פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו 2013
בשנת 2013, מגזין מרתה יודעת זכה להיות חלק מגופי התקשורת שהגיעו לסקר את הצגות פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו. עם תג רשמי, גישה חופשית לחדרי התקשורת במתחמי התיאטרון בעיר ופנקס בידה, מרתה הגיעה לכתוב על ההצגות השונות. לא על כולן, כמובן, בכל זאת, הפסטיבל הציע כ-2,500 הצגות… להלן רשמים וטעימות מהפסטיבל הנפלא שהיה.
*עברית אחרי אנגלית
My Pregnant Brother
The play "My Pregnant Brother" tells the true story of Johanna Nutter and how a little girl has change her life. On the black stage, with only a white chalk, a rocking chair and a gift box, Nutter illustrates her story – from the day she discovered the pregnancy till the day the little girl was given to another mom. It's a small but powerful story about a pregnancy and how it affected one family. You could have said it resembles other pregnancy stories. The thing is – that you really can't. This pregnancy is of Johanna's brother.
Her brother, who used to be her little sister, was the first man who got pregnant, a little before Thomas Beatie and after Arnold Schwarzenegger. In baby steps, the stage is filled up with stories from the past – awkward Thanksgiving Dinners, Johanna's attempts to bridge the silence between her brother and her mom, the Cesarean operation, Johanna's struggle not to be the mother of her brother and his daughter and the collapse on the kitchen floor when she discovers the girl was given away. If we look behind this grand headline – the matter of truth is that it is like every other pregnancy story. The difference is that this story is written, performed and directed with a lot of compassion, humor and talent.
ההצגה My Pregnant Brother מספרת את סיפורה (האמיתי) של ג'ואנה נאטר ואת כניסתה של ילדה קטנה אחת ששינתה את כל עולמה – אחייניתה. על הבמה השחורה, באמצעות גיר לבן, כיסא נדנדה וקופסת מתנה אחת, נאטר מציירת את סיפורה, החל מאותו יום בו גילתה על ההיריון ועד למסירתה של הילדה לידיים אחרות. מדובר בסיפור קטן, בעל עוצמה רבה, על היריון ועל רבדיו השונים. נדמה כאילו הסיפור לא שונה מהריונות אחרים, בכל רחבי העולם, אלא שההיריון הספציפי הזה היה של אחיה של נאטר. אחיה, בעבר אחותה הקטנה, היה הגבר הראשון שנכנס להיריון. קצת לפני תומס ביטי וקצת אחרי ארנולד שוורצנגר. לאט לאט הבמה מתמלאת עולם ומלואו, והצופים זוכים לצפות בארוחות חג מביכות, בניסיונותיה של ג'ואנה לגשר על השתיקות בין האח לבין האם, בניתוח קיסרי, במאבקה לעמוד על שלה ולא להיות האמא החדשה/ישנה של האח הצעיר והילדה, ועד לקריסה על רצפת הלילונאום במטבח, עם בשורת מסירת הילדה לאימוץ. מבעד לכותרת של "האח בהריון", מדובר בסיפור מקסים, המוצג בהמון חמלה, הומור וכישרון.
Children of Mine
The play "Childern Of Mine" magnificently describes the disaster of Aberfen, a disaster which echoes to this day. With a few metal ladders, black umbrellas, gray clothes and a lot of talent, the artists on stage and behind the scene create a wonderful play, which will make your heart twitch for the sorrow that remains.
ה-21 לאוקטובר היה יום רגיל למדי בכפר הוולשי אברפן. הילדים התכוננו לבית הספר, הדוור חילק את הדואר, בני הזוג ג'ונס רבו לאחר שמר ג'ונס דידה את דרכו לאחר לילה בפאב, המורה נפרדה מבן זוגה האהוב בנשיקה.
היה זה יום בית ספר רגיל למדי, והילדים במקהלה התאמנו על השיר החדש, כשגבעה של פסולת מכרות קרסה אל תוך בית הספר. כמויות הפסולת, שקרסו בגלל הגשמים השוטפים, והכוח האדיר בו עשו את דרכן, גרמו להתנפצות חלונות ורהיטים, התמוטטות המבנה, ולהרג של 116 ילדים ו-28 מבוגרים. אסון אברפן הוא אחד האסונות הנוראיים של המאה העשרים, ומתחרה לצדו של אסון הטיטניק מהמאה שקדמה לו. אמנם היה זה בשנת 1966, אבל הדיו של האסון נשמעים עד היום, אם בשרשרת של גנים שנשתלו לזכר הנופלים ואם בהצגות תיאטרון יחודיות בפסטיבלים עולמיים.
