כאן גרות בכיף

על ההצגה "Melting פות"

מאת: אירית ראב

שלוש זונות גרות בבית אחד בבניין רגיל לגמרי בלב תל אביב. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, ועל אף שמדובר בבסיס הדרמטי להצגה "Melting פות", המוגדרת כהצגה קומית מקורית, בתכל'ס זה ממש לא מצחיק. זה בעיקר נוגע ללב, בעיקר מזעזע.

ההצגה "Melting פות", העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, מציגה את קורותיהן של שלוש זונות צעירות, החיות ועובדות בדירה ששכרו בבניין תל אביבי טיפוסי. מעבר ללקוחות העוברים עליהן, הן נאלצות להתמודד גם עם השכנים – גברת כץ חדורת הכושר, מר נווה, מנהל בעירייה, שמעלים עין אבל מוציא זין,
מרת נווה שמגלה על כל העניין, המנקה ששומעת את הכל אבל לא רוצה להסתבך, הירקן שמביא
את המצרכים לדיירי הבניין, והעובדה שמרביתם לא ממש ששים על התוספת האקזוטית
לבניין.

השלוש, בראשות ליאורה הטרנסקסואלית, מנסות למצוא פיתרון לצו הפינוי המאיים להוציא אותן אל הרחוב, תוך התמודדות עם השדים של כל אחת, המיסוך הנרקוטי של דינה הצעירה, התנכרות משפחתה של ליאורה והילד של קרינה, שמעדיף שתתנדף מעל פני האדמה, מאשר להודות שאמא שלו עובדת במקצוע הכי עתיק בעולם רק כדי לפרנס אותו.

הסיפורים הדרמטיים הללו, שמעמתים את הקהל עם מה שהוא מעדיף לא לראות, מבוססים על סיפור אמיתי, וזה מה שיפה בהצגה הזו. אין מדובר במחזה אליטיסטי של מחזאי-יפה-נפש, המבקש להציג באופן אמנותי, ייחודי אך מתנשא, את הרקב האנושי בפני הקהל, כאילו היה מאנה המציג בסלון הצרפתי, אלא חבורה של שלושה יוצרים מוכשרים המבקשים לשנות משהו, במידת האפשר, באמצעות התיאטרון.

צילום: גדי דגון

שלושת יוצרי ההצגה, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג, שגם מגלמים את כל הדמויות, נתקלו בסיפור לפני קצת יותר משנה. לוי, ששירת עם ליאור האמיתי בצבא, הביא לחברותיו לאנסמבל את הסיפור, והם החלו, ברשותן של הבנות עליהן המחזה מבוסס, לעבד את הסיפורים אל הבמה. הם פנו ליהושע סובול, שנדלק על הרעיון, החל לעבוד איתם, ולכוון את היצירה לכדי ההצגה שהיא כיום. סובול, שגם ביים את ההצגה, אמנם הטביע את חותמו הייחודי על היצירה, אבל לא הטביע אותה בתוך שלולית הדיו המוכרת שלו, אלא הותיר את קולם של השלושה על פני השטח. התוצאה היא יצירה נוקבת, רעננה ופשוט טובה.

השלושה מצליחים לגלם את כלל הדמויות, על גווניהן ומינן השונים, באופן יוצא מן הכלל. בזכות ניואנסים קוליים וגופניים, ותודות לתלבושות וגינונים שונים, הם יוצקים בכל דמות את האופי הייחודי שלה. עומרי לוי  המגלם את ליאורה, יוצר דמות קשוחה ומקללת אך גם רכה ומגוננת. מיד לאחר מכן, הוא מגלם את דמותו הגסה של מר נווה, שמוצא עניין בקרינה שגם נושאת את בנו. יעל ניברון, המגלמת את דינה המכורה לסמים, כאילו היתה ציפור שבורה שלא מוצאת בחזרה את הקן, ומיד לאחר מכן, מגלמת את גברת כץ, העו"סית לשעבר, שרוצה לעזור לבנות אבל רק שיעופו מן הבניין המוגן שלה. כנ"ל לגבי אוריין פרתם גליקסברג, המגלמת את דמותה של קרינה הקרה שלא זקוקה למחילתו של בנה, ומיד לאחר מכן מגלמת את דמותה של מרת נווה הצדקנית והאיכפתית-למראית-עין.

על אף שכבות הבגדים ואפיוני הדמויות, דווקא העירום הנפשי הוא שהצליח לזעזע, לחדור באמת. באחת הסצינות, ליאורה נכנסת אל סלון הדירה ומנגבת את השאריות של הלקוח האחרון. רק עם מגבת לאזור חלציה ופאה על הראש, היא מספרת על גבר אחד שנכנס לה ללב, אבל רק רצה להיכנס למקום אחר. במקום דייט רומנטי זה נהפך לאונס, למכת ברק בין הרגליים, שצרבה את לבה ואת רחמה. היא מקוננת על הילד שנלקח ממנה, על הרצון הזה לאהבה שהתפוגג אל הרוח. זוהי בהחלט אחת הסצינות המרשימות של ההצגה, הנותרות בלב גם אחרי שהמסך יורד.

אלמנטים נוספים בהצגה, כגון המוסיקה הקצבית והאיכותית של שחר אבן צור והתפאורה המינימאלית והמדוייקת, בהחלט סייעו לה להפוך ליצירה המשובחת שהיא. עם זאת, לצד התשבחות, יש לציין כי דווקא סצינת הסיום המוסיקלית של ההצגה, זו שאמורה להוציא את הקהל עם בעיטה בלב וחומר למחשבה, היתה די צורמת, והורידה, גם אם במעט, את הערך הכללי של ההצגה.

