לרכך את חומות לבנו

על ההצגה "חתונה בשעת מגפה"

מאת: לי לוריאן

בחצר בית הנסן שבירושלים, לשעבר בית טיפול בחולי צרעת, מתאסף קהל תיאטרון "החאן" אשר הגיע להצגה "חתונה בשעת מגפה". היום משמש המבנה כמרכז לעיצוב, טכנולוגיה ומדיה, ומלבד תערוכת קבע על ההיסטוריה של המבנה וקהילת המטופלים והמטפלים ששהו שם, מארח המרחב מוסדות אמנות שונים, פסטיבלים ויוזמות מקומיות. ועכשיו, גם הצגה תלוית-מקום. ככזו, נוצרה ההצגה במיוחד לבית הנסן על חדריו השונים, והקהל, שמחולק לארבע קבוצות (קפסולות), עובר בין החללים.

סיפור המסגרת של ההצגה ממוקם בתחילת שנות ה-50, ערב מעבר הבעלות על המבנה מן הכנסייה המוראבית לידי משרד הבריאות הישראלי. זמן-תפר. החולים הערבים יאלצו לעבור לבית מרפא אחר בשכונת סילוואן וחלק מהצוות הרפואי מתעתד לעזוב גם כן. רופא בית המצורעים ושלוש אחיות מזמינים את הקהל פנימה ומספרים כי הם הכינו לכבודו הצגה (בתוך הצגה), היות וזו דרכם של החולים וצוות הרפואה להתמודד עם פירוק הקהילה הקטנה והסגורה שלהם, מאוחדת תחת הצרעת.

חתונה בשעת מגיפה. צילום: יעל אילן

ההזמנה פנימה טעונה – זוהי הזמנה לתוך עולם המצורעים, עולם של מחלה. באופן היסטורי נרתעו אנשי ירושלים מלהתקרב לחומות הבניין, וכעת צוות האחיות והרופא מזמינים אותנו לרכך את חומות ליבנו ולהניח לדעות קדומות. בימים כתיקונם, זה מעורר שאלות בנוגע ליחס הפרט והחברה לחולי, הידבקות והבראה, על אחת כמה וכמה בזמן-קורונה.

מרגע שהצופים נכנסים למבנה, כל קבוצה מובלת בין המסדרונות והחדרים, שם היא פוגשת פיסות חיים של דמויות שונות המתגוררות בבית המצורעים. ברגע מסוים מתלכד הקהל כולו בפטיו של הבניין, שם נערכת ההצגה אשר הכינו החולים – המבוססת על הסיפור "בשעת מגפה" של י.ל פרץ. הסיפור מתאר את התמודדותה של עיירה יהודית גלותית עם מגפה העומדת בפתחה.

צילום: יעל אילן

ניכר כי האירוע כולו נטווה ביד מיומנת. המחזאית והבמאית איה קפלן רקמה מהלך בו זורמים הצופים מחדר לחדר, אוספים עוד שבריר מידע או חלקיק מן סיפור המסגרת של החיים בבית המצורעים. שחקני החאן המסורים עושים עבודה יפה בגילום הדמויות (כמו גם הדמויות שמשחקות הדמויות) ונוצרת תחושה של קהילה – עיירה יהודית, דרי בית חולים, להקת שחקנים. עיצוב התלבושות של יהודית אהרון נכון ואמין מהבחינה ההיסטורית, ומשתלב באופן אורגני עם האבנים הירושלמיות של מבנה בית הנסן, הנושאות איתן את שכבות הזמן.

ההשוואה לימינו היא בלתי נמנעת, זמן נגוע במגיפה. מראש אנחנו מגיעים עם רמת הזדהות גבוהה לסיפורי מחלה. עם זאת, החולשה של ההצגה היא בחוסר יכולתה לנווט את השאלות וההקשרים אל הכאן ועכשיו. ישנה תחושת התפזרות מבחינת התימות והנושאים בהם עוסקת ההצגה, ולבסוף היא נשענת כמעט לחלוטין על סיפור מינורי של אהבה. ואולי, זה פשוט מה שנותר – גם אחרי מגיפה, משבר כלכלי, פוליטיקה עבשה – נותרו סיפורי אהבה.

