אין מקום לרגעים מיותרים

על ההצגות "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע"

פסטיבל תיאטרון קצר

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל תיאטרון קצר, בניהולם האמנותי של ארז דריגס וגור קורן, העולה מזה 22 שנים, לא נתן לתסמיני המגפה לעצור אותו, והתקיים השנה במתכונת מקוונת. בדומה לשנים קודמות, הוא העלה שוב את התהייה האם יש אפשרות ליוצרי תיאטרון לומר את כל שרצו להגיד על הבמה, אך בצורה קצרה ומתומצתת. בכדי לעשות זאת, על המחזות הקצרים המוצגים במסגרת הפסטיבל להיות מדויקים ככל הניתן, בכדי להגיד את הנדרש תוך מסגרת זמן מצומצמת. לכן, אין מקום לרגעים מיותרים. ההצגות בפסטיבל מביאות אל הבמה התעסקות עמוסת רבדים בנושאים שונים, הדורשת את פירוק המרכיבים והרכבתם מחדש תוך זמן קצר. במסגרת הצפייה בהצגה, הקהל צריך להיות קשוב ולא לאבד את הריכוז בשל הזמן הקצר. מבין מגוון ההצגות העולות בפסטיבל המוצג בימים אלו בערוץ היוטיוב של צוותא, צפיתי בשתי הצגות – "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע".

מתוך "אין כמו אמא". צילום: מאיר יקיר פרץ

"אין כמו אמא" מאת גלי אשכנזי לוין ובבימוי עידו קולטון, עוסקת בטבחית אשר פוטרה מעבודתה בשל משבר הקורונה ומוצאת את עצמה בתור אמא במשרה מלאה ודווקא אז מקבלת הצעה למשרת החלומות שלה. היצירה מציגה עלילה מורכבת המבטאת את מציאות חייהם של אנשים רבים במצב הנוכחי. אשכנזי לוין השכילה לכתוב סיפור עגול ושלם וקולטון הצליח לעצב דמויות רב-גוניות, המאופיינות בקווים טרגיים וקומיים בעת ובעונה אחת.

היצירה מהווה שלד לגרסה מורחבת יותר שוודאי עוד אשוב לצפות בה בתיאטרון (אם וכאשר ההצגה תוצג על הבמה) לדרמה קומית רחבת היקף אשר חושפת רבדים חדשים במציאותה של אישה צעירה הנאלצת להתרגל לסדר עולמי חדש. לצד אשכנזי לוין שיחקו גם בן יוסיפוביץ', שירן הוברמן, שהם שיינר וחני נחמיאס, אשר היו מדויקים מאד בתפקידיהם והצליחו לעורר עניין רב ולתת טעם של עוד.

מתוך "ביום בו השרב הגיע". צילום: מאיר יקיר פרץ

"ביום בו השרב הגיע", מאת שיר אברמוב ובבימוי ניר שטראוס, עוסקת בשחקנית שמקבלת באמצע ההצגה הודעת טקסט משחקן הכדורסל האגדי מייקל ג'ורדן. באמצע ההצגה, ועוד באמצע מונודרמה, היא מוצאת את עצמה מתלבטת האם לענות להודעה או לא, האם למצוא את עצמה בהרפתקה לא ידועה או להישאר במציאות החיים המוכרת לה?

שטראוס יצר הצגה מרתקת ואברמוב הפגינה הופעה מדויקת ומכמירה בדיאלוג שנוצר בינה ובין עצמה. זאת, תוך מעורבות הקהל שסייע לה לבחון את הסטיגמות והכבלים של האישיות שלה, ולבחון האם היא יכולה למצוא ולהמציא עצמה מחדש ומה היא מוכנה לעשות עבור האמנות והחלום?

לסיכומו של דבר, בדומה למתכונת הוותיקה והמוכרת, גם במתכונתו המקוונת פסטיבל תיאטרון קצר מעניק ספיד דייט תיאטרלי נהדר בו הצופים זוכים להכיר מחזאים ומחזות חדשים. "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע" הן שתי יצירות טובות, המצליחות להציג מנעד דמויות נוגעות ומעניינות, ולגרום לצופים לקוות שתהפכונה ליצירות באורך מלא, כאשר נחזור אל הבמות.  

