תהייה על פסטיבל צו קריאה

מאת: חוה ירום

פסטיבל צו קריאה של תיאטרון צוותא הוא פסטיבל ייחודי בשמי התיאטרון הישראליים. אין הכוונה שאין כמותו ברחבי העולם, אלא שכמעט ואין כמותו בתיאטרון הישראלי, הדוגל בהעלאת הצגות מלאות ושלמות.

תיאטרון קריאה הוא ז'אנר ידוע בעולם, ושורשיו מסועפים עד לזמנים העתיקים ביותר, בהם אפלטון והחברה ישבו מסביב למדורה וקראו זה לזה מן החרס החדש. כשמו כן הוא, מדובר בסוג תיאטרון בו השחקנים אינם מגלמים דמויות באופן וויזואלי מלא מול הקהל, אלא קוראים את דמויותיהם. המחזה אינו מוצג, הוא מוקרא. עם זאת, כישרונם של השחקנים מצליח למלא את הפער בין המילים לבין הדימיון ולברוא במוחם של הצופים את הדרמה המושלמת. התוצאה היא שבמוחם של הצופים, בין כתלי התיאטרון הפרטי שלהם, מוצגת ההצגה והדמויות משחקות. בצורה זו, אצל כל צופה וצופה, עולה הצגה אחרת לגמרי, בהתאם למגבלות המחזה. התוצאה היא אינסופית וחסרת גבולות, ייחודית וחד פעמית. מסיבה זו, הפסטיבל של צוותא הוא כה נדיר ונפלא.

עם זאת, ניכר כי בשנים האחרונות, המילים כבר אינן מספיקות. דבר זה מקבל משנה תוקף בפסטיבל צו קריאה האחרון, בו זכה המחזה "אשתו", מאת עידן שוורץ, אביב פינס ושירי אלרז. אין ספק בכלל כי מדובר במחזה נהדר ובביצוע מצוין של השחקנים לירית בלבן, דודי ניב ויוסי סגל. אבל על פי נימוקי השופטים, יצירה זו נבחרה למקום הראשון בזכות אופן ההעברה הוויזואלי והביצוע על הבמה.

מתוך "אשתו". צילום: ברני ארדוב

"אשתו" של שוורץ לא היה קריאה מבויימת במובן המלא של המילה. באופן שנון, הוא השכיל לאפיין את הדמויות השונות במיני אביזרי במה, כך שגם אם לא היתה תפאורה מלאה או אביזרים יקרים, הדמויות הועשרו. עם זאת, תחרות המושתתת על מילים, אינה יכולה להתבסס על ביצוע וויזואלי, מבריק ככל שיהיה.

אין מדובר בחיסרון של יצירה בודדת, אלא בתופעה של מרבית היצירות בפסטיבל. כאן בדיוק הבעיה. לו היו מגבילים ואוכפים את האמצעים הוויזואליים על הבמה, לו היו מחייבים את היוצרים להיעזר במילים בלבד, ללא אמצעים תיאטרליים אחרים, מרבית הסיכויים כי תוצאת הפסטיבל, והחלטת השופטים, היתה אחרת. כולי תקווה שישכילו לעשות זאת בפסטיבלים הבאים, ויותירו את הדרמה בין כתלי מוחם של הצופים.

על ההצגה "לילה מאלף"

מאת: מיה אופיר מגנט

"לומייר: אמצע יוני, חם. אמרו בחדשות של שבע. יש בעיה עם לחץ המים בקומות שמונה, תשע ועשר.
פטימה: מעניין מה היה קורה אילו באחד הלילות באמת היתה מתעוררת.
חליל: אני מכיר אותה כבר שנתיים. היא האישה היחידה בחיי. לעולם לא אבגוד בה. לעולם.
קראפאטי: נשמע כמו שירה.
פרנצ'סקה: איפה אני?"

הטקסט הפיוטי הזה לקוח מתוך ההצגה "לילה מאלף" מאת רונלד שימלפפניג, בבימויו של עידן שוורץ, אשר עולה בימים אלו בתיאטרון תמונע. בשבוע שעבר ראיתי את הצגת הבכורה ואני כותבת מתוך מודעות למורכבות שבכתיבת ביקורת על הצגה שרק עלתה. הצגה בדרך כלל "מבשילה" אחרי כמה חודשים על הבמה, יש שיאמרו שלעולם אינה מושלמת.  עם זאת, אני לוקחת את הסיכון.

