אלוהי הבמות הקטנות

על פסטיבל סמולבמה ה-12

מאת: אירית ראב

פסטיבל סמולבמה האחרון, ה-12 במספר, היה שונה מקודמיו. אם נשים בצד את העובדה כי צוות הניהול (שבדרך כלל מורכב משני המינים או על טהרת המין הנשי) היה גברי במיוחד השנה, ניכר כי הפסטיבל היה מצומצם יותר ולא בהכרח סטודנטיאלי, כמו שכותרת הפסטיבל מצהירה בפה מלא. המנהל האמנותי תומר כהן והמפיק פול ממרן הצליחו ליצור פסטיבל אינטימי ואיכותי, עם מגוון מצומצם של הצגות תחרות, יחסית לשנים עברו. חלק ניכר מהצגות אלו, כמו גם האירועים הנלווים להן, היה מוצלח ביותר.

בכדי ליהנות מפסטיבל סמולבמה, אין זה מספיק לצפות בהצגה אחת או שתיים מתוך המבחר, אלא מוטב לראות את מרביתן, אם לא את כולן,  כמו שאני זכיתי לעשות. הפרטים הקטנים אמנם מבטאים את אלוהי התיאטרון, אבל דווקא במקרה זה, השלם שווה יותר מכלל חלקיו. כל אחת מפיסות הפאזל נותנות מענה תיאטרלי מסוים, משפיעות אחת על השנייה וכל אחת מהן מרכיבות את התמונה כולה. דבר זה מקבל משנה תוקף בייחוד לאור העובדה כי מרבית ההצגות הציגו באותו אולם, ונדרשו להכיל עולמות בדיוניים שונים, באותו החלל עם אותן המגבלות.

"הוראות הפעלה" של אנה מינייב (שלמען גילוי נאות, אודה כי אני מכירה את עבודתה האיכותית מקרוב, בשל היותה כתבת של מרתה יודעת) מצליח להנכיח על הבמה בתנועה בלבד את הזוגיות המתהווה בין בחורה לבין גבר חלומותיה. היא שולטת בו והוא שולט בה, היא עורגת אליו והוא הורג אותה, שניהם משלימים זה את זו. מדובר ביצירה בוגרת ויפה על זוגיות וכמיהה נשית באשר היא. בניגוד ליצירות אחרות המבטאות את הזוגיות על הבמה, כל אחד מן הגיבורים על הבמה מצליח למצוא את עצמאותו ואינו מוכן לוותר על האני האמיתי שלו. בנוסף לכך, יש פה עבודת תאורה יוצאת דופן של מעצב התאורה יניר ליברמן (שעיצב את התאורה לפסטיבל כולו). באמצעות משחקי אור וצל, הזוגיות הזו, על ההכלה והשליטה שיש בה, מתעצמת על הבמה, מוארת ומתפוגגת בחושך.

מתוך ההצגה "הוראות הפעלה"

"תפוחים אדומים מבריקים" אינה כה מבריקה כמו שהיא מתיימרת להיות. ההצגה הנה עיבוד לסיפור של ריימונד קארבר, ושוזרת את סיפור חייו האמיתי של הסופר. הצגה זו, מאת עדן אוליאל ובבימוי נופר ברקול, עושה שימוש יפה בחלל, תוך החייאת מילותיו של קארבר והמחשתן על הבמה. היא מספרת את סיפורה של משפחה לא מתפקדת אחת, המנסה להתמודד עם תלאות הפרנסה לאחר שהבן חזר מהמלחמה. הבמה תחומה בספרים, קרעי דפים, עפרונות, רהיטים שבורים, פיסות עץ חסרות צורה ועוד. העיצוב הוויזואלי, מעשה ידיה של אדריאנה לובינה (מעצבת הפסטיבל), הוא יפיפה ומעצים את ההצגה כולה. כנ"ל לגבי המשחק של השחקנים, בייחוד זיטה זינגר המשחקת את אם המשפחה.

עם זאת, הבימוי הוא בעייתי ואינו מהודק והמחזה לוקה בחסר. על אף הרצון והכישרון, המילים אינן מצליחות להתרומם מרמת הסיפור והטקסט ולהתגבש לכדי דרמה. מעבר לכך, הקאסט הענף של ההצגה קצת צורם לעין, בייחוד מאחר ומדובר על פסטיבל סטודנטיאלי.  מתוך שבעה שחקנים, רק שתיים הן סטודנטיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אין ספק כי הבמאית הצליחה להרים את ההצגה ולנווט אותה בין המגבלות שצצו בדרך, אבל עדיין, ניתן היה להגשים את מטרתו המקורית של הפסטיבל, ולמצוא שחקנים מתוך כותלי מוסדות הלימוד השונים, או כאלו שרק הרגע יצאו אל אוויר התיאטרון, ולא ללהק שחקנים שגם אם הנם טובים מאוד, יש מאחוריהם מוניטין נכבד ואינם זקוקים לחשיפה שהפסטיבל מעניק.

