא רלוונטית. מבקשים מהקהל להשתיק את הגירויים. התפקיד שלנו הוא להתחרות ברמת הגרייה הזאת. לא צריך להוריד את רמת הגירויים מסביב, אלא להיות חלק מהם. תקופת הקורונה הביאה לכך שהיוצרים עצמם הביאו באופן טבעי הרבה יותר התייחסות לטכנולוגיה המתקדמת בתוך יצירתם. זה הגיע ב'בום' בהמון הצעות".

מה עוד הביאה עמה הקורונה?

"כשמקבלים מאות הצעות רואים מגמות. מלבד הדגש הטכנולוגי, ראינו נושאים נוספים שעלו מהקורונה. בדידות, למשל. גם אלימות בתוך המשפחה. מופיעה גם ציפייה לתיאטרון אימרסיבי, שמצפה מהקהל להיות חלק מההצגה, להשתתף בה ממש, להביא לכך שהצופים יהפכו לדמויות בהצגה. למשל, המופע toyzzz שהוא מעין מסיבת כאוס, כולל שמונה רקדנים ושמונה נגנים, אבל הקהל ממש משתתף במופע מטווח אפס, וכל אחד מהמשתתפים רואה דברים אחרים וחווה חוויות שונות. כנראה שאחרי המרחק החברתי, הנגיעה מטווח קרוב כל כך היא סוג של תשובה.

אני חושב גם שהקורונה הציפה ביתר שאת את השאלה, מה מותר התיאטרון על נטפליקס. שאלה אחרת שעלתה היא, איפה טעינו. איך חשבנו שאנחנו חיוניים לחברה הישראלית ולמעשה, היינו הראשונים להיסגר והאחרונים לחזור והקהל לא חלק על זה. היו אנשים שאמרו לנו, לכו תעבדו במשהו אמיתי. נוצר כאן שבר. שאלת החיוניות הגדולה שעלתה בקורונה העלתה שאלות שמעסיקות גם את היוצרים.

הרפרטואר השנה הוא בלי שום ספק תגובה לקורונה, שאנחנו עדיין בתוכה, וההשלכות שלה. גם נושאים חברתיים ופילוסופיים עולים בהקשרים הללו. הצגה כמו 'לפני מי להשתחוות' מראה איך הרבה נושאים חברתיים קשורים לשאלות של חוק מול מוסר, ועד כמה אנחנו נענים לדרישות של השלטון, גם כשהוא מנוגד למוסר שלנו, ומה זה עושה לנו".

אי אפשר להתעלם מכך שעכו הייתה מרכזית במהומות ובקונפליקט היהודי-ערבי, והנה אנחנו חוזרים לעיר שיהודים נמנעו מלבקר בה.

"נורא עצוב. העיר פצועה, החלום של חיים משותפים נראה כאילו התרחק מאוד. החיים המשותפים הם בנפשו של הפסטיבל. אין לנו דרך אחרת, אלא לשאוף לשלום ולשוויון, ודרך האמנות היא הדרך הנכונה ביותר. הפסטיבל השנה הוא דרך לחזק את הקולות השפויים".

עכשיו כשאתה עוזב את הניהול האמנותי של הפסטיבל, מה אתה מקווה עבורו?

"אני מאוד מקווה שהתקציבים שלו יגדלו. כדי שהפסטיבל יוכל להמשיך לעודד את יצירות הפרינג' צריך לאפשר להם יותר מבחינה הפקתית, לאפשר להם אפשרויות מעולם האמצעים החזותיים, לתת להן אפשרות להיות הפקות מושקעות. הסכומים שמושקעים בו כיום הם אפילו לא עשירית ממה שמושקע בהצגה קטנה בתיאטרון הרפרטוארי. אנחנו כמובן דואגים שההפקות ייראו טוב, אבל כדי לעשות ניסיונות אמיתיים צריך משאבים כלכליים רבים יותר. אני מקווה שהפסטיבל ימשיך להיות מקום לצעירים ולגילוי כישרונות.

"בפני מי להשתחוות". צילום: אילן בשור

מבחינתי האישית, אני מאוד מסופק ממה שעברתי. היה לי מאוד מאתגר וזכות גדולה לעבוד עם יוצרים נהדרים. בכל פעם שסיימתי הפקת פסטיבל חשבתי שזה היה הכי קשה, ואז גיליתי שלא. למשל, בשנה שעברה הכנו מפגש עם קהל ונאלצנו לעבור לדיגיטלי. לא ניתן כיום לחזור למה שהיה כאילו כלום לא קרה. בסופו של דבר, ההתייחסות למרחב הדיגיטלי תכנס לדעתי למרחב העבודה שלנו. משהו בעולם הישן נגמר ומתחיל משהו חדש".

איך אתה רואה את הדרך שעשית מאז שנכנסת לתפקיד?

"נכנסתי בעת משבר, שדרש את שיקום האמון של היוצרים ושל הקהל. כבר ב-2018 אמון היוצרים חזר, וב-2019 חזר גם אמון הקהל. הפסטיבל היה סולד-אאוט עוד לפני שהתחיל. לשם כך היה צורך לתת לאמנים את התחושה שאין פה משהו קליקאי, שיש חופש ביטוי, התחושה הזאת חלחלה אל הקהל שחזר אלינו, והבין שתמיד יהיה לו מעניין בפסטיבל."

לאן הולכת הקריירה שלך עכשיו?

"אני חוזר לשחק בהבימה, בהצגה 'דבר על מקום המצאם', ומביים במסגרת 'אספמיא' הצגה בשם 'שיר ערש לגבר', עם מרב גרובר ושירי גדני, ויש לי עוד לא מעט פרויקטים בקנה. אני הולך לביים מופע שהוא שילוב של דרמטי ומוזיקלי. קיבלתי את זה שאני טיפוס מורכב, ואני לא רק שחקן, לא רק במאי, לא רק מנהל. אני נע בין התפקידים, ובכל פעם אני צריך להבין מה נכון לי באותו זמן".

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר יתקיים בחול המועד סוכות, 21-24/9/21.

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

בין שריטה לזיכרון

על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אירית ראב

בזמן האחרון, ניכרת מגמה של יצירות אינטר-טקסטואליות על מאחורי הקלעים של הבמה. כמו למשל "חזרות", פרי גאונותם של נועה קולר וארז דריגס, שעולה בערוץ "כאן" ומציגה באופן מעולה ומדויק כל כך את מאחורי הקלעים של מערכת היחסים בין במאי למחזאית, על הבמה ובחיים האמיתיים. עכשיו, גם יצירתו החדשה של עידו קולטון, "הקהל מתבקש לעמוד", שעולה במסגרת פסטיבל עכו המקוון, הצטרפה למגמה אבל בוחנת את הנושא מנקודת מבט מעט אחרת – הפקת טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.