פסטיבל תיאטרון קצר

אין כמו אמא

מאת: גלי אשכנזי לוין

בימוי: עידו קולטון

משחק: גלי אשכנזי לוין, בן יוסיפוביץ', שירן הוברמן, שהם שיינר, חני נחמיאס

ביום בו השרב הגיע

מאת ובביצוע: שיר אברמוב

בימוי: ניר שטראוס

לדף הצגות הפסטיבל באתר "צוותא" – הקליקו על הלינק

**בשל הביקוש, תכני הפסטיבל ימשיכו להיות חופשיים לצפייה עד סיום הסגר**

בין שריטה לזיכרון

על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אירית ראב

בזמן האחרון, ניכרת מגמה של יצירות אינטר-טקסטואליות על מאחורי הקלעים של הבמה. כמו למשל "חזרות", פרי גאונותם של נועה קולר וארז דריגס, שעולה בערוץ "כאן" ומציגה באופן מעולה ומדויק כל כך את מאחורי הקלעים של מערכת היחסים בין במאי למחזאית, על הבמה ובחיים האמיתיים. עכשיו, גם יצירתו החדשה של עידו קולטון, "הקהל מתבקש לעמוד", שעולה במסגרת פסטיבל עכו המקוון, הצטרפה למגמה אבל בוחנת את הנושא מנקודת מבט מעט אחרת – הפקת טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.

מעצם היותם של טקסי הזיכרון חלק כל כך אינטגראלי מהחברה והתרבות הישראלית, היה זה רק צפוי שהם יזכו להתייחסות תיאטרלית. ועם זאת, מעטות הן היצירות שעוסקות בנושא, ונדירות הן היצירות שבוחנות את הזיכרון וטקסו בצורה כל כך ישירה ובועטת, כמו ההצגה הזו.

אין ספק, מדובר ביצירה בועטת במיוחד, שפוגעת ישר במקום הכי רגיש בבטן, אבל גורמת לצופים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, יהא אשר יהא, ובמקביל לרצות להמשיך ולראות עוד ועוד. למה? מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הדמויות על הבמה, בצדדיה ומאחוריה, מעוצבות באופן נפלא, מכמיר ומעורר הזדהות. במאי הטקסים המהולל שהגיע לבית הספר העכואי, המגולם על ידי קולטון, הוא הקצנה מטורפת ומעולה של כל במאי טקסים שהוא, בצירוף מגוון שריטות המאפיינות את במאי התיאטרון הממוצע, ועם זאת קולטון מצליח לגלם אותו בצורה מאוד עמוקה ורב-גונית.

מתוך "הקהל מתבקש לעמוד". צילום: יוסי צבקר

שאיפתו הגדולה ביותר היא להציג את עקדת יצחק על במת ברודווי, אבל בינתיים הוא מסתפק בחבורת תיכוניסטים ממגמת תיאטרון ושירה, שמבקשים להוכיח על הבמה את מלוא יכולותיהם. למרות שהוא שרוט ומכעיס, ניתן מאוד בקלות להזדהות עם הייאוש האמנותי של הבמאי, בייחוד אם אתם מגיעים מעולם התיאטרון ו/או הטקסים. ארבעת התיכוניסטים, המגולמים על ידי בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב, הפגינו יכולות משחק ושירה מרשימות ומדויקות. כל אחד מהם עוצב בהתאם לקווים המאפיינים את התיכוניסטים של ימינו, עם הסטורי והאייפון, וגם הם הצליחו להרגיז ולהצחיק, ולעורר הזדהות בין קנאה וכעס על סולו שנגנב לבין התשוקה והמחויבות לבטא את הרגש בכל תנועה ותנועה. לצדם, על הבמה ומאחורי הקלעים, היתה גם ניצה המחנכת והרכזת, שעד כה היתה אחראית על טקס הזיכרון, אבל השנה נאלצה לתת לאריק הבמאי את המושכות. עירית בנדק, המגלמת את ניצה, ממחישה היטב את התסכול וכפיות הטובה שכרוכים במשימת ההוראה, לצד האהבה העצומה למקצוע ולתלמידים.

