הכל בראש

על ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע"

מאת: אירית ראב

בנסיעה חזרה הביתה מההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של תיאטרון החאן, אחי שאל אותי "איך שחקנים לא מתבלבלים בין כל הטקסטים שהם יודעים בעל פה? כלומר, לא קורה לפעמים שבאמצע הצגה אחת, הם אומרים רפליקות מהצגה אחרת?", אמרתי לו שזה אולי יכול לקרות בחזרות, אבל כמעט ולא קורה בהצגות עצמן. תוך כדי חזרות, המוח מתרגל לנתיב טקסטואלי מסוים שתחום במקום מסוים, וכמעט ולא קורה מצב שבו הטקסט נשלף בסיטואציה בימתית לא נכונה. ניסיתי להסביר, "זה כמו שתתקלח בזמן שאתה נוהג, אילו שתי פעולות נפרדות לגמרי".

אבל, מה קורה אם מסלולי הנתיבים מצטלבים בטעות? משתלבים ומסתעפים אחד בשני? לא איזו פליטת-פה פה ושם, או איזה בלאק סורר, מה קורה אם פתאום באמצע ההצגה השחקן מתחיל להגיד טקסטים שלמים מהצגה אחרת ולא יכול להפסיק, או שהוא לא מודע לכך שהוא לא אומר את הטקסט הנכון? מה קורה אם אתה מסתכל במראה ובמקום לראות גבר בגיל העמידה אתה רואה משהו אחר לגמרי, למרות שהכל בסדר עם העיניים שלך? מה קורה אם את יוצאת מנקודת הנחה שאת מתנהלת בתוך חלום, למרות שגם אם המציאות דפוקה למדי, היא לגמרי אמיתית?

האיש שחשב שאשתו היא כובע - יעל אלון

האיש שחשב שאשתו הוא כובע | צילום: יעל אלון

ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע", או יותר נכון, "האיש ש…" בהתאם לשמה המקורי, מנסה להתמודד עם שאלות נוירולוגיות-פסיכולוגיות-קיומיות דומות לנ"ל. זוהי הפעם הראשונה שההצגה, פרי עטם של פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, עולה בעיבוד ישראלי בארץ. וזה רק נכון שג'יטה מונטה הבמאית ותיאטרון החאן, המאופיינים בליריקה תיאטרלית, ירימו את הכפפה ויעלו את ההצגה הזו.

רצון היוצרים לגרום לצופים להתנתק מהטכנולוגיה החדשה ולהתחבר לאמנות הוותיקה, מקבלים ערך מוסף, פוסט-מודרני משהו, כשהיצירה עולה על הבמה של תיאטרון החאן, בייחוד כשההצגה משלבת טכנולוגיה ומשחק. ההצגה עושה שילוב יפה וטוב בין אמנות וידאו איכותית (בעיצובו של גיא רומם) המציגה את מה שרואים המוח והנפש, לבין תפאורה ריאליסטית (בעיצובה של פולינה אדמוב) שמציגה את הזמן והמקום, המחלקה הנוירולוגית בבית חולים פריזאי בתחילת שנות התשעים. הבימוי המדויק של ג'יטה מונטה הפך את מגוון הסצינות, שהציגו מטופלים שונים עם בעיות נוירולוגיות שונות, מתסמונת טורט ואוטיזם עד לראייה עיוורת וחוסר יכולת לראות את צד שמאל, לכדי מקשה קוהרנטית אחת. המוסיקה הנוגה של יבגני לויטאס ליוותה את המתרחש ואפשרה למוצגים על הבמה לחדור אל נימי הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע3 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

אבל מי שגנבו את ההצגה בהצגה הזו היו השחקנים: יואב היימן, דודו בן זאב, שחר נץ ואיתי שור. הליהוק להצגה הזו היה מדויק, כל אחד מהשחקנים הללו ביטא צד אחר של התופעות הנוירולוגיות השונות, בין אם מהצד המדעי של הרופאים המתבוננים ובין אם מהצד של המטופלים עצמם.

בדומה להצגות רבות אחרות, גם בהצגה הזו יואב היימן הפגין את הוירטואוזיות המשחקית שלו, מצד אחד גילם את הרופא הסמכותי שלא יכול שלא לחוש אמפתיה אל מטופליו, ומצד שני, גילם מטופלים שלא יכולים או מסוגלים להתמודד עם זה שהמציאות אינה כפי שהם חושבים. באחת הסצינות, היימן גילם מטופל שאינו יכול לדבר כראוי, השפה שלו משורבבת מילות ג'יבריש למרות שמבחינתו הוא אומר את המילים הנכונות. מעבר לכך שיש לשבח את היימן על זה שהצליח ללמוד טקסט מאתגר שכזה, הוא הצליח להביע את חוסר האונים בצורה כל כך משכנעת, עד שכבר לא שמעת את המילים המדוברות, אלא את השפה האוניברסלית של הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע2 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

בין היתר, דודו בן זאב המחיש בצורה יפה את האסטרטגיות והטריקים שהמטופל שגילם צריך לעשות, רק כדי להזיז את גופו ולקום מהמיטה, או את הפאניקה והזעקה של בעל האוטיזם לאחר שנגעו בו, או את התסכול וההומור של מטופל אחר שלא הצליח לזהות את אשתו, או את הים.