מעצם היותם של טקסי הזיכרון חלק כל כך אינטגראלי מהחברה והתרבות הישראלית, היה זה רק צפוי שהם יזכו להתייחסות תיאטרלית. ועם זאת, מעטות הן היצירות שעוסקות בנושא, ונדירות הן היצירות שבוחנות את הזיכרון וטקסו בצורה כל כך ישירה ובועטת, כמו ההצגה הזו.

אין ספק, מדובר ביצירה בועטת במיוחד, שפוגעת ישר במקום הכי רגיש בבטן, אבל גורמת לצופים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, יהא אשר יהא, ובמקביל לרצות להמשיך ולראות עוד ועוד. למה? מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הדמויות על הבמה, בצדדיה ומאחוריה, מעוצבות באופן נפלא, מכמיר ומעורר הזדהות. במאי הטקסים המהולל שהגיע לבית הספר העכואי, המגולם על ידי קולטון, הוא הקצנה מטורפת ומעולה של כל במאי טקסים שהוא, בצירוף מגוון שריטות המאפיינות את במאי התיאטרון הממוצע, ועם זאת קולטון מצליח לגלם אותו בצורה מאוד עמוקה ורב-גונית.

מתוך "הקהל מתבקש לעמוד". צילום: יוסי צבקר

שאיפתו הגדולה ביותר היא להציג את עקדת יצחק על במת ברודווי, אבל בינתיים הוא מסתפק בחבורת תיכוניסטים ממגמת תיאטרון ושירה, שמבקשים להוכיח על הבמה את מלוא יכולותיהם. למרות שהוא שרוט ומכעיס, ניתן מאוד בקלות להזדהות עם הייאוש האמנותי של הבמאי, בייחוד אם אתם מגיעים מעולם התיאטרון ו/או הטקסים. ארבעת התיכוניסטים, המגולמים על ידי בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב, הפגינו יכולות משחק ושירה מרשימות ומדויקות. כל אחד מהם עוצב בהתאם לקווים המאפיינים את התיכוניסטים של ימינו, עם הסטורי והאייפון, וגם הם הצליחו להרגיז ולהצחיק, ולעורר הזדהות בין קנאה וכעס על סולו שנגנב לבין התשוקה והמחויבות לבטא את הרגש בכל תנועה ותנועה. לצדם, על הבמה ומאחורי הקלעים, היתה גם ניצה המחנכת והרכזת, שעד כה היתה אחראית על טקס הזיכרון, אבל השנה נאלצה לתת לאריק הבמאי את המושכות. עירית בנדק, המגלמת את ניצה, ממחישה היטב את התסכול וכפיות הטובה שכרוכים במשימת ההוראה, לצד האהבה העצומה למקצוע ולתלמידים.

שנית, מעצם היותו טקס שמבוים על ידי אריק יעקובסון הבלתי נלאה, הוא משובץ אינספור העמדות גרנדיוזיות ועיבודים חדשניים לשירי הזיכרון המסורתיים. לכל שיר יש העמדה משלו, דבר המתבטא בעיצוב תנועה מרשים ומזעזע, במובן הטוב של המילה. כך, למשל, "תשמור על העולם ילד" הופך לסצינה המשלבת בין ריקוד למשחק במהלכה הילד המשחק בבובות לובש מדים והולך לצבא, בזמן שברקע המקהלה קורעת דובונים לגזרים. מצד אחד, זו סצינה מחרידה שמקבלת צבעים אחרים בקונסטלציה בה היא מוצגת, ומצד שני, היא מעוצבת כל כך יפה, שאין ברירה אלא להמשיך ולצפות בה.

צילום: יוסי צבקר

לצד המשחק והתנועה, יש לציין לטובה גם את המחזה, שנכתב על ידי עדינה חיימיס. מעצם נושאה של יצירה שעוסקת בטקס יום הזיכרון, היא שזורה משפטים קשים אך נפלאים שנכנסים עמוק עמוק לחדרי הלב, לצד העלאת נושאים מורכבים, כמו מהות השלום בימים הציניים של היום, מגמת הפיכת טקסי הזיכרון להפקות מרהיבות אך חסרות נשמה, התמודדות עם בגידה לצד עבודת צוות וחברות, והאמת של אם שכולה אחת שמבקשת להטיח על הבמה את החיים עצמם. האם, המגולמת על ידי אסתי זקהיים המצוינת, מטיחה בקהל ובמשתתפי הטקס את האמת המרה שכולם יודעים אבל לא רוצים או מסוגלים להתמודד איתה. כל הנושאים הקשים הללו, עטופים באלמנטים סאטיריים-קומיים, כמו צרחות הבמאי, מבטי נזיפה של הרכזת ותנועות קטנות גדולות הממחישות היטב מה שקורה בין המשתתפים בטקס.

אלמנט רביעי, חשוב בפני עצמו, הוא הצילום. בשל המצב הנוכחי, הפסטיבל לא יכול להתקיים במתכונתו המקורית. בכדי להתמודד עם ההגבלות, היצירות עברו למדיום המצולם, דבר שדווקא העצים את היצירה. כך, דמותו הבלתי נראית של הצלם הפכה לחלק חשוב ביצירה, מאחר שהוא אפשר לקהל לזכות בהצצה בלעדית למתרחש מאחורי הקלעים של טקס הזיכרון, על התככים והשירים שבו. הפיכת היצירה למעין סרט דוקומנטרי, המשולב בראיונות עם המשתתפים, הבמאי והרכזת, אפשרה להעניק ערך מוסף לתכנים המוצגים, וגרמה לצופים לחוש כמציצים נוכחים-נפקדים ביצירה. בשורה התחתונה, מדובר בהצגה מעולה, למרות שהיא לא פשוטה לעיכול, היא מפעימה ומרגשת, ומציגה את האמת בפנים. או בקיצור, יצירת חובה.

הקהל מתבקש לעמוד

מחזאית: עדינה חיימיס

שותף לכתיבה: עידו קולטון

בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון

שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט, יאור יעקב

עיצוב במה ותלבושות: רועי עקהב

ניהול מוסיקלי: יאור יעקב

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מפיק ועוזר במאי: ניר קומם

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

ע. הפקה: שוהם גלאס

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על זהות וזהויות

על ההצגה "אלאי-ים"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אביבה רוזן

האם זוהי הצגה או סרט? נראה שהקורונה שהפכה את ההצגה "אלאי-ים" לסרט עשתה לה רק טוב. מה שמתחיל בהצגת הדמויות בסרטונים שמהללים אותן, מתפתח במהירות לשורה של קונפליקטים אוהבים בין חברים טובים. חברים שהם גברים צעירים, מודעים לעצמם, מזרחיים, עכואים, שמבלים יחד, מקשקשים על שטויות, ובאותה נשימה על הנושאים המהותיים ביותר. קונפליקטים על זהות מזרחית שמתבטאת בהנחייה לשבת ישיבה מזרחית. האם האמירה 'ישיבה מזרחית' היא אמירה גזענית? החברים מתעסקים בזה בקבוצת הווטסאפ שלהם בלהט רב.