ההצגה Childern Of Mine מבקשת להמחיש במעט את הקטסטרופה של אותו היום, שעה אחר שעה ושנים לאחר מכן. בבגדים אפורים מוכתמים, סולמות מתכת, מטריות שחורות וידיים מושחרות, השחקנים מצליחים להראות את עוצמת האסון של אותו יום שהתחיל באופן שגרתי לגמרי ונגמר באבל קולקטיבי של כפר שלם.
ההצגה החלה את דרכה בתור הצגת יחיד של המחזאי והבמאי הוולשי מארק ג'רמן, שהעלה אותה לראשונה בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. לאחרונה, הוא החליט לעבד אותה לקאסט של תשעה שחקנים צעירים. אין ספק שהעיבוד הבימתי, כמו גם הבימוי, המשחק והכתיבה, מצליחים לחדור אל לב הצופים, ולהישאר שם, עם הדי הצער של אברפן.
Tell Me a Secret
There is something very cathartic in telling a secret, especially if it's done anonimously. The play "Tell Me a Secret" gives that catharsis a theatrical twist. The play is based on real secrets, gathered in the streets of Leeds, and gives them the stage they deserve. The young performers of Aireborne Theatre from Leeds University, are doing a great job. A few of those secrets stay with you, even when you leave the theatre. the one of the girl who is trapped in a male body, for example, or the girl who is a little bit too imaginative, performed movingly by Lizzy Morgan. The performers, who wrote the play under the guidance of the directors George Howard and Claire O'Shea, have created a glamorous quilt, on which you can zoom onto one of the secrets or wonder at the big picture.
יש משהו מאוד קתרטי בלספר סוד, בייחוד אם עושים את זה בצורה אנונימית. אף אחד לא יודע שאתה קשור לסוד אבל איכשהו, המשא יורד מהכתפיים, גם אם לדקות ספורות. לא בכדי, תערוכתו של האמן פרנק וורן, בה הוא הפך סודות אמיתיים של אנשים מהקהל לכדי יצירות אמנות, נהייתה להיט שובר קופות. בהצגה "Tell Me a Secret", שנוצרה בהשראת התערוכה המדוברת, הסודות מקבלים ביטוי תיאטרלי יוצא דופן. שמיכת הטלאים היצירתית הזו הופקה על ידי תיאטרון Aireborne של החוג לתיאטרון באוניברסיטת לידס. במהלך מספר חודשים בשנה האחרונה, הוצבו קופסאות חתומות בכל רחבי העיר, והתושבים התבקשו לשלשל לתוכן את הסודות שלהם, באופן אנונימי כמובן. כשהאמנים הצעירים פתחו את הקופסאות הם גילו סודות על גבי סודות. חלקם היו טיפשיים, כמו "כשהייתי קטנה, בכל פעם שכעסתי על הוריי, נהגתי לזרוק את מברשות השיניים שלהם לאסלה". סודות אחרים היו נוקבים יותר, קשים יותר, כמו "אני נוהגת לחתוך את עצמי כי זה מרגיע אותי" או " אני לא מסוגל לחיות בגוף שלי" או "לאמא שלי יש רומן". כל הסודות הללו, ורבים אחרים, נהפכו למונולוגים ודיאלוגים בהצגה.
האמנים על הבמה הם שחקנים צעירים בחוג לתיאטרון של אוני' לידס, חלקם עולים לשנה השלישית וחלקם בוגרים טריים. אבל על אף הניסיון המועט שלהם, הם מצליחים להחזיק בצורה מכובדת וטובה את הסודות שהופקדו להציג. המארג התיאטרלי הזה של כתיבה טובה, בימוי מהודק ומשחק פשוט וטוב, מעניק לסודות הללו, של אנשים אמיתיים, את הבמה והכבוד המגיעים להם, בצורה הנוגעת בסודות של כל אחד מהיושבים בקהל.
Bitch Boxer
There are few plays that may give you an emotional knock-out,in less than 60 minutes. The play Bitch Boxer is one of them. Superb writing and performance of Charlotte Josephine, great directing of Bryony Shanahan.