שנית, מעצם היותו טקס שמבוים על ידי אריק יעקובסון הבלתי נלאה, הוא משובץ אינספור העמדות גרנדיוזיות ועיבודים חדשניים לשירי הזיכרון המסורתיים. לכל שיר יש העמדה משלו, דבר המתבטא בעיצוב תנועה מרשים ומזעזע, במובן הטוב של המילה. כך, למשל, "תשמור על העולם ילד" הופך לסצינה המשלבת בין ריקוד למשחק במהלכה הילד המשחק בבובות לובש מדים והולך לצבא, בזמן שברקע המקהלה קורעת דובונים לגזרים. מצד אחד, זו סצינה מחרידה שמקבלת צבעים אחרים בקונסטלציה בה היא מוצגת, ומצד שני, היא מעוצבת כל כך יפה, שאין ברירה אלא להמשיך ולצפות בה.

צילום: יוסי צבקר

לצד המשחק והתנועה, יש לציין לטובה גם את המחזה, שנכתב על ידי עדינה חיימיס. מעצם נושאה של יצירה שעוסקת בטקס יום הזיכרון, היא שזורה משפטים קשים אך נפלאים שנכנסים עמוק עמוק לחדרי הלב, לצד העלאת נושאים מורכבים, כמו מהות השלום בימים הציניים של היום, מגמת הפיכת טקסי הזיכרון להפקות מרהיבות אך חסרות נשמה, התמודדות עם בגידה לצד עבודת צוות וחברות, והאמת של אם שכולה אחת שמבקשת להטיח על הבמה את החיים עצמם. האם, המגולמת על ידי אסתי זקהיים המצוינת, מטיחה בקהל ובמשתתפי הטקס את האמת המרה שכולם יודעים אבל לא רוצים או מסוגלים להתמודד איתה. כל הנושאים הקשים הללו, עטופים באלמנטים סאטיריים-קומיים, כמו צרחות הבמאי, מבטי נזיפה של הרכזת ותנועות קטנות גדולות הממחישות היטב מה שקורה בין המשתתפים בטקס.

אלמנט רביעי, חשוב בפני עצמו, הוא הצילום. בשל המצב הנוכחי, הפסטיבל לא יכול להתקיים במתכונתו המקורית. בכדי להתמודד עם ההגבלות, היצירות עברו למדיום המצולם, דבר שדווקא העצים את היצירה. כך, דמותו הבלתי נראית של הצלם הפכה לחלק חשוב ביצירה, מאחר שהוא אפשר לקהל לזכות בהצצה בלעדית למתרחש מאחורי הקלעים של טקס הזיכרון, על התככים והשירים שבו. הפיכת היצירה למעין סרט דוקומנטרי, המשולב בראיונות עם המשתתפים, הבמאי והרכזת, אפשרה להעניק ערך מוסף לתכנים המוצגים, וגרמה לצופים לחוש כמציצים נוכחים-נפקדים ביצירה. בשורה התחתונה, מדובר בהצגה מעולה, למרות שהיא לא פשוטה לעיכול, היא מפעימה ומרגשת, ומציגה את האמת בפנים. או בקיצור, יצירת חובה.

