בתי הספר על הבמה הישראלית

מאת: מערכת מרתה יודעת

בשבוע שעבר, הגיע לארץ רון ג'ונס בכדי להשתתף בכנס מיוחד שארגנה שגרירות ארצות הברית, בשיתוף תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער והסתדרות המורים. במסגרת הכנס, הועלתה ההצגה "הנחשול", וג'ונס זכה לראות את עצמו, בגילומו של אייל שכטר. רון ג'ונס הוא המורה שיזם את פרויקט הנחשול המקורי, והפך כיתה רגילה בבית ספר רגיל למדי, לצבא קטן ופשיסטי, כדוגמא לכך שהאכזריות האנושית יכולה לקרות בכל מקום, בכל זמן, ואינה תלויה בנסיבות גרמניות של שנות הארבעים. לכבוד הכנס הייחודי שנערך, והמעמד הדי מרגש, מרתה הפשילה שרוולים ובדקה איך הבמה הישראלית העכשווית מציגה את בתי הספר, של היום ובכלל? ובמילים אחרות, הילדים אמנם יצאו לחופש פסח, אבל הבמה הישראלית לעולם תיוותר בין כתלי בית הספר.

הכיתה שלנו – תיאטרון הבימה והקאמרי

מדובר בהצגה די טובה, עם קאסט שרובו מרשים באיכותו, של המחזה המצליח מעבר לים. בפולין של שנות ה-20, לומדים בכיתה אחת 5 יהודים ו-5 קתולים החולמים לשנות את העולם. אבל כשהם גדלים, והמלחמה שועטת בצעדי מגף אל ארצם, אותם חברויות כבר לא תקפות יותר, וידידים עומדים מנגד כשלוקחים את חבריהם לכיתה אל השאול.

קונצרטה לשמונה

הצגה ייחודית שהחלה את דרכה בסמינר הקיבוצים, וכעת מציגה על בימת התיאטרון הלאומי, המתמקדת בכיתה אחת של צעירים בעלי הפרעת קשב וריכוז. העיבוד הבימתי מצליח להעביר את מורכבות ההפרעה, דבר המקבל משנה תוקף מאחר ומרבית השחקנים בקאסט (ובכלל בתחום התיאטרון והאמנויות) הם בעלי הפרעות קשב בעצמם.

מתוך "הכיתה שלנו". צילום:דניאל קמינסקי

פוליו

הצגה תלוית מקום שהוצגה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, בשנת 2013. היא הוצגה בבית הספר הממלכתי בעכו, ומלבד היוצרים והמבצעים, השתתפו בה גם הורי היוצרים ותלמידי בית הספר. ניסיון ההצגה לבטא באופן בימתי ואחר את התקופה שבין כיתה א' לבין כיתה י"ב בהחלט הצליח, אולם כאוס הדימויים שהוצג בה, לא ממש הוסיף, ובעיקר גרע.

אביב מתעורר – המחזמר

בשנת 2010 בית ליסין הצליח לעשות משהו קצת שונה מהצגות הסלון הרגילות שלו, והציג את המחזמר המצליח "אביב מתעורר", בכיכובם של נינט טייב, עידו ברטל ועידו רוזנברג. המחזמר מבוסס על המחזה המעולה של פרנק וודקינד, ומציג את חייהם של מספר תלמידים ותלמידות, בגרמניה של המאה ה-19, את הדמויות המבוגרות בחייהן ואת ניסיונם לצלוח את התקופה הזו בחתיכה אחת. הביצוע הבית-לסיני אמנם לא מצליח לגעת באיכות של המחזמר בברודווי, אבל מדובר בהצגה בהחלט טובה.

פאנק רוק

זהו הישג הפקתי מרשים מבית היוצר של עידו קולטון הצעיר, למחזה מאת סיימון סטיבנס, שעלה לאחרונה על בימת מחסן 2 בנמל יפו. ההצגה, שעלתה גם על בימת תיאטרון הקאמרי, אמנם מתמקדת בתלמידי בית ספר פרטי באנגליה, אבל מבוססת על הטבח באוניברסיטת ווירג'יניה-טק שבארצות הברית. תוך הצגת ניסיונם של הדמויות להתמודד עם הבעיות בחייהם, ובמקביל גם להצליח בלימודים, היצירה מציגה את האלימות הגועשת בין שולחנות הלימודים. על אף שמדובר בעיבוד בימתי מצוין, הוא אינו חף מפגמים. כמו הגירסה של הקאמרי, גם זו העצמאית לוקה בחסר מבחינת המשחק והבחירות הבימתיות.

