על ההצגה "פטר והזאב"

מאת: מיכל פלח

שנות השמונים. אני יושבת מול מסך הטלוויזיה הקטן, המרצד בתמונות שחור לבן, כל גופי דרוך. אחותי הגדולה שיושבת לידי מרגיעה אותי: "זה בכלל לא מפחיד, זו רק המוסיקה שמפחידה". שתינו יודעות שזה לא נכון וכמו בכל קיץ אזנק אל מאחורי הספה ואציץ לסירוגין כדי לראות האם החיות שרדו את ביקור הזאב.

שנות האלפיים. אני נכנסת לאולם התיאטרון. ידי הימנית אוחזת את יד בני בן החמש. אחותו הגדולה צועדת בביטחה אל הכיסאות המסומנים. אני תוהה ביני ובין עצמי האם אני לא עומדת לעולל לבני הקטן טראומה בלתי הפיכה והאם יצליח להירדם בלילות הקרובים ומנסה להיזכר אם הזאב מצליח לפגוע באחת החיות לפני שהוא נתפס. שירה, הגדולה והבקיאה ברזי העולם, בודקת אם הגרסה שלה לסיפור היא הגרסה הנכונה ומשום מה היא מתעכבת על חלקו של הסבא בסיפור. אסף, הקטן, בודק עד כמה הוא יכול לקרב את ברכיו אל כתפיו כאשר הוא מתאחד עם הכיסא המתקפל פנימה. ואני מתבוננת אל הבמה ומנסה לאתר רמזים מקדימים לעתיד להתרחש.

החלל הבימתי (או כמו שאסף אומר: התפאורה) מאופיין במינימליזם ועוצב בחן רב על ידי לירון גת. הוא כולל עץ רחב, שער ואגם. לצדו, ניצב פסנתר שממתין לאדם שיפיח בו וביצירה חיים. האורות כבים, השחקנים מתמקמים על הבמה ואז זה קורה. יצירתו הנפלאה של פרוקופייב ממלאת את הבמה בעיבודו המוסיקלי של נדב ויקינסקי, בביצועה של מיכל סולומון על הפסנתר ושירתם של קבוצת השחקנים הנפלאה. המוסיקה המוכרת לבשה גון אנושי חם, והפחיתה את החרדה שישבה לי על הכתפיים מגיל שש בכל פעם שהאזנתי ליצירה.

צילום: אייל לנדסמן

איציק ויינגרטן ,שעיבד את המחזה, בחר להימנע מתביעות עתידיות של הורים שיאלצו לשלוח את ילדיהם לטיפול פסיכולוגי ארוך טווח, ועידן את הדרמות הגדולות ביותר.(אני מתנצלת מראש על הספויילר, אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה). האווזה המהממת והמצחיקה ששבתה אל לב הקהל נטרפת אמנם, אך בסוף ההצגה היא מדדה בחזרה לבמה מרגיעה את הילדים (שלא דאגו באמת, אם להיות כנה..) ומספרת שהצליחה להסתתר מהזאב ולא באמת נטרפה. והזאב הרע, שאמור היה להיות מובל מובס אל גן החיות, שוחרר אל הטבע על ידי פטר, שכחלק מהתאמתו לאופנה הנוכחית, הפך ללוחם למען זכויות בעלי החיים. האם זה פגע בחוויה? כנראה שלא. סוגיות מעין זו מלוות אותי כאם בכל פעם שאני מבקשת להקריא לילדי מספרות הילדים הקלאסית. האם לעדן? האם לשנות? האם להכין אותם לזאבים שיש בעולם? אין תשובה אחת ברורה. כך גם בבחירות שנעשו בעיבוד לסיפור הנדון.

נועה לב, שביימה את ההצגה, בחרה להביא אל הבמה שישה שחקנים העובדים מצד אחד כמקהלה ומצד שני מלהטטים בין סיפור העלילה, גילום דמויות, הכפלתן, ביצוע היצירה המוסיקלית ויצירת רקע דרמטי. כך, למשל, נרתמים כל חברי הקאסט ליצירת תמונת הכניסה של האווזה ואפרוחיה המדדים אחריה לבמה, יוצרים היררכיה בתוך משפחת האווזים ומביאים לרגע אל הבמה גם אווזון חולמני ומבולבל. ההנחיה התנועתית של הבימאית מדויקת, כמו גם ביצועם המוקפד של השחקנים – כל מבט, כל תנועה וניע היו מכוונים לבניית דמות, ויצירת מערכות יחסים בין הדמויות על הבמה, מבלי לאבד לרגע את הקשר עם קהל הילדים שצפה במתרחש פעור פה. כל פריט תפאורה וכל אביזר נבחרו בקפידה והצליחו ליצור שפה בימתית עשירה. לב, הסומכת על קהל הצופים בוחרת בשפה בימתית עדינה ויצירתית ומוכיחה כי אין צורך להלביש את השחקנים בתלבושות גרנדיוזיות, או למלא את הבמה בעצי פלסטיק. החלל הבדיוני חי, קיים, נושם ונוהם גם מבלי להאכיל את הקהל בכפית נוצצת. לב בחרה בקפידה את המרכיבים הבימתיים ולכל אחד מהם הקדישה הרבה מחשבה ותשומת לב לפרטים. דוגמא מרשימה במיוחד היתה בדמות הזאב שאופיין במעיל עור שהתגנב אל הבמה בעזרת שני שחקנים והולבש כלאחר כבוד על אחת השחקניות, שעברה טרנספורמציה לעיני הקהל שהגיב בחרדה קלה. בבחירותיה, הצליחה לב להביא אל הבמה עולם שלם, מלא בצלילים, רגשות, דמויות ובעיקר המון הומור.

באשר למבקרים החשובים באמת – עוד לפני ששאלתי אותם, היה לי ברור שהילדים נהנו כששמעתי אותם צוחקים בקול או שותקים שתיקה רועמת ברגעי הדרמה. היום אסף שאל אותי מתי נלך לצפות שוב בהצגה. זה אומר הכל.

"פטר והזאב"

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

עיבוד למחזה: איציק ויינגרטן

בימוי ותנועה: נועה לב

משחק: רוני דותן, אתי וקנין/מונא חוא, יניב חן, רובי קסוס, ורד רגב, סיוון ברונשטיין/ניצן מאור

על הפסנתר: נדב ויקינסקי/מיכל סולומון

עיבוד וניהול מוסיקלי: נדב ויקינסקי

עיצוב תפאורה ותלבושות: לירון גת

הדרכה קולית: יהלי תורן

עיצוב תאורה: זיו וולושין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.