אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

ניסוי ותהייה

על ההצגה "הליכה למעשה" בפסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: נבו פלזן

לאחרונה, התקיים בבית תמי פסטיבל "ניסוי כלים 10". כל קומות הבית, כולל הגינה שבמרכזה הוא נמצא, הפכו להיות  אולמות תצוגה, תיאטרון ויצירה. כמו בכל פסטיבל, בייחוד כזה מן הז'אנר הנסיוני,  חלקן היו מאתגרות, בלשון המעטה, אולם היו כאלו שמצאו חן בעיני. יצירות כמו "לוחשת רוח" של אסתר נאור, גוש בשר מונח על עגלת נירוסטה כשמתחתיו מונח מנוע חשמלי, והבשר רוטט לפי קצב הנשימה.

את עיקר תשומת לבי הקדשתי למופע שנקרא "הליכה למעשה", העוסק בצורך האנושי להתנהל בתוך מסגרת, גבולות ותכתיבים חברתיים ובהתמודדות עם השונה ויוצא הדופן. המופע משלב בתוכו טקסטים מתוך כתבים של ד"ר זמירה פורן, ושואב השראה מספרה של פרופ' חביבה פדיה, "הליכה שמעבר לטראומה", ומהיצירה "Quad" של סמואל בקט.

סיפור ההצגה עוסק במשפחה יהודית ממוצא מזרחי שעלתה ארצה ומבטא את הקשיים בדרך לארץ, ההליכה הארוכה ברגל, קשיי הקליטה והבדלי התרבות, כשהכול מוצג דרך עיניהן של סבתא "נאנא" והנכדות. בתוך כך, משולבים בהצגה קטעים מעובדים מספרה של חביבה פדיה, המוצגים כמונולוגים בפני עצמם במחזה או כקטעי קריאה חיצוניים של הסופרת עצמה. בכל מהלך ההצגה, ניכר כי השחקנים והבמאית הקפידו לעשות הקבלה בין סיפור המשפחה וקשיי קליטתם בארץ מפני שנחשבו ל"שונים", ובין ההתייחסות המשפילה שלנו הישראלים אל הערבים-ישראלים ובני המיעוטים.

ההתחלה הייתה מאוד מבטיחה. הקהל הוכנס לחדר סטודיו כאשר מסביב כיסאות צמודים לקירות. כשהקהל התיישב, נוצרה מעין בימת זירה, כשבאמצע החלל היו השחקנים. התאורה הייתה מינימליסטית אך יעילה וביחד עם המוזיקה הכניסה לאווירה הנכונה. השחקן קאדר הריני חילק לקהל כוסות זכוכית ומזג לתוכן תה חם מקנקן, מה שנתן למקום קונוטציה של מאהל בדואי. מיד החלו השחקניות להדביק נייר דבק רחב בקווים ישרים ואלכסונים על רצפת הסטודיו. נוצרו צורות שהיוו מעין גבולות. זה היה כמובן רפרנס למסגרות ולתכתיבים החברתיים, וזרק אותי לנושא הפוליטי מדיני וחלוקת השטחים. קצת בנאלי, אך בהחלט עושה את העבודה.

מה שהיה מרענן בכל הפתיח הזה, זו האימפרוביזציה של כל השחקניות יוצרות ושל השחקן קאדר הריני, שייצג את מגזרי בני המיעוטים והכניס לתפקידו הרבה חוש הומור ומודעות עצמית גבוהה. ברקע הבמה, הבמאית נטלי תורג'מן חילקה הוראות לשחקנים וזרקה כדרך אגב הערות לקאדר על עבודתו, ללא שום מתן אפשרות שלו להגיב. כל הסיטואציה הייתה מאוד משעשעת אך במקביל גרמה לתחושת אי נוחות קלה בגלל הביקורת הנוקבת המשתמעת מכך. אפליה וגזענות ישר בפניו של הקהל.