מתוך ההצגה שרוליק. צילום: רדי רובינשטיין

שרוליק

על אף העובדה כי מדובר בהצגה התמקדת בחייו של שרוליק הצעיר, החל מבית הספר ועד לבגרותו,  היא מעניקה מימד די נרחב לחלק הבית ספרי ולמשמעותו על חייו של הגיבור. זוהי הצגה מוסיקלית, מאת שי להב ויוני זיכהולץ ובבימוי משה קפטן, שהחלה את דרכה בבית הספר של יורם לווינשטיין. בתחילה היתה מיועדת לעלות על בימת הקאמרי, אולם בשל בעיות כאלו ואחרות, זה לא יצא לפועל, וכיום היא עולה בתיאטרון צוותא.

הנחשול

ונסיים באופן המתבקש, בהצגת "הנחשול" של תיאטרון אורנה פורת. מדובר בעיבוד בימתי לא רע, למחזה של ג'ונס, מחזה שעלה על בימות הארץ כמה וכמה פעמים, ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני בלתי נשכח בכיכובו של איקה זוהר. זוהי הצגה קשה ומטלטלת, אבל איכותו של תיאטרון אורנה פורת מסייעת לה להפוך ליצירה מבריקה המותירה חומר למחשבה במוחות הצופים הצעירים.

האם ז'אנר תיאטרון-סיפור עולה שלב?

מאת: מיה אופיר מגנט

"תי תי תי ת ת ת תיק תיק ק ק ק חחחחחח אוווווותווווווווו הההההההההה רררררררווווווח" כך נשמע השיעור הראשון שלי עם יוצרת התיאטרון רות קנר. אנחנו משתמשים במילים כחומר גלם, משחקים והופכים בהן כדי למצוא משמעויות מעניינות ולהאיר את הטקסט באור חדש. גם ההצגה "אנו בונים פה נמל"  שהופיעה בפסטיבל עכו, בבימוי רז וינר ובהשתתפות יונתן קונדה, נטע וינר ורז וינר מבוססת על חקירה של טקסט ומשחקי מילים. בהצגה שלושה מלחים מגיעים אל היבשה לאחר תקופה ארוכה בים.  בגלל שהם לא רוצים לחזור לים, ולא רוצים להתקרב לתושבים המקומיים, הם מחליטים להקים נמל – מקום שהוא בין לבין. האלגוריה להקמת מדינת ישראל מוצגת באמצעות משחקי לשון, מערכונים, שפות שונות, שירים, ועירוב בין תרבות גבוהה ונמוכה. השחקנים עושים שימוש בשפה, בתרבות ובהיסטוריה של מדינת ישראל, משחקים והופכים בהם כדי להראות לנו אותם מזווית שונה ולבנות אותם לבסוף לכדי מסר חדש שחותם את המחזה כי היסטוריה היא לא מילה בעברית. ההיסטוריה גורמת לנו לחשוב שדברים מסויימים הם אמת ואחרים אינם אמת אבל אם לוקחים אותה, משחקים בה ומשתמשים בה, אפשר למצוא בה אמיתות אחרות שאותן לרוב לא שומעים.

הצגה נוספת שעושה שימוש בדה-קונסטרוקציה של ההיסטוריה היהודית-ישראלית היא "חמור אוכל תפוז" בבימוי יעל טל  ובהשתתפות ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדל ונטע שפיגלמן. ההצגה מלאה ברגעים וזיכרונות מחייה של הדמות הראשית (הבמאית, יעל טל) המתקשרים עם הזכרונות האישיים שלנו כישראלים. בתחילת ההצגה עולה יעל  לבמה עם סד צוואר, הייתה לה תאונה והיא לא יכולה להסתכל אחורה, היא מסבירה לקהל. שאר השחקנים מעלים סיטואציות מן העבר וגורמים לה להסתכל אחורה ולהתעמת עם עצמה, עם העולם בו היא חיה ועם האמונות שלה. עולם תרבות הרייטינג ותוכניות הריאליטי עומד אל מול הזיכרונות והספר "לאהוב עד מוות" בו נאחזת הגיבורה לאורך ההצגה ואליו היא כמהה. לאורך ההצגה בודקים השחקנים אם האמנם היה העבר כה אידיאלי כפי שאנחנו זוכרים או רוצים לזכור?

