והזוכה היא…

על כמה מהצגות התחרות בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

בפסטיבל השנה משתתפות בתחרות שמונה הצגות. הבחירה היא קשה כיוון שכל אחת מהן שייכת לז'אנר אחר, מציגה עולם שונה ותוכן נבדל. מתוך השמונה צפיתי בארבע, כולן מעניינות, כל אחת בדרכה. מבחינתי יש הצגה אחת זוכה.

ההצגה הראשונה שראיתי היא "דרקונים וזונות". זוהי הצגה סוראליסטית על עולם שבו השאיפות מדוכאות והחיים אוזלים. מה ששולט הוא האינטרס, אך גם האינטרס לא לגמרי ברור. האינטרסנטיות מורידה את העולם למדרגה השפלה ביותר, כשהיא מביאה לרצח והריגה של אלה שאין בהם צורך יותר. אם הם לא נרצחים, הם כבר מבינים את העניין ומתאבדים בכוחות עצמם. אם הם נלחמים, הם יכולים להגיע לכל היותר למקום נלעג, כי זהו עולמנו. הוא ביצה סרוחה. האלגוריה של הדרקונים והאבירים ונושאי כליהם, אלגוריה שאמורה לצייר לנו עולם של הוד והדר, משתמשת בדמויות ובדימויים הללו כדי לצייר את נקודות השפל של האנושות. יוצרי ההצגה מציגים אותה כפנטזיה קומית פרועה, ואני הייתי מוסיפה: טרגדיה במסווה קומי.

דרקונים וזונות - אילן בשור

דרקונים וזונות. צילום: אילן בשור

המשחק הוא טוב, במיוחד יש לציין את משחקם של השחקנים הראשיים, יובל סטוניס ואילה דנגור. יש עדיין חוסר בשלות כלשהי, מוטיבים שמופיעים ואינם שלמים, ייתכן שהמחזה מנסה לטפל  בנושאים רבים מדי שהמחזה מנסה לטפל בהם. לטעמי עדיף להתמקד במספר נושאים ולא לגלוש לריבוי נושאים שאינם נהירים מספיק ואינם מבשילים. לצד זה, כמה מהנושאים שהמחזה מטפל בהם הם מרתקים, ובהם, לטעמי, נושא שאיפות האדם. למה אדם שואף, מה מקדם את יכולתו להגשים את שאיפותיו ומה מדכא את השאיפות? בעולם שרחוק מלהיות מושלם, עולם בו הנסיבות מכבות שאיפות, איך בכל זאת אדם ממשיך לחיות ולייצר משמעות לחייו? הנגיעה בנושא הזה בהחלט מעניינת. בשורה התחתונה: שווה צפייה.

 

גם ההצגה "עטלפים בלי כנפיים" עוסקת ברע שבאדם, במכוער, במנמיך, בשפלות של האדם שנגרמת על ידי נסיבות חיים קשות, גם הניסיון להגן ולתת לאחר מואפל על ידי מעשים רעים ושליליים. מעשה בילד שנולד לאם שעובדת באגף הפיקוח על בעלי חיים מטרידים בעירייה. האם שרחמיה על בעלי החיים הללו, כגון חולדות ומזיקים אחרים, מובילים אותה לפיטורין, עוברת לגור בחדר מדרגות. שם היא מגדלת את בנה רחמים שלא זכה לדקה של רחמים בחייו. היא זורקת אותו מחדר המדרגות הזה כאשר נולדות לה תאומות מאב בלתי ידוע, שכן היא מקיימת יחסי מין עם נציגה של בעלת הבניין וגם עם פקחים שונים כדי להישאר בחדר המדרגות, היא צריכה להערך מחדש. כאשר מעלים לה את שכר הדירה בחדר המדרגות היא זורקת את רחמים משם, ואומרת לילד ללכת ולחפש לו ממלכה (חדר מדרגות) משלו.