הקהל מתבקש לעמוד

מחזאית: עדינה חיימיס

שותף לכתיבה: עידו קולטון

בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון

שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט, יאור יעקב

עיצוב במה ותלבושות: רועי עקהב

ניהול מוסיקלי: יאור יעקב

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מפיק ועוזר במאי: ניר קומם

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

ע. הפקה: שוהם גלאס

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

יוסף יוספזון מת

יוסף יוספזון מת – המחזמר

תיאטרון תמונע

יוסף יוספזון - בן מור

צילום: בן מור

רוב ההפקות הנוצרות בבתי ספר למשחק מתאפיינות בתעוזה, לעיתים ביזאריות ולא מנסות להחניף לקהל. בהצגה "יוסף יוספזון מת", שהחלה דרכה בסמינר הקיבוצים, חסרה התעוזה, אך אין בטענה הזו בכדי לבטל את הספקטקל שכן היה בה. הקומדיה המוסיקלית נעה באופן בלתי פוסק בין שני קצוות: בין כתיבה שטחית ורדודה לבין מעודנת ומתוחכמת, הדמויות לעיתים פלקטיות ולעיתים סוחפות ומרגשות, המשחק נע על סקאלה שבין צפוי למדויק ומעניין. עיצוב הבמה עוגן בקונספציית ה"משפחה הכל-ישראלית" היושבת שבעה על דמות סבא ארכאי ומרוחק שנפטר, אך לא החמיא למשחק ולכוריאוגרפיה – החיננית, יש לציין – שנעשו לידו, בתוכו ומסביבו. ראוי לציין ולשבח את הליהוק המדויק של שי איצקוביץ' כאב ורימון כרמי כאחות הקטנה, את המשחק של תאיר שוויקה ואת השירה של שירן אסף, וכן, את האופן שבו עידו קולטון בנה את דמותו לאורך ההצגה, אם כי ממש נכנס אליה רק בנאמבר הסיום. זהו סיפורה של משפחה טיפוסית בשבעה טיפוסית על סבא חלוץ טיפוסי, עם מסר חביב ונדוש שנחשף בטפטופים אלגנטיים ולבסוף מושלך על הקהל בגסות.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל….)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

והפעם – מחזמר!

מאת: אירית ראב

אפתח בווידוי. אני אוהבת מחזות זמר.

אני כל כך אוהבת מחזות זמר, עד כי לאחרונה, כאשר שודרה בערוץ 24 התוכנית "מה שקורה באילת" והראו את המחזמר שצוות הבידור במלון ביצע משיריו של יוסי גיספן, מצאתי בזה עניין מסוים.

מסתבר שאני לא היחידה. בעולם כולו, ובייחוד באזור ברודווי והווסט אנד, מדובר בקהילה של ממש. אנשים טובים המוכנים לקום בשתיים בבוקר כדי לעמוד בתור ולקנות כרטיסים לאחד ממחזות הזמר המופיעים בתיאטראות. גם בארץ לרבים יש השריטה הזו.

במדור זה, אנסה לבחון את השריטה הזו, תוך מתן במה לתחום, כל פעם למחזמר אחר. אין מדובר בבחינה מעמיקה ומוסיקולוגית, שכן אין לי מושג קלוש בזה, אלא יותר הענקת ספוט-לייט למחזמר עצמו ולהפקה שלו במהלך השנים. אז שנתחיל?

                                                            אם זו אהבה…

באחד משיטוטיי הליליים ברחבי המרחב הווירטואלי, הגעתי לסרטון של מחזמר באחד מתיכוני אמריקה. בסרטון רועד זה (שכן אב נרגש צילם אותו), בכיכובה של קולין בלינג'ר (Miranda Sings) היו שני זוגות בפגישה ראשונה. תוך כדי זיוני השכל של הבחורים, הבנות שרות שבגלל שיש כזה מחסור בגברים רווקים בעיר ובכלל, הן נאלצות להסתפק בבחורים הללו. לאחר תהייה האם לא היה עדיף לעבור לצד השני, ולהתכרבל באיזו מערכת יחסים לסבית לוהטת, הן מגיעות למסקנה שאין מנוס, צריך להמשיך לשקר ולחזור ולשמוע את הפטפטת הבלתי נגמרת.

שיר זה הנו אחד משירי המחזמר "I love you. You're perfect. Now change". מחזמר זה, שהולחן על ידי ג'יימי רוברטס ונכתב על ידי ג'ו דיפייטריו, הועלה לראשונה באוף-ברודווי בשנת 1996 ומאז הוא לא מפסיק להציג. המחזמר מתעסק בנושא אוניברסאלי אחד, האהבה, ומציג את תלאותיהם של בני אדם וחווה למצוא את החצי השני. המחזמר עצמו מורכב מ-19 סצינות, הכוללות מבחר שירים. אין ממש עלילה, אלא אינספור מצבים וסיטואציות, הקשורים בדרך זו או אחרת לנושא המרכזי. אבל בגלל שמדובר בניתוח החיפוש אחר האהבה, והדייטים שיש לעבור כדאי להגיע אליה, דווקא המבנה הזה של מבחר סצינות ללא שום קשר ביניהן, מסייע להעברת המסר שבתכל'ס, כולנו צריכים לעבור את זה.