"מתחת לעור", מאת יונתן קלדרון ובבימוי רקפת בנימין, חושפת את סיפור האהבה האמיתי בין קצינת אס.אס ואסירה יהודיה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הבמה, הצבועה צבעי  אפור ושחור, הופכת במהירות מדירתה של שרלוטה המבוגרת בתל אביב של תחילת שנות התשעים, כשברקע צפירות האזעקה זועקות, לצריפים השונים במחנה העבודה ובמחנה הריכוז. מתוך שלוש השחקניות על הבמה, דווקא שחקנית המשנה, יעל צ'חנובר המשחקת את אידה, גנבה את ההצגה. העיצוב הפשוט יחסית, שכלל  מספר כיסאות, קוביות אפורות ומיטה (ההופכת במהירות לסד עינויים), תורם באופן ניכר להצגה כולה, אולם דווקא התלבושות, שאינן מחמיאות או פונקציונאליות, מאפילות על יתרון זה.

השפעת ההצגות זו על זו מקבלת ביטוי ניכר דווקא בהצגה זו. מאחר וחלק ניכר מבין ההצגות והאירועים מתקיים במקביל, אחדות נשמעות גם בתוך האולם פנימה. כך יצא שבאחד הרגעים הטעונים ביותר בהצגה "מתחת לעור", נשמעה צעקה מקפיאת לבבות מין הפואייה של בניין מקסיקו. סביר כי רבים חשו שהיא מפריעה לדרמה שעל הבמה, אבל מבחינתי היא רק הוסיפה, כאילו צעקה זו ביטאה את כל מה שהדמויות על הבמה לא יכלו להגיד. אותה צעקה הגיעה ממופע אינטראקטיבי ייחודי, "פרסונז' " שמו, המוציא לחיים דמויות פייסבוק פיקטיביות. הגברת עדינה גולדברגמן נחמיאס כהן מארחת מדי ערב דמויות רבות מעללים, החל ממאיה המוארת (שזועקת את האמת בפני הצופים), ועד לראובן הוד, האקטיביסט חסר הפשרות.

מתוך המופע "פרסונז'"

המארחת על נעלי העקב האימתניות אינה מתנשאת מעל אורחיה אלא פשוט רוצה להבין וללמוד מהם יותר, על רקע האישיות הפייסבוקית שלהם. המופע, שנוצר על ידי עמית פורת, נועד לבחון את האמת והזיוף, את הפרסונה הווירטואלית המשפיעה על  הדמות האמיתית בחיי היומיום. במהלך המופע, נחשפת גם דמות המארחת, המגולמת על ידי עדי וויידה המוכשר. הניגודיות הזו בין אמת לשקר, מקבלת מימד אחר בגבר המגלם את המארחת הנוצצת.

ההצגה "נבכים" מאת איילת שינברג ובבימוין של שנית יהודיין ושרון רוזנבאום (שגם משחקת בהצגה) מספרת את סיפורו של בחור צעיר המגיע לעיר מקלט לאחר שהרג אדם אחר, ונאלץ לעבור טיפול מיוחד בכדי שיוכל להיקלט כאזרח בעיר. במהלך ההצגה, נחשף סיפוריהם של המטופל, המטפל ואשתו, והקשר ביניהם. באמצעות שני כיסאות בלבד וכוננית מלאת ספרים, נוצר עולם ומלואו, על הקונפליקטים והרבדים שלו. עם זאת, ניכר כי לו היו מפתחים את המחזה קצת יותר, הוא היה מממש את הפוטנציאל שלו. התהליך וההתרה שלו מהירים מדי, כשאין מספיק מקום להתפתחות וחשיפת הדמויות והרבדים שלהן. מבין שלושת השחקנים על הבמה בלט גיל נווה, המגלם את המטפל. המאבק הפנימי שלו ניכר על פני השטח באופן מהודק ומכמיר, עד לתנועות הידיים הקטנות ביותר.

מתוך ההצגה "נבכים"

לצד הצגות התחרות, היו שתי הצגות אורחות. אחת מהן היתה "לבדנו, ביחד" מאת ליאור זלמנסון ובבימויה של מיה אופיר מגנט. נשים את הבימוי המשובח של מגנט בצד (גם היא כתבת של מרתה), מדובר ביצירה המותירה הרחק מאחור אי-אילו הצגות המנסות לבחון באופן בימתי את מערכות היחסים בעידן הפייסבוק. מדובר בקריאה מבוימת, ולא בהצגה ממש, אבל עצם העובדה שהקהל התבקש לדמיין בראשו את המתרחש, בהסתמך על מילות השחקנים, רק תרמה ליצירה כולה. מבין המילים והמשחק עולות שמונה אפיזודות על עולם היחסים והזוגיות, מונחים וחיים ווירטואליים  של הרשתות החברתיות, חיפוש בגוגל המעיד על אישיות הגולש ושירות חדש המכונה "כמו חברים" הנועד לאפשר מערכות יחסים, מבלי ללכלך את הידיים באהבה ובפרידה. הסצינות השונות מצליחות להציב את האמת בפנים, כי לאחר בהייה ממושכת במסכים, גם האהבה בעיניים מתחילה לדעוך.

לסיכום, גם אם היו כמה חסרונות, אין ספק כי פסטיבל סמולבמה האחרון היה מצוין, וביטא היטב את העבודה הקשה של היוצרים שעמלו עליו, החל מן הניהול האמנותי וההפקה, דרך עוזרת המפיק, המעצבים והיועצים האמנותיים ועד למנהלי ההצגות, הסדרנים, אנשי הקופות וכל מי שלקח חלק במוסד התיאטרלי המשובח הזה. כולי תקווה שרק ישתפר וישתבח עם השנים.