אמו של גובה שכר הדירה, שהיא בעלת בניינים רבים בשכונה, מתירה לו לגור בדירה מעופשת אך

לא מרשה לו לקרוא לה אמא, שכן הוא תוצר של אונס אלים. היא מרחמת על החתולים שעומדים למות כתוצאה מהדברה נרחבת, אך אין לה שום רחמים על בנה או על בני אדם אחרים שמתגוררים בבנייניה. אותם עטלפים ללא כנפיים שמככבים בשם ההצגה הם, אגב, חולדות. כשמרחמים על חולדות וחתולים אך לא על בני האדם, כך נראה העולם.

עטלפים ללא כנפיים - אילן בשור

עטלפים בלי כנפיים. צילום: אילן בשור

הקונספט עובר והמשחק סביר, אך ההצגה מציגה את אותו מסר מספר פעמים ובדרכים דומות, לפעמים מעלה נושא חדש שאינו מטופל בצורה יסודית ואז בורחת ממנו חזרה לנושא המרכזי. לטעמי, ההצגה עדיין איננה מהודקת מספיק.

מכל ההצגות הלא בשלות שראיתי, "זולה 2000" היא הלא בשלה ביותר. כשסיפרתי את סיפור ההצגה לבתי בת ה-17, המייצגת בערך את קהל היעד של ההצגה, היא שאלה במה זה מעניין. אולם ההצגה בהחלט מעניינת, שונה ומרתקת ביותר. לא בגלל הסיפור, אלא בגלל האמצעים האמנותיים ופריצת הדרך הצורנית. "זולה 2000" מתרחשת בחוץ, באוויר הפתוח. אחד מהשחקנים הראשיים בה הוא רחפן, שמדמה כנראה חללית שבאה מעולמות המדע הבדיוני או חייזר כלשהו.

שני השחקנים הראשים האנושיים, נער ונערה שלומדים בבית הספר, רוכבים על אופניים עם אורות. כך, הם מתחילים את ההצגה, לאחר כניסה דרמטית של הרחפן ופעלוליו, הם נכנסים ברכיבה אתגרית על אופניים בתוך המגרש המוזנח הזה, שעד אתמול לא ידעתי על קיומו בין אולמות האבירים. בסיום תעלולי האופניים הם עומדים ויורקים, הרוק מגיע, לסירוגין, לתלתלי השחקנית ואל הקהל. אחר כך מסתבר לנו שהנערה מסתירה מאביה שהיא נמצאת בחברתו של נער והיא מבקשת מחברתה שתכסה עליה. השיחה ביניהם היא ילדותית לעיתים ובוגרת לעיתים. הנערה מנסה להמחיש את הצד הפגיע שלה אך מטשטשת אותו. בעוד היא אומרת את האמת שלה, הוא מספר סיפור טיפשי ובסופו נותן לה סטירה. זהו משהו שהיא לא מקבלת (בצדק כמובן) ומתחילה לרדוף אחריו כדי להחזיר לו מכות. היא לא מצליחה לתפוס אותו ונעשית מגוחכת יותר.

זולה 2000 - אילן בשור

זולה 2000. צילום: אילן בשור

אחר כך מקבלת ההצגה תפנית. אנחנו שומעים על המאמצים להשיג מימון להצגה (אוי, כמה מוכר) ופנייה לחברות הענק, ביניהן שטראוס. נציגת שטראוס, שלא יודעת מה נפל עליה, נכנסת למלכודת והופכת לדמות מגוחכת שלא בטובתה. לאחר מכן אנחנו חוזים במקרר של גלידות של שטראוס נגרר לקדמת הבמה החולית. לבסוף אנחנו למדים על הכוונה המקורית של היוצרים, להפוך את פסטיבל עכו לפסטיבל הבי-מטאל. בליל גדול. למרות זאת מגיע להצגה פרס. לא על ההצגה הטובה ביותר, אך על מקוריות ושימוש במרחב ובאביזרים בוודאי שמגיע פרס. אילולא זאת, היתה ההצגה בנאלית ופשטנית להחריד.

לבסוף, ראיתי את ר ע ב. אודה ואתוודה, להצגה הזו הגעתי לגמרי במקרה. היא לא היתה בין ההצגות המקוריות שבחרתי לראות. צילמתי לי להנאתי וביקשתי ממאיה וחברתה להצטלם לתמונות אווירה מהפסטיבל. הסתבר ששתיהן יוצרות של הצגות בתחרות. מאיה הצליחה לארגן לי כניסה להצגה שהכרטיסים אליה כבר אזלו, וזה מאוד שימח אותי. במיוחד לאור העובדה, שזאת היא ההצגה הנבחרת שלי בין אלה שראיתי.