ההצגה Bitch boxer מצליחה לתת נוק אאוט רגשי לקהל ולגרום לו לצחוק, לבכות, לכעוס ולהחסיר פעימה, וכל זה בפחות משישים דקות. ההצגה, שנכתבה ומבוצעת על ידי שרלוט ג'וזפין מתארת את סיפורה של מתאבקת צעירה, המתכוננת לקרב של חייה במשחקים האולימפיים של 2012. בדרך, היא נאלצת להתמודד עם מות אביה ופרידה מבן זוגה, ולהוכיח את יכולותיה בעולם של גברים. כתיבה ומשחק מצוינים, ובימוי משובח של בריוני שנהנן.
The Islanders
The play The Islanders, written and performed by Amy Mason and Eddie Argos, grabs your heart and doesn't let go. The music is great and the play is witty and honest. I especially loved the small things – Mason and Argos looks at each other, the small smiles and the photos from past that flicker in the background.
אחד הסממנים של הצגה טובה, הוא הרצון לשתף אותה עם החבר'ה, ובייחוד עם חברות מסוימות, שאת יודעת שיאהבו את ההצגה בדיוק כמוך ויוכלו להזדהות מאוד עם הנעשה על הבמה. כמו החברה בעלת השיערות הוורודות וכלבת הפיטבול מבוורלי הילס, או החברה עם בן הזוג שאוסף דובי פנדה. ההצגה המוסיקלית The Islanders שעלתה בפסטיבל אדינבורו בתיאטרון Underbelly, אמנם מגדירה את עצמה בתור מחזמר, אבל למעשה מדובר בהצגה עם שירים. ההצגה, שנכתבה על ידי איימי מייסון, מספרת על אהבה, התבגרות וזיכרונות, תוך התמקדות בזוג בריטי טיפוסי בשלהי המילניום. השירים נכתבו על ידי אדי ארגוס, סולן להקת ART BRUT, המופיע לצדה על הבמה. את השניים מלווה על הבמה המוסיקאי ג'ים מוריי. הסיפור מבוסס על מערכת היחסים האמיתית של מייסון וארגוס, שנפרדו לפני יותר מחמש עשרה שנה, אבל חזרו לעבוד וליצור יחד.
זו לא הצגה גרנדיוזית, עם פעלולים ואלמנטים תיאטרליים יוצאי דופן, רק אישה ואיש, שפעם חלקו מיטה, עומדים על במה ומספרים את סיפור אהבתם. היא מספרת והוא שר. היא מציגה את הזיכרונות שלה והוא, את נקודת המבט שלו על מה שקרה ועל מה שהשתבש. על החיים שלהם ביחד בדירת חדר מעופשת, שלא נוקתה הרבה זמן, והחופשה שעשו באחד מאיי בריטניה. מאי אחד לאי אחר, מערכת היחסים הלכה והתפוגגה.
על אף העובדה שארגוס כבר צבר זמן במה רב, שכן להקתו הופיעה מסביב לעולם, למייסון זו הפעם הראשונה על הבמה, אבל היא עושה זאת בחן רב. כתיבתה השנונה מצליחה לתאר את הפחדים, הכאב והאהבה שהיתה שם, את החרדה שליוותה את ההתבגרות ואת ההעמדת פנים המוזרה הזו בלהיות "מבוגרים". לצד האלמנטים האיכותיים הגדולים, אותי דווקא כבשו הפרטים הקטנים יותר – המבטים שלה אליו בזמן שדיבר, המבטים שלו אליה בזמן שדיברה, האהבה שעדיין נותרה שם, גם אם הם כבר לא ביחד, והתמונות של שניהם, מוקרנות ברקע.
Beeston Rifles
The play "Beeston Rifles", playing at the Underbelly theatre, is trying to seek the meaning of love, family and revenge. Well written and performed (especially Kate Daley as Stacey), but the play doesn't really say anything new.
