אותנטיות זה שם המשחק

רשמים על פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: נמרוד עמית

יש בבת-ים משהו אותנטי. אני לא מכיר הרבה בת-ימים ומניח שלא כל האנשים שהגיעו השנה לפסטיבל גדלו, התחנכו וחיים בבת-ים, אבל השיטוט בין ההמונים ברחובות בת-ים סיפק חווייה מיוחדת. כאילו משהו מהציניות התל אביבית (וכבודה של הציניות במקומו מונח) נשאר מאחור.

האותנטיות שעליה אני מדבר אינה קשורה למאפיינים אינדוודואליים של אדם זה או אחר, אלא לישות מרובת הראשים הזאת, המכונה "קהל". אין זה משנה אם הוא מורכב מבני נוער מהפריפריה או מפרופסורים בורגנים, לנוכח תיאטרון רחוב טוב, כולם חוזרים להיות ילדים פעורי פה וזבי חוטם. הקסם הזה, המתחולל במרחב הציבורי, יוצר קתרזיס הנגיש לכל מי שרוצה לקחת בו חלק ודווקא הרב-גוניות של משתתפיו תורם להעצמתו.

הקהל שהגיע השנה לפסטיבל תיאטרון רחוב בבת-ים, סיפק לטעמי את חוויית התיאטרון האולטימטיבית. מבלי להמעיט בערך המופעים, שחלקם היו ראויים מאוד, תגובות הקהל, תחושת האחווה והאווירה בחוצות בין מופע למופע, הם שסיפקו את מרבית ההנאה.

אם כבר לבד

ישראל

המופע התיאטרוני "אם כבר לבד" מתרחש באוטובוס אמיתי. קהל ההצגה מורכב ברובו מנוסעי אוטובוס אמיתיים שלא בהכרח ידעו מראש, או בדיעבד, שהם הולכים להעביר את הנסיעה הביתה בחברת 6 דמויות בדיוניות, שיהפכו את הנסיעה לחווייה תיאטרלית קרקסית ומצחיקה. הדמויות, שלכל אחת מהן רקע שונה (שיכור, שחקנית מתוסכלת, זוג שרב על הוצאות להימורים וכו'), עולות בזו אחר זו לאוטובוס בתחנות שונות לאורך מסלול הנסיעה, משלמות כנוסעים מן המניין ונוסעות באוטובוס ככל שאר הנוסעים.

לעיתים, הדמויות מפתחות אינטראקציה בינן לבין עצמן ולעיתים עם נוסעי האוטובוס. לדוגמא, כאשר אחת הדמויות נקלעת למצוקה, מספר דמויות מנסות לסייע לה. לפעמים גם נוסעים מסוימים, שאינם בטוחים כי מדובר בקטע מבוים, מנסים אף הם להושיט יד. בכל נסיעה מן הסתם מתקיימות אינטראקציות שונות, בהתאם לנוסעים המזדמנים ולשאר המשתנים הבלתי תלויים בשחקנים, אך תמיד על הבסיס הדרמטי המוכן מראש.

מתוך "אם כבר לבד". צילום: שיר לי ווגנר

סוד קסמו של המופע טמון בעובדה שבניגוד להצגות רחוב קונבציונאליות, שגם בהן יש בדרך כלל מימד לא קטן של אלתור, כאן הקהל לא תכנן מראש לראות את ההצגה. ההצגה במידה רבה "נכפית" על הקהל ואינה חושפת את עצמה כהצגה, אפילו לא במשך מספר דקות לאחר שכל השחקנים יורדים מן האוטובוס, אפילו לא כשבזמן הנסיעה נשמעות מחיאות כפיים ספונטניות מצד הנוסעים (מה שקרה מספר פעמים בהצגה שבה נכחתי).

אבל הקסם הגדול ביותר לדעתי, וזאת יאמר לזכות היוצרים, הוא בתגובות הקהל. התיאטרון האמיתי, כפי שאמר ברכט, הוא התיאטרון של היומיום, התיאטרון שנמצא ברחוב, האותנטי, וזה בדיוק מה שקורה במופע "אם כבר לבד". החווייה שהמופע מספק אינה רק חווייה של צפייה בהצגה, אלא גם של צפייה בקהל והרגשת השתייכות וחיבור לקבוצת אנשים זרים שבמקרה עלו על אותו האוטובוס.