כשהצופים נכנסים לאולם ההצגה הם בוחרים לנו מקום לאורך שולחן עליו מוצבות כוסות יין. כמו האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויירה במערכה מתקדמת יותר, כך גם היין. דינו להילגם. ההצגה מתקיימת בכמה מקומות בחלל. היא מתקיימת בשני הצדדים של השולחן, מאחורי פרגוד ענק, ובתווך. כלומר, בכל מקום. אנו הצופים הופכים לחלק מההצגה המאוד יפה ואסתטית הזאת.

רעב - עכו - אילן בשור

רעב. צילום: אילן בשור

במהלך המחזה, אנו שואלים את עצמנו שאלות. על מה זה בעצם? התשובה משתנה ללא הרף. די מהר מסתבר שזה לא ממש על רעב לאוכל, למרות שהאוכל משחק פה תפקיד מרכזי בהחלט. אחר כך אנו חושבים, אולי, שהרעב הוא למעמד וכוח. ובכן, גם זה קיים, אבל לא, זאת עדיין לא התשובה המדויקת. אחר כך אנחנו מגיעים לסקס, אפילו לאהבה, ועדיין, זאת לא התשובה הסופית.

הסוף המפתיע מבהיר שאין תשובה אחת, יחידה, נכונה ומדויקת לשאלה על מה ההצגה, ובכל זאת יש תשובה אחת, כללית מאוד, שמתאימה כאן. ההצגה היא על חיפוש המשמעות בחיינו. לעיתים המשמעות היא בהשבעת רעבנו לדברים המהנים בחיים, לעיתים היא נמצאת בחיפוש אחרי אהבה ותשוקה, ולעיתים היא במעמד, אך החיפוש אחר משמעות לעולם איננו מסתיים. בוודאי שהוא לא מסתיים בעולמנו, המהיר, תזזיתי, מלא רבדים של עומק ושטחיות, של תרבות מסורתית ודיגיטלית, החיפוש אחר משמעות איננו עוצר לעולם ומביא את אלה שיש להם מכל טוב לחצות כל קו וגבול כדי לאתגר את הרעב למשמעות. אל דאגה, רעב זה לעולם לא יידע שובע.

לא התאפקתי ושאלתי את היוצרת, מאיה ביתן, על מה ההצגה לדעתה ואיך היא נולדה וקרמה עור וגידים.

אז מה זה, הרעב הזה?

"ברור שזה לא רק רעב לאכול. הוא גם רעב למיניות, לרוחניות, לגשמיות, לחומר, לרוח. אולי מעל לכל, הרעב לריגושים. השולחן אליו מסבים הצופים הוא למעשה מזבח לריגושים בעיני, ולרעב הזה לריגושים אין סוף. יש פה חוסר סיפוק כללי שהולך ומתגבר. יש פה גם שאלה, מהי האמת? בא רגע שיש בו אהבה, וגם זה לא מספיק".

מאיה ביתן - תמר אייזנברג

מאיה ביתן. צילום: תמר אייזנברג

מאיה ביתן, בת 31, ירושלמית במקור, כיום תל אביבית, עם גיחה מקצועית לניו יורק, שם עבדה בתיאטרון "לה מאמה". "ר ע ב" היה למעשה עבודת הגמר שלה בסמינר הקיבוצים, והוא עיבוד לסרט "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי. היא קיבלה מענק יפה מקרן רבינוביץ לפתח את ההצגה. מאיה חזרה לארץ וחיפשה במה להצגה, הגישה את ההצעה לפסטיבל עכו והשאר היסטוריה.

לסיכום, ר ע ב מתהדרת במשחק מצוין, בימוי מרתק ומדויק, התפאורה והתלבושות, החלל והעיצוב כולו משובחים. ההצגה מעוררת את החושים וגם את התאים האפורים. רוצו לראות ותודו לי אחר כך.