מתוך המחזמר "משתגעים מאהבה"

המחזמר זכה להפקות בכל רחבי העולם, וגם בארץ הוא הופק מספר פעמים. בשנת 2003 הוא עלה לראשונה בארץ בבית צבי (איך לא?) ובוים על ידי משה קפטן. בשנת 2009 הוא הועלה על ידי "הקבוצה" בבימויו של עידן ליפר, בשם "לא משתגעים מאהבה". גם תיאטרון גשר העלה גרסה משלו למחזמר, וכינה אותו "I Love You לנצח, אבל…." בבימויו של אמיר וולף. המחזמר הזה מציג אף בימים אלו. יחד עם אלו, הועלה לאחרונה בתיאטרון חולון עוד גרסה ישראלית של המחזמר והפעם בשם "משתגעים מאהבה" בבימויו של עידו קולטון. הייחודיות של גרסה זו, בשונה מהפקות אחרות, היא שהפקה זו הועלתה ללא תמיכה כלכלית או הפקתית, אלא בזכות תרומתם של היוצרים עצמם. בזכות זה, וכמובן בגלל המשחק והשירה הנהדרים, המחזמר הצליח למלא אולמות. כולי תקווה שהם יעלו אותו שוב, למרות האתגר שבכך, כדי לאפשר לעוד צופים ליהנות ולצחוק ללא שליטה מסצנות כמו בחור שנכנע לבכי הבלתי נמנע, בזמן שבת זוגו גררה אותו לעוד סרט נשים רומנטי.

יוצר. טוטאלי.

ראיון עם אמן התיאטרון עידו קולטון

מאת: אירית ראב

מעטות הן הפעמים שאת יכולה לפגוש את עצמך כיוצרת, כמו שהיית לפני 10 שנים. אבל בפגישה עם עידו קולטון, יוצר צעיר ומבטיח, הדבר הזה איכשהו מצליח להתממש. גם מבחינת הנושאים המורבידיים משהו, גם מבחינת השקפת העולם הייחודית ומציאת המצבים התיאטרליים בכל מקום, אפילו במהלך נהיגה שגרתית עם החבר'ה וגם מבחינת הטוטאליות המתבקשת, ההכרחית ליוצרי תיאטרון.

עידו קולטון, עוד לא בן 19, הוא אמן תיאטרון טוטאלי, כהגדרתו. טוטאלי כמו שרק יוצר תיאטרון צעיר יכול להיות, המקדיש את כל כולו ליצירה. יש בו את השילוב הנדיר של ראיית כל האלמנטים הדרושים בכדי שהצגה תצליח, גם את האלמנטים הכספיים, אבל גם את התשוקה ההכרחית לתיאטרון.

לאחרונה, קולטון העלה את ההצגה   NO (R) WAY. TODAY בצוותא, הצגה שהועלתה כבר על במת תיאטרון גשר, אך בשם "עשר שניות". סיפור פשוט על בחור ובחורה, אוגוסט ויולי, שנפגשים בצ'אט ומחליטים לנסוע לנורווגיה ולהתאבד. המחזה הזה כבר הועלה כמה פעמים ברחבי העולם, אך כאן, על הבמה הלבנה של צוותא 2, הוא קיבל מימד אחר. השילוב בין משחק איכותי, בימוי מוקפד, צילומים תוך כדי ההצגה והקרנתם, מוסיקה משובחת ואוהל אחד, המהדהד את קולות המחאה שבחוץ, הפך את ההצגה הקטנה הזו לפנינה בוהקת, שגם אם אינה מלוטשת לגמרי עדיין הנה מושכת עין.  קולטון, ששיחק בהצגה לצד אדווה רפאל, ביים, הפיק והרים את ההצגה הזו על כתפיו בסיוע של יוצרים צעירים, חבריו לתיכון הרצוג בחולון, הגימנסיה למדעים ואמנויות, "המקדישים את כל כולם למטרה" כהגדרתו.

