Frankly, my dear, I do give a damn

על ההצגה "לסביהונסט"

מאת: מרתה יודעת

בשלהי שנות התשעים, אחד המקומות הטובים ביותר להכיר את החברה הבאה שלך, זו שתחלקי איתה מיטה ולב, היה המינרווה. היום, מסתבר, הברים הלהט"בים החלו לאבד את כוחם וכבר לא מהווים כמקומות בילוי בלעדיים לחברי הקהילה, אלא לכל אחד ואחת, ולא משנה מהי נטיית לבם. הסיבות לכך רבות, אבל בין אם מדובר באותות המאבק המבורך שהחל לפני חמישים שנה אי-שם בארצות הברית ובין אם מדובר במניעים כלכליים גרידא, התוצאה היא שהמקומות בהן את יכולה להיות בטוחה שאת מתחילה עם מישהי שמבינה ללבך ולא לסיים את הערב במפח נפש, הולכים ומצטמצמים. כפועל יוצא, מנעד סוגי המקומות בהם בנות הקהילה יכולות למצוא את בחירות לבן, או להביא את החברה ולהשוויץ בה מול עיניה של האקסית, הלך והתרחב. אולם התיאטרון בלאנש רפפורט בהבימה הוא אחד מהם. ליתר דיוק, ההצגה לסביהונסט, שרצה כבר יותר משנתיים.

מרתה שמעה על ההצגה הזו רבות וטובות, אבל עדיין לא הצליחה לפנות את הלו"ז התרבותי העמוס שלה בכדי להגיע ולהבין על מה כל המהומה. לאחרונה, הצליחה לעשות זאת, וגבירותיי, המהומה בהחלט מצדיקה את הבאזז שנוצר סביב ההצגה והתופעה. היצירה שהוצגה לראשונה במרכז הגאה בתל אביב ובשנה האחרונה עברה למשכנה החדש בהבימה, מורכבת מסצינות ושירים המתמקדים בחיי האהבה, הדייטינג והזוגיות של נשים שאוהבות נשים, ומציגה אותם כמו שהם, ללא תגיות, דעות קדומות או סטריאוטיפים.

לסביהונסט - לואיז גרין

לסביהונסט. צילום: לואיז גרין

אם תתבקש לזקק את הסיבות מדוע לסביהונסט בהחלט עמדה, ועומדת, במשימה שהציבה לעצמה ולמה הצליחה לצבור קילומטרז' מכובד מאוד, יחסית להצגת פרינג', עולים שלושה פרמטרים עיקריים, השילוש הקדוש שמגדיר כל הצגה טובה – טקסט איכותי, משחק מצוין ובימוי מהודק.

קטעי ההצגה נכתבו על ידי מיקה בן שאול, ענת זמשטייגמן, אילה דנגור, תמר עמית יוסף ורעות נגר. עם זאת, על אף שכבודן של יתר הכותבות במקומו מונח, דווקא כתיבתה של מיקה בן שאול, שיצרה את ההצגה וכתבה חלק הארי מבין הקטעים, חדרה אל לבה של מרתה. בלולייניות טקסטואלית נפלאה, בן שאול הצליחה להמחיש את רזי הלב, הנשמה והנפש גם יחד של נשים בכלל ונשים לסביות בפרט בעידן הווירטואלי של תחילת שנות האלפיים. מרתה מודה שלא נתקלה בטקסטים של בן שאול לפני ההצגה, אולם ביציאתה מהאולם, מיהרה לגגל את שם הגברת ובמחסני האינסטגרם מצאה מכמנים טקסטואליים נהדרים פרי עטה. שווה לעקוב אחריה.

מעבר לכך, יש לציין לשבח את משחקן של חברות הקאסט, ענת זמשטייגמן, מיקה בן שאול, אילה דנגור, תמר עמית יוסף וטל שחר בן ארי, שהציגו מגוון אמין של נשים ודמויות המתעמתות עם מחסומי הלב והחברה, או נתקלות באי אילו סיטואציות משעשעות המוכרות לכל אישה באשר היא, שפשוט רוצה שיאהבו אותה בזכות ולמרות האיכויות, הקמטים והשריטות שלה. על כל אלו, ניצחה הבמאית ענת זמשטייגמן שהצליחה להדק את כלל הקטעים השונים משהו לכדי יצירה קוהרנטית וקורעת במיוחד. הפרמטרים התיאטרליים הללו מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שההצגה לא מבקשת להתייפייף ולהציג מציאות ורודה או כזו המותאמת לתפיסות חברתיות, אלא חושפת את חיי האהבה של נשים לסביות כמו שהם, על כל הטוב והחרא שבהם, על כל החמלה, הכעס, ההומור, הבכי, הקשיים, החתולים, סצינות הקנאה, מעבר הדירה אחרי הפגישה השנייה, ההתאהבות חסרת שליטה במישהי שכרגע הכרנו והעמדות הפנים הווירטואליות.