הליכה למעשה. צילום:  מרינה מינייב

צילום: מרינה מינייב

קטעי הקריאה מתוך ספרה של פרופ' חביבה פדיה "הליכה שמעבר לטראומה" ומכתביה של ד"ר זמירה פורן, היו ברוב הזמן מובנים ונכונים למצב, הוסיפו נפח לתנועות האבסטרקטיות של השחקניות והסעירו את הדמיון. לעיתים, הסיטואציה נראתה סתומה ולא מובנת, ואולי טוב שכך. ככה הקהל מפעיל קצת את הראש, מנסה להבין מה בעצם מנסים להגיד לו, ואולי גם סתם מפרש את המצב כראות עיניו.

אחד הקטעים היפים בהצגה היה לאחר מות הסבתא, שגולמה על ידי פנינה רינצלר,  כאשר שאר בני המשפחה יושבים שבעה.  לאחר הסצינה המרגשת בה פנינה, שחקנית ויוצרת צעירה, המקמטת ומצמקת את גופה ההולך וקמל של "סבתא נאנא", נעשה חושך באולם. יתר הדמויות התפזרו בכל קצוות המלבן המסומן, שכבו על גבן והדליקו פנסים אל עבר התקרה ותיארו בלחישות את המתרחש בבית, את בני המשפחה הישנים בסלון, קצת רכילות פה ושם על דודה כזאת או אחרת. ערות בלילה, ספק ילדות- ספק נשים. הטקסט הוגש בצורה משכנעת, ללא התנשאות וללא מסיכות או ניואנסים מיותרים. הקהל יכול היה לראות את המשפחה כולה שם בבית. להרגיש אותם, להריח אותם, להבין אותם.

בחלקה השני של היצירה, האפקט הלך לאיבוד ואת מקומו תפס ניסיון לא כל כך מוצלח לעשות "אימפרוביזציה" מבוימת. לפתע, כל השחקניות "יצאו" מן הדמויות שלהן והחלו, לכאורה, להתווכח מה נכון לעשות ולא לעשות בהמשך ההצגה. סוג כזה של משחק של "יציאה מהדמות וחזרה אליה" רק הרחיק את הקהל מהאותנטיות של המופע. מה גם שסגנון כזה של "התחכמות" מצריך יכולת גימור גבוהה מצד הבמאית, טכניקה גבוהה מצד השחקנים והרבה שעות אימון. ניכר היה שהסצנה הזאת לא הייתה מהודקת ומלוטשת עד הסוף.

בסיום ההצגה, יצאתי עם המון חומר למחשבה, אבל גם עם תחושה אמביוולנטית לגבי המופע עצמו. מצד אחד, יש תחושה שהמופע לא מיצה את עצמו והייתי רוצה לראות ממנו עוד, ומצד שני אני לא מצליח לראות כיצד הוא יכול להמשיך הלאה בתוך הקונספט המיוחד שהוצג לפניי ולספר את הסיפור הזה בקונספט המיוחד שהוצג לפניי. הצגה זו היא ניסיון חשוב ואמיץ לשבור חלק מחוקי התיאטרון הישנים ולמצוא שפה תיאטרלית חדשה, אך ניכר עליה שהיא עדיין לא מגובשת מספיק ואין לה שפה אחידה שמתבטאת לאורך כל ההצגה, אלא בליל של כמה שפות.

אני מאמין שבכדי שההצגה תקרום עור וגידים, ותוכל לפרוץ החוצה, הבמאית צריכה לקבל החלטה: להשתמש בשפה אחת לאורך כל ההצגה,  קונספט אחד המהווה בסיס יציב לתוכן הכל כך חשוב הזה, או לארוג באופן אחיד ועדין יותר את מגוון השפות הבימתיות שהוצגו בפני הקהל. אחרת, לצערי, אני לא רואה איך ההצגה במתווה הנוכחי שלה, תוכל לעמוד בזכות עצמה ולא כחלק מפסטיבל ניסיוני. הלוואי ואתבדה.