איך פסטיבל נולד?

מאת: לילך דקל-אבנרי – יוזמת, מייסדת והמנהלת האמנותית של פסטיבל smallבמה 1.

אוקטובר 2012. לפני יותר מ10 שנים, 12 במדויק, עוד הייתי סטודנטית. סטודנטית לתואר שני בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. באותם ימים לחוג היו הפקות תאטרון מתוקצבות, באופן המעורר קנאה היום. אבל, הטקסטים שעלו בחוג היו של גדולי הכותבים, ולניסיונות על מחזות של סטודנטים לא היתה במה. לאחר שיחה עם מי שהיה ראש החוג, פרופ' שמעון לוי, הבנתי שחייבים להרעיד את האדמה. שאם לא נעשה מעשה זה לא יקרה. פניתי לחבריי לספסל הלימודים  – שי שבתאי שהיה לדרמטורג של הפסטיבל, וניר טורק  – שהיה למפיק ויחד נכנסנו לחדר, נעלנו את עצמנו בו ויצרנו קונספט.

אחד השלבים הכי קשים היה למצוא שם. כמו בבחירת שם לילד, נדמה לך שבכך אתה משפיע על גורלו. הצעות עלו, ונפלו אחרי מלחמה עקובה מדם, ובדם ליבנו נלחמנו. כמו בשירה  – מה יהיה הדבר שבהכי מעט יגיד הכל? אחרי כמה ימים בחמ"ל, ועשרות שמות, פתאום זה נזרק לאוויר: "שמאלבמה". אני חושבת שהיה זה ניר. בום  – המשמעות הבימתית, הפוליטית והסטודנטיאלית כולן בשם אחד. דממה. התחלנו להסתובב בחוסר שקט. כן, יש כאן משהו. הבטנו זה לזה בעיניים וחיוך קטן התחיל לבצבץ. זה הרי ביטוי הלקוח מהעולם שלנו, מעולם התאטרון, כלומר יש כאן רובד סמוי, כמו בדרמה טובה, ויש לזה קונוטציות פוליטיות וזה אולי ירגיז כמה אנשים, ואם נכתוב שמאל באנגלית, נרוויח גם את הקטן. והרי משם התחלנו: במה קטנה למחזות של סטודנטים. קטנה, ורק לכמה ימים, פחות משבוע, אבל במה! בלי תנאים רק תשוקה, אמונה עצמית וצורך להזיז קצת את העמודים.

משהיה שם, כוננו וועדה אמנותית ופרסמנו קול קורא. תוך חצי שנה הרמנו את smallבמה. פסטיבל הסטודנטים הראשון, שנעשה על ידי הסטודנטים, בשביל הסטודנטים, בליווי ודרמטורגיה של סטודנטים ובהתנדבות מלאה של כל המעורבים בדבר . השגנו תמיכה מצחיקה להפקות, מתנת אגודת הסטודנטים שהספיקה לקניית בד או השכרת אלמנט הכרחי. כ60 סטודנטים, ומתנדבים חדורי מוטיבציה ממגמת תאטרון של תיכון אלון ברמת השרון – שהיו לקופאים ולסדרנים, יצרו פסטיבל חדש ובועט והשאר היסטוריה.

והנה הילד בן 11. הרעב והצמא הזה לא חולפים. זה מרגש אותי כל שנה מחדש. הפסטיבל הלך וגדל, ובשנים האחרונות השותפים התרחבו והתקציבים גדלו. כולי תקווה כי התשוקה לטלטל, לפרק, לבעוט ולהתנסות היא זו שתמשיך להוביל את היוצרים, והבמה הקטנה הזו, שכבר לא כל כך קטנה היא, תאפשר ליוצרים ללכת אחרי האמת שלהם מבלי להכניס שיקולי התקבלות.

סקירת הצגות ומופעי הסמולבמה

מאת: אפרת קדם

פסטיבל סמולבמה הוא פסטיבל תיאטרון ומופעים בניהול, הפקה ויצירה עצמאית של הסטודנטים לתיאטרון באוניברסיטת ת"א . כמו בשנים קודמות, גם השנה הפסטיבל מבקש לשמור על יצירה מקורית, סטודנטיאלית וחופשית, על כל גווני התיאטרון, תוך תיבול במופעי מוסיקה.

הפסטיבל מתקיים השנה בין התאריכים 21-25/10.

ההצגות בפסטיבל יתקיימו בשעות הערב החל מהשעה 18:00 בבניין מקסיקו (הפקולטה לאומנויות) ובו יועלו שש הצגות תחרות (רובן בנות 30-40 דק'), ומופעי חוצות.

הרי לפניכם סקירה קצרה של הצגות התחרות:

ילדות טובות מאת: לירון סיני בימוי: יעל גולדברג  ההצגה דנה במערכת היחסים בין האחיות אנה ומולי, שברגע מכריע פותחות "בטן מלאה" זו עם זו וזו על זו.