איתי שור הפגין את יכולותיו הקומיות בשחקו, בין היתר, מטופל בעל תסמונת טורט. במשחק שלו היה משהו מכמיר ותזזיתי, שילוב שדי קשה ליישם ביחד, אך הוא הצליח במשימה. בין המטופלים/רופאים שגילם, שחר נץ הראה צד נוסף למחלות הנוירולוגיות – הן מאפשרות לפתוח דלת אל העבר, דלת שקשה מאוד לפתוח אבל עוד יותר קשה לסגור. בסצינה בה שמע מוזיקה באמצע הלילה, למרות שהלילה היה שקט לחלוטין, הוא נזכר באמו ובאביו שהגיעו אל מיטתו כשהיה קטן ושרו לו שיר ערש. על אף העובדה שההורים לא היו על הבמה, אלא רק שיר הערש נישא באוויר, ניתן היה לראות את ההורים ניצבים לצדו ונפרדים מבנם לשלום, לאחר שהוא בלע את התרופות. זוהי דוגמה טובה לחלל הריק של ברוק – גם כאשר עיני הצופים רואות משהו אחד, והדמות רואה משהו אחר, הדמיון הוא שמתווך בין השניים, בייחוד ביצירה שכזו.

ברוק רצה ליצור את המחזה "האיש ש…" כדי לגשר על הפער בין בני האדם, הוא חשב שלמרות כל חילוקי הדעות בין הצופים, ועל אף השוני ביניהם, הם יוכלו להזדהות עם נושא משותף  – המוח האנושי ונפלאותיו. לאורך ההצגה, הצופים הישראלים אכן רותקו אל הבמה והפגינו את הערכתם ליוצרים במחיאות כפיים סוערות. אבל לאחר שהשחקנים עזבו את הבמה והצופים פינו את האולם, חילוקי הדעות שבין הצופים שוב צפו על פני השטח. זה העיר לזו שהרעישה עם עטיפות הסוכריות שלה, וזו העירה לזה שהוא מפריע לאנשים לצאת מהאולם. ועם זאת, לאחר שהלבה האנושית פרצה מהאולם אל הלילה החם, צופים רבים שיתפו את רעיהם בנוגע למה שזה עתה ראו, ועד כמה מופלא הדבר הזה ששוכן בראשם. אז אולי, בסופו של דבר, אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל, גם אם לפעמים אנחנו לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע

תיאטרון החאן

בהשראת ספרו של אוליבר סאקס

מחזה: פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין

נוסח עברי: דורי פרנס

בימוי: ג'יטה מונטה

משחק: דודו בן זאב, יואב היימן, שחר נץ ואיתי שור.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: יבגני לויטאס

וידאו ארט: גיא רומם – Studio Insight

מועדים נוספים:

3/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

6/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

8/12/19 | 17:30 | 20:30 | תיאטרון החאן

שיעור בתיאטרון פוליטי

על אי-הגעתו של פיטר ברוק לארץ

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני מספר שבועות התפרסמה הודעתו של במאי התיאטרון פיטר ברוק  שביטל את ביקורו בארץ. להקתו של ברוק "Bouffes Du Nord" הייתה אמורה להופיע עם ההצגה "החליפה" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב אבל לאחר שקיבל ברוק פניות מגורמים פרו פלסטינים שונים שביקשו ממנו לבטל את הגעתו לישראל כאות מחאה כנגד הכיבוש, הוא כתב מכתב לתיאטרון הקאמרי בו הוא מסביר כי לאחר חקירה ותהליך מעמיקים החליטו לבטל את הופעתם.

עומרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, כתב בתגובה להודעת הביטול כי צריך לראות את הפעולה של ברוק מעבר למשמעות האמנותית שלה כאות אזהרה למדינת ישראל שהופכת למדינה מוקצית שאינה עוד חלק מהעולם התרבותי והאמנותי. ניצן מזכיר כי ברוק הנו איש תיאטרון  שאינו מנותק מפוליטיקה ומכיר את המציאות הישראלית, כמו כן, להקתו של ברוק הופיעה גם תחת המשטרים החשוכים בעולם ועל כן סירובו להופיע בישראל הוא חמור ביותר. מצד שני הביע ניצן את התנגדותו לחרם בטענה כי חרם לא יכול להביא למחשבות חדשות ועל כן אינו אפקטיבי.

