העונות משתנות ושחר אדום מפציע

על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"

מאת: אירית ראב

לפני אחת ההצגות, בזמן שהקהל חיכה בחוץ בתפר שבין השמש הקופחת לבין מסדרון הצל הצר, אישה אחת אמרה לחברתה "את רואה את הבחור בבגדים השחורים? זה המנהל האמנותי של הפסטיבל". והמנהל הסתכל לעברן, כאילו ציפה שיפתחו עמו בשיחה, כאילו הוא עדיין לא סגור איך להתנהל עם התואר הזה. זוהי שנתו הראשונה של גיל אלון כמנהל אמנותי של פסטיבל עכו, וניכר כי הוא יודע להסתדר בכישרון רב עם המשימה שהוטלה עליו.

פסטיבל עכו ה-34, שלאחרונה סגר את שעריו בתרועת ניצחון,  הציע לצופים מבחר רב-גוני של הצגות נהדרות, המתאימות בהחלט למטרת הפסטיבל לחגוג את התיאטרון האחר, יהיה אשר יהיה. חלק מן ההצגות היו שובות לב ואיכותיות, אחרות – לא. אבל אין ספק, כי רצונו של אלון לחגוג את מעצמת התיאטרון הישראלית בהחלט הוגשם.

מבין ההצגות שראיתי,  שתיים השפיעו עליי יותר מאחרות, האחת לטובה, השנייה, ובכן, לא ממש. באופן מקרי, או שלא, הטובה היתה הראשונה שראיתי, בעוד האחרת העיבה במקצת על חווית הפסטיבל שלי. ברשותכם, אתחיל בראשונה.

ההצגה "סתיו", מאת ובבימויו של  אמיר דוליצקי, מציגה את סיפורו של בחור צעיר, שבעונת הסתיו פוגש בחורה בתחנת האוטובוס, ומאז אינו מפסיק לחשוב עליה. אלא שלבחורה יש ארוס, פקיד במס הכנסה, בחור שאוהב מספרים ומפחד מהנעלם. משלוש נקודות מבט שונות, של שלושת מרכיבי המשוואה הזו, הקהל זוכה לגלות את רחשי הלב המוכרים כל כך.

סתיו. צילום: יוהן שגב

זוהי הצגה אינטימית על אינטימיות, יחסים והגשמה. ללא פעלולים או אמצעים בימתיים גרנדיוזיים, דוליצקי, המגלם את האהוב הצעיר, מצליח ליצור הצגה מוצלחת למדי. השחקנים רועי איילון וחדווה בוטרה ודוליצקי עצמו, מעניקים מגע איכותי, מהודק ומכמיר לדמויות אותן הם מגלמים.

ניכר כי דוליצקי, האיש והקוויקי, אינו ממהר יותר, הוא לוקח את הזמן ומעניק לאלמנטים התיאטרליים הבסיסיים ביותר – הטקסט, הבימוי, המשחק – את המקום המגיע להם. ייאמר לזכותו כי הוא אינו מוותר לקהל ומבקש לאתגר אותו. דבר המתבטא בין היתר בסצינה המסיימת את ההצגה בה הדמויות/שחקנים עומדים לפני הקהל כשברקע שיר אהבה.  עצם כך שהקהל מביט עין בעין בשחקנים,  עצם כך שלכמה רגעים הקהל הופך להיות מושא ההסתכלות, מעניק איכות אחרת להצגה כולה, ובהחלט מאדיר אותה.

מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", אינה מצליחה להמריא מרמת הטקסט, וגם זה בקושי. ההצגה, מאת אינה איזנברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מבקשת להפנות את הזרקור אל דור הפייסבוק. מספר צעירים וצעירות, חברי ילדות, מנסים לנווט את דרכם בין פוליטיקה, יחסים, אהבה וצבא, כשברקע שחר אדום עומד להפציע. ניפוץ הבועה המובטח בתוכניה, אותו חלום ושברו, לא מצליח להתגשם כאן, כי אין ממש בועה מלכתחילה. אמנם, חמשת הדמויות נעות האחת אל השנייה, משפיעות האחת על השנייה, כשאחת בוגדת בשני, השלישי עדיין מאוהב ברביעית, והחמישי בסך הכול מבקש למגר את הבורות הדמגוגית של עם ישראל.