המחזה "לילה מאלף" מתאר לילה בחייהן של חמש דמויות בבניין אחד. ליל חמסין בבניין עמוס הדיירים. לומייר, אב הבית, מנסה לתקן את בעיית לחץ המים. פרנצ'סקה, המתגוררת בקומה שבע, לא יודעת אם ללכת להתקלח או לא ושותפתה לדירה, פטימה, רק מחכה שהיא תירדם על הספה כמו בכל לילה כדי שהחבר שלה, חליל, יוכל לבוא. כאשר לומייר מגיע לקומה שבע ורואה את פרנצ'סקה הוא נזכר באשתו לשעבר. פרנצ'סקה הולכת סוף סוף להתקלח וקראפרטי המציץ עליה מחלון חדרו, בבניין הסמוך, מחליט לאזור אומץ וללכת אליה.

זוהי רק תחילתו של המחזה, המתחיל כמעין סיפור יום יומי בבניין ולאט לאט מתרחק אל עולם האגדות של אלף לילה ולילה. המחזה של שימלפפניג מרתק לטעמי. הוא כתוב כסיפור כאשר הדמויות מתארות את ההתרחשות, הפעולות שלהן, התחושות שלהן ואת הפעולות של הדמויות האחרות. הטקסט פיוטי, שזור בדימויים. חמשת הדמויות, הבודדות והצמאות לקשר, צריכות לגלות את זהותן האמיתית לפני שיוכלו למצוא אחת את השנייה.

ההצגה מתחילה בבמה ריקה. נכנס לומייר עם תוכנית הבניין ותוך כדי דיבור, מתחיל לצייר בגיר לבן את התוכנית על הרצפה. לאורך ההצגה משתמשים השחקנים בגירים כדי ליצור את החלל, התפאורה והאביזרים, לדוגמא בקבוק אלכוהול, מקלחת ודלת כולם מצוירים. השימוש בגיר, גם אם מוכר, הוא אפקטיבי. החלל נוצר לאט לאט ומכניס גם אותנו אל העולם הבדיוני. חבל שמנקודה מסוימת, כאשר ציור שלד הבניין גמור, השחקנים מפסיקים כמעט להשתמש בגירים. הם משחקים בתוך החלל המצויר שיצרו ולא מוסיפים לו אלמנטים חדשים. היה יכול להיות מעניין לראות איך המעבר בין המציאותי לפנטסטי היה מתבטא גם לאחר מיצוב הבניין, וכיצד הגיר יכול היה לבנות את עולמות החול האגדתיים.

הכתיבה של שימלפפניג היא קלידוסקופית, הוא יוצר מארג של דמויות הפועלות במקביל. לעיתים הדמויות נפגשות, אך לכל אחת מהן יש מסלול פעילות נפרד שאינו בהכרח קשור לדמויות האחרות. הסגנון הטקסטואלי הזה דורש מהצופה, קצת כמו בסדרת טלוויזיה, לזכור את הסיפור של כל דמות ואיפה "עזבנו אותה" בפרקים הקודמים. כך הטקסט שומר אותנו תמיד ערניים.

גם השפה הבימתית שנוצרה על ידי הבמאי והשחקנים היוצרים מעניינת מאד. כל הדמויות פועלות באותו חלל מצויר. הן יכולות להיות סמוכות מאוד פיזית על הבמה, אבל לא באותו מקום בעולם הבדיוני, אלא בקומות שונות בבניין או אפילו במציאויות שונות בעולם הבדיוני. לדוגמא, שתי דמויות חולפות זו על פני זו בחדר המדרגות, כמעט נוגעות, אך הן לא נמצאות באותו מקום. השחקנים נעצרים ומגיבים כאילו סוג של רוח רפאים חלפה על פניהם. מגע קל שהם לא יכולים לדעת מה הוא וממשיכים ללכת. הצופה מצדו צריך לזכור כל דמות, איפה היא נמצאת, ומה קורה לה כדי להבין את כל ההצגה.

