ההצגות שעשו למרתה את 2013

ההצגות שעשו למרתה את השנה שעברה

מאת: מערכת מרתה יודעת

כמו כל מגזין המכבד את עצמו, גם מרתה מחבבת מצעדים, בייחוד מצעדי סיכום רטרוספקטיביים על הנפלאות של השנה שחלפה. אבל במקום עוד מצעד של עשרת ההצגות הטובות ביותר שעלו בשנה החולפת, ניסינו לבחון אילו הצגות, תופעות ושאר ירקות בעולם התיאטרון עשו לנו את השנה שעברה. בניגוד למצעדים כאלו ואחרים, כאן אין מקום ראשון, שני או שלישי. כולם מקבלים את אותו מעמד ואותו הכבוד, מאחר שהצליחו, ולו רק לרגע, להשפיע, להפעים, לעורר או לעצבן.

העיר הזאת

בכורת ההצגה הזו אמנם לא היתה בשנת 2013, אלא שנה לפני כן, אבל סיקרנו אותה השנה, אז זה בהחלט נחשב. מאז שעלתה לראשונה, הצליחה לקצור שבחים מן אנשי התיאטרון הציניקנים ביותר ומסתמן שהיא נהפכת להצגת קאלט, צופים רבים כבר ראו אותה לפחות פעמיים. על אף שהיא לא מושלמת, היא בהחלט מעולה. מה גם שהיא גרמה למיה שלנו לכתוב ביקוראפ, ז'אנר בפני עצמו. בימים אלו, יוצרי ההצגה מעלים את הגרסה שלהם למחזה מקבת'. כן, כן.

המופע החדש של פאות קדושות  

מלכות הדראג האלמותיות של הרכב פאות קדושות הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לעורכת המגזין לחייך, לצחוק ואפילו לדמוע במשך שעה וחצי של מופע נפלא, תיאטרון משובח ושירים מעולים. רק על זה צריך להוריד בפניהן את הכובע.

מתוך "העיר הזאת". מי זה לעזאזל מנשה?

גבירתי הנאווה

המחזמר המצליח קיבל השנה העלאה מחודשת בתיאטרון הבימה, כשהשילוש הקדוש, ד"ר היגינס, אלייזה דוליטל וקולונל פיקרינג, גולמו על ידי נתן דטנר, שני כהן ודב רייזר, בהתאם. אין ספק כי כהן גנבה את ההצגה והוכיחה כי היא מוכשרת הרבה יותר מאשר להיות רק קומיקאית בטלוויזיה. עם זאת, נדמה כי המחזמר הזה מבטא את מה שהתיאטרון הממסדי של ישראל 2013 נהפך להיות – גלויה. אמנם יפה מאוד אבל חסרת פשר, בייחוד בעידן האימיילים והציוצים של היום. מדובר במחזמר מרהיב, עם תפאורה מרשימה, מגוון עצום של  שמלות (ויש להוריד את הכובע בפני מעצבת התלבושות) ויותר מ-3000 ספרים שהוכנו במיוחד להצגה. אבל הספרים הללו, כמו גם אלמנטים רבים אחרים בהצגה, חסרי כל משמעות. הסצינה הטובה ביותר בהצגה, היתה דווקא כשהתפאורה הוסרה, הבמה נעשתה ריקה (עד כמה שבמת מחזמר יכולה להיות ריקה) ואלייזה נעמדה באלומת האור והחליטה מה לעשות עם לבו של היגינס.

תיאטרון רפרטוארי

גם הצגה זו לא עלתה בבכורה בשנה שחולפת, אבל בגלל שאנחנו קובעות את חוקי המצעד.. גם אם אין זו כוס התה של המבקרת שצפתה בהם, אין ספק כי דריגס את אופיר עושים עבודה מעולה. מעבר לכך, בשנתיים האחרונות, הצגה זו היתה הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו. באופן מופלא, גם שם הם הצליחו למלא אולמות וגרמו לצעירי העיר להגיע שוב ושוב, בין אם בכדי לצפות בכישרון הקומי של הישראלים ובין אם בכדי לחוש את רוקו של המלט ניתז על פניהם.