מתוך החברות והקבוצתיות עולה במהירות גם ההתעסקות עם העצמי והאני הפרטי. תוך כך, עולה ומתבלט הכוכב האמיתי של הקבוצה, האמן שלא ברור מה המעגל אליו הוא שייך. בתוך קבוצת האמנים, הוא בולט כמזרחי שמצטייר כפסע מעבריין, ובשכונה, בין יתר העכואים, הוא נתפס כאמן ושונה. נפש האמן מתייסרת בין הזהויות השונות, דבר שמתבטא היטב בצילום, שמעניק נופך חשוב מאוד בהתחבטות הזאת. צילומי תקריב מול צילומים שבהם רואים אותו מאחור, ומגבוה מאוד, עד שהוא וחבריו הופכים לנקודות על החוף. הים גם הוא תופס מקום מרכזי בזהותו, אל בחר (הים, בערבית). הים האינסופי, המרגיע, הסוער, הכחול. הלבן. מקום מרכזי, המים שוטפים הכל, שוטפים מחשבות, מנקים. מאפשרים.

מתוך "אלאי ים". צילום: עידו כהן

והמסקנה הסופית? האמן אומר: ככל שניסיתי להיות יותר אני עצמי, נעשיתי אחר, או זר (לעצמי ולאחרים כנראה)  וככל שנעשיתי דומה לאחרים ואפשרתי לעצמי להזדהות איתם ולאפשר לעצמי זהויות רבות ומגוונות, כך נעשיתי יותר אני ושלם עם עצמי. היצירה מסתיימת באמירה פילוסופית מתמשכת ומגרה בנו את המחשבה על אותו אמן, על חייו, על מה שהוא עובר ועבר, וכמובן, על עצמנו, עד כמה האמירה הזאת נכונה גם לנו, ולכל אדם בעצם.

בדרך מרתקת, מאוד ויזואלית, בחלקה מאוד אסתטית ומעוצבת ובחלקה אנטי-אסתטית ומאוד לא מעוצבת, אנחנו מלווים את גיבורינו בדרכו. כאחד מהחבר'ה ובעצם לא אחד מהם, במחשבות על שיטות שונות להתחבר לעצמנו, ולהזדהות עם אדם ששונה מאוד מאתנו אך הוא בעצם כל אחד מאתנו.

בכל סוג של מולטימדיה, הצגה מוסרטת או סרט תיאטרלי, יש פה מסרים חזקים שעוברים היטב, כמו גם משחק שמעורר מחשבה והזדהות. אשמח לראות את היצירה יום אחד על הבמה ולראות את הסרט, שעובר מצוין בפני עצמו, מתרגם את עצמו חזרה להצגה.

אלאי-ים

יצירה, כתיבה ובימוי: אלעד משה

מבצעים: איתמר שלמה כהן, יוסף משיח, אלעד משה

מוסיקה מקורית, עיצוב סאונד ומיקס: איתמר שלמה כהן

עיצוב במה ועיבוד ממוחשב: יוסף משיח

צילום, עריכה, dop: עידו כהן

עוזר צלם: גיא כהן

הפקה וליווי: הודי בן עמי

גרפיקה: רון רוברטו לוי

דרמטורגיה וליווי אמנותי: ג'ייסון דנינו הולט

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על חולמים וחלומות

על ההצגה "פינטה"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת אביבה רוזן

כל שנה אני נוסעת לעכו כדי לחזות בכמה מהצגות הפסטיבל. הנסיעה כרוכה בהתרגשות. עכו מאוד חביבה עלי. כך גם הפסטיבל. במשך השנים ראיתי שם כמה הצגות מרשימות ומעניינות מאוד. גם מיקום ההצגות האלטרנטיביות באולמות האבירים שהם קצת אנטי-תיזה לתיאטרון אלטרנטיבי ואולטרה מודרני בעתיקותם, אך משאילים נופך נוסף להצגות. מוזר ומעניין לראות את ההצגות באינטרנט, כשאני מקרינה את ההצגה על מסך של 65 אינטש ועדיין מרגישה את החוסר הגדול שבישיבה באחד מאולמות האבירים. ועכשיו להצגה. פינטה.

ב-1492 קרו דברים רבים. בהיסטוריה היהודית, היא ידועה כשנה של גירוש ספרד. גירוש ששינה את פניו של העולם היהודי. באותה שנה התרחש גם האירוע שהעביר אותנו מימי הביניים לרנסנס – גילוי אמריקה על ידי קולומבוס.

השנה, עדיין 2020, שנת מגיפה, גם היא, כך נרמז לנו, שנה של שינוי. או לפחות שנה בתוך תהליך של שינוי, של חלום על שינוי. כפי שקולומבוס חלם את הודו (וגילה את אמריקה) כך איילון מאסק חולם את החלל. מאסק, אחד מעשירי העולם, הקים חברות פורצות דרך על פני האדמה, כמו פייפל וטסלה. עכשיו נותר לו ליצור קפיצת מדרגה בעולם, עם עוד חברה שהקים, ספייסאקס כבר בתחילת המילניום. בחברה הזאת, כך מודגש בהצגה שלפנינו, מחפשים דרך להעביר את האנושות מכדור הארץ שהשמש שלו עומדת לשרוף אותו בעוד כמה מאות מיליוני שנים לכוכבים חלופיים. למאסק בוער למצוא אותם כבר עכשיו.

יש אנשים שפורצים דרך ומשאירים את חותמם לעד על האנושות. כך היה כריסטופר קולומבוס, שלא היו לו יומרות להציל את העולם. ויש את אלה שרוצים להשאיר את חותמם על העולם על ידי פריצת דרך. כזה הוא איילון מאסק.

מתוך ההצגה "פינטה". צילום: יוסי צבקר

וכך, אנחנו מתנדנדים בהצגה בין 1492 לבין 2020, בין קולומבוס למאסק, בין אוניותיו של קולומבוס לבין מעברות החלל של מאסק, בין החלומות של האחד לבין החלומות של השני, עוברים כמה מאות בקפיצות מפה לשם, מעולם לעולם, מאמונות ותפיסות שנעוצות בדת לאמונות שנעוצות במדע, קפיצות שמראות לנו שהשוני בעצם אינו רב כל כך.