על אף זאת, מדובר בהצגה מעולה, שמצליחה לזעזע, לגעת ולחשוף את הפצעים שמעולם לא הגלידו.

Melting פות

תיאטרון תמונע

יצירה מקורית משותפת מאת: יהושע סובול, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג

ביומי: יהושע סובול

שחקנים יוצרים: עומרי לוי, יעל ניברון ואוריין פרתם גליקסברג

מוסיקה מקורית: שחר אבן צור

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

ניהול הצגה: נירית הרוש

מועדים נוספים:

27/3/14 20:00

26/4/14 19:00 ; 20:30

28/4/14 20:00

מד בהחלט

סקירת ההצגה "מד"

מאת: כלנית בר-און

"לפעמים חלומות רעים, באים יותר מפעם אחת", זהו המשפט המלווה את ההצגה שכתב אלדר עיני, ואף ביים אותה, אחרי שלפני כשלוש שנים, בעקבות שיעור אימפרוביזציה, כתב דיאלוג קצר המתרחש על ספסל ומשם המשיך וכתב את המחזה "מד". המחזה מספר על אישה צעירה בשם לוסי שנכנסה להיריון בלתי צפוי כשכל מיני סיבוכים מפתיעים מעמידים אותה בדילמה ומפגש עם בחור צעיר ומיוחד בשם "מד" עוזר לה להכריע.

בעקבות תקציר ההצגה הבנתי שאני הולכת לראות הצגה על בחורה צעירה ששוקלת האם לעשות הפלה או האם לשמור את התינוק הלא רצוי כי המצפון שלה לא נותן לה אחרת. אך למעשה, מסתבר שמדובר בבחורה שמעוניינת לשמור את התינוק למרות שהרופא מפציר בה לעשות הפלה כי מסתבר שהתינוק שבבטנה לוקה בפיגור, ולמרות שהוא מיוחד ואולי בגלל שהוא מיוחד מחליטה לוסי, הבחורה הצעירה, להילחם על התינוק שלה ואז פוגשת בפארק על הספסל את "מד", נער מיוחד מאוד שברח מבית משוגעים מכל מיני סיבות שעדיף שלא אפרט כאן כדי לא להרוס את גורם ההפתעה ודווקא יש גורם הפתעה גדול מאוד, בואו נגיד שאני מאוד הופתעתי לגלות שהמסר של ההצגה הזו, הרעיון של ההצגה הזו מטורף לגמרי ואין ספק שהשאיר לי הרבה חומר למחשבה אודות אותה עלמה צעירה שמתעקשת לסבך לעצמה את החיים ואודות אותו נער צעיר ומטורף שבסך הכל מנסה לשחק משחקים של ילדים ובסופו של דבר הורס כל מה שבדרכו.

ההצגה כולה עוסקת במערכת היחסים המיוחדת שנוצרת בין השניים ובתלות ההדדית שיוצרת הרס וחורבן תוך משחקי מחבואים מוזרים, ריבים, ושפה מלאה בסטראוטיפים על חינוך מיוחד ועל בחורות רווקות. במהלך ההצגה, מסתבר שהנער המיוחד הוא לא מיוחד אלא פסיכופת והעלמה הצעירה היא לא כל כך צעירה והסיבות שנכנסה להיריון לא ממש מרנינות.

דמות נוספת שאנו פוגשים בהצגה הוא הדוקטור שמכיר את לוסי כבר הרבה שנים ומפציר בה להפיל את ההיריון הזה ואני מוצאת את עצמי די כועסת עליו וקצת כועסת על זה שכתב את ההצגה כי הרופא לא באמת יכול להתערב בהחלטותיה של מטופלת ולא משנה היכרותה עמו.

בתור אחת שלא ממש מפחדת מסרטים שאמורים להיות מפחידים ולא ממש מפחדת ללכת באלנבי בשעה מאוחרת מצאתי את עצמי די מבוהלת מכל העניין והאמת היא שעומרי לוי, הבחור הצעיר שמשחק את "מד", משחק באופן משכנע מאוד כי היה לי מאוד מוזר לפגוש אותו לאחר מכן ולשוחח איתו כשהוא נטול אותו מבט מוטרף ואותן תנועות ידיים מלחיצות.

ההצגה קצרה, בערך 45 דקות, ונכון לעכשיו, אין מועדי הצגות נוספות, אבל שווה לעקוב ואסגור עם המשפט איתו פתחתי את הכתבה הזו, כי אכן "לפעמים חלומות רעים באים יותר מפעם אחת."

"מד"

מאת אלדר עיני ובבימויו.

שחקנים: עינת שוורץ, עומרי לוי, דניאל מושס

הלחנה והפקה: יאיר ברוך

עיצוב במה: נטע-לי גרינר

עיצוב תאורה- גיא רובין.

מועדון ארוחת הבוקר

"על כמה חלומות וכמה חולמים"

ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".

מאת: כלנית בר-און

אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.

אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.

מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב

ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"

עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.

יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.

יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך",  שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.

אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".

בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.

אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.

יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."

למה דווקא המחזה הזה?

עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."

יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."

מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?

יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."

עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."

מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו.  אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."

כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.

יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."

מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."

מה עוד שיניתם בהצגה?

ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."

יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."

מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."

אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות  מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית.  האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."

יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."

דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?

עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."

יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."

עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."

יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."

מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."

נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?

יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!

אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."

ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.

אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."

מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."

יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."

עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".

ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין  שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.