על ההצגה "Melting פות"
מאת: אירית ראב
שלוש זונות גרות בבית אחד בבניין רגיל לגמרי בלב תל אביב. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, ועל אף שמדובר בבסיס הדרמטי להצגה "Melting פות", המוגדרת כהצגה קומית מקורית, בתכל'ס זה ממש לא מצחיק. זה בעיקר נוגע ללב, בעיקר מזעזע.
ההצגה "Melting פות", העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, מציגה את קורותיהן של שלוש זונות צעירות, החיות ועובדות בדירה ששכרו בבניין תל אביבי טיפוסי. מעבר ללקוחות העוברים עליהן, הן נאלצות להתמודד גם עם השכנים – גברת כץ חדורת הכושר, מר נווה, מנהל בעירייה, שמעלים עין אבל מוציא זין,
מרת נווה שמגלה על כל העניין, המנקה ששומעת את הכל אבל לא רוצה להסתבך, הירקן שמביא
את המצרכים לדיירי הבניין, והעובדה שמרביתם לא ממש ששים על התוספת האקזוטית
לבניין.
השלוש, בראשות ליאורה הטרנסקסואלית, מנסות למצוא פיתרון לצו הפינוי המאיים להוציא אותן אל הרחוב, תוך התמודדות עם השדים של כל אחת, המיסוך הנרקוטי של דינה הצעירה, התנכרות משפחתה של ליאורה והילד של קרינה, שמעדיף שתתנדף מעל פני האדמה, מאשר להודות שאמא שלו עובדת במקצוע הכי עתיק בעולם רק כדי לפרנס אותו.
הסיפורים הדרמטיים הללו, שמעמתים את הקהל עם מה שהוא מעדיף לא לראות, מבוססים על סיפור אמיתי, וזה מה שיפה בהצגה הזו. אין מדובר במחזה אליטיסטי של מחזאי-יפה-נפש, המבקש להציג באופן אמנותי, ייחודי אך מתנשא, את הרקב האנושי בפני הקהל, כאילו היה מאנה המציג בסלון הצרפתי, אלא חבורה של שלושה יוצרים מוכשרים המבקשים לשנות משהו, במידת האפשר, באמצעות התיאטרון.
צילום: גדי דגון
שלושת יוצרי ההצגה, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג, שגם מגלמים את כל הדמויות, נתקלו בסיפור לפני קצת יותר משנה. לוי, ששירת עם ליאור האמיתי בצבא, הביא לחברותיו לאנסמבל את הסיפור, והם החלו, ברשותן של הבנות עליהן המחזה מבוסס, לעבד את הסיפורים אל הבמה. הם פנו ליהושע סובול, שנדלק על הרעיון, החל לעבוד איתם, ולכוון את היצירה לכדי ההצגה שהיא כיום. סובול, שגם ביים את ההצגה, אמנם הטביע את חותמו הייחודי על היצירה, אבל לא הטביע אותה בתוך שלולית הדיו המוכרת שלו, אלא הותיר את קולם של השלושה על פני השטח. התוצאה היא יצירה נוקבת, רעננה ופשוט טובה.
השלושה מצליחים לגלם את כלל הדמויות, על גווניהן ומינן השונים, באופן יוצא מן הכלל. בזכות ניואנסים קוליים וגופניים, ותודות לתלבושות וגינונים שונים, הם יוצקים בכל דמות את האופי הייחודי שלה. עומרי לוי המגלם את ליאורה, יוצר דמות קשוחה ומקללת אך גם רכה ומגוננת. מיד לאחר מכן, הוא מגלם את דמותו הגסה של מר נווה, שמוצא עניין בקרינה שגם נושאת את בנו. יעל ניברון, המגלמת את דינה המכורה לסמים, כאילו היתה ציפור שבורה שלא מוצאת בחזרה את הקן, ומיד לאחר מכן, מגלמת את גברת כץ, העו"סית לשעבר, שרוצה לעזור לבנות אבל רק שיעופו מן הבניין המוגן שלה. כנ"ל לגבי אוריין פרתם גליקסברג, המגלמת את דמותה של קרינה הקרה שלא זקוקה למחילתו של בנה, ומיד לאחר מכן מגלמת את דמותה של מרת נווה הצדקנית והאיכפתית-למראית-עין.