דימויי החלל מעוצבים כך שהם נותנים תחושה שאנחנו מציצים לתוך עולם של מדע בדיוני. אמירות מדעיות צונחות על אוזננו כך, שהן גורמות לנו לספקות במדע. העבודה על תנועה, ההקפדה על פרטי ההבעות, מיקוד הצילום בתנועות מסוימות ולא אחרות, בחירות הבמאית רוני טוביאס גדעון להעביר אותנו מעולם לעולם דרך לבוש וקודים התנהגותיים, מביאים לתזזיתיות מסוימת. צריך ריכוז רב כדי להבין באיזה עולם נמצאים ומהו הקשר בין שני העולמות, בין קולומבוס למאסק, בין הימים והיבשות לחלל, בין אז לעכשיו.

פינטה

יוצרת ובמאית: רוני טוביאס גדעון

שחקנים: סביון, נעם ברמט, שירי לוטן, גיא זיידמן, מיכאל שומרון.

מעצבת תלבושות ותפאורה: אני אטדגי ילין

מעצב תאורה: יאיר סגל

מוסיקה: יובל שנהר

עוזרת במאי, מפיקה ומנהלת הצגה: טל גרוץ

תרגום: גיא זיידמן

עריכה לשונית והדרכת טקסט: שירי לוטן

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

בין צחוק לדמעות

על ההצגות "על אדמה מוזרת" ו-"הג'וינט הישראלי"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר מתגאה ביכולת שלו לחדור אל הנפשות התועות ולבחון פצעים ישנים-חדשים באמצעות אמנות התיאטרון. מדובר במשימה מורכבת אשר נותרת ברוב המקרים מחוץ לבמת התיאטרון הרפרטוארי, שלרוב נזהר לעסוק בצלקות שלא הגלידו. לכן, זוהי משימתם של אנשי הפרינג' לתקוף את הנושא. למרות שבשל המצב והנחיות משרד הבריאות הפסטיבל לא התקיים במועדו המקורי והמסורתי, אנשי הפסטיבל לא נכנעו למציאות, והחליטו לקיים אותו בכל מחיר בחנוכה, גם אם הדבר ידרוש מתכונת מקוונת. וכך היה. מבין שש הצגות התחרות, שחלקן הוצגו כהצגה מצולמת וחלקן היו אירועי זום תיאטרליים בהשתתפות הקהל, בחרתי לראות שתי הצגות – "על אדמה מוזרת" של סיון שלצר ו-"הג'וינט הישראלי" של ערן טובול.   

 על אדמה מוזרת

בדומה להצגות רבות בפסטיבלים אחרים שמבקשות לחטט בפצעים נושנים עד שיורד דם, גם היוצרת סיון שלצר ביקשה לעסוק בנושאים מורכבים וקשים לעיכול. יצירתה מציגה מסע מקורי במוזיאון בו המדריכות נעות בין הלאומי לאישי, בין השפיות לשיגעון. במוזיאון מוצגת תערוכה היסטורית המתעדת מבצע בשם "מן השורש", הבוחנת את המקומות בהם נערך המבצע, מהמצלמה לאינטרנט, מהקיים לווירטואלי. המבצע, אשר התרחש בשנת 2024, נועד לעקור את כלל העצים הזרים שהובאו לישראל בכדי להפריח את השממה. הסיבה בגינה הוחלט לצאת למבצע מורכב זה היא האסונות האקולוגיים שפקדו את ישראל, מן קומה ועד למילניום השלישי בשל נטיעת העצים הנ"ל. בכך, עצם מהותם וקיומם מהווה איום אסטרטגי על המדינה.

לאורך ההצגה, אשר כללה עבודת כתיבה ובימוי טובה של שלצר, המערכה העיקרית היא דווקא זו המתנהלת בין הדמויות עצמן ולאו דווקא בינן לבין המגיעים לתערוכה. כתיבה מסוג זה עלולה להקשות על הצופים בהצגה להגדיר מה הם רואים או שומעים, האם להתעכב על פרטים מסוימים או להמשיך הלאה. כך, למשל, בסצינה בה המדריכות מספרות את נקודת המבט שלהן בנוגע למבצע ואת האופנים בהם הוא השפיע עליהן ושינה את חייהן, כל אחת מתחילה לספר את החוויה הפרטית שלה ואת האני מאמין שלה באשר למבצע. הן לא בודקות עם המגיעים לתערוכה איפה הם היו כשהחליטו לעקור את העצים והיכן העקירה פוגשת אותם. יכול להיות שהדבר נובע מהמעבר למדיום המצולם, יכול להיות שלא, אבל תשובות הקהל היו יכולות להעניק תובנות נוספות ולהפעיל את המדריכות.  

מתוך "על אדמה מוזרת". צילום: יוסי צבקר

ולצד זאת, ההצגה אינה מקלה על קהל הצופים אשר עלול למצוא את עצמו נע באי נחת בכיסאות בבית לנוכח ההשוואה בין עקירת העצים לבין מציאות החיים המורכבת בישראל, היחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיחס לכל אדם ואובייקט זר. שלצר ויתר היוצרות, דניאלה לילה שלצר וצוף קחתא מצנר, מטיבות לעשות שימוש בחלל, במוסיקה מקורית ויפה של יונתן יודקוביץ' וכן, בעיצוב התאורה היפה של ירון לוין. יש לציין לטובה גם את הצילום של רני אבידן, גושה דמין ורדי רובינשטיין, אשר מאפשר לקהל הצופים להרגיש שהם מצויים במוזיאון וחווים ביחד עם המדריכות את מורכבות הנושא בלי אפשרות להימלט מהמקום. שלצר מצליחה להעביר את מורכבות המסע במוזיאון באמצעות משחק מהודק שהיא מפיקה מעצמה, כמו גם מיתר היוצרות בהצגה.

 הג'וינט הישראלי

גם ההצגה השנייה אשר בחרתי לצפות בה מצליחה להעביר את מורכבות החיים כאן, אך עוסקת בכך מזווית מבט שונה. "הג'וינט הישראלי" מאת ערן טובול היא קומדיה הבנויה תמונות-תמונות ועוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת המבט של שני הצדדים. ההצגה מציגה חלק ממנהיגי מדינת ישראל, כמו יצחק רבין, בנימין זאב הרצל, משה דיין, גולדה מאיר, כצעירים בתקופה הנוכחית שאין להם אפשרות לקנות דירה וגרים ביחד במטרה לבנות גרעין קיבוצי. כאשר הקופה המשותפת שלהם נגנבת, הם נאלצים לעשות עסקה מפוקפקת עם יאסי (יאסר ערפאת), סוכן סמים מהקומה התחתונה, והעלילה מסתבכת. להצגה יש סיפור מסגרת אשר יוצר תמונת מציאות ברורה בה החברה הישראלית והחברה הפלסטינית חיות זו לצד זו, אך מופרדות על ידי חומה הנבנית ביניהן ומהווה קו מפריד פוליטי, אך גם קו מחבר טרגי-קומי. "אתם העלאתם את ערך השכונה", יאסי אומר למנהיגים הצעירים, "הסתכלתם עליי מלמעלה וככה הגעתם למצב הנוכחי", הוא ממשיך. בתמונה אחרת יאסי משחק פלייסטיישן עם אחד הדיירים בקומה מעל – "במשחק פלייסטיישן" אומר יאסי, "אפשר להגיע לסוף רק אם משתפים פעולה, זה הסוד".