אם כבר לבד

בימוי: רועי הרץ רוסו

שחקנים יוצרים: מיטל בן יהודה, רועי הרץ רוסו, איתן כרמלי, אורי לוין, מיכל פלח נעים, אביטל תדהר.

מוזיקה: גלעד תדהר

ייעוץ אמנותי: קרין שטאנג

סספנד'ס טנגו

שיתוף פעולה בין אמני קרקס אווירי מצרפת לאמנית וידאו מישראל.

המופע "סספנד'ס טנגו" הנו מופע מחול המתרחש על קיר ענק של בניין על הטיילת. הרקדן והרקדנית המופיעים קשורים בחבלי גומי מן הגג ותלויים למעשה בין שמיים וארץ, כשהקיר מאונך להם. כך הם יכולים לקפץ, לדלג, לשהות באוויר ולבצע מהלכי מחול שלא היו מתאפשרים על הקרקע ונראים כאילו נלקחו מתוך משחק מחשב. על רקע הופעתם מוקרן על הקיר וידאו ארט ומושמעת מוזיקה משתנה בהתאם לקצב הריקוד.

מחזה מרהיב לא פחות מההופעה המרהיבה למעלה, סיפקו מאות האנשים שעמדו למטה עם צוואר מורם כדי לא להפסיד את האקשן. והאקשן (לא רק תנוחת העמידה) היה עוצר נשימה. הכוריאוגרפיה המחושבת של הרקדנים יצרה תחושה של זרימה וריחוף. אלמלא התנועות העדינות וה"ריקודיות" של הרקדנים, ניתן היה לחשוב שספיידרמן הגיע העירה.

הודות לגודלו העצום של הקיר ולחלל החיצוני שבו מוקם המופע התאפשר להמוני אנשים לצפות בו יחד. האווירה לאורך המופע, כמו בהרבה מופעים אחרים של הפסטיבל, הייתה שלמרות הטרוגניות הקהל ומניין משתתפיו, הוא היה כאיש אחד. בין אם בחרדה לגורל הרקדנים, התפעלות מאפקט תאורה דרמטי או מכל הקונספט האמנותי המיוחד, בין אם הצופה שלידך היה נער מתבגר או זוג צעיר עם תינוקת, החווייה הייתה משותפת. זו בדיוק המהות של תיאטרון רחוב במיטבו.

סספנד'ס טנגו

רקדנים: אריק לקומט וויולאן גארו, צרפת.

כוריאוגרפיה: אריק לקומט ואודיל גייסן.

מוסיקה: ג'ררדו ג'רז לה-קאם.

וידאו ארט: אסנת עילם, ישראל.

רצח במוטל

צרפת

במופע "רצח במוטל" מגלמים שני אנשים, ללא מילים, כמה מסצנות המתח המפורסמות של הקולנוע בכלל ושל הקולנוע של היצ'קוק בפרט. לרשות השחקנים עומדים מספר אביזרים, כגון בד אדום המסמן דם, מסגרת עץ המסמנת חלון, וילון המסמן מקלחת וכו'. לאורך רוב המופע, בעת ששחקן אחד התעסק עם אביזר מסוים בצד אחד של הבמה, השחקן השני דובב במיקרופון את הסאונד שהיה אמור להתחולל בעת הסצינה. לדוגמא, בעת שהשחקן עם האביזרים גילם שודד והלך בצעדים חרישיים, השחקן השני יצר דרך המיקרופון סאונד קומי של צעדים.

אך גם לרשות השחקן בצד של המיקרופון היו לא מעט אביזרים. כך לדוגמא, סאונד הצעדים הופק באמצעות כיווצ'וץ' של סלילי טייפ ישנים. כאשר הדמות השנייה הלכה על חצץ, נגס השחקן שליד המיקרופון בביסקוויטים כדי ליצור את הסאונד המתאים וכאשר הייתה סצינה של שבירת חלון הוא הכניס כוס זכוכית לשקית ושבר אותה ליד המיקרופון. כמובן שכל המהלכים הללו היו גלויים במכוון ולעתים אופן יצירת האפקט היה לא פחות משעשע מן האפקט עצמו.