 הליכה למעשה

פסטיבל ניסוי כלים 10

יצירה, בימוי ועריכה מוזיקלית:  נטלי תורג'מן

שותפה בפיתוח הרעיונות והפקה: פנינה רינצלר

שחקנים יוצרים: אנה מנייב, נטלי תורג'מן, נסטיה פולונסקי, סיוון בן ישעיה, פנינה רינצלר, קאדר הריני וזמירה פורן-ציון

קרון ההפתעות

סקירת הפסטיבל "לצאת מהקרון"

מאת: אנה מינייב

בסוף שבוע האחרון התקיים במתחם התחנה בתל אביב פסטיבל "לצאת מהקרון". המילה פסטיבל תמיד מעלה קונוטציה של אירוע גדול מימדים, הפקה גרנדיוזית ותקציב שמנמן. לא כך נראה הפסטיבל הייחודי הזה. בקרון קטן וצפוף, בעל תאורה מעומעמת, נטול תפאורה התקיימו במשך שלושה ערבים הצגות ומופעים מיוחדים במינם.

את הרעיון המקסים הזה הגו חוני המעגל ופנינה רינצלר, או כמו שקוראת לה סמדר יערון – פנינית. אמנית מיוחדת במינה שלא מפחדת משום אתגר הניצב בדרכה. התחזית לגבי הקרון מהמאה ה- 19 הניצב לו במתחם הייתה צפויה למדי, עד שחוני, לו שייך הקרון, גייס את פנינה בכדי להפיח בו חיים. ביחד עם נטלי תורג'מן הם הצליחו להפיק יש מאין וכך נוצר לו הפסטיבל המרתק הזה.

הפסטיבל הורכב מיצירות אישיות וברובן מקוריות, חלקן הצגות מלאות וחלקן מופעים קצרים, אך כולן כאחד התמזגו בצורה טבעית כל כך עם החלל הקטן והקסום של הקרון שהתמלא ניחוח של יצירה ואהבה גדולה לתיאטרון. לשמחתי, זכיתי לראות את כל המופעים, אפילו יותר מפעם אחת ואני מלאת התרגשות לכתוב עליהם כאן.

את היום הראשון של הפסטיבל פתחה מיכל גיל עם יצירתה המקורית "חדר זיכרון". זהו מופע תנועה מיוחד שעוסק בהתנהלות הטבעית של היוצרת בתוך החדר הפרטי שלה, בו היא נמצאת כביכול לבד, אך יחד איתה נמצאים הצופים שעדים לתחושות ולרגשות שלה בחלל האישי. אחריה הופיעה לי לוריאן עם יצירתה "היטל הר חברון", אשר עוסקת ללא מילים בדרום הר חברון, בהתנחלות המוקפת מציאות לא פשוטה, כפי שחווה אותו היוצרת.

לפתע, השתנה חלל הקרון ולתוכו הוכנס שולחן ארוך והצופים התיישבו סביבו בכדי לסעוד ביחד עם הדס מושל, יוצרת המופע "אני האחות", אשר עוסק במוות של אחיה ובזיכרון שהוא הותיר אחריו, עימו מתמודדים כל בני המשפחה כל יום מחדש. מה שהיה מיוחד שם הוא שהקהל אכן הגיע לארוחה, הצלחות אמיתיות, האוכל מבושל, והכאב מחלחל באיטיות ברגעים בהם האוכל נתקע בגרון.

לאחר מכן, הופיע אלכס וינגרט עם יצירתו "השבט העצוב" בבימויה של לאשה שמשוני. זהו סיפור המגולל את מסע עלייתו של ילד קטן לישראל, המוצג בצורה סיפורית מרתקת שלרגעים צבטה את הלב שלי. אלכס כינס את צופיו סביב המדורה האישית שלו והעניק לנו במתנה סיפור כנה, כובש וממלא.

לפעמים בתיאטרון, או במקרה זה בקרון, יש רגע אחד שבו העיניים מתרחבות והפה נפער. הרגע הזה קרה כאשר בתוך הקרון התחיל את הופעתו בחור צעיר בשם אלכסיי טשייב בליווי המוסיקלי של ולריה קרפובה. כיצד אוכל לתאר זאת במילים – חוויה, התאהבות, כמיהה… "המצב הנתון" הוא מופע מוסיקלי מיוחד במינו, מלא בסיפורים אישיים של היוצר ובהתבוננות על החיים ומה שהם מביאים איתם. דרך מילים ולחנים, אלכסיי מביא לבמה את כאביו, געגועיו, אהבותיו ועוד ועוד ועוד. כל אלה מלווים בנגינה מדהימה של ולריה והסנכרון ביניהם שמימי.

