היום עוד מתים מאהבה

על ההצגה "אנה קארנינה"

מאת: הילה ציגל

אהבה, הרגש הכי גדול והכי לא הגיוני שיכול להוריד גם את האדם רם המעלה ביותר על ברכיו. המשורר הצרפתי ז'אן דה לה פונטיין אמר "אהבה, אהבה, כשאותנו את תופסת אפשר לומר – שלום לך תבונה". הציטוט של דה לה פונטיין יכול בעצם לסכם את סיפור המחזה "אנה קרנינה".

אנה, אישה צעירה, נשואה ואם לילד, מתאהבת בסערה בורונסקי, הקצין הצעיר והחתיך. השניים נסחפים לרומן סוער המטלטל את חייהם, ממיט על אנה חרפה ונידוי חברתי ומסחרר אותה עד לסוף המר והבלתי נמנע.

אנה קארנינה - יורם לווינשטייןהצפייה בעיבוד של הלן אדמונדסון, בבימויה של איה קפלן, אינו פשוט. הרומן הקלאסי של לב טולסטוי מציג את סיפורה של אנה ומשלבו בתוך סיפור אהבה מקביל ומטלטל אף הוא, סיפורם של לוין וקיטי. הסיפורים המתרחשים במקביל משתלבים בינהם ללא הפסקה בדרמה סוערת המבוססת על המשפט האלמותי שטבע טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."

ב"אנה קרנינה" נדמה שאין משפחות מאושרות. הן אולי נראות מאושרות אבל מתחת לפני השטח אושר אמיתי הנו בגדר פיקציה בלבד. כולם אומללים, כולם מחפשים אחרי האושר, וכולם בזים לו כאשר הוא נמצא.

הגרסה של תלמידי השנה השלישית של יורם לוינשטיין לא עושה לצופה שום הנחות. והיא ארוכה, ארוכה מאוד. בכמעט שלוש שעות נפרשים בפנינו חיים שלמים. ניתן לראות שהיה כאן ניסיון ליצור תמונת מצב המבוססת על המשפט המפורסם של טולסטוי. אך גם אחרי שלוש שעות חשתי שמשהו כאן עדיין טיפה מפוספס. משהו בהבנה של הדמויות הראשיות, אנה ו-ורונסקי, האהבה הגדולה שלהם וההתפוררות של יחסיהם, נשאר קצת לא ברור ומפוספס, ולכן מקשה להבין את בחירתה של אנה בדרך המוצא שמצאה לעצמה, דרך שאמורה הייתה לנבוע ממניעים של רגשות קשים, אך כאן מוצגת כדרך של שיגעון ואיבוד שפיות.

ההצגה מתמקדת גם במערכות יחסים של הדמויות המשניות – כמו זו של דולי ואחיה הבוגדני של אנה, סטיבה. התנהלותה של אנה מול בגידותיו התכופות של אחיה באישתו , מציגים בפנינו הן את אופיה של אנה והן את דעותיה ומחשבותיה בעניין בגידה ופירוק התא המשפחתי, דעות שמשתנות בעקבות הרומן שלה עם ורונסקי.

אנה קארנינה

צילומים: רדי רובינשטיין

ערב נסיעתה להציג במוסקבה, "אנה קרנינה" הועלתה על במת צוותא במסגרת פסטיבל "עתיד התיאטרון" המתקיים זו השנה התשיעית, אשר ממלא את במות התיאטרון בכישרונות חדשים ממיטב בתי הספר למשחק בארץ.

תלמידי השנה השלישית של יורם לוינשטיין מרשימים ביכולותיהם, ומפיחים חיים בספרו של טולסטוי על דמויותיו המגוונות והמורכבות. עיצוב הבמה הנקי והפשוט והתלבושות המקסימות של יהודית אהרון, תורמים לאווירה ומכניסים את הקהל באפקטיביות אל תוך עולמן המטלטל של הדמויות.

לכו לצפות באנה קרנינה, פנו לכם את הערב והניחו לעצמכם להישאב אל תוך עולמם של אנה ולוין. זה אולי לא יהיה פשוט אך הקושי שווה את החוויה.

 

"אנה קרנינה"

יורם לווינשטיין

עיבוד: הלן אדמונדסון

תרגום: רבקה משולח

בימוי: איה קפלן

משתתפים: אביגיל הררי, הלל קפון, גל קורן, אלון קבינוביץ, יעל שילדקראוט, סיון מסט, עדן גוזלן, לירן לוי, אביב כרמי, נועה הר ציון, גל בן עמרה.

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

מוסיקה: יובל מסנר

תאורה: זיו וולושין

תנועה: עמית זמיר

ליווי אמנותי: לילך סגל

נינה מוסרת ד"ש

נינה מחווה דעה על עתיד התיאטרון הישראלי

מאת: יאשה קריגר

"עכשיו אני יודעת, אני מבינה, קוסטיה, כי במקצוענו […] העיקר הוא לא התהילה, לא הברק, לא זה שאליו נשאתי נפשי, אלא היכולת לסבול. דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה, ושוב אין כאבי גדול כל-כך, וכשאני חושבת על ייעודי, אינני יראה מפני החיים."