חתונה בשעת מגפה

תיאטרון "החאן"

בעקבות סיפור מאת י"ל פרץ

מחזה ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה ומוזיקה מקורית: דורי פרנס

משתתפים: ענאן אבו ג'אבר, יארא אזרייק, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, סוזנה פפיאן, אריה צ’רנר, איתי שור, ארז שפריר, עפר גרינברג, נעמי פרומוביץ-פנקס, ניצן לברטובסקי

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

תאורה: רוני כהן

תנועה: עמית זמיר

מוסיקאים: יותם אינשטיין, ישראל גושן, מיכאל רוסלר ואליק הרפז

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

מפיקה: יהודית כץ

מועדים נוספים:

27/7/21 20:30

10/8/21 20:30

לדף ההצגה באתר "החאן" שם תמצאו מועדים נוספים – הקליקו על הלינק

באנו, צחקנו, התפעמנו

על ההצגה "טייבלה והשד"

מאת: אביבה רוזן

לפעמים יש בתיאטרון קלילות בלתי צפויה, מין סוג של מעוף. זוהי בהחלט סוג של חוויה שהתיישבה יפה עם חלק מהצרכים שלנו כאוהבי תיאטרון – לא לחשוב יותר מדי, לא לשקוע בניתוחים מעמיקים על טבע האדם, החברה והיקום, אלא לברוח מעט, לנוח, לצחוק ולשמוח. זה מורגש במיוחד בימים של אפטר-קורונה (שאני מקווה שאכן אנחנו נמצאים בהם ולא נופתע שוב לרעה). התיאטראות נפתחו והצופים זוכים שוב לטעום מן המתוק -מתוק הזה, שלפעמים הוא קצת מר אך עדיין מתוק ומלהיב. זהו הרגש שהתמסרתי אליו בהצגה הזאת.

את הסיפור, "טייבלה והשד שלה", כתב יצחק בשביס-זינגר, סופר גאוני, שכידוע זכה גם בפרס נובל לספרות. לבשביס-זינגר מקום מיוחד בארון הספרים היהודי. הוא כתב על יהודים בלי כחל וסרק, גילה לעיתים את הפנים המכוערות ואת היצרים האפלים, אך תמיד מתוך אהבה. יצירה זו אולי אינה מיצירותיו הגדולות והידועות, אך היא בהחלט נוגעת באותם נושאים מוכרים. החיים, לעיתים קטנים ועלובים, של יהודים בשטטל. היצרים, שלעתים קרובות משתלטים על האנשים המהוגנים או המנסים להיות כאלה, והמקומות שבני אדם יכולים להגיע אליהם בדרכם הרגשית.

מתוך ההצגה טייבלה והשד

עלילת ההצגה "טייבלה והשד", שעיבדה אל הבמה את הסיפור, עוסקת בטייבלה, אישה שנשאה לגבר שמסתבר שהוא הומוסקסואל וזונח אותה כעגונה. טייבלה משתוקקת לגבר. את התשוקה הזאת קולט עוזר המלמד האביון, שמשתוקק אליה. הוא משתמש בספר שקראה, על שדים, כדי להעמיד פני שד וכך להתקרב אליה, פיזית ורגשית. מסביבם רוחשת העיירה חיים, של תושביה ושל שדים שנקרים בדרכם ומנהלים את חיי התושבים.

בשביס-זינגר משתמש באמונה תפלה, אמונה בכוחם של שדים, כדי לנווט את העלילה. שירילי דשא, הבמאית, נעזרת בה אף היא כדי להמחיש את חייהם הדלים בחומר, אך עשירים בחיי הרגש, של הדמויות היהודיות בעיירה. בשימוש בשד הראשי כמספר המנווט את העלילה היא הופכת את הסיפור להומוריסטי וסטירי, מבלי לאבד את היכולת להעלות נושאים משמעותיים מחיי העיירה ומחייה של אישה המשתוקקת לגבר. הדלות, הבדידות, ההתחברות, הרכילאות, יכולת הקבלה והנתינה, הסתגלות למציאות שהיא אבן דרך בסיסית בחייו של יהודי בגולה. אמונה בכוחות שהם גדולים מאיתנו, האל או שדיו, פתחה פתח ליכולתו של היהודי להסתגל לחיים ששכניו עשו בהם מהפכות, וחוזר חלילה.

הדמויות חיות וססגוניות באישיותן וברגשותיהן, והקלילות בה הן נעות בין מצבים וסצינות מאפשרת לצופים לחוש, לצחוק וליהנות. כיף של תיאטרון.

טייבלה והשד

תיאטרון החאן

על פי סיפור מאת יצחק בשביס-זינגר

מחזה ופזמונים: רוני סיני

בימוי: שירילי דשא

שחקנים: יהויכין פרידלנדר, עפר גרינברג, ישראל פניאל, שחר נץ, נטלי אליעזרב, סוזנה פפיאן, ויטלי פרידלנד, איתי שור

מוסיקה מקורית: ליאור רונן

תפאורה: פרידה קלפהולץ-אברהמי

תלבושות: לימור הרשקו

תאורה: רוני כהן

תנועה: אריאל נ. וולף

הדרכה קולית: ריקי בוגטין

הצילום בכתבה: יעל אילן

מועדים קרובים:

15/6/21 20:30.

16/6/21 11:30, 20:30