האלמנט החשוב מכל בהצגה הוא הטקסט, ועל הבמה הריקה הוא הנוכח ביותר. מבחינה ביצועית ישנו פער בין תיאור למציאות. השחקנים מתארים פעולה, אך היא לאו דווקא מתרחשת על הבמה. הפער הזה בין התיאור לביצוע יוצר מתח ועניין. אנחנו מדמיינים את הפעולה שהשחקן מתאר למרות שפיזית על הבמה היא לא מתקיימת או שבמקומה מתקיימת פעולה אחרת. הדבר חל גם על תנועה ולא רק על טקסט, לדוגמא קראפאטי מסתכל מטה אל פרנצ'סקה הישנה בזמן שעל הבמה היא בכלל שעונה על כתפו. השפה הבימתית הזו של נתק בין טקסט לפעולה ובין פעולה לפעולה, מעשירה את הטקסט ויוצרת עולם בדיוני מסקרן.

עם זאת, אין מספיק דגש על דרכי הביצוע השונות של הטקסט. שאלות שהיו צריכות להישאל בחדר החזרות אינן מקבלות מענה על הבמה, כמו מה ההבדל בין טקסט מתאר ובין טקסט חווה? מה עובד יותר בביצוע של זה ושל זה? והשאלה המרכזית היא כיצד יוצרים באמצעות הטקסט (ובאמצעות המחוות הפיזיות) עולם בימתי שאינו קיים על הבמה? איך טקסט תיאורי שלרוב אינו דרמטי מעביר רגש?  איך הוא מעביר מקום? איך הוא מעביר אווירה או כל דבר אחר? גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות ואין לי תשובות אליהן, אך חייבים להמשיך לחקור אותן.

בין הדימויים הפיוטיים בטקסט בולט בחשיבותו דימוי המים. בבניין יש בעיה עם לחץ המים, לומייר מנסה לתקן אותה וכל הזמן שומע מים בתוך הקירות, בקומות מסוימות אין מים ובקומות אחרות יש, פרנצ'סקה מתקלחת וקאראפאטי צופה בה. הדימוי המרכזי הזה מופיע על הבמה דרך הגוון הכחול בתאורה ודרך המילים של הדמויות. עם זאת, התאורה הכחולה יוצרת אווירה של ערב, של עצבות ואיטיות, ולאו דווקא של מים. ומה תפקידו של דימוי המים במחזה? האם זהו הרצון של הדמויות בשינוי? בחיות מחודשת? רעננות? הפוגה מן החמסין שבחוץ? או שיש פה הקבלה לזיעה הניגרת מכל גוף וחלל? אני חושבת שלא הושקעה מספיק מחשבה בדימוי הזה, במשמעות שלו וכיצד ניתן להשתמש בו מבחינה חזותית ורעיונית.

בסופו של דבר,  זהו טקסט יוצא דופן שזוכה לביצוע מסקרן. השפה הבימתית בהחלט מעוררת עניין על ידי יצירת מתח בין טקסט לפעולה. קבוצת היוצרים עושה עבודה חשובה ומרתקת כשהיא מנסה להתמודד עם טקסט פוסטדרמטי, מורכב ופיוטי. כולי תקווה שבחלוף ההצגות, ההצגה רק תתפתח, תעמיק ותשיב לשאלות המנקרות.

לילה מאלף

תיאטרון תמונע

מאת: רולנד שימלפפניג

תרגום: יותם בנשלום

בימוי ועיצוב: עידן שוורץ

שחקנים יוצרים: יוסף אלבלק, גילי בית הלחמי, עדי לב, יפתח ליבוביץ', תומר קופל.

מוסיקה: יואב טלמור

עיצוב תאורה: אנה ווילד

ע. במאי: דורון לב

 מועדי הצגות נוספים: 17/8; 18/8 20:00

על ההצגה "הטובה באימהות"

מאת: אנה מינייב

בחלל גדול יושבת לה על כורסה לבנה אישה קטנה. היא איננה קטנה בגלל החלל אלא בגלל המשמעות המזערית שלה בעיניהם של הסובבים אותה ואף יותר בעיני עצמה. במשך שעה ארוכה היא בוחנת את עצמה מול מראה שהציבו בפניה הגברים, הילדים והנשים בחייה, ביניהם אמה, אישה שיצרה במו ידיה עוד אישה חסרת הגיון.