לאחר מכן נכנסו לקרון שלושה יוצרים מוכשרים, אביב פינס, תומר קופל ועידן שוורץ שהעלו מחזה קצר של אוגוסט סטרינדברג בצורה מעניינת ומרעננת. המחזה "היותר חזקה" עוסק בעולם הנשי המתוסבך. בעזרת ווידאו, בובות וטקסט הפכו היוצרים את המחזה הזה ליצירה חדשנית וטעונה אשר מתובלת בסרקזם מבורך.

הייתה גם יוצרת אחת שרצתה לצאת מהקרון. מיכל גרס שרמן יצרה את המופע "שעיר, לעזאזל!" שעוסק ברצון העז שלה ובצורך הנדרש שלנו כעם לצאת מהתחושה שאנו עם נרדף, למרות שאנחנו תמיד בוחרים כעם, להיאחז בתחושה זו במחשבה שאם נשחרר ניפול לתהום שאין ממנה מוצא.

אגלה לכם סוד, שייקספיר מלחיץ אותי. אכן כך. אך בחור אחד בשם רנן יצחקי הצליח לגרום לי לחבב את אחד הטקסטים הידועים ביותר שלו – המלט."פרויקט המלט" הוא יצירה אישית חוקרת שעוסקת בהתבוננות פנימית דרך הטקסט. מופע תנועה מבריק וייחודי בו מתמזג רנן עם דמות והופך אותה לשלו.

ואיך אפשר בלי מופע פלייבק שיגרום לקהל גם לחלוק את אשר על ליבו. "החברה מאיכילוב" הם קבוצת פלייבק ותיקה שגרמה לצופיה כל כך הרבה אושר ושמחה. מה עוד יש לומר. תבורכו.

הצגה נוספת שחדרה לעצמותיי היא המונודרמה של איריס הרפז – IV כן או IV לא – שעוסקת במסע מייגע בעקבות טיפולי הפוריות של אישה שרוצה ללדת ילד. המחיר שגובה ממנה התהליך מעמיד אותה מול תובנות ומול אמת גדולה שחייבת להיאמר. מרגש, מצמרר ובעיקר ראוי להערכה.

ואחרון ובהחלט חביב, "לחודים", מחזה מאת קורל פרידן בו היא גם משחקת ביחד עם נבו פלזן בבימויו של אלעד שרעבי. מחזה העוסק ביחסים, בתשוקה, באהבה ושנאה. בבלתי אפשרי- זוגיות. בתוך קרון רכבת הומה אדם הם חושפים את הסיבות לגירושיהם ומטיחים האחד בשנייה את תלאות החיים.

אני מוכרחה להביע את ההערכה הענקית שלי כלפי כל היוצרים שלקחו חלק בפסטיבל, בעיקר בגלל האומץ העצום שלהם לחשוף בצורה כל כך מרגשת את סיפוריהם ואת סודותיהם האישיים. בעולם התיאטרון, אין זה מובן מאליו להצליח לגעת בנפש הכואבת ולתרגם זאת לבמה. כל כך הרבה יצירות כנות בפסטיבל אחד, כל כך מרתקות, שופעות יצירתיות, מקוריות, מקצועיות וייחודיות.

חלק מהיוצרים ימשיכו להופיע בקרון בזמנים שהם יקבעו עם ההפקה. עקבו אחריהם ורוצו לצפות. הפסטיבל עתיד להתקיים מידי שנה וכולי תקווה שאכן כך יהיה, בכדי שיוצר עוד בית קטן ליוצרים המוכשרים במדינתנו, שמצמיחה לה לאיטה פרפורמרים ראויים להערכה.

תודה לכם, הענקתם לי חוויות בלתי נשכחות.