נשארה רק המועקה

השפעתו של תיאטרון תהל כבר ניכרת בשדה התיאטרון הישראלי, אבל דווקא הצגת המקור "נשארה רק המועקה" שנכתבה בעקבות הרצח בברנוער מצליחה להשפיע באופן עמוק יותר. עצם הבחירה לשזור יצירה דרמטית מתוך המוכר מהמציאות הישראלית, על כל פצעיה, מעניקה לקהל קולות אחרים, טובים קצת יותר מאלו המוצגים בדרך כלל על במת התיאטרון.

חוה ירום מעוצבנת

נדמה כאילו לחוה ירום יש מקום מיוחד בלב לכתבי ויוצרי התיאטרון בארץ, כי בכל פעם מחדש, הם מצליחים לעצבן אותה – הגדרות שרירותיות שיוצרי תיאטרון נעשים כאלה רק כאשר הם מציגים על הבמה הממסדית, התעלמות מכוונת של כתבים מסוימים מאי-אילו גופי תיאטרון בארץ, דעות יומרניות על מופעי תיאטרון איכותיים או מילים קשות והצגות גרועות. בכל מקרה, סביר כי ציפורניה יישלפו גם בשנה הבאה.

פפפפפפפ

על אף העובדה שיש להצגה הזו שם, אממ, מאתגר משהו, מדובר בהצגה משובחת שגרפה את המקום הראשון בפסטיבל עכו האחרון, ובצדק. לא בכדי, היא גרמה לתמימות דעים במערכת של מרתה.

מתוך "דולי סיטי". האישה, התינוק והחבל

בנות בצריח

אחד המופעים ההזויים והטובים ביותר של שנת 2013. החל את דרכו בפסטיבל תלוי במקום, וכעת עולה בתיאטרון תמונע. התכנים שלו, אגב, משתנים בהתאם למקום ולקהל. הווה אומר, המופע שהוצג בבית תמי הוא ממש לא אותו המופע העולה בתמונע. יכולות האלתור המופלאות של בושם את ליברמן הופכות כל מופע לייחודי וחד פעמי.

דולי סיטי

עיבוד בימתי מפעים לספרה של קסטל-בלום שהצליח להוכיח את כוחו של התיאטרון האוניברסיטאי. חבל שבשל בעיות כאלו ואחרות, ההצגה לא הצליחה לצאת מבין כותלי האקדמיה.

BITCH BOXER

אי אפשר לסקר את התיאטרון של השנה החולפת, מבלי לציין את פסטיבל אדינבורו, ובייחוד בשל העובדה שמרתה זכתה לסקר את הצגות הפסטיבל מבפנים, ועוד להיות הנציגות התקשורתית היחידה מהארץ. מבין המגוון העצום של ההצגות, ההצגה BITCH BOXER היתה הטובה ביותר. הצגה קטנה ואיכותית, עם שחקנית אחת שהצליחה להביא את עולם האגרוף על כל רבדיו אל אולם התיאטרון הקטן. (לכתבה על ההצגה יש להקיש על הלינק ולגלול למטה)

התיאטרון המלכותי

על המופע החדש של "פאות קדושות"

מאת: אירית ראב

דראג ותיאטרון תמיד היו משולבים יחדיו. ההתחפשות על הבמה מזכר לנקבה נעשתה בתחילה ככורח המציאות. רק בתקופתו של המלך צ'ארלס השני הותר לשחקניות האנגליות להופיע על הבמה, כשעד אז בחורים צעירים הוכשרו ימים כלילות לגלם נשים עד לפרט האחרון. אפילו היום, ישנו ערפול בין המינים, בהצגות מודרניות שאינן מתיימרות להתעסק עם דראג כלל. עם זאת, נדמה כאילו מופעי דראג, בייחוד כאלו המוגדרים כמופעי בידור, רחוקים שנות אור מהתיאטרון. המופע החדש והנהדר של "פאות קדושות" מצליח להוכיח את ההיפך.