מתוך "הג'וינט הישראלי". צילום: יוסי צבקר

ערן טובול הצליח להתאים את מכלול האלמנטים הדרמטיים למסרים החדים העולים מההצגה. הוא ידע לזקק את רגעי ההומור ולהפיק מהשחקנים שלו משחק מדויק ועבודת צוות מצוינת. כל אלו הופכים את רגעי האמת הכואבים לכדי תמונת מצב מורכבת של המציאות הישראלית-פלסטינית. מנקודת המבט של ההצגה, המציאות בה אנו חיים הייתה יכולה להיות אחרת אם רק היה מבוגר אחראי אשר היה מנסח חוזה שכירות חדש.

 לסיכומו של דבר, "על אדמה מוזרת" ו"הג'וינט הישראלי" מתמודדות עם נושאים דומים בשני מעגלים נפרדים המשיקים זה לזה בין צחוק לדמעות. ההצגות ראויות לצפייה בייחוד מאחר שהן מאפשרות לראות את מורכבות החיים בארץ מנקודת מבט טיפה אחרת, ובכך, אולי, לשנות אותם.

על אדמה מוזרת

במאית ויוצרת: סיון שלצר

פרפורמריות: סיון שלצר, דניאלה לילה שלצר, צוף קחתא מצנר

עיצוב תאורה: ירון לוין

עיצוב חלל: יובל הראל

עיצוב תלבושות: ניצן ברק

מוסיקה מקורית: יונתן יודקביץ'

הפקה: גאיה לינדמן ויסמין וייס

צוות טכני: נעצן שלצר ונדב יודקביץ'

עיצוב גרפי: רותי יודקוביץ'

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין

עריכה: גושה דמין

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

הג'וינט הישראלי

מאת ובבימוי ערן טובול

שחקנים: אילן זכרוב, גל בן ארצי, נדב סימון שמה, גלעד אוחנה, סובחי חוסרי, רותם נחמני

קונספט עיצוב: דלית ענבר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רונה משעול

עיצוב תאורה: מיכאל אליעזר

מוסיקה: ניר ג'ייקוב

הפקה: אלה חפץ בק

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין

עריכה: רני אבידן

הקלטת סאונד: ניק טושמלישוילי

עוזר הפקה: ירון לוין

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

לא פשוט לעשות תיאטרון אחר

על הצגות פסטיבל תיאטרון עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר – 2019

מאת: אביבה רוזן

בימים אלה חוגגים בעכו ארבעים שנה לפסטיבל הבינלאומי ל'תאטרון אחר'. זהו אירוע השיא של הפרינג' הישראלי, אך במשך ארבעים השנים האחרונות השתנתה מאוד מפת הפרינג'. יוצרים עושים יותר ויותר פרינג', ומשקיעים הרבה מאוד במשך כל השנה כדי לעשות אותו ייחודי, שונה, בועט וצורח. זוהי הסיבה לכך שהרבה מההצגות כעכו כבר אינן יוצאות דופן באמת, אך כמובן, תהליך הסלקציה יכול להביא לנו את המשובחות שבהן ולתמוך ביצירתן.

עכו5 - אביבה רוזן

רחבי הפסטיבל מבעד לעדשה | צילום: אביבה רוזן

הגעתי לצפות בחלק מההצגות ביום הראשון של הפסטיבל, יום אפור מבחינת מזג האוויר שבשיאו ירד גשם סוחף ששיבש חלק מהפעילויות שסביב הפסטיבל. לאחר שפסק, חודשו הפעילויות, לשמחת הבאים, ובעיקר הילדים שבהם. ההצגה הראשונה שראיתי הייתה גם המשובחת בהן, היא בנויה מהחומר ממנו קורצו הצגות זוכות. יש בה סיפור טוב, דרמה ללא הפסקה, החלטות בימוי מעניינות. המחזה המרתק נכתב על ידי מאיה ערד יסעור וכבר זכה בפרסים חשובים בעולם והועלה במדינות שונות. יגאל זקס, הבמאי ומנהל "קבוצת העבודה", בחר להעלותו לראשונה בישראל. נושא הפליטות והפליטים, בו הוא עוסק, הוא נושא חשוב בעולם כולו וגם בארץ, בייחוד בתקופה זו.

תלויים - יוהן שגב

תלויים | צילום: יוהן שגב

אחת מהחלטות הבימוי החשובות בהצגה היא עשייתה בסנפלינג. שתי הדמויות בהצגה תלויות בחבלי סנפלינג לכל אורכה, כשישים דקות. לא ניתן להגדיר את "תלויים" כהצגת פרינג' קלאסית. היא היתה יכולה לעלות בהחלט גם בתיאטרון רפרטוארי. שני הפליטים, המגולמים על ידי אבי סרוסי ופיני גואטה, בוגרי סטודיו יורם לוינשטיין שממוקם בלב איזור הפליטים של שכונת התקווה, מיקום שמן הסתם עזר בהכרת הנושא.

השניים תלויים בין שמיים וארץ, ושם הם מגוללים את מסע החיים שלהם, שיש בו עבר משותף וקונפליקט גדול שהולך ומסתבר לנו. הם אנשים שהיו פעם חברים קרובים והגורל נכנס ביניהם בצורה אכזרית. אנחנו יכולים להתחבר אליהם, אל רגשותיהם, ייסוריהם ואל תקוותיהם. הקונפליקט הבסיסי פה הוא קונפליקט של חברות. החברים הכי טובים שנשאבו למחנות מנוגדים, כשהאחד פשע נגד רעהו אך גם הציל אותו. ההצגה מרתקת, ולטעמי יש לה סיכוי מצוין לזכות בתחרות.

ההצגה השנייה שראיתי היא "סטו-רי". אנחנו, כידוע, חיים בסטורי, בסרט של עצמנו שאנחנו מקרינים ברשתות החברתיות, עד כדי חוסר יכולת להפריד בין האישיות שאנחנו מעלים לבין האישיות הממשית שלנו, אך תמיד יש תחושה של חוסר הלימה מוחלטת שלעיתים מטלטלת אותנו. יש המון חן ב"סטו-רי". חן של נעורים, של צבעוניות ושל תנועה. בהצגה זאת ישבתי מוקפת במורים ובתלמידי י"ב של מגמת תיאטרון מבית ספר מקיף יהוד, ושמעתי מהם, הקהל החשוב ביותר של ההצגה, את תובנותיהם. והם הבינו, בהחלט.