"הטובה באמהות" הינה הצגת יחיד שהשתתפה השנה ב"תיאטרונטו" והיא מבוססת על סיפור קצר מתוך "אישה שבורה" מאת סימון דה בובואר. הספר כולל שלושה סיפורים על שלוש נשים אשר תלויות בבעליהן ובילדיהן ולבסוף נבגדות, נשארות לבד ונאלצות להתמודד עם הזקנה הקרבה לבוא. דה בובואר, שנלחמה בכל כוחה בנשיות המסורתית ובנורמות החברתיות המולבשות על האישה מיום היוולדה, מתארת אישה בשנות החמישים לחייה, אשר מבלה את ליל חג המולד במחיצת עצמה, בו היא חושפת את כל אומללותה וסוגרת חשבונות עם משפחתה והסובבים אותה.

את דמותה של מוריאל משחקת חגית בן- עמי רדלר, בבימויו של עידן שוורץ אשר עיבד סיפור זה לבמה. שוורץ מיקם אותה באמצע סלון שצבעו לבן מחוויר המעיד על מצבה נטול הצבע של הדמות, מצב של חוסר אונים מלווה בריקנות שאין לה מוצא. היא מספרת על חייה העגומים וחושפת את כאבה המר הנגרם לה עקב עזיבת בעלה, התרחקות בנה ממנה ואיבוד בתה אשר מתה ממנת יתר. היא נזכרת בנעוריה אשר חלפו להם ועתה היא ניצבת חסרת כל בסלון שלה, בודדה, מרומה, מנוצלת ואומללה. זוהי דמות צינית, ממורמרת, יורקת חיצי שנאה על כל העולה בזיכרונה ומדברת ללא הרף באינטונציה כבדה אשר לא משאירה מקום לתקווה. היא כה מיואשת מכל הסובבים אותה והיא איננה מוצאת מנוחה אף לא לרגע בתוך כל הריק שהותירו אחריהם קרוביה.

"אני יודעת להיות אמא" חוזרת על עצמה מוריאל ומשכנעת עצמה שהאמהות אותה חווה מאמה היא לא האמהות אשר היא ניסתה להעניק לילדיה. היא נמצאת על סף ייאוש, עוטפת עצמה בקשיחות שמתנפצת מחדש בכל עימות עם עברה. היא נלחמת בכולם ורוצה לנצח בקרב האבוד מראש הזה מכיוון שהניצחון שייך לאמה שהיא מתעבת כל כך. אט אט מתגלה האמת לגבי האם המדוברת, שנידתה את ביתה וגרמה לה לחוש דחויה ולא אהובה, האם שאף פעם לא הייתה לה לאם.

לאורך ההצגה היא מנסה להגיע להשלמה, לדבר, לזעוק, היא מצלצלת  לאמה אך מהצד השני לא נשמע שום רצון לשיחה כנה ומתפייסת. אחר כך היא מצלצלת לגרוש שלה, אך גם ניסיון זה לשיפור מצבה לא מניב תוצאה והיא מוצאת עצמה נובחת עליו את כל תסכולה ולבסוף מנתקת בכעס. התלות הכלכלית והנפשית אותה פיתחה בו ובגברים נוספים לא מאפשרת לה להיות אישה עצמאית ולהתמודד עם מצבה בכבוד, היא נותרה רוכנת לרגליהם ומחפשת דרכים שונות לחזור לחיקם בכדי שאלה יעניקו לה טיפה של בטחון.

אלה התופעות אשר נלחמה בהן דה בובואר, מנסה להעביר מסר לנשים ברחבי הגלובוס להשיל מעליהן את החבלים הכובלים אותן לנצח לגחמותיהם של הגברים עימם הן קושרות את חייהן. המונולוג הזה הוא פרץ של רגשות עמוקים וקשים מהולים בעצב ובדידות נוראה לאחר שנים של ניסיון להיות רעיה טובה, אם טובה, חברה טובה. הנתינה האין סופית אותה היא מתארת לא העניקה לה דבר וכל אשר נתנה מעצמה נלקח ללא תמורה.

הישמרו לכן נשים יקרות והיו עצמאיות, כיוון שלעולם אין לדעת לאילו מחוזות ייקחו אותנו החיים.