על אף שכבות הבגדים ואפיוני הדמויות, דווקא העירום הנפשי הוא שהצליח לזעזע, לחדור באמת. באחת הסצינות, ליאורה נכנסת אל סלון הדירה ומנגבת את השאריות של הלקוח האחרון. רק עם מגבת לאזור חלציה ופאה על הראש, היא מספרת על גבר אחד שנכנס לה ללב, אבל רק רצה להיכנס למקום אחר. במקום דייט רומנטי זה נהפך לאונס, למכת ברק בין הרגליים, שצרבה את לבה ואת רחמה. היא מקוננת על הילד שנלקח ממנה, על הרצון הזה לאהבה שהתפוגג אל הרוח. זוהי בהחלט אחת הסצינות המרשימות של ההצגה, הנותרות בלב גם אחרי שהמסך יורד.
אלמנטים נוספים בהצגה, כגון המוסיקה הקצבית והאיכותית של שחר אבן צור והתפאורה המינימאלית והמדוייקת, בהחלט סייעו לה להפוך ליצירה המשובחת שהיא. עם זאת, לצד התשבחות, יש לציין כי דווקא סצינת הסיום המוסיקלית של ההצגה, זו שאמורה להוציא את הקהל עם בעיטה בלב וחומר למחשבה, היתה די צורמת, והורידה, גם אם במעט, את הערך הכללי של ההצגה.
על אף זאת, מדובר בהצגה מעולה, שמצליחה לזעזע, לגעת ולחשוף את הפצעים שמעולם לא הגלידו.
Melting פות
תיאטרון תמונע
יצירה מקורית משותפת מאת: יהושע סובול, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג
ביומי: יהושע סובול
שחקנים יוצרים: עומרי לוי, יעל ניברון ואוריין פרתם גליקסברג
מוסיקה מקורית: שחר אבן צור
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו
ניהול הצגה: נירית הרוש
מועדים נוספים:
27/3/14 20:00
26/4/14 19:00 ; 20:30
28/4/14 20:00
בעקבות תקציר ההצגה הבנתי שאני הולכת לראות הצגה על בחורה צעירה ששוקלת האם לעשות הפלה או האם לשמור את התינוק הלא רצוי כי המצפון שלה לא נותן לה אחרת. אך למעשה, מסתבר שמדובר בבחורה שמעוניינת לשמור את התינוק למרות שהרופא מפציר בה לעשות הפלה כי מסתבר שהתינוק שבבטנה לוקה בפיגור, ולמרות שהוא מיוחד ואולי בגלל שהוא מיוחד מחליטה לוסי, הבחורה הצעירה, להילחם על התינוק שלה ואז פוגשת בפארק על הספסל את "מד", נער מיוחד מאוד שברח מבית משוגעים מכל מיני סיבות שעדיף שלא אפרט כאן כדי לא להרוס את גורם ההפתעה ודווקא יש גורם הפתעה גדול מאוד, בואו נגיד שאני מאוד הופתעתי לגלות שהמסר של ההצגה הזו, הרעיון של ההצגה הזו מטורף לגמרי ואין ספק שהשאיר לי הרבה חומר למחשבה אודות אותה עלמה צעירה שמתעקשת לסבך לעצמה את החיים ואודות אותו נער צעיר ומטורף שבסך הכל מנסה לשחק משחקים של ילדים ובסופו של דבר הורס כל מה שבדרכו.
דמות נוספת שאנו פוגשים בהצגה הוא הדוקטור שמכיר את לוסי כבר הרבה שנים ומפציר בה להפיל את ההיריון הזה ואני מוצאת את עצמי די כועסת עליו וקצת כועסת על זה שכתב את ההצגה כי הרופא לא באמת יכול להתערב בהחלטותיה של מטופלת ולא משנה היכרותה עמו.
כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.