האופניים של אליק מאת ובבימוי דניאל כהן לוי. בלב המלחמה נובט לו סיפור על חייל, ילדה, אופניים וסוד.

knit and clean   – מופע תנועתי בבימויה של מיקי יונס, אשר דן במערכת יחסים הנסרגת (גם בצמר) בין בני זוג ובשאלה כיצד ניתן להתירה, אם בכלל.

לפקח ולהעניש  – ע"פ ספרו של מישל פוקו, מאת: ירון שילדקרוט בימוי: ירון רוח, על מערכת יחסים מיוחדת ומסתורית בין אסיר לגבירה ועל הוצאת המערכת כולה מאיזון.

הוצאה לפועל  – מאת: אסף דרעי  בימוי: רועי מלכה.  זיווג בין בת זוג לבנה עם בן זוג שחור יכול כנראה להיות רומנטי רק בסרטים או בספרים, כאן – המציאות שונה ואכזרית יותר.

משוגעים – בהשראת הספר "ורוניקה מחליטה למות" של פאולו קואלו, מאת: לימור גרוברמן, בימוי: רקפת בנימין.  עד איזה שלב בחיינו משרתת אותנו השגרה והנורמה ומתי נכנס השיגעון כאופציה רלוונטית?

מעבר לכך יתקיימו מופעי חוצות בהפקת הסטודנטים בוגרי התיאטרון – אליהם הכניסה חופשית ! ביניהם – טלטלה מאושרת – 4 מערכונים על עינויים – תיאטרון קריאה בבימויו של שמעון לוי, ו: יותר משחור לבן – מופע תיאטרון מחול שיצרה קלי איאש.

בזמן הפסטיבל תוכלו ליהנות גם מתערוכת צילומי הפקות החוג לתיאטרון, אירועי מוסיקה וסטנד אפ וכמובן מדוכן פעיל של מרתה יודעת – איך לא אמרנו?

אנחנו נהיה שם, ואתם?

ללוח הזמנים המלא של ההצגות והאירועים

בילוי נעים!

אחיות או לא להיות

על ההצגה "ילדות טובות"

מאת: מיה אופיר מגנט

יוצרות ההצגה "ילדות טובות" פוגשות אותי מחוץ לחדר החזרות. בזמן שאנו מחכות שהחדר יתפנה מקבוצה אחרת שעושה חזרות, השחקניות והבמאית מדברות, צוחקות, מתלוננות, יורדות זו על זו, מציקות זו לזו, שואלות אותי שאלות. כאשר אנחנו נכנסות לחדר הן מתארגנות לקראת הראן וניכר שנוח להן בחדר החזרות והן מרגישות קרובות. לכן זה לא מפתיע אותי כשבמאית ההצגה, יעל, מספרת על המשיכה הראשונית שלה למחזה "משהו בדינאמיקה של שתי נשים על הבמה עניין אותי".

המחזה "ילדות טובות" מתאר את מערכת היחסים בין מולי ואנה, שתי אחיות שאמם הנוקשה והקפדנית נפטרה לא מזמן והורישה להן את חנות הפרחים שלה. למולי יש תקווה לחיים טובים יותר ולאהבה ואילו אנה מנסה להגן עליה ולסגור אותה בבית אותו היא מנקה ומסדרת באופן כפייתי. האחיות מסדרות את הבית לכבוד ארוחת ערב חגיגית אבל למולי יש משהו לומר לאנה שיערער את העולם הבטוח והסגור שבנתה לעצמה. לאורך ההצגה אנחנו רואים כמה רחוק תלך אנה כדי לשמור את המצב כמו שהוא ולהשאיר את מולי איתה.

לאחר שראיתי את החזרה נפגשתי עם חלק מהיוצרות אשר כולן סטודנטיות בשלבים שונים לתואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב: הבמאית יעל גולדברג, עובדת בתיאטרון אורנה פורת זו העונה השלישית, נעמה הרשקוביץ שמשחקת את מולי ולינוי אלבכר המשחקת את אנה.  יעל מספרת על ההשראה הראשונית שלה למחזה "הוויז'ן הראשוני שלי היה של משהו מאד עדין ופסטלי. לאט לאט עם העבודה על הטקסט הבנתי שזה צריך להיות יותר מחוספס".

המחזה עבר שינויים רבים מאז שנכתב לפני מספר שנים על ידי לירון סיני, סטודנטית לתואר שני בספרות. כאשר יעל החלה לעבוד על המחזה וכשנכנסו השחקניות לעבודה עשו לירון ויעל עבודה דרמטורגית מקיפה על המחזה עד שלדברי יעל "הוא עבר שינויים ותהפוכות רבות. אפשר להגיד שזה לא אותו מחזה". חלק מהשינויים היו בקיצור של הטקסט וחלק התמקדו בנוכחות של האמא המתה וביצירת השוני בדמויות האחיות.