כמה רחוק הייתם מוכנים ללכת בשביל לנקום את מה שחשוב לכם? סטייסי חוזרת לעיר הולדתה בכדי לנקום את מות אביה ולהגן על אחיה המוגבל נפשית. לשם כך, היא חוטפת את האח והאחות שפגעו והרגו במכוניתם את האב, בכדי להגיע לצדק המיוחל. עם זאת, הערב שהתחיל לפי התוכנית (של סטייסי), חושף אמיתות חדשות והופך את התמונה על פיה. זהו אחד המחזות החדשים של תיאטרון Horizon Arts שבוויקפילד, תיאטרון שהוקם בתחילת שנות האלפיים כדי להעניק תעסוקה לשחקני אזור יורקשייר שבאנגליה ולהעצים את הדרמה הבריטית המודרנית. עד כה, התיאטרון והצגותיו מצליחים מאוד וזכו בפרסים רבים. רק לאחרונה, השחקנית קייט דאליי, המגלמת את סטייסי, זכתה בשחקנית השנה באחת מתחרויות הפסטיבל. אין ספק שמדובר במחזה טוב, משחק משובח ובימוי מהודק, אבל עדיין, משהו עדיין צורם. אולי זו העובדה כי מחזות כאלו נעשו כבר והוא לא ממש חידש, בין אם מבחינת התכנים ובין אם מבחינת השפה הבימתית.
Big boys don't cry
With humor and pain, the actor Bobby Bulloch reveals the unheard side of a father-to-be. Witty and cute.
כשזוג מצפה לילד, לרוב מברכים את האם לעתיד, אבל לא ממש שמים לב לאב או לחששות מפני התוספת החדשה למשפחה. השחקן בובי בולוך, המככב בהצגה Big Boys Don't Cry, מגלה לקהל את צפונות לבו של אב לעתיד, וחושף עובדות נסתרות מחדר הלידה, בייחוד את העובדה שלא נותנים לאב להיות בחדר בזמן הלידה בכדי לתמוך בזוגתו, אלא בכדי שזו תוכל לקלל אותו על המצב שתקע אותה.
I'll be seeing you
World War II. England is bombed and everyday's routine is taking cover. Under the table or in the shelters, life tries to go on. The play "I'll Be Seeing You" describes the love and struggle of simple people who are trying to move on. But even in enlightened Cambridge, Jews are still "damaged goods". Good acting, especially Marc McCormack as Jeremy and Sam Biling as Julia. Although it's a fine play, it does seem the playwriter isn't acquainted well enough with Jewish prayers and thus the play is lacking in a way
מלחמת העולם השנייה. העיר קיימברידג' מופצצת ושגרת היום תופסת מחסה, מתחת לשולחן, מתחת למדרגות או במקלטים. בין סירנה לסירנה, החיים מנסים להימשך. ההצגה I'll Be Seeing You, מנסה לבחון את שגרת יומם של מספר דמויות, שפשוט מבקשות להמשיך ולחיות. בין כל אלו, הדעות הקדומות ממשיכות לנשוב, גם בקיימברידג' הנאורה והמלומדת, ויהודי עדיין נחשב לסחורה פגומה. המחזה משרטט בהומור וברגישות את מערכות היחסים בין הדמויות, והאמת שמחלחלת בין הסדקים וצצה על פני השטח. מרבית השחקנים משחקים בצורה טובה למדי, עם זאת, נראה כאילו המחזאית לא ממש בקיאה בתפילות או הלכות יהודיות, דבר שצורם במקצת, בייחוד לאור מה שההצגה מבקשת להציג.
Expiration Date
The play Expiration Date describes an interesting idea of what is the use of living if life isn't real. The idea is well performed, although it's a bit rough over the edges. In a present of Google glasses and 3D printers, it's hard to believe that in the future they'll still have remote controls and keyboards
אם היו נותנים לכם את האפשרות לחיות לנצח, הייתם עושים את זה? זה כמובן מותנה בכמה מגבלות, כמו לחיות בתוך מכונה, בלי האפשרות לנוע, לחוש או להרגיש דבר. ההצגה Expiration Date, מספרת את סיפורה של מילדרד, החוגגת את יום הולדתה ה-150, היום בו היא עוברת לחיות כמכונה. אבל למילדרד נמאס מכך ששום דבר לא אמיתי בעולם, והיא מבקשת למות. היא מנסה להוכיח את עמדתה מול העקשנות של בני משפחתה וחבריה, להותיר אותה בחיים בכל מחיר. ההצגה בוחנת רעיון מעניין, אך בצורה שלא ממש תואמת את הטכנולוגיה המתפתחת של היום. מחד, העולם הבדיוני כולל אנשים שחיים בתוך מכונות חסרות כל רגש. מאידך, הדמויות עדיין מתעסקות עם שלטים ומקלדות. בהווה של מדפסות תלת-מימד ומשקפי גוגל סביר כי במציאות של 2100, מקלדת תיחשב לחפץ מוזר מהעבר.