לצד זאת, למרתה קשה שלא להתייחס לשני אלמנטים שלעניות דעתה העכירו במקצת את איכות היצירה. ראשית, עצם הצגת היצירה באולם בעל יציעים צדדיים ואנכיים לבמה, כשהבמה היא פרונטלית, עלול לגרום לצופות אחדות לראות חצי מהדברים שצופות אחרות רואות, וחבל, כי בהחלט יש מה לראות. מעבר לכך, עצם שימוש היוצרות במסך הבמה ותיעולו לכדי אחורי הקלעים אליו יצאו ונכנסו בין הקטעים, הוביל לכדי הסתבכות מיותרת עם המסך, חשש הצופות פן תיפולנה השחקניות ברגלי הקוליסות או בשאריות תפאורה שנותרו מאחור, וכתמי אבק על בגדיהן של השחקניות. לו יכלו, היה עדיף אם השחקניות היו נותרות על הבמה, ישובות בכיסאות בצדי הבמה, ומשם עולות אל קטעיהן. אחד הדברים המרתקים ביותר בתיאטרון הוא לצפות בפני השחקנים/שחקניות בצדי הבמה, דווקא כשהם/ן אינם בפרונט ולא מקבלים/ות את תשומת הלב המלאה של הקהל. שנית, על אף שמרתה מבינה את הצורך בבדיחות פנימיות נוסח תיאטרון הנו היפני, המהדהדות לחיי הקהילה שרבות מחברותיה יושבות בקהל, אם חוזרות על בדיחה יותר משלוש פעמים היא כבר מאבדת מהטעם שלה.

אבל, אם נשים הנ"ל בצד, מרתה מפצירה בכן ובכם ללכת, לא, לרוץ, להצגה המעולה הזו. ומרתה, כאמור, יודעת על מה היא מדברת.

לסביהונסט

תיאטרון הבימה

יוצרת: מיקה בן שאול

במאית: ענת זמשטייגמן

כתיבה: מיקה בן שאול, ענת זמשטייגמן, אילה דנגור, תמר עמית יוסף ורעות נגר.

שחקניות: ענת זמשטייגמן, מיקה בן שאול, אילה דנגור, תמר עמית יוסף וטל שחר בן ארי.

מפיקה: רעות נגר.

לחנים וניהול מוסיקלי: טל שחר בן ארי

מועדים נוספים: 15/6/18, 12:00 תיאטרון הבימה

כדאי להתעדכן במועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה

 

 

 

על השולחן

ביקורת ההצגה "עכשיו שוב מאי"

מאת: חווה ירום

הגעתי עם המון ציפיות אל הצגת היחיד "עכשיו שוב מאי", מאת ובבימוי ליאת פישמן לני ובכיכובה של ענת זמשטייגמן, המוצגת בתיאטרון תהל שבמרכז הגאה. ציפיות בגלל נושא ההצגה – אישה המדברת על שולחן ההפלות אל העובר שלעולם לא ייולד לה. ציפיות בגלל התיאטרון, שעם תעוזה ורצון בלתי מתפשר, מצליח להציג בתנאים-לא תנאים גם את הנושאים הקשים ביותר. ציפיות בגלל זמשטייגמן, שזכיתי לראות אותה בהצגה "הקיץ האחרון" של תיאטרון תהל, ובזכות משחקה הנהדר הצליחה לשבות את ליבי. ואפילו ציפיות בשל העובדה שמדובר בהצגה המבוססת על אלמנטים אוטוביוגרפיים של היוצרת.

אבל, ציפיות לחוד ומציאות (או תיאטרון) לחוד.

האלמנט היחיד בהצגה שהצליח לעמוד באותן ציפיות היה ענת זמשטייגמן. אין ספק, כי עולם התיאטרון התברך על החלטתה של זמשטייגמן לחזור אל הבמות, לאחר הפסקה ממושכת. זמשטייגמן מגלמת את שלל הדמויות בהצגה, החל מיולי הבוגרת שעל שולחן הניתוחים, דרך האח האהוב, האמא הלא מתקשרת והאב המצפה ועד לילדה הקטנה שהיתה פעם, ביד בוטחת ובאופן מהודק וקשוב, עד לפרטים הקטנים ביותר.

