מאת: מרתה יודעת

הפעם, מרתה תפצח בוידוי – היא אוהבת מחזות זמר, ליתר דיוק, מטורפת עליהם. תנו לה מנה גדושה של המילטון בציר "In the Heights", בתוספת  Blood Brothers וכקינוח את Kinky Boots  או אחת הקלסיקות של אנדרו לויד וובר, והיא תהיה מרוצה עד הגג, כאילו היתה חתול צ'שייר על קטניפ. בגלל זה, זה לא ממש ברור למה לקח למרתה שנה תמימה לראות את הצגת היחיד של עמית גור, "חיי – גרסת המחזמר", הצגה אינטימית ונפלאה, השוזרת את הלהיטים מברודווי פינת הווסט אנד בחייו של גור ומעניקה להם פרשנות נהדרת, חודרת לב וקרביים.

ההצגה, מאת ובביצוע עמית גור ובבימויו של ניר ארז, מתארת את סיפור חייו של גור, מימי התבגרותו כנער חולמני אך חדור מטרה בקיבוץ מעגן מיכאל, דרך לימודיו בבית ספר למשחק ברמת גן וכלה בניסיונו על הבמה ומחוצה לה למצוא את הקול הפנימי שלו, שהלך לאיבוד בשל תקיפה מינית שעבר במהלך לימודיו.

חיי – גרסת המחזמר. צילום: שיר הלל

הצגות יחיד כמו זו נתקלות באתגר גדול מאוד – איך להעביר אינטראקציות דרמטיות עם דמויות אחרות כשיש רק שחקן אחד על הבמה? בחלק מההצגות, השחקנ/ית מגלמים את כל הדמויות, דבר המהווה אתגר משמעותי בפני עצמו. באחרות, הדמות נעזרת במיני אלמנטים יומיומיים, כמו טלפון או אוזנייה, ואז הדמויות האחרות נמצאות בצד השני של הקו. בזו של גור, חלק הארי מבין הדמויות האחרות, כגון המורה למוסיקה בקיבוץ או מנהל בית הספר למשחק, יוצגו בקול בלבד, שנשמע מבעד לרמקולים. זה פיתרון מצוין, הן מבחינה תיאטרלית והן מבחינה דרמטית, שכן בהצגה גור מנסה למצוא את הקול שלו מחדש, כשהוא נאלץ להתעמת עם קולותיהם של אחרים הנשמעים מכל עבר ונדרש לפלס את דרכו שלו כאמן וכאדם בתוך פסקול חייו.

על הבמה ומאחורי הקלידים, נוכח יואב מאיר וייס, המלווה בצורה נפלאה את המסע של גור לעבר מציאת הקול שאבד. אותם שירים ממחזות הזמר השונים מלווים את גור במהלך חייו, הופכים את המציאות השוחקת לקסומה יותר. מטלות יומיומיות ומעיקות בחיי הקיבוץ, כמו תורנות מטבח או חליבת פרות, נהפכות לנסבלות אם שרים אותן החוצה.

טקס יום הזיכרון העצוב והמונוטוני נהפך לתיאטרלי יותר אם מאדירים אותו במיני כוריאוגרפיות. בסצינה המצוינת הזו יוצרי ההצגה הצליחו לשלב בין התרבות הזוהרת של ברודווי לבין התרבות הישראלית של יפי הבלורית והטוהר וליצור הרמוניה מרטיטה בין שם לכאן, בין מוסכמות הקיבוץ והחברה לבין רצונו של גור להביע את עצמו, כמו שהוא באמת.

גם כשניצב לפני הגשמת חלומו ובזמן לימודי המשחק, מחזות הזמר ליוו את חייו של גור. לא בכדי, בחר לשיר באודישן לבית הספר למשחק את השיר "Out here on my own" מתוך "תהילה", הסרט לא הסדרה, אותו ביצעה קוקו לאחר שנאלצה לוותר על פיסות קטנות מנשמתה ולחשוף את גופה לבמאי עלוב, רק בכדי שלא יהרוס לה את המוניטין בדרך אל הגשמת חלומה. בדומה לה, ועם זאת באופן שונה לגמרי, גם גור נאלץ להתמודד עם אימה נוראית, כאשר חבריו והוא שהו בלונדון וצפו במחזות זמר. תוך כדי הגשמת חלומו לראות את השירים בראשו קמים לתחייה על במות הווסט אנד, הוא נאלץ להתמודד עם אימה בשר ודם, בחדרו של מנהל בית הספר למשחק. בזמן שבגוף נעשו מעשים, הנפש התנתקה ונאלמה, כדי לשרוד.

אותה חוויה הושתקה וננעלה מאחורי סוגר ובריח, אבל קולו אבד. את התחושה שמשהו לא בסדר הוא שם בצד, כי ההצגה חייבת להימשך והוא נדרש להופיע ב-"פנטום האופרה" בבית הספר ולשיר בקול רועם את מוסיקת הלילה (וגם פה, לא בכדי). אבל בעת שישב בחדר מאחורי הקלעים ניגשה אליו לא אחרת מאשר שושנה דמארי ועודדה אותו להתעלות מעל מה שעבר, להמשיך על אף החתכים ברקמות הנשמה. בסצנה המקסימה הזו, בה גור גילם את שושנה באופן מדויק למשעי, הוא החל לנסות למצוא את קולו, מסע שהלך והסתעף, עלה וירד, העמיק וחדר לחדרים הקטנים של הלב, עד שלבסוף נמצא, בקושי, רועד, חיוור, צרוד, אך הולך ורועם, הולך וצועק, זועק ושר, על הבמה בתמונע.