 

מתוך "רצח במוטל"

לעתים הייתה א-סינכרוניזציה (מתוכננת כמובן) בין שתי הדמויות, מה שהגביר אף יותר את המודעות העצמית ואת האפקט הקומי. לדוגמא, הניסיונות הראשונים של שבירת הכוס לא עלו יפה ועד שהכוס לא נשברה, לא התחולל סאונד של שבירת חלון ולכן הדמות בקצה השני של הבמה לא יכלה להמשיך בעלילה שלה. לבסוף, כשהכוס נשברה, הדמות בקצה השני אפילו לא הייתה מוכנה לכך.

"רצח במוטל" הוא דוגמא לתיאטרון רחוב קלאסי. הוא פונה לקהל מכל המינים וכל הגילאים (לא רק לחובבי היצ'קוק), אינו וורבלי, אינו מצריך תאורה מתוחכמת מדי ומבוסס ברובו על יצירתיות וכישרון השחקנים. הפשטות הזאת אולי אינה המצרך הלגיטימי היחיד בפסטיבל תיאטרון רחוב, אבל אם לשפוט על פי תגובות הקהל, היא לפחות הבסיס.

מאת ובביצוע: ברי דה בנאן

בת ים חתולית

רשמים מפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: אפרת קדם

תיאטרון ברחוב, כמו שמנוסח בבת ימית אם להיות נאמנה למקור, זוהי חוויה ייחודית בעיני ובה ה"רשות נתונה". לא במובן האלוהי של המונח, אלא במובן הזה שבו שני השותפים ההכרחיים והמשמעותיים ביותר בחוויה התיאטרלית, השחקנים והקהל, הם נטולי עכבות. השחקנים והיוצרים חופשיים ומשוחררים מהמחויבות, המעיקה לעתים, של מוסכמות קונבנציונליות כגון הצגה באורך מלא, שימוש בחלל סגור, "תמורה לאגרה" בבחינת תשלום הכרטיסים (המופעים כולם בחינם) ויכולים ליצור ולעשות את הדבר הכי הזוי או שרוט שעולה בדעתם, הרבה פעמים כזה שלא ניתן לעשותו במסגרות אחרות. ואילו הקהל גם הוא חופשי מכבלי אותן המוסכמות ויכול לבוא בכל שלב, לדבר או לאכול בזמן המופע והכי חשוב – ללכת ולעבור הלאה אם לא מספיק מעניין לו. כך נפגשים השחקנים והקהל כמו שני חתולי רחוב למפגש מעט אכזרי בכנות וחוסר ההגנה שלו. לא מקרה הוא שסמלו של הפסטיבל הוא של חתול שלוף ציפורניים. זהו מפגש בלתי אמצעי שבו המופיע אינו מוגן במעטה העוטף של התיאטרון הקונבנציונלי ולעתים אף זוכה לתנאי "שטח" לא תמיד פשוטים כמו רעש רחוב/מסוק שעובר/ תנאים משתנים של מזג האוויר וכמובן ההמולה הכללית עם קשייה הייחודיים של התרבות הישראלית "מאותגרת" האדיבות ועתירת דחיפות, ישירות, בוטות והבעת חוות דעת בקול רם באמצע מופע למול עיניו של השחקן….נו שוין.

האווירה בבת ים היא נעימה ולא יומרנית. בכל כיכר או נקודה מרכזית ישנם נותני שירות צעירים ואדיבים השמחים לתת מידע לגבי מיקום ושעות האירועים, ועלון המחולק חינם אודות המופעים דרכו ניתן למצוא ולהתמצא בקלות. הרחוב הראשי סגור לתנועה והאנשים הרבים מטיילים בו ותרים אחר מופעים שונים ומשונים. יש הרבה רוח באוויר שכולנו תקווה שהיא כבר רוח סתווית המבשרת את קץ החמסינים המעיקים (ובייחוד זה ששרר באותו היום).