פנינה אמיתית

ראיון עם היוצרת פנינה רינצלר

מאת: אנה מינייב

ישנם אנשים שאנו פוגשים באמצע הדרך והם מעוררים בנו השראה ותקווה. פנינה רינצלר היא אחת מאותן נשים שגורמות לי להתמלא באנרגיה ולהאמין בכוחה של האנושות, בכוחה של היצירה. היא יוצרת ששמה הולך לפניה – היא שחקנית, במאית, מחזאית, ליצנית וזמרת שלא מפסיקה לחקור ולהתפתח. זה לא פשוט להיות יוצר עצמאי, אך פנינה עושה זאת צעד אחר צעד, מלאה במוטיבציה ואמונה כי היצירה חייבת לבוא מהבטן ולמצוא את דרכה לכותלי התיאטרון וחשוב שתהיה כמה שיותר קרובה לקהל.

היא נולדה וגדלה בירושלים, למדה משחק ולאחר מכן למדה במרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי, מקום שחיזק אותה כיוצרת ולימד אותה כיצד להיות שחקנית יוצרת. בשלומי היא קיבלה כלים בהם היא משתמשת ביצירותיה. "אין רמיסה במקום הזה, יש חופש יצירה" מספרת פנינה, דבר שגרם לה להתפתח וליצור בקצב שלה, בתחושת בטחון ותמיכה.

בזמן לימודיה בשלומי התחילה בתהליך יצירה שנמשך שלוש וחצי שנים במהלכם יצרה את הצגת היחיד שלה "טיפול שורש", שרצה בתיאטראות בארץ ומקבלת ביקורות נהדרות (בקרוב היא עומדת לעלות שוב ב7/6 בבית תמי בתל אביב) זוהי יצירה שמבוססת על חומרים אישיים שהיא כתבה במשך השנים ולתהליך העבודה הצטרפה נטלי תורג'מן שפיתחה את ההצגה וביימה אותה. "זוהי הצגה העוסקת בחקירה במישור האישי ונוגעת בנושאים כמו הפרעות אכילה, קשיי גדילה, הורות מול הילד ועוד". המסר של ההצגה הזאת הוא לשקף מציאות שעברה, ללא ניסיון להקצין את הדברים,  ובסופם של התהליכים שהיא עוברת לאורך ההצגה ישנה צמיחה והשלמה עם החיים. "החיים הם כמו ספירלה"  אומרת פנינה, ובתוך המעגלים האלה היא מתמודדת עם עצמה, עם החברה ועם משפחתה.

כיום היא עובדת על הפקה שמיועדת לפסטיבל עכו 2012 שם תופיע בתור הצגה אורחת. הפרויקט שנקרא "7 בום" עוסק בילדות שעברה עליה בירושלים בסביבה עוינת ולא בטוחה. זוהי יצירה במישור הכללי אך יחד עם זאת ישנן טראומות אישיות שהיא רוצה לטפל בהן כיום. הפרויקט משלב יוצרים יהודים ופלסטינים שגדלו בצל התקופה והם חוקרים את ילדותם מנקודת מבט של היום. "תמיד היה לי חיבור ליצירות פוליטיות, אבל עד עכשיו לא יצא לי לגעת" אומרת פנינה שמאמינה ביצירה עם אמירה. הם חוזרים עם מצלמה, כקבוצה, למחוזות ילדותם ומנהלים שיחות עם אנשים שזוכרים איך היה כאן פעם, על החיים המשותפים והסחר לפני המלחמה שפילגה בינינו. המסר של הפרויקט הזה מאוד פשוט ומאוד חד. לדבריה, "אם אנחנו הצלחנו בתור אנשים אקראיים להסתדר וליצור, אז כל אחד יכול". זהו תהליך עבודה מורכב ולא תמיד ישנן הסכמות על הנושאים שעולים בזמן היצירה ותרגילי התנועה שהם עושים, " אנחנו לא מסכימים על הכל, אבל אנחנו חיים יחד אז אנחנו חייבים להסתדר. אפשר לצמוח, אפשר לכעוס ולאהוב ביחד".