דרקונים וזונות    

מחזה: בועז דבי
בימוי: ערן בן-צבי
משתתפים: יובל סטוניס, אילה דנגור, איציק לילך, ירון אדלשטיין ובהט קלצ'י.
הפקה: תיאטרון "נוצר"
ליווי אמנותי: ערן בוהם
עוזרת במאי: דנה שטנדל
עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות: מיכל לאור
עיצוב תנועה: נועה בוקר
מוזיקה: בועז ברקת
עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן
כוראוגרפיה וייצור תפאורה: ערן לביא
צוות תאטרון "נוצר": בארי טווינסטרא, דניאל כהן בוונסי, מאי הלר


עטלפים בלי כנפיים

מחזה ובימוי: דניאל זהבי
שחקנים: ירון עצמון, ריימונד אמסלם נידם, מאיר אשרף, שחר שלום, מאי סלע
עיצוב פסקול: רוני רשף
עיצוב תפאורה: מאי סלע
עיצוב תלבושות: רונה משעול
מוסיקה: רוני רשף
תנועה: מאיר אשרף
עיצוב תאורהשי סקיבא
עוזרת במאי ומפיקהחנה רוז כץ


זולה 2000

יוצרים ומבצעים: מיה לנדסמן ואריאל סרני בראון
דרמטורגיה: ג'ייסון דנינו הולט
הפקה: אלה וינברג
עיצוב תאורה וחלל: עומר שיזף
עיצוב חלל ותפאורה: אורי זמיר
עיצוב פסקול: יובל גורן
עיצוב וידאו: אור טוביאס

עיצוב הלבשה: הדר ג'וזפין צ'יבוטרו אמדורסקי

עיצוב לוגו מטאל עכו: אנדריי מסין

מפעיל דרון: נירי לוי

מפעיל תאורה: עודד קוממי


ר ע ב 

עיבוד ובימוי: מאיה ביתן

שחקנים: רותם כ״ץ, רותם נחמני, אילון קורח, אילן גנני, גסטון ריברו
הפקהעומר אלשייך
עוזר במאי והפקה בפועל: איתי לאור
דרמטורגיה: נטלי צוקרמן
עיצוב חלל ותלבושותשי אהרון, ארנה ברנט שמעוני
מוזיקה: דניאל ספיר
תאורה: עמיחי אלהרר
ליווי טכני: אלעד גולדבל
שותפה לעיבוד: יעל שגב

בין טילים גרעיניים לחפירות פילוסופיות

על ההצגות "פפפפפפפ" ו-"מקס"

מאת: הילה ציגל

בפסטיבל עכו שהתקיים לאחרונה, בחרתי לצפות בשתי הצגות, הראשונה, "פפפפפפפ", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, והשנייה, "מקס", שזכתה בפרס המוזיקה המקורית.  פסטיבל אחד, שתי הצגות, הבדלים של שמיים וארץ.

נתחיל עם המצוינת: פפפפפפפ.

תארו לעצמכם מצב בו למפקד צוללת דולפין, המשייטת לה במימי המפרץ הפרסי, פשוט נמאס מהמצב במזרח התיכון והוא מחליט לקחת את העניינים לידיים ולעשות פה קצת סדר. ההחלטה הזו היא הכוח המניע מאחורי "פפפפפפפ". ההצגה, בהפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי, הנה משעשעת ומטרידה כאחד, פארסה מודרנית המותחת את הגבולות ומשתעשעת עם הומור שחור, טוויסטים מפתיעים, טקסטים שנונים וקורטוב של חוסר טעם.

"פפפפפפפ" הנו בעצם שם קוד למבצע סודי, סוג של נשק יום הדין, המופעל על ידי מפקד הצוללת (המגולם על ידי זאב שמשוני המצוין) על דעת עצמו וללא התחשבות בתוצאות ההרסניות שהוא עלול לגרום. בעקבות התקבלות שדר תמוה וחשוד מהצוללת, מתכנסת הצמרת המדינית כדי למצוא פתרון מהיר ויעיל למצב. ראש הממשלה, ממהר להגיע לישיבה מתוך כוונה לחתוך משם כמה שיותר מהר בכדי לפגוש את המאהבת שלו במלון. שר הביטחון, הרמטכ"ל ההיסטרי ומפקד חיל הים, נסגרים בחדר הישיבות ומנסים בדרכים משונות לפתור את הקטסטרופה אליה הם נקלעו, סופו של המזרח התיכון מתקרב, שואה גרעינית פוטנציאלית בפתח ולאט לאט הם מתחילים אפילו להתאהב בסוף הקרב ובא.

