המלחמה שאחרי המלחמה

על ההצגה "חוזר הביתה"

מאת: תמר צפריר

מבוסס על סיפור אמיתי. ארבע מילים שמקפיצות לאין שיעור את רף הסקרנות שלפני הצפייה בהצגה. "חוזר הביתה" חושפת את סיפורו של אסי צובל, כוכב טלוויזיה לילדים, השב ממלחמת צוק איתן ומתמודד עם הלם הקרב שאחרי. צמד המילים "צוק איתן" מעורר הרבה מחשבות, תגובות וזיכרונות, אצלי הם נעים על סקלה שבין אנטגוניזם לבין זיכרונות מהשירות הסדיר שלי ואפילו מערב מורשת קרב שעיצבתי בתחילת השירות. מצד אחד, רצון לשכוח, מצד שני, חיטוט סקרני בפצע ששייך לכולם, במדינה שבה לכל אחד יש בעצם קצת הלם קרב. עם כל המטען הזה, הגעתי לפרימיירה של "חוזר הביתה" ויצאתי בקתרזיס גדול.

ההצגה עצמה נפתחת בקצב די אטי. האנרגיות על הבמה עדיין נמוכות ודמות הגיבור עוד נדמית כזרה. מספר פעמים, השחקן (ובמקרה זה גם המחזאי) פנה ישירות לקהל כמספר, דבר שגרם לקטיעת הרצף העלילתי והאנרגטי והציב מחסום בפני הצופה שביקש להיכנס לתוך העולם הבדיוני. היציאה לדמות המספר היא קריצה לעולם תוכניות והצגות הילדים ממנו בא השחקן, ולכן, בהצגת מבוגרים נדמית כהאכלת הקהל בכפית.

חוזר הביתה - אופיר דרעי

מתוך "חוזר הביתה". צילום: אופיר דרעי

 

התפאורה של יסמין ממן ניכרת מינימליסטית מדי בתחילה, אך ככל שמתקדמת ההצגה מגלים עד כמה היא למעשה מדויקת. לעיתים תכופות, צובל מארגן ומסדר מחדש את התפאורה באופן שמחמיא לדמותו ולכל שלל הדמויות שהוא מגלם בחינניות וקצביות מרשימה. דווקא המינימליזם של התפאורה, הוא שמשאיר מקום רב לדמיונו של הצופה ושל צובל יחד, שבוראים על הבמה אינספור דמויות ומקומות שונים. את מה שנדמה כחסר בתפאורה, משלים עיצוב התאורה המקורי של אדם רוטבליט, לעיתים בתפעול מחוץ לבמה ולעיתים מתוך הבמה עצמה.

כשהוא ממשיך לפרוש את העולם הבדיוני, צובל זונח את דמות המספר ואת החומות הגבוהות המגנות עליו, ומרשה לעצמו לחשוף בדרך אופטימית מאוד את כאבו הגדול. אמת היא, כל אזרח ישראלי יודע מהו הלם קרב, אם מקרוב ואם מרחוק. במציאות בה הלם קרב כל כך נפוץ, הפכנו כבר קהים לגודל הכאב שכרוך בפוסט-טראומה מסוג זה. הכתיבה של צובל, בבימויו של עוזי ביטון, מאפשרת לגעת בהלם הקרב האישי שלו, לא עם זה הקולקטיבי. ההיחשפות האמיצה והכנה שוברת את כל קירות הציניות.

בהצגה, צובל משחק חייל, במאי, שחקן והורה אך מעל הכל את עצמו. נוסף על כל אלה, הכניסות והיציאות שלו אל דמויות אחרות המקיפות אותו (או התייחסויות שונות שלו בתור עצמו לדמויות המקיפות אותו) נעשות בכישרון רב, מוסיפות מאוד לחווית הצפייה וגם מעוררות שאלות על השפעת הקולקטיב על הכאב האישי שלו.

חוזר הביתה2 - אופיר דרעי

צילום: אופיר דרעי

כשחקן הוא משתף את הקהל באמצעים שונים ומקוריים בהצגה וכמחזאי הוא שותל מוטיבים המציעים עוגן מוכר לצופה במהלך נקודות שונות בעלילה. הסקלה הרגשית נעה בין אדישות, תדהמה, כאב גדול ומזעזע, ואף פרצי צחוק על גבול איבוד ההיגיון. המטוטלת הרגשית עובדת שעות נוספות בהצגה הזו, כשהצופים עוברים את המסע המעייף יחד עם אסי בדרכו הביתה מהמלחמה שאחרי המלחמה.

בתור אשת תיאטרון, אחד הדברים שתפסו את עיני היה האופן בו היוצרים המחישו על הבמה את הפוסט-טראומה של אסי, איך היא הפריעה לו בחיי היומיום כהורה ואדם עצמאי, אך בעיקר בעבודתו כבמאי. האמצעי התיאטרוני של סאונד חוץ בימתי מוסיף עניין להצגה, כשכל פעם צובל מתייחס להקלטה מתוך סיטואציה שונה בעלילה. כך, גם ההקלטה מחליפה דמות.