המופע הראשון בו נתקלתי (ללא תכנון מראש – מודה) היה המופע של  תיאטרון פלייבק "הדים" שאותו, יש להודות, לא ראיתי עד תומו בעיקר הודות לסאונד הצווחני והצורמני שהיה כבר בשלב מוקדם בלתי נסבל. אך לעצם העניין, הקבוצה בעצם הציגה תרחיש של שוד בנק ובעזרתו של הקהל ובשיתופו מספרים את הסיפור עם האינפוט שאנשי הקהל מביאים. עבודתם דומה מעט לעבודת המקהלה (לפחות בדוגמאות הראשונות אותן ביצעו מהרעיונות של הקהל) במובן של עבודה משותפת ובה חוזרים על כמה משפטים בוורסיות שונות, בצורה ריתמית עם מקום לאלתור בניואנסים שונים. כאשר נראה כי השחקנים המיומנים בעבודה בסגנון הזה – ובעצם התוכן משתנה מפעם לפעם בהתאם להצעות ולסיפורים הבאים מהקהל. אין זו מלאכה פשוטה לקיים תיאטרון פלייבק ברחוב, בייחוד בנסיבות בהן הרבה מהאנשים נקלעים להיות קהל ולא בהכרח התכוונו לכך, ועל אחת כמה וכמה כשהקהל בתיאטרון פלייבק הוא שותף פעיל.

מתוך המופע  ווילהאוס

המשכתי למופע אחר – ווילהאוס (the wheel house) , או בתרגום חופשי "בית הגלגל" של קרקס Acrojou הבריטי. מופע של גבר ואישה הנעים בתוך גלגל שהוא ביתם והאפיונים שלו הם על זמניים – שעון מחוגים, כביסה תלויה על חבל, שידת מדפים והכל כאילו מאיזה עולם אחר, לא מוכר, כולל הלבוש שלהם. את כל האינטראקציה ביניהם כזוג ועם העולם הסובב אותם הם מקיימים בתוך ומתוך הגלגל, תוך שהם מתגלגלים זה בזה, בתוך הגלגל. בתחילת המופע הם ממש מתגלגלים, כשהקהל עמם, אל עבר אזור ההצגה ובתומה מתגלגלים בחזרה אל נקודת המוצא, כך הכינוי מעשייה אקרובטית בהחלט תואם את האירוע. לצערי חווית הצפייה שלי הייתה כה מתסכלת עקב ההליכה הצפופה של הקהל והקרבה לגלגל עצמו שאפשרו לראות רק מבעד לשערות של זה שנעמד לפנייך ושל זו ששלחה את הילדים קדימה והם קצת דרכו עלייך בדרך ונותרת מאחור… אך ממה שהצלחתי לתפוס ולהקשיב אכן מדובר במופע קצר וקסום.

המופע הבא שאליו הגעתי היה אנונימוס של הכוריאוגרפיות רחלי זוהר וסמדר כהן בו המופיעים בעלי פנים כחולות, חולצות אפורות, מכנסי ג'ינס ונעלי סניקרס (מעין תלבושת אחידה), ומנהלים אינטראקציה תנועתית של הליכה במקום (שיכול להיות רחוב או כל מקום אחר). עם קשת מגוונת של מפגשים, יחסים וצורות במרחב, שיכולים להיווצר כתוצאה מהחומר הבסיסי הגולמי הזה של הליכת רחוב פשוטה לכאורה.

בשלב זה, שפחתכם החרופה והעייפה נאלצה להצמיד את ישבניה אל קרקע כלשהי וסוף סוף גם לראות משהו מהתחלה ועד הסוף – משב מרענן של חווית צפייה….

לבסוף, ראיתי חלק ממופע קצר שנקרא home is less  אותו יצרה איריס סמרה שנכנסה לעולמה של הומלסית המגדלת בובות ברחוב ובונה עולם שלם משל עצמה עם אירועים, חגיגות, שירים וטקסים "אוטרקיים". בעיניי, היא לא הצליחה לייצר תקשורת עם הקהל (ייתכן שתרמו לכך היעדרם של אביזרי הגברה מכל סוג שהוא) אלא בעיקר מעין הצצה לעולמה הפרטי של חסרת הדיור הזו ואולי לעולמם של חסרי הדיור בכלל. המופע, כפי שסמרה עצמה מעידה, נוצר מתוך המחאה החברתית דאשתקד (זוכרים?) שיריית הפתיחה שלה היתה כשאנשים יצאו לרחובות וגרו באוהלים…

יצאתי מבת ים בתחושה חביבה בהחלט של תיאטרון חי ונגיש ובמובן מסוים גם קליל ולא מחייב. כמו בכל פסטיבל, חלק מהמופעים איכותיים פחות וחלק מהמופעים איכותיים יותר, אך החוויה בכללותה היא מומלצת בהחלט.