סטורי - אביבה רוזן

סטו-רי | צילום: אביבה רוזן

זוהי הצגה על עולם שחי את האמצעים הטכניים של הבומרנג, הסלפי המתוחכם שמתמלא בשפמים ובאפים מלאכותיים וחמודים, יותר או פחות. זהו עולם שמנוהל על ידי הסטורי שנעלם תוך 24 שעות, עולם של תיוגים טכניים שהופכים לאמיתיים ואז נעלמים. זהו עולם שרגשות אנושיים מנוהלים בו בקפידה, משוחקים אך לעיתים הפער ביניהם לבין המציאות מכריע, ואנשים הולכים לכיוונים דרסטיים למדי כדי לצמצם את הפער או להימלט ממנו. תלמיד י"ב אחד אמר לי שלדעתו, זוהי הצגה אוניברסלית שיכולה לדבר אל כולנו, כי כולנו חיים בפער בין הדמות שאנחנו מקרינים לבין זאת 'האמיתית' שלנו. ייתכן, אך צורנית ההצגה מתאימה הרבה יותר לאלה שעושים שימוש טכנולוגי כבד ומתחברים לז'רגון ולמושגים שמגדירים את עולמם. למרות זאת, יש בהצגה עומק רב יותר. מהו האני האמיתי שלנו? עד כמה הוא נמצא בהלימה עם מה שאנחנו באמת היינו רוצים לחשוב על עצמנו? מתי ואיך מתרחב הפער הזה וכיצד הוא מצטמצם? כל אלה שאלות מעניינות שעולות במהלך ההצגה, והן מהדהדות במוחנו.

עכו 3 אביבה רוזן

צילום: אביבה רוזן

לפי הטרמינולוגיה של היגל, תהליכים עולמיים מתרחשים בדיאלקטיקה של תיזה, אנטי תיזה וסינתיזה. אם הסלפי והבומרנג הם אנטי תיזה לעולם הביורוקרטי והמסודר של המבוגרים, הרי שהגיע, בהחלט, זמן הסינתיזה. חיפוש העומק לצד האמצעים הטכניים הצבעוניים והמעניינים שבהצגה הופכים אותה להצגה ראויה לצפייה ומעוררת מחשבה.

ההצגה השלישית שראיתי הייתה "המשחטה". ההצגה הזאת, שמוצגת בשפה הערבית עם כתוביות בעברית, היא אולי ההצגה הקשה ביותר שראיתי מימי. זוהי הצגה על קנאה, נקמה ושיגעון. שני אחים רוצחים זה את זה על רקע קרבות ירושה, שניהם רוצים את המשחטה שהותיר האב ויש להם כלי נשק קטלניים זמינים, סכינים ארוכות ומושחזות היטב.

הנשים, הגיסות שנותרו בחיים, מנסות להציל את העסק שכבר נמצא בצרות, ולשתף פעולה. בתחילה נראה כי הן יכולות לעשות זאת. מערכת היחסים ביניהן היא הרמונית, למרות צרימות הרקע של היריבות בין בעליהן שכבר אינם בחיים. במהלך ההצגה, אחת הגיסות נתקפת ברוח רעה, שמיוצגת על ידי אישה אשר משוחקת על ידי גבר מזוקן. הרוח הרעה, נגדה היא מנסה להילחם בתחילה, הולכת ומשתלטת עליה עד שהיא מותקפת על ידי גיסתה, אותה היא רוצחת לבסוף. בסוף אנו רואים במה מלאה בקרעי בשר וכבדה ולבה של הגיסה הנרצחת מונחים לפנינו. האולם הקטן מתמלא בריח של בשר. זוהי הצגה קשה מאוד לעיכול, על כל המישורים. היא עוסקת בשאלות חשובות, אך עושה זאת בצורה שהיא קשה מאוד לצפייה. מי שיצפה בהצגה ייצא משם מטולטל ומזועזע.

המשחטה - אביבה רוזן

המשחטה | צילום: אביבה רוזן

ההצגה האחרונה בה צפיתי היתה "God's blockbuster". זוהי הצגה מהסוג המפתיע, גם תוכנית וגם צורנית. לדעתי, לא מהסוג שיזכה בתחרות, אך כזה שיקבל פרסים מסוג של 'הפתעת הפסטיבל' או שיזכה לציון לשבח כלשהו.

יש בהצגה זאת רעננות מסוימת, רעיונות מעניינים וביצוע מרתק, אך מנגד, יש בה חוסר קוהרנטיות ומסרים רבים מדי שמתפרשים בחלל האוויר בשפע רב מדי. פרובוקציות רבות נזרקות לאולם במהירות של 180 קמ"ש בשטח בנוי. אנחנו מתרשמים אך לא מסוגלים להתמודד עם הטריגרים המחשבתיים שמוטלים עלינו באינטנסיביות יתר. זהו אוסף של רעיונות חצי אפויים בקשר לנשיות, נשיות נשית ונשיות גברית, גבריות גברית וגבריות נשית, רגשות שהם פרטיים ופרטיות שהיא רגשית או לא.

גודס בלוקבאסטר

God's Blockbuster | צילום: יוהן שגב

החלק שעניין אותי במיוחד היה הלעג לגורואים מסוגים שונים ששובים לב מאמינים פתאים, שכל כך רוצים להאמין במשהו או במישהו גדול מהם. זה קצת הזכיר לי את ביקורו האחרון בארץ של הגורו טוני רובינס, שמפעיל בערך את אותן שיטות ומניפולציות שמפעיל הגורו בהצגה שלפנינו, שמוגדר אפילו כאלוהים.

עכו 2 - אביבה רוזן

מנוחת הצופים | צילום: אביבה רוזן

כאמור, יש בהצגה הרבה רעיונות נוספים, רבים מדי, שמציפים את הצופים, אך כל זה נעשה בצורות ייחודיות ומאוד צבעוניות ואסתטיות. יש פה החלטות בימוי מרשימות, וכך גם עיצוב תלבושות פרובוקטיבי מאוד אך מרתק.

מבחינתי, אחרי צפייה במחצית מהצגות התחרות אותן בחרתי לראות, הזוכה הפוטנציאלית היא "תלויים". בעוד זמן קצר נדע.