פאות קדושות הנו אחד מהרכבי הדראג המובילים בישראל. הוא החל את דרכו בשלהי שנות האלפיים במועדוני הדראג הירושלמיים, כאשר חמש מלכות נפגשו והחליטו לחרוך את הבמות עם איפור מרהיב, נצנצים ונעלי עקב (שרבות מאתנו לא מעיזות אפילו לנעול).  בתחילה, הוא כלל את ציונה פטריוט, דיווה די, טלולה בונט, קיארה דופלה וגלינה פור דה ברה. עם הזמן, ההרכב נהיה יותר ויותר מפורסם, עם בליינים ומעריצים רבים העולים לרגל להופעות בבירה, מופעים באירועי גאווה כאלו ואחרים, הופעות מעבר לים ואפילו כיכוב במיני-סדרה "תמיד אותו חלום" המבוססת על שיריו של צביקה פיק.

במהלך השנים, גלינה (הלוא היא גיל נווה המוכשר) פרשה ונותרו ארבע מלכות בהרכב הקדוש. לאחרונה, הן השיקו מופע חדש, העולה בימים אלו בצוותא. המופע מבקש לסקור את ההיסטוריה של ארץ ישראל, תוך אישוש ההוכחה כי דראג היה כאן מאז ומתמיד. הוא מציג את ההיסטוריה האישית של כל אחת מן המלכות תוך הצגת תולדות הזמר העברי, בעיקר זמרותיו, מן ימי העליות הראשונות ועד ימינו. על הבמה מופיעות בהרף עין הזמרות המובילות של ישראל, החל מיפה ירקוני ושושנה דמארי,  דרך המאבק הבלתי נדלה בין עופרה לירדנה ועד לנינט. בין לבין, משולבים מערכונים קורעים מצחוק על חוויות הבנות בברלין,  דרכי סיוע לזמרות בשעת משבר ועוד.

צילום: איתן טל 

עד כה הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר בין מופע דראג נוצץ זה לבין תיאטרון? התשובה נמצאת בפרטים הקטנים וגם הגדולים. ראשית, מבחינה ההפקה, מדובר במופע שלא היה מבייש את טובי מחזות הזמר בברודווי. על הבמה ומאחורי הקלעים יש יותר מ-130 תלבושות ושמלות, אותן המלכות מחליפות בתדירות מהירה ביותר. לכל אחת מסייע מלביש אישי ובתוך שניות אחדות נינט הופכת לבריטני ספירס, ריטה הופכת לדנה אינטרנשיונל וירדנה ארזי הופכת לאיימי ווינהאוס. ההידוק המקצועי של המופע ניכר בכלל האלמנטים על הבמה, החל מן הסאונד המדויק, עד לתאורה המרהיבה ועד לבימוי, הכוריאוגרפיה והכתיבה.

מעבר לכך, לא ניתן להגדיר את המופע על הבמה רק כשואו ותו לא, כי יש פה משהו הרבה יותר מזה. המשהו הזה נעוץ במשחק של חברות ההרכב המלכותי, גם אם בסופו של דבר לא מדובר בהצגה של איבסן וחבריו, אלא במופע המבקש לזרות מעט כיף וחיוכים על השגרה המתישה של היומיום. גם כאן, הכישרון טמון בפרטים הקטנים היוצרים את המלכה כולה ואת הדמויות שהיא מגלמת. תוך הומור רב, הבא לשחוט את הפרות הקדושות של עולם הזמר העברי ובכלל, הדמויות האמיתיות ניכרות על הבמה באופן מדויק למשעי, בתשומת לב עצומה לכל פייאט ופייאט.