אז מי הוא אותו עידו קולטון? לא היתה לו ילדות עשוקה ברחובות של חולון. נהפוך הוא, הוא מגיע ממשפחה תומכת מאוד, כשאביו היה שחקן בצעירותו ובלט בבית צבי, אז הוא יודע על מה מדובר. האם מצדה מסייעת בכל מה שניתן, בין אם באיוש הקופה בכניסת האולם ובין אם בעידוד ותמיכה. עוד מהיותו ילד צעיר, קולטון אהב להיות על הבמה. "הייתי ילד-במה" הוא מעיד על עצמו ומספר כי הופיע בפסטיגלים, במשך שלוש שנים, כל חופשת חנוכה, ארבע פעמים ביום. "זה היה ברור לכולם, גם למשפחה וגם לכל מי שסביבי, שזה מה שאני אעשה. שזה הייעוד שלי. גם המורים בבית הספר, כי הייתי תלמיד מאוד היפראקטיבי. הייתי עושה הצגות, מחקה את המורות, מתחיל לרקוד איתן טנגו באמצע השיעור. זה מה שאני אעשה, לפחות אני מקווה שזה מה שאעשה. אין ברירה אחרת."

מתוך ההצגה NO (R) WAY. TODAY . צילום: אור קפלן

הכול התחיל בהצגות חנוכה, אותן ראה כשהיה ילד קטן, וכבר אז התחיל לנתח אותן ולשאול מי המפיק, מי אחראי על עיצוב הבגדים ואיך התאורה מאירה ככה את האולם. לאחר מכן, החל להופיע בהצגות ילדים בכל רחבי הארץ, בגיל 11 בלבד. ושם למד את העבודה בשטח, איך מגיבים לקהל, מה עושים כשהמיקרופון לא עובד, איך להלהיב את הילדים. אבל רק כשראה את "אשכבה" לראשונה, ידע שזה הייעוד שלו והודה שהוא במקום הנכון. "מבחינתי תיאטרון הוא לא רק משהו נחמד וכיפי, הוא דרך חיים." הוא מוסיף.

על אף כל השיעורים המעשיים בהצגות הילדים, דריסת הרגל במגמת התיאטרון היתה רק בכיתה י'. שם זכה להכיר את שתי המורות האגדתיות כהגדרתו, עירית דביר-בנדק ומיקי מרמור, שתודות להן נהפך להיות  היוצר שהוא היום. בתחילה, כמו בכל מגמת תיאטרון, עבדו על דיאלוגים ועיצוב דמויות. שם נתקל לראשונה במחזה NO (R) WAY. TODAY והעלה ביחד עם אדווה רפאל דיאלוג קצר מתוך המחזה, שהיה מין קולאז' של כמה קטעים.

לאחר מכן, החליט לעשות משהו קצת יותר גדול והעלה את "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין. קפיצת מדרגה משמעותית, שהחליט להשקיע בתוכה הרבה. אותה טוטאליות התחילה להראות אותותיה כאן. מעבר להשקעה הכספית בהצגה, הוא השקיע בכל אחד מהפרמטרים הבימתיים, החל מארונות הקבורה האמיתיים ועד למוסיקה החיה על הבמה. הוא אף הגדיל לעשות ושילב את הצוות הטכני בתוך ההצגה עצמה, כאשר עמדות ניהול התאורה והמוסיקה, והמנהלים שלהן, היו חלק בלתי נפרד מההצגה. "זו היתה חוויה מדהימה והיוותה את החותמת בשבילי שאני נשאר בתחום. זה גם מה שהוביל אותי לכל מה שקרה בהמשך".