מועדים לשמחה!

אם אין גשם, קחו פסטיבלים

טעימות מפסטיבלי התיאטרון בסוכות

מאת: מערכת מרתה יודעת

הגשם אינו מופיע מובס תחת חמסיני ספטמבר, אבל מופיע בדרכים אחרות. אוקטובר הוא חודש של פסטיבלים, בייחוד במהלך חול המועד סוכות. מארגנים ומפיקים רבים מנצלים את העובדה שיש שמונה ימים של חופש, ולאחדים אפילו יותר, ומציעים אינספור פסטיבלים, בסוגים שונים. גם התיאטרון אינו נשאר מאחור, ובייחוד לא תיאטרון הפרינג'. בכדי שתוכלו לבחור את הפסטיבל שלכם, ולראות מה כדאי ומה ממש עדיף לוותר, לפניכם טעימות אחדות מפסטיבלי התיאטרון ברחבי הארץ.

פסטיבל עכו – אחד הפסטיבלים הנחשבים ביותר, החוגג מדי סוכות את התיאטרון האחר. השנה, הפסטיבל עומד להיות בין ה-1 ל-4 באוקטובר, ולכלול הצגות תחרות, הצגות אורחות, מופעי חוצות, תיאטרון רחוב, פסלים חיים, דוכנים ועוד. במשך ארבעה ימים, ניתן ליהנות מאווירה תיאטרלית ייחודית, בין החומות של עכו העתיקה.

מתוך ההצגה "הטווס מסילואן" בפסטיבל עכו. צילום: אייל לנדסמן

פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב – ב-2/4/10, עומד להתרחש הפסטיבל השנתי של בת ים, המתמקד בתיאטרון רחוב איכותי ומסקרן. ברחבי הטיילת בעיר, כמו גם בחלקים שונים של בת ים, תוכלו לחזות במגוון נרחב של תיאטרון רחוב, על סוגיו השונים. הכניסה אל המופעים הנה בחינם.

מרתה מסתקרנת: אחד המופעים המסקרנים של הפסטיבל מתרחש דווקא באוטובוס. במהלך נסיעה "שגרתית" של קו 18, הנוסעים זוכים לחזות בהתרחשויות דרמטיות הקורות לנגד עיניהם, כאשר הגבול בין הדמיון לאמיתי מטשטש. "אם כבר לבד", של אנסמבל סוטין 9, מתקיים בכל ימי הפסטיבל, ב-18:30-21:00, החל מכיכר רבין בתל אביב ועד הטיילת בבת ים.

פסטיבל הוויטרינה – פסטיבל ייחודי זה, שזוהי שנתו השנייה, מופק ומוצע מטעם "החנות", בית ייחודי לתיאטרון קצת אחר, כמו גם לסוגי אמנויות אחרים. כל מופעי הפסטיבל מתרחשים בוויטרינה של החנות, כאשר הצופים זוכים לחזות בהם מהרחוב, ללא כל תשלום. הפסטיבל עומד להתקיים בין ה-5 ל-7 באוקטובר. כדאי להתעדכן בשעות המופעים.

פסטיבלים להצגות ילדים – שלושה פסטיבלים המתמקדים בהצגות ילדים, מציעים לקטנטנים ולהוריהם מגוון נרחב ונהדר של הצגות איכותיות. הראשון, פסטיבל צלילי ילדות,  עומד להתקיים בתיאטרון חולון ב-2-4/10. השני, פסטיבל ירון, עומד להתקיים ב-3-6/10 במוזיאון תל אביב לאמנות.  הפסטיבל השלישי, פסטיבל יפו הבינלאומי להצגות ילדים,  עומד להתקיים ב-8-9/10 בתיאטרון יפו.

מתוך ההצגה "מנגינה כחולה עם תלתלים"

מרתה מסתקרנת: מיזם חדש, PLAY BY THE BOOK, מבית היוצר של ירדן בר-כוכבא וסדנאות הבמה, מציע פירוש בימתי ייחודי של ספרים לילדים. אחד מהם הוא "מנגינה כחולה עם תלתלים" שעומד להתקיים בפסטיבל צלילי ילדות.