מתוך ההצגה "חמור אוכל תפוז". צילום: יוהן שגב

בהצגה "פוליו" בבימויה של הילה גולן ובהשתתפות ניבה דלומי ואריאל ניל לוי נאבקת השחקנית ניבה דלומי להיזכר בזיכרון המשמעותי ביותר שלה מבין כל זיכרונותיה מתקופת בית הספר. ההצגה מתרחשת בבית ספר ערבי ומשתתפים בה תלמידי בית הספר, השחקנים והוריהם. בתחילת ההצגה אנחנו פוגשים את מנהלת בית הספר (אותה משחקת אימו של אריאל ניל לוי) שמסבירה לנו שהגענו ליום הורים ושאנחנו עומדים לצפות בקטעים שהכינו השחקנים בעקבות תהליך שעברו עם התלמידים.  בהצגה מופיעים ארבעה דורות: ילדי בית הספר בו מתרחשת ההצגה, פועלי במה הלבושים בתלבושת אחידה עכשווית, השחקנים והבמאית וההורים שלהם. ארבעה דורות של זכרונות ממערכת החינוך הישראלית, של טקסים, סנדוויצ'ים, תיקי גב ושירים. בהדרגה מתחילים פועלי הבמה, השחקנים והילדים להוציא את ציוד בית הספר מתוך הכיתות ומניחים אותו בחלל שבין הכיתות בו מתרחשת ההצגה. לאט לאט גדלה ערמת הכיאסות, השולחנות, העציצים והספרים כמשקפת את החוויה הבית ספרית המבולבלת, העמוסה שקשה לעשות בה סדר או אפילו למצוא זיכרון משמעותי אחד, כמו שמבקשת ניבה לעשות.

לשלושת ההצגות יש מספר מאפיינים משותפים: בשלושתן עוסקים היוצרים בפירוק והרכבה מחדש  של ההיסטוריה הישראלית, ושל הזיכרונות האישיים והקולקטיבים. חומרי הגלם הללו מוצגים, מפורקים ומאוחדים שוב לכדי אמירה או מסר סופי כאשר ב"אנו בונים פה נמל" וב"חמור אוכל תפוז" המסר נאמר לקהל ישירות בסוף המחזה ובפוליו נאספת המשמעות על ידי הקהל תוך כדי הצפיה, כאשר עומס הסיפורים, הדימויים והתכנים הוא חלק מהמסר עצמו.

בשלושת ההצגות מגלמים השחקנים מספר דמויות וגם את עצמם ומביאים אל הבמה את האמירה האישית שלהם, גם הבמאי/ת משתתף/ת בהצגה ויחד עם השחקנים מציגים את עמדתם הביקורתית על ההיסטוריה והתרבות הישראלית. ב"אנו בונים פה נמל" מפורקת ההיסטוריה על ידי חקירת השפה תוך כדי עלילה אלגורית, ב"חמור אוכל תפוז" מופיע סיפור אישי של עבר מול הווה וחיפוש אחר זהות בתוך המציאות הישראלית וב"פוליו" מבקרים היוצרים את מערכת החינוך מתוך זיכרונותיהם של מורים, הורים ותלמידים. הטכניקה הזאת מאפשרת חיבור אישי של היוצרים עם הצופים, כמו גם דרך להעביר ביקורת או לתת את נקודת ההסתכלות שלהם עכשיו על העבר.

את ההצגות ראיתי במקרה באותו יום בפסטיבל עכו והדבר גרם לי לתהות האם זוהי ההתפתחות החדשה של ז'אנר "תיאטרון הסיפור", ז'אנר שלראשונה נתקלתי בו לפני אחת עשר שנים דרך יצירתה של רות קנר "גילוי אליהו", הצגה שאף היא הופיעה בפסטיבל עכו. ההצגה פתחה דלת חדשה לעיסוק בטקסט ודרכו במציאות הישראלית. להקתה של רות קנר השתמשה בטקסט הלא דרמטי, פירקה אותו ושיחקה בו כדי להרכיב משמעות חדשה ונוגעת. שלוש ההצגות שראיתי השנה בפסטיבל השתמשו  גם הן באותם חוקים אבל שינו את המשחק. החומר שאיתו בחרו לעבוד וללוש ולשחק לא היה השפה והמילים, כי אם הזכרונות האישיים שלהם והזיכרונות הקולקטיביים של כולנו.