Window
The play Window is not long, only 40 minutes, give or take. But during that short time, Hannah Jarman will make you want to disappear with her into space. Her beam of small truth will make you see your partner's eyes through the bright screens, instead of checking your Iphone.
תארו לכם מצב בו אין פייסבוק, אין טוויטר, אין ווטסאפ, אין פליקר, אין אינסטגרם, אין יוטיוב, אין מייספייס, אין ג'ימייל, אין צ'אטים, אין MSN, אין ICQ. כשאתם חוזרים הביתה אחרי יום עבודה, אתם לא מקשקשים עם החבר'ה באינטרנט, כי אין אינטרנט. אתם לגמרי לבד, בחלל שלכם. מרתיע, נכון? מפחיד לחשוב שככה בדיוק חיו לפני יותר מעשרים שנה, אם חושבים על זה, קשה אפילו לקבל את העובדה כי פעם לא היו בכלל טלפונים או מברקים, בכדי להעביר מכתב היית צריך לשלוח אותו בדואר, ואם היית ממש עשיר, היית עולה על הסוס ומעביר אותו בעצמך, או שולח את אחד המשרתים לעשות את זה…
החלל הזה, שהתמלא בגבב של ביטויים ושמות, בעיקר לועזיים, משפיע באופן ישיר על מערכות היחסים שלנו, ובעיקר על הזוגיות שלנו. העיניים של בני הזוג הופכים להיות מסכים קטנים, קולניים ומהבהבים. צלילי החיזור נהפכו להיות שריקות ווטסאפ או דינדוני פייסבוק. באופן סטטיסטי, הדבר שמשמח הכי הרבה לבבות הוא כבר לא אותן שלוש מילים נדושות, אלא אחרות, מפורסמות לא פחות – YOU'VE GOT MAIL.
ההצגה WINDOW, שעלתה לאחרונה בתיאטרון Tristan Bates, במסגרת פסטיבל Camden Fringe בלונדון, בוחנת את זה עד לרזולוציות העמוקות ביותר, המוכרות ביותר. בשילוב עם מולטימדיה, מחשב נייד, אייפון, שולחן וכיסא, השחקנית האנה ג'רמאן, שגם כתבה את המחזה, מזמינה את הקהל לראות כיצד המרחב הווירטואלי, שמציע כל כך הרבה הזדמנויות, בעצם הפך אותנו למנוכרים יותר. היא מעלה שאלות על זוגיות ואובדנה בעידן האינטרנט, תוך סיפור הסיפור שלה, איך כל כך התלהבה לגלות את האינטרנט ולהמריא לחלל האישי שלה. החל מהימים בהם חיכתה לצלילים המשמחים של המודם המחייג, דרך הרפתקת הדיבור עם אנשים זרים מכל רחבי העולם בחדרי צ'אטים אפלוליים ועד לכניסה אל ממלכת הפייסבוק ושלל האפליקציות שהיא מציעה. תוך כדי, האנה מספרת לנו על החברה הדמיונית שלה, לוטי, איך נהיו חברות בגיל 3 וכשהגיעה לבית ספר חדש, בעיר חדשה, לוטי נעלמה. עם גילוי הווירטואל, שם כל אחד יכול לדמיין את עצמו לדעת, החברה הדמיונית נעלמה. הדמיון נסגר והמסיכה הושמה במקומה.
האמצעים התיאטראליים שעל הבמה מסייעים להעביר את הניכור ואת הכמיהה לזוגיות, במהרה הקהל שמכיר את השירים והצלילים הידועים, מצטרף לשיר, גם אם ללא מילים. צלילי ההקלדה על המחשב, הפער בין הקול לתמונה בשיחת סקייפ, תנועת היד על המקלדת, החץ הקטן על המסך, כל האלמנטים שכולנו יכולים להשלים בעיניים עצומות. לפרקים, האנה של המסך מדברת בעוד זו שעל הבמה זזה. לעיתים, זו שעל הבמה מהווה את המילים שהאנה על המסך לא יכולה להגיד.
ההצגה אינה ארוכה, 40 דקות בסך הכל, אבל במהלך הזמן הקצר הזה, האנה מצליחה להכניס אותנו אל לבה ולגרום לקהל לרצות להיעלם איתה בחלל, ולרצות לראות את עיני בני הזוג מבעד למסכים הבוהקים ולהתנגד לרצון המדגדג לפתוח את המחשב ישר כשחוזרים הביתה.