ואז נקרה בדרכו המחזמר "משתגעים מאהבה". "לפני הצבא החלטתי שאני חייב לעשות הצגה, לבד. בלי מורים מעליי, בלי כלום, אני לבד.  אבל החלטתי שבהפקה הראשונה שלי לבד, כדאי ללכת על בטוח. הצגה שתדבר אל כולם. וגם, כל אלו ששונאים מחזות זמר, ויש הרבה כאלו, יוכלו לאהוב אותו, כי אין לו עלילה טרגית. הוא מורכב ממערכונים-מערכונים, על זוגיות, אהבה, סקס, גירושין, הילדים הקטנים. כמו מופע סטנד-אפ להמונים, רק שהוא נורא תיאטרלי. בסופו של דבר, על אף כל הפחד, הצלחנו למלא 250 מקומות, ואחרי זה לעשות עוד הצגה. "

מתוך "משתגעים מאהבה". צילום: אור קפלן

גם ב-"משתגעים מאהבה", כמו בהצגה בכיתה י"ב ובהצגה בצוותא, הוא נעזר בחבריו למגמה ולמקצוע. "זה מדהים. הכול – זה בני נוער. אני משוכנע שאנחנו, כל החבר'ה שיצאו מבית הספר ומהמגמה, נעשה משהו בתחום, לא יודע מה, אבל נהיה בתחום. אנחנו הדור הבא. כולם מאוד מוכשרים. כל פרט ופרט בהצגה נעשה על ידי בני נוער, יחצ"נות, תלבושות, מוסיקה, צוות טכני, הכול, זה בני נוער. אני חייב להם הרבה."

קולטון הוא יוצר אופטימי מאוד, כשבכוונתו לעשות השנה ארבע או חמש הפקות לפחות. כשאני אומרת לו שיש סיכוי שהוא יקרוס בדרך הוא מציין כי "אם לא אעשה את זה, אני אהיה בן אדם נובל. אני רוצה שאנשים אחרים ידעו וירגישו שאני מאושר במה שאני עושה. בן אדם שלא מאושר במה שהוא עושה, הוא כלום בעיני. לכן, זה חשוב לי, כי זה כמו חמצן, אם לא תנשום אותו, אתה תמות. אין פה שום הגזמה. זה באמת ככה. אני רוצה בעתיד ללמוד בבית ספר למשחק, בסמינר הקיבוצים, ואני רוצה להגיע כשיש לי ניסיון מאחורי."

בגלל זה החליט לעשות הצגה קצת אחרת,  הוא טוען כי אחרים מגדירים אותה כמוזרה למרות שהוא בכלל לא חושב כך, והעלה את NO (R) WAY. TODAY. גם בהצגה זו, כמו בהצגות הקודמות שלו, הוא ביים את עצמו. דבר שקשה מאוד לשחקן בעל ניסיון וזמן במה, ועל אחת כמה וכמה ליוצר תיאטרון בתחילת דרכו. נושא ההצגה, הכבד והמורבידי, מתעצם פי כמה, בייחוד מאחר וקולטון בחר שלא לעשות את הסוף כל כך קיטשי כמו הפקות אחרות. כששאלתי אותו על הנושא, והאם באו אליו בשאלות ותהיות, בייחוד מאחר ועשה את ההצגה בתחילת השירות הצבאי, תקופה לא קלה בפני עצמה, הוא טען כי " לא, מעולם לא חשבתי להתאבד. כשעבדנו על ההצגה, גם בכיתה י"א וגם עכשיו, ניסינו לבחון איך אפשר להתחבר לדמויות שמתאבדות. ניסינו להבין מתי הרגשנו בודדים מאוד, מכאן בעצם הכול נובע, מהבדידות של כל אחת מהדמויות במחזה."

על אף שהתחיל כשחקן, כיום הוא מעדיף יותר לביים וליצור. קרוב לוודאי שימשיך לשחק בהצגות של עצמו. לשאלתי מה הוא מאחל לעצמו בעתיד הוא פשוט מייחל ש-"אהיה מאושר, להמשיך לעשות תיאטרון ושפשוט יהיה לי טוב."

בעתיד, כאמור, עידו קולטון ימשיך לעבוד וליצור, תוך כדי שירותו הצבאי. בינתיים הוא מתחיל לעבוד על משהו מקורי, יחד עם אחד מעמיתיו ליצירה, מסייע בהנחיה במגמת התיאטרון ועומד להעלות שוב את "משתגעים מאהבה" ב1/9/12 בתיאטרון חולון. שווה לעקוב אחריו.