רשמים מההצגות ארוחה משפחתית ופוליו – פסטיבל עכו – חלק ראשון

מאת: חווה ירום

תארו לעצמכם מצב בו ארוחה משפחתית תמימה לכאורה, כזו החווים בכל בית ובית, נהרסת שוב ושוב ושוב ושוב. דבר זה מקבל ביטוי ניכר ופסיכוטי משהו בהצגה "ארוחה משפחתית" המשתתפת בפסטיבל עכו. ההצגה, מאת אריאל ברונז ובבימויו של מתן זרחיה, מתארת ארבע ארוחות משפחתיות, שמתחילות באופן מאוד מבטיח ומסתיימות בקול חריקה, מיתר קרוע ומישהו מדמם על הרצפה או על השולחן. לא רק באופן מטפורי.

מאחר ומדובר בארבעה קטעים, שבכל אחד יש דמויות אחרות ועולם בדיוני אחר, ההצגה עצמה לא מביאה לקהל את התיאטרון הקונבנציונאלי של הצגה בעלת עלילה אחת, עם התחלה, אמצע וסוף. אבל פה בדיוק החן שלה, ולזה, בין היתר, נועד פסטיבל עכו. להעניק במה להצגות שונות, בעלות פרספקטיבה אחרת ואמיצה על השגרתי.

מבין ארבעת הקטעים, נגע ללבי, בדרכו המיוחדת, הקטע בו במהלך ארוחת צהריים שגרתית למדי, אבא ואבא שואלים את הילד איפה היה בבית הספר, ותוך כדי מגלים שלא רק שהבריז מבית הספר אלא עשה זאת כדי להיפגש עם החברה שלו, רחמנא ליצלן. תוך כדי חקירה משטרתית אלימה למדי, הם מוציאים ממנו את האמת, ובדרך גם מציגים את החברה החטופה, וגורמים לילד המבועת להצהיר כי לא ייפגש איתה לעולם. במילה אחת – אדיר.

יש לציין גם את המשחק המצוין והמדויק של צוות השחקנים, ובייחוד נועה בירון ואלון אופנהיים, שיכולותיהם הקומיות והניואנסים הקטנים, העצימו את ההצגה כולה.

בין קטע לקטע, נשמע קולם של הורי השחקנים עצמם, כאשר כל אחד מהם סיפר סיפור מצחיק אודות השחקן כשהיה קטן. במידת מה, יש פה קשר לארוחה משפחתית ולמשפחתיות עצמה כמכלול, אבל חוץ מקטעי מעבר הם לא תרמו הרבה להצגה.

מתוך ההצגה ארוחה משפחתית. צילום: יוהן שגב

ואם כבר מערבים הורים, הצגה נוספת בפסטיבל עשתה שימוש מעניין ומקסים בהורי  היוצרים. ההצגה פוליו, מאת ובבימוי הילה גולן, התקיימה בבית הספר היסודי אל מנארה, כאשר בין צוות השחקנים, השתתפו גם הורי השחקנים הראשיים והבמאית. אין ספק שמדובר במיצג מקסים, אבל לא יותר מכך.

ההצגה ניסתה לבחון את דמותו של הילד כאשר הוא נכנס אל כתלי בית הספר ואת כל המרכיבים הקשורים לכך. כל זאת, תוך שילוב של אינספור אלמנטים אחרים. קריאות יזכור, קטעי טקסים של חגים ומועדים, משחקי כדור, שירי ילדים, הזזת שולחנות ממקום למקום, תחפושות שלד ופיל, סיפורי ההורים על ילדיהם השחקנים, סיפורים מאחורי הקלעים של ההצגה, השמת כיסאות על מעקות הבטון של קומות בית הספר, תזמורת כלי נשיפה ומצילתיים, נגינת חליל צד, ריקודים ועוד ועוד. כל העומס הזה לא מוביל לדבר מלבד ללקיחת אופטלגין נגד כאב הראש שנוצר, ובטח ובטח שלא תורם להצגה עצמה. אבל, בין כל אילו, עדיין היו קטעים נוגעים ללב, כמו העלאת הזכרונות של עזרא דלומי, אבי השחקנית ניבה דלומי, כשזו ביקשה ממנו לספר לה על ילדותה ולשיר לה שיר שנהג לשיר לה.

אני מבינה את הרעיון שעומד מאחורי הניסיון, אבל בפועל הניסיון עצמו הוא כמעט טוב וטעון שיפור. יתר על כן, נכון שפרינג' דורש מידת מה של הקרבה וחוסר נוחות מהצופה, אבל אין זה אומר שיש להושיב אותו במושבים רעועים ומרדימי איברים. עצם הישיבה על מדרגת אירובי במשך שעה וקצת אינה מוסיפה לחווית הצפייה, אלא עלולה רק לגרום להתרעמות ותסכול.