זאת משימה לא קלה ליצור פרויקט כזה ללא תקציב, אבל זה כבר מצב שהתרגלנו אליו בתיאטרון בארץ. ברגע שעלה הנושא הסבירה פנינה שלמרות שאין תקציב, הנהלת פסטיבל עכו משתדלת מאוד לעזור בדברים שהיא כן יכולה לגייס עבורם כסף, אבל הדבר הכי חשוב בעכו הוא החשיפה. "אם לא היה עכו אז בכלל לא הייתה חשיפה ליצירה כזאת, זאת הזדמנות, הרי הייתי יוצרת את הפרויקט בכל מקרה" מצהירה פנינה. באופן כללי פנינה היא אדם חיובי שתומך ביצירה עצמאית ועניין התקציב לא מונע מבעדה ליצור ולעשות דברים נפלאים גם בתקציבים נמוכים. כך למשל הקימה את פרויקט "פשוט על הבמה" שקם במטרה להעניק במה ליצירותיה ובמהרה זה נהפך לבמה לאמנים נוספים שמבקשים חשיפה. זהו ערב בו עולות הפקות שנמצאות בתהליך יצירה והפקות חדשות במטרה להציג קטע של חמש עד עשר דקות בכדי לתת לקהל טעימה ולמשוך אותו להגיע לצפות במופע שלם. זוהי השנה השמינית בה מתקיים הפרויקט הנפלא הזה והוא מונע מהאמונה של פנינה שאמנים צריכים ליצור לעצמם הזדמנויות.

מתוך ההצגה טיפול שורש

לא רבים היוצרים שקמים בבוקר ומניעים את עצמם ליזום וליצור, אבל בשביל פנינה זוהי דרך חיים. השאיפה הכי גדולה שלה היא להקים תיאטרון משלה בכדי להמשיך ליצור בתוכו ובכדי לתת בית לאמנים נוספים. "אין לי ממש עניין בטקסטים כתובים, הם חרושים. אפשר ליצור לבד", אומרת פנינה בביטחון וקשה לא להסכים עם האמירה הזאת. לאורך הדרך היא מפתחת שפה ייחודית משלה, שפה אמנותית שברגע שהיא תהיה מגובשת דיה היא תקים בשבילה את התיאטרון. "אני לומדת ממורים טובים ובתור אמנית אני רוצה לפתח שפה ואג'נדה שהן לגמרי שלי".

אחת מיוצרות התיאטרון המשפיעות עליה ביותר, המנטור שלה, היא סמדר יערון, המנהלת האמנותית של תיאטרון עכו ואחת מהמייסדות של המרכז לתיאטרון בעכו. "סמדר בשבילי היא השראה גדולה", ואכן ישנם קווים משיקים ביניהן: החזון, הרצון למקום משל עצמן, היוזמה והאמונה הגדולה ביצירה עצמאית עם מסר חברתי או פוליטי, "היא יוצרת מהבטן וזה הופך אותי", זה הופך את כולם, אלה הן תופעות הלוואי אחרי צפייה ביצירות המונעות מאמת פנימית.

אחת הבעיות שפנינה מצביעה עליהן היא כי תיאטראות הפרינג' בתל אביב נהיו קצת רפרטואריים, "תיאטרון פרינג' שחושב איך יגיב הקהל נמצא בבעיה", וזהו המצב. אכן כך, ישנה  תחושה שקיימת הרבה חשיבה כיצד יגיב הקהל ולא על יצירה וחשיפת הקהל, התחלנו לרכך דברים בכדי לא להרגיז יותר מידי את הצופים העייפים שלנו. כמובן שבעכו אין זה כך, מתגאה פנינה, שם היצירה נעשית לא בשביל לרצות את הקהל אלא בכדי לגרום לו לחוות חוויה שיכולה להניב תובנה או שינוי.

פנינה מייחלת שיגיע יום בו הפרינג' יהפוך לרפרטוארי, ואני תוהה האם זה אפשרי. אבל עד שזה יקרה אני מייחלת שיקומו בארצנו יוצרים רבים שיקבלו השראה מפנינה רינצלר וייקחו את היצירה לידיהם בכדי לעשות עוד צעד לכיוון החזון שלה- חברה יוצרת, מלאה בערכים שמעודדים שינוי.