 

תלויים

מאת: מאיה ערד יסעור

בימוי: יגאל זקס

שחקנים: אבי סרוסי ופיני גואטה

תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ

תאורה: אמיר קסטרו

ע. במאי ומפיק בפועל: לירון נח

הפקה: אנסמבל "קבוצת עבודה"

הדרכת שחקנים בסנפלינג: קרקס Y

 

סטו-רי

בימוי: נועה בוקר

כתיבה: חן גבעתי, אורן דיקמן, נועה בוקר, טל מיכאלוביץ' ועידו קולטון.

שחקנים: חן גבעתי, אורן דיקמן ויעלי רוזנבליט

עיצוב תלבושות וחלל: מאי סלע

עיצוב מוסיקה: מיכאל גוטליב

עיצוב תנועה: אריאל וולף

מעצבת גרפית: שירן ברי

עיצוב תאורה: שי סקיבא

אמן וידאו ואפקטים: רז ברקו

במאית ומפיקת וידאו: מעיין ארליך

צלם וידאו: אבנר מאייר

שחקניות וידאו: דניה לנדסברג ואלינה רף

צוות טכני: נועם ישראל

הפקה: חן גבעתי

הפקה בפועל: ליאור ישראל

המשחטה

מאת ובבימוי: וסים חיר- تأليف واخراج: وسيم خير
משתתפים: אומיימה סרחאן اميمة سرحان , זמזם אסמאעיל زمزم اسماعيل , דיאא אלמוגרבי ضياء المغربي , מרואן מורה مروان مره , חאלד מאיר מרואת خالد ماير مروات

מנהל אמנותי: מחמוד מורה-مدير فني: محمود مره
מנהלת הפקה: אלינור מוגרבי-مديرة انتاج: الينور مغربي
מעצב תפאורה: פייסל גזאוי-تنفيذ ديكور: فيصل غزاوي
עיצוב תאורה: ניזאר חמרה-اضاءة وتقنيات: نزار خمرة
מוזיקאי: מועין דאניאל-موسيقى: معين دانيال
תרגום: זמזם אסמאעיל – ترجمة: زمزم اسماعيل

עיצוב תלבושות: נאדא חטיב –  ملابس: ندى خطيب

God's blockbuster

בימוי: נעה פרדר

עיצוב תפאורה ותלבושות: תום ליטמן

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוזיקה: און קדוש

הפקה: הגר פז

מפעילים טכניים: גל דרורי ודניאל לשם

שחקנים: רומי צרפתי, אוראל מאור, אלי קריסה, אסף זלמנוביץ' ומייקל קביה אהרוני.

הנוער על הבמה

על הצגות הנוער בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, 2019

מאת: אירית ראב

כמדי שנה, חג הסוכות מגיע כשבתרמיל שעל גבו אינספור פסטיבלים מסוגים וממינים שונים, וביניהם פסטיבלי תיאטרון שמציעים בריחה אסקפיסטית מהמציאות, או נקודת מבט חדשנית על החיים עצמם. אחד האירועים הגדולים ביותר המתרחשים מדי סוכות, כמו גם אחד האירועים התרבותיים החשובים ביותר בלוח השנה התיאטרלי, הוא פסטיבל עכו לתיאטרון אחר.  השנה, הפסטיבל חוגג 40 שנות קיום, הישג משמעותי ביותר לאור הסערות השונות שפקדו עליו בדרך. כמו כל שנה, הוא מציע מספר הצגות תחרות (עליהן נכתוב בכתבה אחרת), הצגות אורחות מחו"ל, מיצגים מרהיבים והצגות נוער. עם כל העושר והשפע האלו, הצגות הנוער קצת נחבאות אל הכלים, אז בחרנו השנה לעשות עליהן Zoom-In ולהכיר אותן קצת יותר מקרוב.

מנדרגולה - גוש שגיא.png

מתוך "מנדרגולה" | צילום: ג'וש שגיא

השנה, פרויקט "נוער יוצר לעכו" מנוהל אמנותית על ידי הבמאי, השחקן והמדריך ג'וש שגיא אשר ליקט שלוש הצגות יפות ומעניינות במיוחד: "המלך נוטה למות" (בית הספר "היובל" בהרצליה), "מונופילוס" (אנסמבל אתי הילסיים בתל אביב-יפו) ו-"מנדרגולה" (בית הספר אמנויות באשקלון).

"המלך נוטה למות" מאת אז'ן יונסקו בבימויה של עלמה דלאל, תלמידת המגמה לתיאטרון בבית הספר "היובל" בהרצליה, מבקשת להתמקד בדמותו של המלך בראנז'ה הראשון הנאלץ להתמודד עם העובדה שגרגירי החול בשעון חייו עומדים להיגמר. דלאל שגם משתתפת בהצגה, לצד רועי דרור, זהר שירן, נועה לוי, אלינה קלר ומאיה ברכה, הונחתה על ידי המורים יוסף שמן רובין ואורלי שפריר. ההצגה זכתה בפרס בתחרות עבודות מצטיינות במגמות תיאטרון של משרד החינוך.

"מונופילוס", מאת רונן סדיס ועמרי כהן, ובבימויו של רונן סדיס, מגוללת את המתרחש בעיירה הנמצאת אי שם בארץ רחוקה ובתושביה הנאלצים להתחרות ביניהם, כמו גם בינם לבין עצמם, על הזכות לחבוש את כובע "מונופילוס", כובע שמציע את הידע של כלל הכובעים בעולם, על כל האחריות והכוח שבכך. קבוצת השחקנים, הפועלת במסגרת אנסמבל אתי הילסיים בתל אביב-יפו, כוללת את אמג'ד שווא, סופיה רבינוביץ', רון מוז, סלים סאבה, אלינור מנסור, אלכס חריפיאן, אריאל פרידלנד, רים חמדאן, וסיליסה קולומנסקי ונור קואסמה.

"מנדרגולה" מאת יעקב שבתאי (שעיבד על פי המקור מאת ניקולו מקיאוולי) ובבימויה של שיר בויטום, תלמידת המגמה לתיאטרון בבית הספר לאמנויות באשקלון, מגוללת את קורותיו של קלימקו אליל הנשים המעוניין בלוקרציה היפה, שנשואה לבעל זקן ועשיר. בעזרתו של ליגוריו, השניים טווים מזימה שתאפשר להם להשיג את שלבם חפץ. כל זאת, בעזרתו של צמח מסתורי ועלום בשם "מנדרגולה". בהצגה, שנוצרה בהנחייתם של מורי המגמה ברכה ארנן ומיכל גפנר, משתתפים רותם סוויסה, שלו בוסקילה, עדי סלהוב, זיו יוספי, עומר הרצל, אבלין גרשמן ועומרי טורקו דרשר. ההצגה זכתה בפרס בתחרות עבודות מצטיינות במגמות תיאטרון של משרד החינוך.