פפפפפפפ. צילום: יוהן שגב

התפאורה הפשוטה והמרשימה של ההצגה, מחלקת את הבמה לשני חללים אוטונומיים, פנים הצוללת וחדר הישיבות, המנהלים ביניהם סוג של דו שיח תמידי.  השילוב בין העיצוב הנהדר, לבין הכתיבה החדה, העלילה הקולחת, המשחק והבימוי המצוינים, גרם להצגה להמריא, כמעט כמו אותו טיל גרעיני.

עצם הסיטואציה, גם אם בדיונית, בה בכירי ממשלתנו מרימים כוסית לקראת סוף העולם הנה מטרידה ומצחיקה כאחד. המצב הביטחוני בו אנו נמצאים הופך את "פפפפפפפ" לרלוונטית ביותר, ואני חושבת שייקח לי קצת זמן להפסיק לגחך בכל פעם שאראה את התמונה של ראש הממשלה (האמיתי) בעיתון.

וההצגה המאכזבת: מקס.

הייתי שמחה, ממש שמחה, לכתוב כאן על ההצגה. זאת אומרת, הייתי שמחה לכתוב איזשהו תקציר על העלילה, על הדמויות ועל ההרגשה הכללית, אך אני מוצאת את עצמי מתקשה משהו. ישבתי בשורה הראשונה, משמאלי ישב יוסי שריד, אפילו פטפטנו קצת, הוא אדם נחמד מאוד וחובב תיאטרון. זה היה השיא של ההצגה.

מקס הנו איש לא ברור ממקום לא ברור עם מטרה לא ברורה ועבר לא ידוע, שיוצא למסע לעיר אחרת בשביל להציג את הצגות התיאטרון שלו. לעיר הזו אין שם, גם לא לזו ממנה הגיע, גם לא לחבר של מקס, העגלון אותו אסף בתחנה הראשונה של מסעו. הם עוברים שלל הרפתקאות אותם אנחנו לא רואים כי הם התרחשו מחוץ לבמה, אנחנו רק שומעים עליהם בדיעבד ובצורה לא ממש ברורה.

מקס. צילום: יוהן שגב

הסלוגן של ההצגה – "באתי לקחת אתכם הביתה" – חוזר על עצמו במהלכה שוב ושוב בהקשרים שונים, אבל לא לגמרי ממצה את עצמו. אם ישנה כמיהה לבית – בשביל מה הנדודים? כנ"ל לגבי החתירה לכסף ולתהילה. ואם החופש הוא העיקר אז מה הבית קשור לכל העניין? בדרך כלל, המושג "בית" מתייחס למקום מבטחים, פיסת גן עדן בו האדם יכול לחוש בטוח ושליו במקום שהוא שלו ושבו הוא מרגיש נאהב, אבל כאן הבית לא קיים, הוא "מת" ( למה שלא תהיה הכוונה בכך).

בהצגה ישנו צוות שחקנים מצוין – צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ – שנראים כאילו ממש מאוהבים בהצגה של עצמם, שזה נפלא. וכך גם המשחק של כל אחד ואחת מהם, אבל חבל שהצופה לא יכול להבין מה כל כך נפלא בהצגה שלפניו.

בתוכניה, ההצגה מוצגת בתור "קומדיה פילוסופית", שזה באמת נחמד, אבל מרוב פילוסופיה, דימויים ופטפוטים אמורפיים לא ראינו את הקומדיה, או אפילו איזושהי דרמה, וחבל. גם התקציר אודותיה נותן רושם של הצגה אחרת לגמרי, וגם זה תרם להרגשת האכזבה הכללית שלי, קצת כמו טריילר טוב לסרט גרוע.

פפפפפפפ

תיאטרון האינקובטור

מאת  ובבימוי: ירון אדלשטיין ואהרון לוין.