צילום: יוהן שגב

אין ספק כי מדובר בטקסט איכותי וייחודי, שבאמצעות אלמנטים כל כך מוכרים מעולם הפייסבוק, כגון פוסטים, לייקים, צ'טים ועוד, מצליח לבנות עולם ומלואו. אבל המשחק, הבימוי, אפילו התפאורה המינימאלית, לא מצליחים למנף את העולם הזה אלא רק לבלבל ולפזר אותו לכל עבר. לדוגמא, מדוע לעשות מסך של כבלי מיקרופונים ברקע, דבר יפה בפני עצמו, אם אין לזה צורך של ממש בהצגה? לשם מה, מלבד הצורך הפונקציונאלי של זה, לשים במרכז הבמה שורה של ארגזים לאחסון כלים מוסיקליים?

לפרקים, גם הטקסט לא מצליח להציל אותה, ומשאיל מילים ממקורות אחרים. חלק ניכר מן הסצינות היפות בהצגה מבוססות על מילים של אמנים אחרים, כגון שיר של "הג'ירפות" או סצינת הסיף המשובחת בין איניגו מונטוייה לבין הרוזן בעל שש האצבעות. עצם העובדה שהקהל מתחיל לדמיין את הנעשה בסצינה הנשמעת ברקע ולא להתרכז ברגע המכמיר שעל הבמה, היא בעייתית בפני עצמה. לו הצגה זו היתה חוזרת לחדר החזרות, היא היתה זוכה להתמצק יותר, לקבל אספקטים תיאטרליים המתאימים לה ומעצימים אותה, לא כאלו שרק "מגניבים". ואז, היתה חוזרת לבמות טובה הרבה יותר, או מאידך, הופכת להיות חלק מעולם הפרוזה. לו היתה ההצגה "ספר הפנים שלי" נכתבת כספר, מעין הפוך על הפוך,  היה ניכר פה קול ייחודי ואיכותי באמת, מעין משחק של הדמיון והאמיתי, כזה שטרם נשמע בספרות הישראלית. גם ככה ההצגה נשענה רבות על דמיון הקהל, שהתבקש להשלים בין כותלי מוחו את הדרמה על הבמה.

"סתיו"

מאת ובבימוי: אמיר דוליצקי

משחק: רועי איילון, חדווה בוטרה ואמיר דוליצקי

עיצוב תפאורה: טובה ברמן

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אורי בנקהלטר

ייעוץ בתנועה: בסמת נוסן

מפיקה: נועה סומר כהן

"ספר הפנים שלי"

מאת: אינה איזנברג

בימוי: נוהר לזרוביץ

משחק: גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר

תנועה וייעוץ אמנותי: עמית לוי

עיצוב תפאורה ותלבושות: רז לשם

מוסיקה: רועי שפיגלר

הפקה: ישי מור, צבי ואילה כנפי, יענקלה ועופרה לזרוביץ

עוזרת במאית ומפיקה בפועל: אופל לוי

צאו לי מהוול

למה קבוצות מטרה בפייסבוק נהפכות ללוח מודעות מקוון?

מאת: הילה ציגל

איזה כיף, הפכנו לווירטואלים!

פייסבוק, אותו אתר מופלא שהקימו מארק צוקרברג וחבריו בהיותם סטודנטים, פרץ לחיינו בלי אזהרה בתחילת שנות האלפיים ומאז שינה אותם מקצה לקצה. אותו פרופיל אישי שרובנו מתחזקים על בסיס יום יומי, מהווה במה לחשיפה עצמית מצד אחד ומאפשר חיבור בין אנשים מצד שני. הוא פותח בפנינו עולמות, קבוצות ואנשים אליהם לא יכולנו להגיע לפני, ובואו נודה בזה – על רובם הגדול לא שמענו מעולם.