אף זמרת (כמעט) לא קיבלה גימל מהבמה המלכותית (על אף שהיו כאלו שמשום מה לא קיבלו מקום של כבוד. אורית שחף, לדוגמא, או סיוון שביט), וכולן מגולמות בהומור מדויק, החל מתנועת היד של נינט ביום בו ים של דמעות שצף את עיניה, דרך ירדנה ארזי המנצחת את עופרה חזה ועד לריטה של אחרי הפרידה מרמי וחיבתה למתוקים.

מאחורי הכתר והנצנצים, ישנה חבורה של אמנים מוכשרים. יובל אדלמן הוא ציונה פטריוט, העובד בדראג במשרה מלאה. טל קלאי הוא טלולה בונט, המשחק במגוון הצגות ועובד בימים אלו על הצגת קברט חדשה. ליאור כהן הוא קיארה דופלה, העובד בתור מורה לאיפור, ודן יאיר הוא דיווה די, סטודנט לספרות השוואתית ומעצב תלבושות, יאיר אף עיצב חלק מהתלבושות במופע (לצד אלה קולסניק).

בנוסף להפקה ולכישרון, יש אלמנט מהותי נוסף המקשר בין הדראג לתיאטרון – עצם העובדה הבסיסית שיש פה גבר שמגלם אישה. לעיתים, המופע אף הציג תחכום נוסח ויקטור ויקטוריה, גבר המגלם אישה המגלמת גבר – כמו דמותו של צביקה פיק המחכה לטלפון מבית החולים שיודיע לו על הולדת חברתו או הזמר המזרחי על שלל תנועות גופו המיניות.

מופעים רבים, גם אלו של פאות קדושות עצמם, מבקשים לבחון את הניגודיות הזו בין הגבר שמגלם אישה. זאת, תוך בניית האשליה ושבירתה, על ידי הורדת בגדי המלכה על הבמה והופעת הגבר שמתחת. דבר זה מקבל ביטוי עדין ויפיפה בשיר "מהו גבר בשבילכם?" של שארל אזנבור. שיר זה הופיע במגוון וריאציות במופעי ההרכב, ואף הופיע באותה מיני סדרה אלמותית, "הכל אותו חלום", בסצינה בה המלכות נפרדות ממיס סאנשיין בבית הקברות.  אם בוחנים סרטון אחד, בו המלכות לבושות בגדי אבל, ומשווים אותו לסרטון אחר – מהופעה של קיארה דופלה ודיווה די – רק אז מתקבלת העוצמה התיאטרלית במלוא תפארתה. מתגלה היופי הזה, האומץ הזה, התיאטרון הזה, שבמופע הדראג והאמנים מאחוריו.

המופע החדש של "פאות קדושות" הוא מוצלח מאחר והוא מתאים לכל אחד ואחת. מצד אחד, הוא מעניק הפוגה אסקפיסטית נהדרת למשך שעה וחצי, בה הקהל לא מפסיק לחייך, לצחוק, לשיר ופשוט לבלות. ומצד שני, המופע הנו תיאטרלי ביותר, ודרך הפרטים הקטנים הוא מבטא את התיאטרון האמיתי. אז כן, אין ספק בכלל שהמופע הזה הוא אחד המופעים הטובים ביותר שראיתי.

 

פאות קדושות

תיאטרון צוותא

בהשתתפות: טלולה בונט, ציונה פטריוט, קיארה דופלה, דיווה די

כתיבה: שלמה משיח

בימוי: אמיר פרישר גוטמן

כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק

עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן

פאות ותלבושות: אלה קולסניק ודני יאיר

תפאורה ואביזרים: בתיה פיק

מפיקים: ציפי מייזלר ויואב חיימובסקי

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער

 

מועדים נוספים: 5/11/13 21:00 ; 27/11/13 21:30