"אני מאד מתחברת לדמות של מולי" אומרת נעמה "אני רואה אותה כמישהי שמנסה להיות רוח חופשית,שמנסה להתחיל לטרוף את החיים, וזה משהו שהיה לי מאד כיף להיכנס אליו. היא מנסה לחיות ולצאת, שזה משהו שהיא לא יכלה לעשות כל עוד אמא שלה הייתה בחיים". לינוי מספרת על דמותה של אנה "מאד רציתי את התפקיד הזה. זה מאד הדליק אותי. זה מושך לעשות משהו לא רגיל וקיצוני. משהו שנתן לי הזדמנות להגיע למקומות שלא הגעתי אליהם מבחינה משחקית".  אך העבודה על התפקיד של אנה לא הייתה קלה עבורה "זה לא היה פשוט לעשות את התפקיד הזה. לקח לי המון זמן להבין שלדמות שלי אין רגשות אשם בנוגע לדברים שהיא עושה, עד שהבנתי שזאת האמת שלה. כשאת משחקת מישהי חולה כל תפיסת העולם מעוותת מהיסוד".

במהלך החזרות הייתה הרבה התמקדות בדמותה של אנה. כאשר בשלב מסוים חוותה לינוי משבר משחקי, עצרה יעל את החזרות הרגילות למשך שבועיים "דיברנו רק על אנה ועל המטרות והפעולות שלה. לינוי היא לא אדם שתלטן והיה לה קשה להתחבר לרצון של אנה לשלוט בהכל" מסבירה יעל ולינוי מוסיפה שהעבודה עדיין נמשכת "אני מאד אוהבת את העבודה עם נעמה ויעל. אני מרגישה שיש כאן הבנה, שיש הפריה הדדית". על הבמה ומאחורי הקלעים ניכרת הקרבה בין היוצרות. הקרבה הזאת חשובה במיוחד כאשר יש רק שתי שחקניות על הבמה "כשיש הצגה עם שני שחקנים אין לאן לברוח. אם אין הקשבה, רואים את זה". אומרת יעל.

פסטיבל Smallבמה, במהלכו תופיע ההצגה, מתקיים זו השנה האחת עשר באוניברסיטת תל אביב. הפסטיבל הוא יוזמה של סטודנטים מהחוג ומנוהל על ידי סטודנטים. יעל אומרת על הפסטיבל "בכל סמול במה שהייתי בו הייתה אווירה טובה. גם כי עושים את הכל לבד, אפילו את התפאורה. זה פסטיבל מגניב." ונעמה מוסיפה על האווירה התומכת "בזמן הפסטיבל יש המון פרגון למרות שזאת לכאורה תחרות". "סמול במה זה הפרינג' של האוניברסיטה" מסבירה לינוי "יש באוניברסיטה הרבה פעמים הפקות גדולות שמביימים תלמידי המאסטר או המרצים וזה אוטומטית הופך את ההצגות ליותר שגרתיות. אני לדוגמה שיחקתי באחד הפסטיבלים בהצגה שהתקיימה בקפיטריה. שיחקתי מלצרית והיו פעמים שעליתי על שולחן והפכתי משהו על הקהל". יעל מדגישה את העובדה שהפסטיבל הוקם בזכות יוזמה סטודנטיאלית ומופק על ידי הסטודנטים "הוא נותן המון ובתור סטודנטית הרגשתי שאני באמת עושה תיאטרון. פה יש לך את החופש. רק קצת באסה שצריך לסחוב פנסים" ונעמה מעירה "גם לסחוב פנסים זה חלק מזה. להבין מה זה הפקה מ-א' ועד ת'. כל מה שזה כולל. זה נותן מקום לנסות וגם לטעות לפעמים. לנסות לבד להבין את הדרך". יעל: "זאת הדרך היחידה ללמוד תיאטרון – דרך עשייה". ולינוי מוסיפה "דרך חתחתים".

ילדות טובות

מאת: לירון סיני

בימוי: יעל גולדברג

משחק: לינוי אלבכר, נעמה הרשקוביץ

דרמטורגיה: הגר רענן

מוסיקה: תמי לויאב

עיצוב חלל ותלבושות: איה בן אשר

עיצוב תאורה: גיא גלילי

עוזרת במאי: יעל כצמן

ההצגה תוצג בכל ימי הפסטיבל, בשעות 18:15 ו- 22:00 , בחדר 121

כל אחד והבמה הקטנה שלו

על פסטיבל סמולבמה

מאת: אירית ראב

לפני קצת יותר מ-11 שנים, סטודנטית צעירה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, החליטה לעשות מעשה. מאחר ולא היה מספיק מקום או במה לסטודנטים בחוג להציג את יצירותיהם, היא החליטה לשמוע לעצת "אם לא נותנים לך – תיקח" (עצה ששגורה בפי רבים בחוג לתיאטרון) והגתה פסטיבל המחבק ומאגד יצירות תיאטראליות של תלמידי החוג. בסיוע של רבים וטובים, הסטודנטית הצעירה הזו, לילך דקל-אבנרי שמה, הצליחה להתחיל מסורת הנמשכת עד היום.

מאז, מים רבים עברו מתחת לגשר בניין מקסיקו, בניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ורבים הם הסטודנטים והיוצרים שלקחו חלק בפסטיבלי smallבמה במהלך השנים. על כל אחד ואחת, הפסטיבל השפיע בדרך אחרת. לכן, ניסיתי ללקט מעט מהסיפורים האלו, ליצור מעין תצרף שבסופו של דבר יבטא את המשמעות וההשפעה של הפסטיבל הזה.