כולם מכירים את קבוצות הטרגט, אלו שנוצרו בשביל מטרה מסוימת: דירות מפה לאוזן – למציאת דירה, פשפשוק – למכירת פריטי יד שניה של הגולשים בינם לבין עצמם, קבוצות למציאת עבודה ועוד. כל אלו יוזמות ברוכות הנותנות מענה לצורך ספציפי, אז איך קרה שבשנים האחרונות הפכו רבות מהקבוצות ממוקדות המטרה ללוח מודעות, שברוב המקרים אין לו קשר לנושא הקבוצה עצמו?

במאי תאטרון ישראלי

לפני מספר שנים פתח דור פלס, במאי נהדר ואיש מקסים, קבוצה בפייסבוק בשם "במאי תאטרון ישראלי". הקבוצה נוצרה בעקבות עבודה משותפת בינינו על הצגה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. דור, שהיה אמור לביים תוך חודש הצגה באורך של 30 דקות, חיפש עוזר\ת במאי שתעזור לו בתהליך. הוא פירסם סטטוס בקבוצות שונות בפייסבוק, הסטטוס תפס את עיני ופניתי אליו, היה קליק ואת החודש הבא ביליתי בלהיות עוזרת במאי לאיש המקסים הזה.

הפסטיבל נגמר, אבל דור לא שכח את העניין והחליט לפתוח קבוצה בה אנשים מתחום התיאטרון -שחקנים, במאים, תאורנים, עוזרי במאי, מחזאים וכו' – יוכלו למצוא אחד את השני ביתר קלות, ייזמו שיתופי פעולה, ימליצו על חללי חזרות וכולי.

כיום יש בעמוד 409 חברים, אבל כשנכנסים אליו בקושי רואים פרסומים כפי שדור שאף שיהיו. הדף מפוצץ בפרסום עצמי של חבריו. מועדי הצגות, סדנאות, בתי ספר למשחק וימי עיון מציפים את הדף עד אפס מקום וגורמים לכך שהצעות שיתופי הפעולה הבודדות שעדיין מפורסמות בו נעלמות בין יתר הסטטוסים הפרסומיים.

ישנם עוד דפים כאלה, שנהרסו בעקבות פרסומים לא רלוונטיים, אך הדף הזה יקר לליבי באופן מיוחד. המון אנשים טובים מחפשים את דרכם ובאמת רוצים ליצור ולהתפתח בעולם התיאטרון הישראלי הלא פשוט, וקבוצה כמו הקבוצה הזו יכולה היתה להיות קרקע פורחת ליוצרים מכל הרמות והנישות. אז למה לעזאזל מחריבים אותו?

הפייסבוק כמקפצת פירסום

כשהכל הופך לזמין ומהיר, והאינטרנט הופך להיות הכלי הפרסומי הקל והזול בעולם, אני חושבת שצריכים להציב כללים ברורים. הראשון שבהם הוא "חסל סדר פרסומים מיותרים". אם תיאטרון מסוים רוצה לפרסם את עצמו  – בבקשה, אבל תעשו את זה בעמוד שלכם! וכך גם סדנאות משחק וימי כיף וחופשות באילת וסדנאות לגמילה מעישון. פתחו עמוד פייסבוק שנקרא "תיאטראות ישראל, זמני מופעים וסדנאות" או משהו בסגנון ותעופו על עצמכם, זה יהיה גם אינפורמטיבי, וגם מדויק.

הכי קל להפיל את האשמה על מקימי הדף ומנהליו, ולטעון כנגדם כי הבלגן נוצר בגלל שהם לא מוחקים את המודעות הלא רלוונטיות. אני חושבת שהאחריות לעניין נופלת לא רק על המקימים, האחריות היא קצת של כולנו. בקבוצת מטרה, המאגדת בתוכה כל כך הרבה אנשים מאותו התחום, ובמיוחד תחום כמו התיאטרון שמתנהל בעיקר מפה לאוזן, אני סבורה שעל כולם לקחת טיפה אחריות ופשוט להתמקד במטרה שלשמה נפתחה הקבוצה.