מלבד זאת, יתר האלמנטים של "עכשיו שוב מאי" לא מצליחים להשתלב יחדיו או להרים את ההצגה ולגרום לצופים להזדהות עמה. מדובר בעוד סיפור משפחתי על יתמות מאב, אחים הנצמדים זה לזו מכורח הנסיבות, הרצון להיות שייכת ונאהבת וחוסר היכולת של האם להכיל את כל השכול הזה. פרט למרכיבים העצובים הללו, אין בהצגה שום קונפליקט דרמטי כלשהו, אלא רק הצגת סיפור ותו לא.

יש משהו מאוד מאתגר בלהעביר סיפור המבוסס על אלמנטים אמיתיים אל הבמה. גם אם מדובר בסיפור מרגש וקשה, וכבודם של הנוגעים בדבר במקומם מונח, ברגע שמעלים אותו על במת התיאטרון, הוא הופך להיות עולם בדיוני בו הדמויות צריכות להתמודד עם משהו, להתעמת עם משהו, ולא רק לספר לקהל את סיפורן.

עכשיו שוב מאי. צילום: לואיז גרין

על הבמה השחורה, ישנו רק שולחן לבן אחד, כשההתרחשויות השונות נעשות עליו, מתחתיו ומסביבו. אין ספק כי מבחינה הפקתית מדובר בבחירה מאוד נוחה. עם זאת, נדמה היה כי ההצגה ניסתה להראות כמה שיותר דרכים להצבת השולחן, ללא הצדקה בימתית או תכנית. לרגעים, בסצינות כמו זו שבה הילדה מסתתרת מתחת לשולחן בזמן השבעה לאבא או ההצצה החטופה שלה מבעד לשולחן, כאשר שני האחים משחקים בחיילים כנגד האויב-אמא, היה משהו מאוד נקי ויפה. עם זאת, במרבית הסצינות, היתה הזזה חסרת פשר של השולחן ברחבי הבמה, שלא תרמה לדבר. לו הבמאית היתה בוחרת בשולחן טיפולים אמיתי, עם רגליות, ההתמודדות אולי היתה מרתקת יותר.

מבחינה טקסטואלית, ליאת פישמן לני בהחלט יודעת לשחק עם המילים שלה ולבנות מהן בתים וחלומות שמתנפצים. עם זאת, לעיתים, היא נוטה להיסחף לצירופים קלישאתיים, שנשמעים נורא יפה, אבל בתכלס הנם חסרי משמעות. דבר שמתבטא באמירות כגון, "אתה הפוטנציאל הלא ממומש" או "צף לך במים של חוסר וודאות…."

ונסיים בשיר. אני מבינה מה עמד מאחורי הבחירה לשלב שיר לקראת סיום ההצגה. עצם רצונה של הגיבורה לשיר שירי ערש לתינוק שאף פעם לא יהיה לה, הוא מרגש בפני עצמו. עם זאת, השיר עצמו לא הוסיף, רק גרע. במחזות זמר ישנו עיקרון מוביל כי השירים צריכים להעצים ולעבות את העלילה. מאחר ולא היתה עלילה מלכתחילה, השיר לא ממש מימש את תפקידו.

למראית עין נורא קל לבקר הצגה, להנחית עליה מהלומה לאחר מהלומה ולומר באופן נחרץ כי "היינו יכולים לעשות את זה יותר טוב". עם זאת, צריך הרבה אומץ בכדי להעלות הצגת יחיד, בין אם מבחינת המשחק ובין אם מבחינת הבימוי. הצגת יחיד אולי נחשבת לז'אנר הקל ביותר, שכן כל מה שהיא דורשת זה שחקן, במאי וקהל. למעשה, מדובר באחד הדברים הקשים ביותר שיש בתיאטרון, בייחוד כאשר השחקן אינו יכול לצאת להפסקה באמצע ההצגה וחייב לצלוח אותה עד תומה. עם זאת, גם הצגת יחיד צריך לדעת איך לעשות. לו היוצרת היתה מכווננת את המתרחש קצת יותר, מעצימה את התכנים ובונה התמודדות אמיתית המתרחשת מול עיני הקהל, אולי אז היה קל קצת יותר לעורר בו הזדהות ולמנוע ממנו להסיט מבט, ולו לרגע, מן הנעשה על הבמה.