נכון, היו הרבה ביקורות עליו. חלק טוענים שהפסטיבל התמסחר עם השנים, נעשה עוד אבן בוחן לאמנות מסחרית ורדודה, המתאימה עצמה היטב למיינסטרים התיאטרלי בארץ. אחרים גורסים כי הפסטיבל מזמן איבד את עקרונותיו. כי על אף שהצוותים האמנותיים הצהירו חזור ואמור כי הפסטיבל הנו על טהרת הסטודנטים באוניברסיטה בכלל, ושל החוג לתיאטרון בפרט, למעשה פסטיבלים רבים כללו שחקנים מן החוץ, ואף שחקנים וותיקים, עם רזומה עשיר מאחוריהם.

מתוך ההצגה "עוד שקל אחד אני בהודו", השתתפה בפסטיבל סמולבמה 9

אבל, אם נשים את חיצי הביקורת בצד לזמן מה, נראה כי ההשפעה שלו על אלו שלקחו בו חלק נותרה עד היום. על כן, פניתי אל חלק מהיוצרים הללו, וניסיתי לשמוע מהם איזה שהוא סיפור על הסמולבמה, איזה סיפור מרגש או אנקדוטה מצחיקה המסמלים עבורם את הפסטיבל. עם זאת, פרט לאחדים, אותם ניתן לספור על פחות מאצבעות יד אחת, אף אחד לא יכול היה לספר לי משהו מסוים שקרה, רק על האווירה הכללית, על התמונה הגדולה יותר, על טביעת האצבע שזה הותיר עליהם, לטוב ולרע.

כי אם תחשבו על זה דקה, מדובר על חבר'ה צעירים, שאוהבים תיאטרון עד אחרון נימי גופם ומוכנים להקדיש לו כל כך הרבה זמן ואנרגיה, בלי כל תמורה כספית. כל זאת, רק מתוך אמונה בדבר החמקמק הזה שנקרא יצירה. דניאל רבנר מסכם זאת בצורה טובה. רבנר, שכיהן כמנהל האמנותי של פסטיבל סמולבמה החמישי, ציין כי על אף העובדה שהפסטיבל שניהל השפיע עליו בצורה משמעותית ביותר, בין אם מבחינה מקצועית ובין אם מבחינה אישית, הדבר שהוא זוכר יותר מכל הוא שהם האמינו במה שהם עושים. כל מי שלקח חלק בפסטיבל האמין בכל לבו בדבר הזה, וזה הצליח. לא בכדי, כל ההצגות בפסטיבל היו מלאות עד אפס מקום.

ואם נשים את הציניות בלוקר, האמונה התמימה הזו, היא זו שמחדירה את הלהט להמשיך וליצור, גם אם נשבר הגב מלסחוב קוליסות ופנסים וגם אם נשבר איבר אחר מוויכוחים וחזרות עד אור הבוקר. בסופו של דבר, זה מה שמשפיע על כל אחד, וזה מה שגורם לכל אחד לקחת את הסיפור הקטן שלו, אבל להרגיש כמו פיסת פאזל חיונית ביותר, כל פעם מכיוון אחר.

בדרך כלל, סטודנטים בחוג משתתפים מספר פעמים בפסטיבל, בין אם לפני הקלעים ובין אם מאחוריהם. לי עצמי, יש ארסנל של פיסות פאזל מהסמולבמה, חלקן טובות מאוד, את חלקן אעדיף לשכוח, אבל כל אחת מהן אני נוצרת בליבי, וכל אחת מהן לימדה אותי כל כך הרבה.

בעל, אישה, צמר

על ההצגה knit and clean

מאת: אפרת קדם

המופע Knit and clean דן בזוג שחי חיים כמעט מכניים ואוטומטיים, אשר בהם האישה סורגת וסורגת וסורגת…. והבעל המזוגג יושב. אוכל. שותה. אה, ומדי פעם מחווה חיוך לאשתו הסורגת שיושבת שלידו. עד שהאישה מרימה את ראשה – על כל המשתמע מכך, ולרגע אחד מתחילה לדמיין חיים אחרים מאלו שלה כעת. בדמות יציר דמיונה נכנס – דווקא גבר – המנסה לשנות את אורח החיים המונוטוני והמוכני. האם יצליחו להשתחרר מכבלי המכניזם השורר בחייה?

בחזרה לקראת המופע, נכחתי בעבודה על הסצנה שמתרחשת בין הדמות המגלמת את יציר דמיונה של האישה (אושר אוחנה) ובין הדמות המגלמת את הגבר עצמו (שי ג'יברי) בניצוחה של מיקי יונס הבימאית. הם עבדו על אחת הסצנות בהן בא לידי ביטוי המהלך הזוגי – של הגבר והאישה, אך הוא מגולם על ידי שני הגברים בעצם – "חילוף" מעניין כשלעצמו.

אחת השאלות שעולה למיקי כבימאית בחזרות היא כיצד להנחות גבר לתפקיד נשי במערכת יחסים זוגית, על כל ההיבטים העולים מכך. שהרי גם הנחיית הבימוי הכי "ברורה" כביכול מניסיון החיים שלה כאישה לא תתפרש או תובן באותו אופן בהקשר הזוגי על ידי גבר. כמו גם, כל הנחייה של התמודדות נשית וההמרה שלה לגוף ונפש של גבר. אין ספק שהדבר מייצר דילמות מעניינות, בימתיות ומגדריות כאחד.