זה דורש אומץ רב, להביא את עצמך, כמו שאתה, אל הבמה. להביע את הנשמה שלך מול הצופים בתקווה שלא ישפטו לחומרה רבה מדי. לאותו מנגנון דיסוציאטיבי, ששומר על הנפש מפני פגיעה חמורה מדי, יש השלכות בלתי הפיכות. ברגע שהנפש נעזרת בזה, זה מה שהיא מכירה, ולכן סביר כי הפיצול יקרה שוב ושוב, ושוב, בייחוד בסיטואציות בחיים שהנפש תחוש באיום כלשהו, אמיתי או מדומה. אבל באמצעות רקמה חוזרת ונשנית של פיסות הנשמה, כפי שגור עושה בהצגה שלו, ניתן בכל זאת לאחות את השברים.

צילום: שיר הלל

לצד המוסיקה של גדולי המלחינים, הבימוי הנוגע של ניר ארז והביצוע הווירטואוזי של גור, מרתה חייבת לציין לטובה גם את התאורה המרהיבה שעיצב נדב ברנע, שהצליח להפוך את הבמה הקטנה והשחורה של תמונע לאחת מבימות ברודווי בזעיר אנפין, ועדיין, ליצור אווירה מכמירה, נוגעת ואינטימית.

אם עוד לא ראיתם, וגם אם כן, לכו לראות את ההצגה היפה הזו.

 חיי – גרסת המחזמר

תיאטרון תמונע

מאת ובביצוע: עמית גור

בימוי: ניר ארז

כוריאוגרפיה: עוז מורג

עיצוב תפאורה: ינון פרס

עיצוב תאורה: נדב ברנע

מנהל מוסיקלי: תמיר לייבוביץ'

פסנתרן: יואב מאיר וייס

מועדים נוספים: 12/4/18

טוני ומריה ביפו העתיקה

מאת: אירית ראב

ממש לא מזמן, הועלתה הפרימיירה של קזבלן, המחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי. מאז ועד עכשיו, האינטרנט הוצף בביקורות וסקירות אודות ההצגה. אחדים אמרו כי קזבלן אקטואלי עכשיו יותר מאי פעם. אחרים טענו כי משפחות רבות, על כל צאצאיהן, יראו את קזבלן של הקמארי.  רק ימים יגידו אם אכן הגירסה הנוכחית של קזבלן תשבור את הקופות ותתעלה על הניסיון הכושל משנות השמונים.

אז נכון, עמוס תמם הוא לא יהורם גאון. אבל המחזמר הנוכחי הוא הצלחה מופתית בעיקר בשל העובדה כי כשמאחדים את הכוחות הנכונים, יכולים לראות תוצאות. צדי צרפתי על הבימוי, יוסי בן נון על המוסיקה, עוז מורג על הכוריאוגרפיה ורוני תורן על התפאורה, ועוד יוצרים ושחקנים טובים אחרים.

קזבלן היה במקור מחזה, מאת יגאל מוסינזון. ההצגה הועלתה לראשונה בשנת 1954, בין היתר בכדי לנסות ולגשר על הפערים העדתיים של אותה התקופה. בשנות השישים נוספו לה שירים, שונתה העלילה, הוסף יהורם גאון אחד והשאר היסטוריה. בשנות השבעים הופק עיבוד קולנועי שנכנס לקאנון הסרטים הישראלי.

רבות הן הפרשנויות שנעשו על קזבלן אולם אחת נותרה בעינה. מדובר על סיפור הפרברים הישראלי, המתמקד בקזבלן המרוקאי המאוהב ברחל האשכנזית. בשונה מסיפור הפרברים מברודווי, המחזמר קזבלן אינו מתמקד רק בסיפור האהבה חוצה הגבולות של שני הצעירים, אלא בפערים העדתיים ובסטיגמות הרובצות על כל עדה, סטיגמות הקיימות עד היום.

בשונה מעיבודים אחרים, בין אם אלו על הבמה ובין אם העיבוד הקולנועי, קזבלן הנוכחי של הקאמרי מצליח להשתוות עוד קצת אל סיפור הפרברים האמריקאי. התפאורה מנכיחה את השכונה היפואית על כלונסאות המתרוממות מעלה, כבתים המטים ליפול של יפו. אין בתים של ממש, רק חלקי מרפסות, דלתות, מדרגות ואסבסט. כמו העיצוב המקורי של סיפור הפרברים, שהידר את שני צידי הבמה במרפסות ומדרגות חירום.

אלמנט נוסף המזכיר את סיפור הפרברים הוא הברילנטרים, הכנופייה של קזבלן. בניגוד לגרסאות קודמות, הצעירים הקשוחים של יפו מעוצבים במחזמר הנוכחי כאילו היו כנופיית ג'טס המיתולוגית. דבר שמקבל חיזוק ניכר בשיר "מה קרה?" בו הם עוטים על חלקי מכונית ומנסים לגרום לבחורות לנסוע איתם, ובסצינת העירייה, בה כל אחד מהם עוטה את תפקידו של הפקיד, דבר שמזכיר מאוד את השיר "הקצין קרופקי".  עיצוב התלבושות, שנעשה על ידי עופרה קונפינו, גם מצליח להדהד את מדרגות החירום ואולמות הריקודים של אמריקה של שנות החמישים, בתוך כור ההיתוך העדתי של מדינת ישראל.

כל אלו, ואלמנטים רבים אחרים, מוכיחים כי למחזמר הישראלי יש לא פחות כבוד מאחיו באמריקה.