"עכשיו שוב מאי"

תיאטרון תהל

מאת ובבימוי: ליאת פישמן לני

משחק: ענת זמשטייגמן

מוסיקה: אמיר לקנר

למועדי הצגות נוספים, כדאי להסתכל באתר תיאטרון תהל

ים, שמש ולסביות

ביקורת ההצגה "קיץ אחרון" של קבוצת תהל

מאת: יאשה קריגר

המושג 'תיירות גאה', שבימינו נמצא בשימוש של כל חברת נסיעות, אמנם לא תמיד תיפקד כמושג כלכלי, אך היה קיים מאז ומעולם כתופעה התנהגותית. אתרים תיירותיים שלמים שמאוכלסים בהומואים ולסביות, מקומות שבהם, ולו לתקופת זמן קצרה של חופשה, יכלו גברים ונשים להתנהג באופן חופשי, לוותר על המסכות והמגננות של העולם האמיתי ולנוח מהמאבק המתיש שהוא מנת חלקו של כל מי שאינו הטרוסקסואל. אחד מהאתרים האלה הוא קייפ-קוד, עיירת נופש השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי בארה"ב.

שם בחרה המחזאית האמריקאית ג'יין צ'מברס למקם את עלילת המחזה שלה, 'קיץ אחרון', במעין אוטונומיה לסבית אטומה לגברים. זהו מחזה של שמונה נשים, ומספיק לקרוא כמה עמודים ממנו על-מנת לחוש שגברים הם לגמרי לא העניין פה. נכון, ישנו עיסוק בפמיניזם ושוביניזם, אבל זהו מחזה שבאופן מובהק חוגג את העצמאות הנשית. בשנת 1980, כאשר נכתב המחזה עבור הפסטיבל הגאה הבינלאומי הראשון של ארה"ב, הצגת תמונה שכזאת לא היתה דבר של מה בכך. מדובר בימי השמרנות של ארה"ב, תקופה שבה היכולת לקבל את השונה הייתה מוטלת בספק, גם בחברה המערבית המודרנית. במחזה שלה בוחרת צ'יימברס, בחוכמה, להציג תמונה פנימית של הקהילה הלסבית האמריקאית. לא את המאבק שלה על קיומה מול הרוב הסטרייטי, כי אם את הקיום שלה עצמו, המגוון והמרובד.

במרכז העלילה עומדת חבורת נשים שנפגשת בקייפ-קוד כל שנה למשך תקופת הקיץ. הזוג הראשון הוא קיטי וריטה, סופרת פמיניסטית והמזכירה שלה, שמעריצה אותה. הזוג השני הוא אנני וריי, שנמצאות בזוגיות קרוב ל-10 שנים. אנני היא אמנית וריי עקרת בית. הזוג השלישי הוא סו ודונה, אשת עסקים קשוחה והכוסית התורנית שלה. ויש גם את ליל, שהיא לבד. מערכות יחסים ארוכות-טווח הן לא בשבילה.

יום אחד היא פוגשת על החוף את אווה, סטרייטית שעזבה את בעלה והגיעה במקרה לאותה מאורת לסביות על חוף האוקינוס האטלנטי. ליל מזמינה את אווה, מתוך נימוס, לערב עם הבנות. מכאן ואילך ישנו מגוון סיטואציות משעשעות המלוות את מסע הגילוי של אווה הסטרייטית בעולם החד-מיני, ישנה כמובן ההתאהבות של ליל ואווה וישנו גם העוקץ הטרגי – ליל חולה בסרטן ולא ידוע כמה זמן נותר לה לחיות. כל זה עטוף בהמון שיחות-בנות על זוגיות, אהבה וחברות.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

צ'יימברס (שנפטרה בעצמה מסרטן שלוש שנים לאחר שהשלימה את המחזה) כתבה מחזה אמריקאי מאוד, מה שאומר שמצד אחד יש בו שלמות מסויימת, זהו מחזה שבו כל הקצוות מתחברים, התהליך שעוברת כל דמות הוא ברור וגלוי, הדיאלוגים קולחים וישנו מינון מחושב של הומור, רצינות ורגשנות. מצד שני, ישנה כאן גלישה לא מעטה לקלישאות, גם בעיצוב הדמויות וגם בפשטות העלילתית. בקיצור, קומדיה רומנטית אמריקאית טיפוסית. רק עם לסביות.