עוד שאלה מעניינת לפענוח ופתרון בימתי שעלתה בחזרה היא כיצד לייצר רצף תהליכי במציאות מונוטונית. כלומר, כיצד לדרג רצף של פעולות דרמטיות ולבנות תהליך, בנייה והסלמה אף על פי שהפעולה הבימתית היא רפטטיבית וחוזרת על עצמה ולכן עלולה להיתפס כשטוחה מבחינת התהליך, ובשל כך  כ-"משעממת" כביכול מבחינת הראייה של הקהל.  במילים אחרות, כיצד להתמודד עם הבאת פעולות מונוטוניות על הבמה מבלי לייבש את הקהל כביכול במונוטוניות שעל הבמה?  איך מצד אחד כן להביא את הדבר עצמו ולהיות כנה ונאמן למציאות אותה רוצה היוצרת לייצג על הבמה, אך מצד שני לשמור על התיאטרון שבמהותו אינו תופס זמן ומימד של חיים אמיתיים על הבמה אלא שואף לדחיסה, צמצום וסימול אומנותי.

עם שאלות אלו, הבימתיות והאמנותיות וכן, עם דילמות אחרות, הקשורות בזוגיות, באורח חיים ובאפשרות אחרת לחיותם מנסה ההצגה להתמודד. אתם תשפטו אם אכן הצליחה.

נפגש בפסטיבל!

 knit and clean

רעיון ובימוי: מיקי יונס

כוריאוגרפיה: מור לידור

שחקנים יוצרים: אושר אוחנה, שי ג'יברי, רותם גולדנברג.

עיצוב מוזיקלי: אסף רייז

עיצוב חלל: ורד פיק

עיצוב תאורה: גיא גלילי

עוזרת במאי: שי גבריאלי

ההצגה תוצג בכל ימי הפסטיבל, בשעות  18:30 ו-22:15 באולם 207 ב'.

הפעם הראשונה שלי

במאים מדברים על פסטיבל smallבמה

מאת: מערכת מרתה יודעת

רגע לפני פתיחת smallבמה 11, ניצלנו את ההזדמנות לשוחח עם מספר יוצרים שהתחילו את דרכם בפסטיבל הזה, לראות היכן הם נמצאים היום ומה היוותה עבורם מסגרת הפסטיבל הייחודית.

אלינור אגם, איה קפלן ויגיל אלירז, שלושתם בוגרי הפסטיבל, הם כיום במאים צעירים ופעילים.

אגם הספיקה לביים במסגרות שונות, ביניהן תיאטרון הקאמרי, הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, מדיטק חולון (שבו גם שימשה בתור העוזרת למנהל האמנותי), תיאטרון הספריה ועוד.

אגם: "את ההצגה הראשונה שלי כתבתי וביימתי ב- smallבמה 2, בשנת 2003. הייתי אז סטודנטית בשנה ב' וההצגה הייתה "שמחת החיים", הצגה ללא מילים שמספרת על משפחה (ג'ינג'ים כולם!) שעולה לארץ וחווה את הקשיים שבעליה. זה היה 3 שנים אחרי שעליתי לארץ, כך שהנושא היה מאוד אישי עבורי. שנה לאחר מכן, ב- smallבמה 3, ביימתי את ההצגה "קופצים" מאת קרן יובל."

אלירז ביים במסגרת תיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבימה, תיאטרון תמונע ופסטיבל ישראל. הוא המייסד והמנחה של חממת הבימוי של צוותא ובימים אלה עולה הפקה בבימויו בתיאטרון 'מראה' בקרית שמונה.    

אלירז: "לפני smallבמה ניהלתי את זירת הפסטיבל בפסטיבל ישראל ואז טסתי לארה"ב לביים. כשחזרתי ניהלתי אמנותית את small-במה 6. זה היה בשנת 2007, משהו כמו שישה חודשים של עבודה מטורפת, קריעת תחת. מה שקסם לי בניהול אמנותי זה לקחת פרויקטים מהגרעין ולעבור אתם דרך. להיות האבא שלהם, המלווה, לראות את הצמיחה של כל הצגה והצגה."

קפלן ביימה בתיאטרון הקאמרי ותיאטרון באר-שבע (שבו היא גם חברת הועדה האמנותית ומלמדת בבי"הס למשחק של התיאטרון). כמו כן היא ביימה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ובימים אלה מעורבת בפרוייקטים עתידיים של הקאמרי ושל תיאטרון באר-שבע.

קפלן: "הייתי סטודנטית בשנה ב' וביימתי ב-smallבמה 3 הצגה בשם 'בת זונה' מאת אמיר טייכר, מעין קומדית נונסנס. זאת הייתה ההצגה הראשונה שביימתי והיא זיכתה אותי בפרס הבימוי. לביים פעם ראשונה במסגרת של פסטיבל זה דבר נהדר. יש משהו שעוטף את היצירה שלך, יש מסגרת ויש דד-ליין. המקצוע שלנו הוא מקצוע בודד מאוד, את זה אני מבינה היום. אבל זאת הרגשה שלא הייתה שם. להיפך, הייתה הרגשה של חממה, היה ליווי אמנותי ויחסי ציבור, היה תקציב – אמנם קטן אבל בכל זאת. בתור יוצר אתה חווה בפסטיבל הזה רוח גבית ליצירה שלך. אני לא כל-כך יודעת מה קורה בפסטיבל  היום, אבל אני יכולה לומר שאז זו הייתה מסגרת נהדרת ללמידה."