משחק: איצ'ו אביטל, זאב שמשוני, רפי קלמר, ערן בן צבי, ערן בן זאב, אמיר ירושלמי, יאיר ראופמן, יינון שאזו, איתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: אדם קלר

מוסיקה מקורית: איתמר גרוס

עיצוב תאורה: יעקב סליב

מפיקה: יעל נחשון לוין

ע. במאים: נטלי אינימיר

מפיק בפועל: מיכאל גלפרין

מועדים נוספים:

 30/9 21:00  צוותא, תל אביב

5/10 21:30 בית מזי"א, ירושלים

24/10 20:30 בית מזי"א, ירושלים

29/10 21:00 צוותא, תל אביב

מקס

בהפקת תיאטרון "במהות"

מאת: עמית ארז

בימוי:  איתי בליירברג

משחק: צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ

עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי

עיצוב תלבושות: ריטה לונדון

עיצוב תאורה: שי נר

כוריאוגרפיה: מיה יוסף

מוזיקה: טל ברוכשטיין ואלמוג מודעי

הפקה: ענת מולווידזון

שביל קרטוני החלב

סקירת ההצגה "הידעת את שביל החלב?"

מאת: אירית ראב

מה קורה כשאדם חוזר מהמלחמה, לא משנה אחרי כמה שנים, לא משנה איזו מלחמה, ומוצא את שערי ביתו נעולים, אדמותיו ניתנו לאחרים ולבה של נערתו כבר נפל בידי אחר? חלק ילחמו עד טיפת הדם האחרונה, אחרים יאבדו את שפיות דעתם, אחדים פשוט ייטלו שם אחר ויתחילו חיים אחרים.

ההצגה "הידעת את שביל החלב?" העולה בימים אלו בצוותא מבקשת לבחון את הנושאים הללו בדיוק. הבמאי ערן בן צבי לקח את המחזה הוותיק מאת קרל ויטלינגר, עיבד אותו ובחן את התכנים הכל כך מורכבים שהוא מעלה, תוך מתיחת גבולות המשחק והטקסט.

המחזה שעלה לראשונה כעשור לאחר מלחמת העולם השנייה, מעלה מקרה שכיח באותה התקופה, בה לוחמים שנחשבו למתים, קמו לפתע לתחייה ונכנסו אל מחוזות עירם כאילו דבר לא התרחש. במקרים מסוימים, עקב מיעוט באמצעי זיהוי, אחדים יכלו ליטול על עצמם זהות ושם שלא שלהם. אחדים עשו זאת כי פשוט איבדו את הזיכרון במלחמה או עקב תאונה זו אחרת (ע"ע הסרט הנהדר "מג'סטיק"), אחרים עשו זאת כדי להציל את עצמם מתלאות המלחמה. מעטים עשו זאת בכדי להישאר בחיים. אחרי הכול, מבחינת הרשויות והאנושות, הם מזמן קבורים שש אמות מטה.

סם קיפר הוא אחד מחיילים אלו. הוא חוזר אל עירו לאחר שלחם במסגרת ליגיון הזרים ונעדר בקרב. מבחינת עירו הוא מזמן מת, אדמותיו חולקו ונערתו קטי כבר המשיכה בחייה. מחוסר ברירה הוא עוטה את דמותו של יוהן שוורץ, חייל צעיר שנפל בקרב, ונעזר במסמכי הזיהוי שלו. עם זאת, שוורץ זה אינו טלית שכולה תכלת, ושוורץ החדש נאלץ לשבת זמן מה בבית הסוהר בגין פשע שבוצע לפני המלחמה. אותו רצון קטן וצנוע לשוב הביתה, לגדל חמניות ולהקים משפחה עם נערתו, מתנפץ לרסיסים, ושוורץ/קיפר נאלץ לעבוד כאופנוען פעלולים בכדור המוות, אטרקציה מקומית בה העובדים אינם שורדים יותר מחודשיים. לאחר תאונה במהלך המשמרת, קיפר מגיע אל בית החולים, שם הוא משתקם ומתחיל לעבוד כמחלק חלב. בבית החולים, הוא פוגש את הדוקטור המהולל ומציג לו את המחזה שכתב על חייו, מחזה המוכיח שהוא למעשה מגיע מכוכב אחר, כי זה ההסבר היחיד לכל ההתנהלות הזו שהוא קורא לה חיים.