נינה אמרה, צ'כוב ציטט, ושלונסקי תירגם את שלושת המשפטים היפהפיים האלה, המסכמים בצורה בהירה וחדה את מהות מקצוע השחקן, והאמן בכלל. יותר ממאה שנה עברו מאז כתב צ'כוב את השחף והגיגים אלה אודות המשחק והתיאטרון רלוונטיים מתמיד. בזמנים בהם ברק ותהילה תופסים מקום של כבוד בחלומותיהם של ילדים רבים ולמעשה מוכתבים באופן אבסולוטי בתור יעד האולטימטיבי, הפנייה ללימודי המשחק מובנת מאוד. בהערכה גסה (שלי), כ-300 שחקנים טריים יוצאים לשוק מדי שנה. במציאות הכלכלית (והאמנותית) של שנת 2013, זוהי אינה סטטיסטיקה מלבבת, אבל אני לא רוצה להעציב אף אחד. אני מעדיף לדבר, במקרה הזה, על אודות הבמה.

פסטיבל עתיד התיאטרון, המתקיים זה השנה השמינית בצוותא, מביא אל הבמה הצגות סטודנטים מרוב בתי הספר למשחק. זוהי הזדמנות מצוינת לחזות בבוגרים הטריים מחד ובתצורות האמנותיות של בתי הספר מאידך. הרבה התרגשות יש במבואות צוותא בפסטיבל הזה, הרבה שחקנים צעירים ונרגשים ועוד יותר דודות וסבים נרגשים.

לא אוכל להעיד על אופי הפסטיבל בכללותו השנה, שכן צפיתי רק בהצגה אחת, "ברכט" של ביה"ס "הדרך". 15 שחקנים צעירים וצעירות, יפים יפות, גדשו את הבמה הקטנטנה של צוותא 2 ושרו משיריו של ברכט. בנוסף לקהל הייתה גם תזמורת של ארבעה נגנים, מעולם לא ראיתי את צוותא 2 עמוס יותר. אין הרבה מה לומר על ההצגה, מלבד שזו לא הייתה ממש הצגה, אלא יותר אוסף של שירים מוכרים ממחזותיו וכתביו של ברכט, שנשזרו יחדיו לכדי מסגרת של זמן ומקום – בית מרזח גרמני של שנות ה-30, ובו זונות וחיילים הוללים.

המטרה העיקרית במופע הזה הייתה לתת במה לכל אחד מן התלמידים, בצורה כמה שיותר שוויונית ומחמיאה, מטרה נעלה בכל הנוגע לביזנס של המקצוע (בכל זאת, מדובר באירוע שמטרתו העיקרית חשיפה), ונעלה קצת פחות אם מדברים על תיאטרון נטו. בסוף המופע קראה אחת התלמידות, קרן שמה, את התודות לבמאי, למוזיקאים ולשאר העושים במלאכה. התרגשותה (שלא הייתה ניכרת כלל במהלך המופע, שבו החזיקה דמות של מאדאם-רומניה-מזדקנת), ניכרה באותם רגעים בקולה ובידיה.

איני מתיימר לגלות את צפונות נפשו של מי מהנוכחים על הבמה, אך באותם רגעי הסיום, בעיני רוחי לפחות, עמדו שם 15 נינות צעירות, מתרגשות ורוצות. ונשכחו ממני הטעם הרע והוולגריות הלא הכרחית שליוו את המופע, הגיחוך של המסגרת העלילתית ועוד סדקים כאלה ואחרים. גם הכישרון הרב של השחקנים – וחשוב לציין שהיה לא מעט ממנו במהלך המופע, למרות האמור לעיל – לא פקד את הרגע הזה. מה שהיה שם זה בעיקר הרצון הגדול וההתרגשות. קל מאוד להיסחף לסנטימנטים ברגעים כאלה, אך במקרה הזה לא הייתי הסבא או הדודה של אף אחד על הבמה. ולא בכדי פתחתי בציטוט של נינה, כי השאלה ששאלתי את עצמי היא מהו בדיוק אותו הרצון המשותף לכל השחקנים הצעירים על הבמה? ברק ותהילה? לאן הם (ובתי הספר השונים למשחק) נושאים נפשם? ועד כמה נלקחת בחשבון אותה היכולת לסבול שעליה מדברת נינה?

לפי דבריה, נינה אמורה לנסוע לייליץ, היא חתמה על חוזה לכל החורף. אולי זאת לא ההצגה הכי טובה אבל היא נהנית לשחק בה, נהנית מעצם היותה שחקנית. מספיק לעיין בסצנה הזאת פעם אחת על-מנת לגלות מה המחיר הנורא שהיא שילמה על כך, ומדוע היא אומרת שכעת היא מבינה שהעיקר הוא היכולת לסבול.

כתבתי בעבר על תופעת ריבוי בתי הספר למשחק. מלבד היותם גופים פיננסיים, הם משפיעים באופן ישיר על עיצוב התיאטרון בארץ. הגילוי של נינה, הפיכחון שלה ממשאת נפשה, ראוי שיעמוד מול עיניו של כל גוף מחנך שכזה, כמו גם מול עיניו של כל שחקן ותלמיד למשחק.

כאמור, איני יודע מה עובר בראשו ונפשו של כל תלמיד למשחק ואין לי כוונה להסיק כאן מסקנה גורפת, אך הסטטיסטיקה בעינה עומדת. הייתי אולי מסכם באיזה משפט על עתיד התיאטרון הישראלי, אך כאמור, איני רוצה להעציב אף אחד.