גם אגם ואלירז שותפים להרגשה המיוחדת שאופפת את הפסטיבל.

אגם: "אני זוכרת את הרגשת האחראיות. פתאום יש קהל ויש כרטיסים ויש תוצר מוגמר שצריך להציג. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת בשבילי. היום אני גם יודעת, בדיעבד, שלאחר הלימודים לא כולם בהכרח מקבלים הזדמנות ליצור. Smallבמה, בראש ובראשונה, מעניק הזדמנות ליוצרים ומספק תנאים להזדמנות הזאת."

אלירז: "אני זוכר ישיבת הפקה שהייתה לנו שבוע לפני פתיחת הפסטיבל, פתאום קלטנו שהיו כל-מיני כשלים הפקתיים. אוניברסיטה, פנסים, שחקנים וכו'. ואז אתה מבין שאפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי המון גורמים ומצד שני חייבים לפתור את זה, כי עוד שבוע זה הפסטיבל. הרגע הזה, כמה שהוא היה קשה ככה הוא גם היה מתגמל. כי פתאום אתה גם מבין שאתה לא לבד, שיש מסביבך עוד אנשים שעושים את הדבר הזה ומחוייבים לדבר הזה."

מתוך ההצגה "שמחת החיים" בבימוי אלינור אגם

ומה לגבי הייחוד של הפסטיבל? האם הוא שונה מפסטיבלים אחרים ואם כן – במה?

קפלן: "זה פסטיבל צעיר ובועט שמנוהל על-ידי סטודנטים, יש לו ראש אקספרימנטאלי, יש חופש להתנסות, ליצור מה שבא לך – מה שלא תמיד מתאפשר בעולם האמיתי. זאת חגיגה אמיתית של תיאטרון."

אגם: "small-במה הוא בהגדרה שלו, בתור פסטיבל סטודנטים, התפרצות של יצירה ראשונית. יש בזה משהו מאוד טהור ומלא יצירתיות."

בשנות קיומו של הפסטיבל, לצד התנהלות סטודנטיאלית גרידא, אירח הפסטיבל יוצרים ותיקים מתעשיית התיאטרון. כיצד זה מתישב – והאם בכלל – עם האופי הסטודנטיאלי של הפסטיבל?

אלירז: "מצד אחד הפסטיבל הוא של סטודנטים ומצד שני אלה סטודנטים שמפנים את עבודתם החוצה, אל תעשיית התיאטרון בארץ. אולי לא השכלתי מספיק להבין בניהול האמנותי שלי על איזה כיסא בדיוק יושב הפסטיבל – על כיסא התיאטרון הסטודנטיאלי-ניסיוני או על כיסא התיאטרון המקצועי. מצד אחד חשוב לפרגן לניסיונות ראשוניים של סטודנטים ומצד שני הבאתי לפסטיבל שחקנים מקצועיים וותיקים שישחקו לצד שחקנים-סטודנטים, בתקווה שיפרו אלה את אלה, בכוונה ליצור מסלול המראה ולא להתבוסס בשלולית. אני חושב שאפשר רק להרוויח מזה."

קפלן: "אני חושבת שהשתתפות של שחקנים מקצועיים בפסטיבל מעלה את הרף שלו. מה גם שהיום ההתנהלות היא מעט אחרת. הכל פועל בקצב הרבה יותר מואץ. לתלמידי בתי-ספר למשחק בשנה ג' יש כבר סוכנים, החשיפה וההיכרות עם האנשים הפועלים בתעשייה היא הכרחית כבר במהלך הלימודים. ככה העולם מתנהל, לטוב ולרע, וצריך להסתנכרן עם זה. היום אין צורך לחכות לסיום הלימודים – אפשר וצריך ליצור תוך כדי."

ולסיום, בנימה אישית יותר, מה מייצג הפסטיבל עבורכם, האם שמורה לו איזו פינה בלבכם?

קפלן: "כמובן. זה הפסטיבל שבו ביימתי את ההצגה הראשונה שלי. עבורי זו גם סגירת מעגל השנה, הוזמנתי לשיחה עם הקהל בפתיחת הפסטיבל בתור מי שביימה בו לראשונה."

אלירז: "מבחינתי זו חוויה חשובה בהתפתחות שלי כיוצר. האתגר בניהול אמנותי הוא לא לשים את עצמך במרכז, לעזור לבמאי למקסם את התהליך שלו ולא להגיד לו איך ומה לעשות. חוויתי את זה כבמאי מול מנהלים אמנותיים וsmallבמה נתן לי הזדמנות להתנסות בזה מן הצד השני. היום אני בהחלט מעדיף את עמדת הבמאי."

אגם: "smallבמה הוא אבן דרך מבחינתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוצאתי תחת ידי תוצר מוגמר. וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שמי מודפס על התכנייה תחת הכותרת 'במאית'. זה אומר הכל."