צובל מציע דרך אופטימית להמחיש כאב גדול מאוד, שנשטף בקתרזיס גדול בסוף ההצגה, אך נשאר הרבה אחרי החזרה הביתה.

חוזר הביתה 

תיאטרון פסיק

מחזאי ושחקן: אסי צובל
בימוי ודרמטורגיה: עוזי ביטון
מוזיקה מקורית: מרדכי צבי שמרלינג
עיצוב חלל: יסמין ממן
תאורה: אדם רוטבליט
ניהול אמנותי: שמואל הדג'ס  |  ייעוץ אמנותי: אסי שמעוני
צייר: ידידיה צובל

מועדים נוספים: 18/10/18 | 21:00 | בית מזי"א ירושלים

כדאי לעקוב באתר תיאטרון "פסיק" בנוגע למועדים עתידיים

כאב של לוחמים

ביקורת על ההצגה "פריחת ההדרים"

מאת: אנה מינייב

בימים אלה, בהם ארצנו הקטנטונת רועשת וגועשת, אני עוצרת לחשוב עלינו כעל עם שלא מפסיק ללחום, עם שמתמודד יום יום עם טראומה, כזאת או אחרת, בצורה מודעת ובצורה לא מודעת בכלל.

ההצגה "פריחת ההדרים", מאת יהושע סובול, ובבימויו ובעיצובו של יחזקאל לזרוב, חושפת איש אחד עם פצע שמעולם לא הגליד, והאיש הזה מייצג אומה שלמה. עוזי, לוחם ביחידת ציידי מבוקשים בעזה, לא מצליח לשמור על שפיותו לאור מצבו המפוצל הנע בין הלוחם שבו לבין האדם שבו. שדה הקרב יכול להותיר פצעים פתוחים, וההצגה הזאת חושפת את השפעתם, את סירחונם ואת הכאב שלא מפסיק, כשמסביב עומדים קרובים, חברים ומשפחה שנושאים עיניים לעבר הלוחמים הדוממים, ומעריצים אותם על שם התואר, על הגבורה, על התעוזה והאומץ, אך מתעלמים בצורה עיקשת מהזכרונות, הצלקות והסיוטים שלא חדלים מלהופיע.

פריחת ההדרים - דניאל קמינסקי

צילום: דניאל קמינסקי

פריחת ההדרים מזכירה לעוזי את פרדסי עזה ולא נותנת לו מנוח, היא משגעת אותו והוא עלול בכל רגע לחשוף את סודו האיום, החלטתו לחסל לוחם אחר המאיים על פעולת היחידה שלו. הסיפור שמספר סובול הוא סיפור אוניברסלי, סיפור המוכר ללוחמים רבים, סיפור של גברים בעיקר, ומה שמאפיין אותו יותר מכל הוא המצפון המכרסם כל יום מחדש ומרחיב אט אט את השריטה.

יחזקאל לזרוב מיקם את הקהל שלו סביב זירה, זירת קרב או זירת אגרוף, ובה הדמויות נעות בחלל קדימה ואחורה בזמן, מתמודדות עם עברן ובעיקר מתמודדות עם המציאות המתהווה והבלתי צפויה. ראוי לציין את צוות השחקנים שעושים עבודה נפלאה, ניסו כאביה המגלם את עוזי הידוע בכינוי הצבאי סובחי, אודי פרסי המגלם את עוזי הצעיר, פולי רשף מנהל החקירה, טום יפת המגלמת את אשתו המותשת של עוזי וסיון לוי שהבמה רק מדגישה את כשרונה הגדול כשחקנית.

ההצגה "פריחת ההדרים" מתארת תמונת מצב למצבה של החברה הישראלית, השרויה בטראומה ומנסה להסתירה בכל מחיר למען המשך תקין של הפעולות שעליה לבצע בכדי לשמור על הסדר הקיים. אז נכון "שקיבלנו פקודות וביצענו משימות" כמו שנשמע מזירת הקרב, אבל המעשים רודפים אותנו וכל מה שנותר מאיתנו הוא רק שאריות של בני אדם…

 

פריחת ההדרים

תיאטרון תמונע

מאת: יהושע סובול

בימוי ועיצוב: יחזקאל לזרוב

שחקנים : ניסו כאביה, פולי רשף, רוני יניב, סיון לוי, אודי פרסי, טום יפת

עיצוב תאורה: נדב ברנע

ע. במאי ועיצוב תלבושות: רוני יניב

מוסיקה: סיון לוי

ניהול ייצור תפאורה ורקוויזיטים: מיכל ענבר, עמית רפאל

ניהול הצגה: עמית רפאל

מועדים נוספים: 21/8/14 20:30 ; 22/8/14 13:00