ההישג החשוב של המחזה, ובעיקר לזמן שבו הוא נכתב, הוא מתן האינפורמציה שבו, הצגת מגוון ארכיטיפים של קווייריות, או במקרה הזה – הלסביות על גווניה. נשים נשיות ונשים גבריות, נשים שמנהלות מערכת יחסים זוגית שדומה לזוגיות הטרוסקסואלית ונשים שלא מתחייבות לקשר אחד. כל זה אולי נראה מוכר וידוע עבור הקהילה הגאה, אבל במבט חיצוני כל זה חדש ומרתק. ובטח שבשנת 1980 באמריקה השמרנית של רונלד רייגן. העברת האינפורמציה על צורת חיים מסויימת והקונפליקטים שבה היא צעד חשוב בדרך למתן הלגיטימציה לאותה צורת חיים.

וזאת כמובן גם החשיבות הרבה של הצגת המחזה הזה על-ידי קבוצת תהל, תיאטרון ההומו-לסבי הממוקם במרכז הגאה בגן-מאיר בת"א, החשיבות שבהצגת חומרים העוסקים בזהות מינית בצורה מפורשת ולא מרומזת ופיתוח שיח תיאטרלי-קווירי.

אלא שבמעט מדי רגעים בהצגה נעשה חסד למחזה והתוצאה רחוקה מלהיות יפה כמו האידיאלים העומדים מאחוריה. התרגום של שפי רז מתחקה אחר השפה המדוברת של הריאליזם האמריקאי ויוצר עברית מלאכותית, כזאת שרגילים לשמוע בעיקר בתיאטרון. הבימוי של איה שבא גם הוא אינו תורם לאפקטיביות של הטקסט. רב הזמן ישנה הרגשה שהשחקניות על הבמה קיבלו הנחיה אחת בלבד – להריץ את הטקסט כמה שיותר מהר תוך כדי תזוזה ממקום למקום. המחזה מספק סיטואציות עדינות ומורכבות לרוב, אך במעט מדי פעמים המורכבות הזאת באה לידי ביטוי על הבמה. ביותר מדי מקומות הדגש הוא על איך להוציא גיחוך או לחלופין דמעה מהקהל ואין מספיק מאמץ ליצירת סיטואציה אנושית בסיסית.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

התלבושות גם הן סטריאוטיפיות מאוד. מדובר בשמונה נשים שמבלות יחד על החוף. על החוף! ועדיין – המזכירה לבושה כמו מזכירה, הדוקטור לבושה כמו דוקטור, הבנות הולכות עם עקבים על החוף – ישנה הרגשה שלא נעשה כאן שום ניסיון לברוח מהקלישאה. להיפך, המתרגם והבמאית (שהיא גם המעצבת) רצים לתוך הסטריאוטיפים ונופלים במלכודת שלהם. פועל יוצא מכך הוא שגם רוב השחקניות נופלות לאותם הסטריאוטיפים במשחקן, למרות החן והחיוניות הרבה שלהן.

ועדיין, שתי שחקניות עושות כאן עבודה מרשימה ונוגעת ללב. האחת היא ענת זמשטייגמן בתפקיד הראשי של ליל. זמשטייגמן בונה דמות מורכבת, חזקה ושבירה בעת ובעונה אחת. הנוכחות הכריזמטית שלה ממלאת את הבמה כמעט בכל רגע ומחפה על חולשותיה של ההצגה. השחקנית השנייה היא ליטל שמש, שמביאה ברק מיוחד לבמה בתור החברה הטובה של ליל, אנני. היא נעה בין קרירות קולית מעל פני השטח לבין חום אנושי ורך מתחתיו. שתי השחקניות האלה מצליחות להביא לבמה אנושיות ברמה תלת-מימדית, בזמן שההצגה כולה מציגה לרב תמונה דו-מימדית חסרת נפח אנושי. הרגעים הבודדים שבהן שתי השחקניות האלה נמצאות לבד על הבמה הם ללא ספק ההיילייטים שלה.

קבוצת תהל

'קיץ אחרון' מאת ג'יין צ'מברס

תרגום: שפי רז

בימוי ועיצוב: איה שבא

תאורה: ויטלי סורוגין

שחקניות: ליטל שמש, סיון כרטשנר, אורלי טובלי, ענת זמשטייגמן, נטע לי סוקר, בת חן סבג, ליז רביאן, תמר גוטמן.

לתאריכים הבאים יש להתעדכן באתר קבוצת תהל.