צילום: גל אמיר

במהלך ההצגה, הקהל האמיתי צופה בהצגה המוצגת לפני קהל הפציינטים בבית החולים, ומעצם כך מתפקד בשני תפקידים, מחד אנשים רגילים הבאים לצפות בהצגת תיאטרון, מאידך מטופלים ורופאים בבית החולים, הזוכים לקבל תוכן אמנותי, המעשיר את הדעת. לא בכדי, בן צבי בחר לפתור את הסוגיה הזו באמצעות חלוקת חלוקים לבנים ואביזרי רפואה לחלק מן הקהל, ובכך הפך את ההצגה בתוך הצגה למוחשית יותר.

תיאטרון בתוך תיאטרון אינו דבר חדש, ובפרט אם מדובר על פציינט הנחשב לספק שפוי ספק משוגע. עם זאת, אם במחזות כמו מארה/סאד ניכר מגוון של מטופלים תחת שרביטו של המרקיז דה-סאד, המגלמים את התפקידים השונים, בהצגה זו ישנם רק שני שחקנים המגלמים שפע של דמויות. המעניין הוא שהדוקטור מגלם את מגוון הדמויות, כגון מזכיר המועצה, בעל בית המרזח והקולגה בכדור המוות, בעוד סם מגלם רק את עצמו. הסצינה הסופית, המהווה את הדובדבן שבקצפת בהצגה, הנה ניגוד מוחלט למה שהתרחש עד כה. אם הסצינות הקודמות הציגו אירועים שהתרחשו באמת, גם אם מנקודת מבטו של סם, הסצינה הסופית מציגה אירועים שיקרו. אם התרחשו באמת או לא, זה רק גרסת ההמשך של ההצגה תגיד.

ערן בן צבי הבמאי בחר למתוח את העולם הבדיוני על פני כל אולם צוותא 2. השחקנים פועלים על כל השטח, בין אם בתוך הקהל ועל גבי הבמה הפרונטלית והצדדית ובין אם לגובה, על גבי המעקה. לעומת השפע המרחבי הזה, התפאורה, עליה אחראית המעצבת גל אמיר, הנה מינימאלית, תוך הצגת האמצעים הבסיסיים ביותר, הדרושים לכל מקום. זאת, תוך התבססות על ההנחה המגיעה מתוך המחזה עצמו, כי בכל בית ומקום יש את אותם יצורים, בין אם אנושיים ובין אם לאו. לערב אחד, צוותא 2 הופכת להיות אירופה של אחרי המלחמה הגדולה, והגבולות המטשטשים בין הדמיון למציאות, בין אז ועכשיו, נותרים בלב גם אחרי שההצגה מסתיימת.

ובנימה אישית, משחקם האיכותי של שני השחקנים בהצגה, שרון פרידמן המגלם את סם קיפר וערן בוהם המגלם את הדוקטור ואת יתר הדמויות, בהחלט ניכר עד לפרטים הקטנים. עם זאת, כאשר בוהם הנו משוחרר יותר ואינו מתאמץ כל כך, ניכר שהוא בהחלט יודע לעשות את המלאכה כראוי. כמו כן, הבימוי הנו מהודק, טוב וקשוב. הסצינה האחרונה, בה היוצרות מתהפכות, הנה מבריקה ומצחיקה, ובהחלט מותירה טעם טוב בפה. עם זאת, מילה קטנה לבמאי – בכדי שאנשים יתפתו להגיע אל ההצגה ולגלות את היתרונות שיש בה, כדאי להחליף את הכרוניקה למשהו קצת יותר מושך.

הידעת את שביל החלב?

תיאטרון צוותא

מאת: קרל ויטלינגר

עיבוד ובימוי: ערן בן צבי

נוסח עברי: צבי רוזן

משחק: שרון פרידמן, ערן בוהם.

ע. במאי: אפרת טסלר

עיצוב: גל אמיר

מוסיקה: HAKIMONU

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

תאורן: עמיחי אלחרר

הצגות נוספות: 16/3 20:30