להפתעה של ניצן מביטול ההצגה היה שורש ברור. כמה שבועות לפני שברוק ביטל את ההצגה, הוא כתב מכתב שונה בתכלית למארגני המחאה הפרו פלסטינים שהפצירו בו לא להופיע בתיאטרון הקאמרי משום שהוא הסכים להופיע באריאל. במכתב זה כותב ברוק כי למרות שהוא אינו תומך בפעולות הממשלה הישראלית, הוא אינו מעוניין לבטל את ההופעה כי לפי ניסיונו חרם יכול רק ליצור ולחזק מחסומים ואילו מטרת הלהקה שלו לחדור דרך מחסומים על מנת ליצור קשרים חזקים בין אנשים.

יוצרים בעלי תודעה פוליטית המגיעים לארץ מעוניינים לרוב להצהיר על דעתם לגבי המתרחש כאן ונוקטים בדרכים שונות כדי לעשות כן. לעומת ברוק, הסכים הבמאי הגרמני תומאס אוסטרמאייר לערוך את הצגתו "המלט" בפסטיבל ישראל בשנה שעברה ובחר דרך שונה כדי להצהיר על עמדתו. לפני תחילת ההצגה עלה אוסטרמאייר לבמה וביקש להקדיש את האירוע לזכרו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח כחודשיים לפני כן בג'נין. אוסטרמאייר הסביר שהחליט להופיע בישראל למרות הפצרותיהם של חברים וקולגות. הוא בחר להגיע לארץ משום שלדעתו אמנות ותיאטרון הם חלק מדיאלוג וישראל צריכה לערוך דיאלוג עם קולות מסוימים שראוי שישמעו אותם. בסוף הנאום נעמדו כל האנשים באולם על רגליהם ומחאו כפיים. מעבר לצורת המחאה הלגיטימית שבחר אוסטרמאייר, היה משהו מביך בסיטואציה הזאת בה במאי שאינו מעורה במתרחש בארץ מפציר בקהל שרובו הגדול ממילא יהודי שמאלני, לנהל דיאלוג ולשמוע את מי שראוי שישמע. אוסטרמאייר הצהיר על עמדתיו ו"התנקה" ואילו הקהל שמח למחוא כפיים להכרזה שממילא האמין בה ואז לשבת ולצפות בהצגה בלב שלם.

דרך מחאה נוספת יכולה להיות התוכן של ההצגה עצמה. ההצגה "החליפה" שלהקתו של ברוק הייתה אמורה להציג נכתבה על ידי מחזאי דרום אפריקני שחור, שמת בגיל צעיר בשל אכזריות משטר האפרטהייד. המשפטים שפותחים את המחזה מציינים כי הסיפור הזה יכול להתרחש רק תחת דיכוי. עומרי ניצן הביע את אכזבתו מכן שברוק בחר בדרך של חרם ולא נתן להצגה שלו לדבר בזכות עצמה ולהדהד בראשיהם של הצופים.

כל צורות המחאה הללו ואחרות אפשריות ואפקטיביות במידה כזאת או אחרת.  לדעתי הדרך המעניינת ביותר היא כאשר התכנים של ההצגה רלוונטיים לנושאי המחאה. לתיאטרון יש כוח לפתוח את המחשבה, להעלות רעיונות חדשים ולהראות לנו את המציאות מנקודת מבט אחרת.

השיעור הראשון שהעברתי בבית ספר שהתחלתי ללמד בו השנה עסק בשאלה "מה זה תיאטרון?". הראיתי לתלמידות קטע מתוך ההצגה "רומיאו ויוליה" של תיאטרון הגלוב ואחת מהן אמרה בהפתעה "תראו, רומיאו שחור!". "למה אתן חושבות שבחרו בשחקן שחור לתפקיד הזה?" שאלתי, והן אמרו "כדי שיראו את ההבדל בין רומיאו ויוליה ואת הקרב בין הבתים שלהם". "ואם היו מעלים את ההצגה הזאת בארץ איזה שחקן היו יכולים לבחור?" אני מקשה עליהן והן עונות לי "שחקן ערבי".

תכנים פוליטיים וחברתיים עולים לא אחת בבית הספר ובטח שבמהלך שיעורי תיאטרון שמעודדים אותנו להיות ביקורתיים, לבדוק ולשאול שאלות. השאלות של התלמידות שלי מצביעות על תחילת התהוות של מחשבה ביקורתית. אני שמחה להיות נוכחת בתהליך פיתוח המחשבה הביקורתית של התלמידות שלי, לעודד אותן להביע דעה ולנתח את המציאות סביבן, אך באותה השעה אני גם מודעת למורכבות הסיטואציה הזאת. מורכבות שנובעת בעיקר מהעובדה שבית הספר בו התחלתי ללמד השנה נמצא באריאל.