הבחירה בשלוש הצגות אלו לא היתה קלה ולא נעשתה בכדי. בהתאם לדבריו של שגיא "השנה נבחרו שתי הצגות מצטיינות ממגמות התיאטרון בארץ וההצגה השלישית היא הצגה מקורית של אנסמבל אתי הילסיים, הפועל עם נוער בסיכון. כולם עשו עבודה מעולה". שגיא שנולד וגדל בעכו, וגילה לראשונה בתיאטרון העכואי, ובעיקר בפסטיבלים השונים, את המסלול התיאטרלי עליו ילך בעתיד, הוסיף ואמר כי "בתור נער בעכו, התיאטרון הקסים אותי ופתח לי צוהר לעולם אחר, מסעיר ומרתק. השאיפה שלי היא לאפשר לכל נער ונערה להגשים את החלום שלהם ולעמוד על הבמה".

 שלוש ההצגות מוצגות בבית היימן ונמשכות בין 45 דקות ל-70 דקות. עכשיו, כל שנותר לכם הוא לרכוש אליהן כרטיסים ולצפות במה שלדורות הבאים של התיאטרון הישראלי יש להגיד.

לפרטים ומועדים – הקליקו על דף ההצגות באתר פסטיבל עכו לתיאטרון אחר


מורים, מדריכים וחניכים במגמות וקבוצות תיאטרון – הפנייה הזו היא אליכם.  

בקרוב נשיק במרתה יודעת את מדור "השביל הזה מתחיל כאן" שנועד להתמקד בתיאטרון נוער על גווניו השונים. ולכן –

למגמת התיאטרון שלכם יש יצירה מדליקה וחשובה? רוצים לספר לעולם על הקבוצה הייחודית שלכם או על היצירה החדשה שאתם עומדים להעלות? יש לכם תלמידים שכתבו דו"ח צפייה מרתק על הצגה מעולה ותרצו לשתף את הקוראים במה שיש לתלמידים להגיד? נשמח לשמוע מכם.

הכתיבה עליכם, העריכה והפרסום עלינו 🙂

לפרטים ושליחת הצעות לכתבות – אנא כתבו למייל marthayodaat@gmail.com

מדברות בעד עצמן

שלחנו את כתבת מרתה אביבה רוזן לפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר והיא חזרה עם  ביקורות, ראיון עם המנהל האמנותי שלום שמואלוב ומלא תמונות, פרי מצלמתה וכשרונה. לפניכם, אחדות מביניהן:

פסטיבל עכו - 6 - אביבה רוזן

פסטיבל עכו - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 3 - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 2 - אביבה רוזן

זולה 2000 - אביבה רוזן

פסטיבל עכו - 4 - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 5 - אביבה רוזן

הפסטיבל לתיאטרון צעיר

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

פסטיבל עכו מנסה להיות אחר, שונה, בועט. העניין הוא שהפרינג' של היום הוא כולו כזה. כל הצגת פרינג' היא אחרת, שונה, בועטת ונושכת. הפרינג' הישראלי מעלה נושאים שונים מזווית אחרת, בצורה אחרת. הוא מדהים. אם הוא לא כזה, אין לו כמעט זכות קיום.

בימים של פרינג' כזה לא קל, או שמא קל יותר, לבחור הצגות לפסטיבל עכו שמגדיר את עצמו כפסטיבל לתיאטרון אחר. ניסיתי לבדוק זאת עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי החדש של הפסטיבל. שמואלוב נכנס לתפקידו אחרי המשבר הקשה שעבר על הפסטיבל בשנה שעברה, ובו התמודדות עם פסילת הצגות והתפטרות המנהל האמנותי הקודם. המשבר הזה, שאולי נראה פחות בעין הציבורית, זעזע את עולם התיאטרון.

שוחחתי עם שמואלוב, שהצעד הראשון שעשה בקריאה ליוצרים להגיש הצעות לפסטיבל היה לבקש הצעות לתיאטרון פוליטי חברתי.

"אנחנו מתעסקים בתכנים ובצורות של התיאטרון האחר. אני עסוק בהקשבה לרחשי הלב של היוצרים ומצד שני אני מאוד ברור עם הכיוון שאני רוצה לקחת אליו את הפסטיבל למשך שלוש שנים. צריך לאזן בין השניים".

מה חשוב במיוחד בבחירת יצירות לפסטיבל?

"אנחנו צריכים להרגיש שהיוצר מחובר ליצירה בכל נימי נפשו. שהיא הדבר החשוב ביותר שהוא רוצה וצריך לעשות. שזאת לא יצירה ל'בינתיים', לא משהו שהוא עושה עד שיצור את יצירת חייו. מבחינתי, ההצגה הזאת, שתתקבל לפסטיבל, היא יצירת חייו".

תמונת פרופיל שלום שמואלוב - אילן בשור

צילום: אילן בשור

ראיתי שרבים מהיוצרים הם אנשים צעירים.

"אכן, רובם צעירים. אפילו מאוד צעירים".

מהם הנושאים המרכזיים של הפסטיבל השנה?

"יש התייחסות מיוחדת לפוליטיקה של זהויות, עם התאמה

מיוחדת לרוח התקופה. למשל, מתוך 180 מההצעות שקיבלנו כעשרים היו בהשראת הזהות היהודית, ארון הספרים היהודי, המסורת. למשל הצגת התחרות 'שמיימים'. הצגה אחרת, שהיא הצגה אורחת, 'חלב ציפור', עוסקת במשבר הזהויות של הבדואים. מצד אחד יש אח שנשאב למודרנה, עורך דין, שמעוניין בהתיישבות קבע, ומצד שני אחיו החקלאי שמעוניין במסורת, ואב אחד שמצפה מהם להגיע להסכמה בלתי אפשרית.

בחרנו גם תיאטרון מחול, הצגה אורחת של שקד מוכיח שמביאה מתח בין המחול המסורתי לבין סגנונות מודרניים כמו היפ הופ עם קבוצה של אתיופים, ילדים, צעירים ומבוגרים. כל אלה מתייחסים לזהויות שונות ולקונפליקט ביניהן".

מהו היחס לקהל? האם יש התייחסות למה שהוא רוצה לראות?

"אנחנו מתייחסים לקהל כאילו הוא רואה את כל ההצגות ושואפים לתת לו תוכנית מגוונת שמקנה לו ערך. הערך הוא בעיקר בקולות השונים שהפסטיבל מביא ממגזרים שונים. כל זה עם הקסם המיוחד של פסטיבל עכו".

ולפסטיבל יש אכן קסם וייחוד משלו, וגם למראות המיוחדים מעכו, שבזמן הפסטיבל משלבת בין מראות בוהמיים לבין המראה הייחודי של עכו והעכואים.