ביקורת ההצגה "מתים מאהבה"

מאת: חוה ירום

באופן מקרי, או שלא, יצא לי לאחרונה לראות הצגה, ורק לאחר מכן לשלוח את העורכת לראות אותה גם, כדי לראות מה היא תגיד. באופן מקרי, או שלא, שתינו צפינו בה במועדים שונים, ויצאנו עם דעות שונות לגמרי. ובכל אופן, בצורה מקרית, או שלא, זו הפעם הראשונה שיצא לי לבקר את מעוזן של סדנאות הבמה, הממוקמת בחצר מפויחת ומלאת זבל, מדמנה, מכוניות וחדר כושר. הבית הזה, שהוקם על ידי ריבי פלדמסר-ירון, מהווה ניגוד מוחלט לחוץ המתכתי והקר.  על ידי החלטות עיצוביות מעולות, כמו גם ניצול השטח בצורה נכונה ותיאטרלית למדי,  נוצר לו אחד המקומות המעשירים בתחום התיאטרון בישראל. נכון, יש הרבה מה להגיד על מחירי הסדנאות, אבל אם נסתכל על התמונה כולה, המקום מעניק ארגז כלים לא רעים בכלל, בייחוד אם מדובר על שחקנים/בימאים/אמנים שצריכים לשייף באופן תדיר את כישוריהם ויכולותיהם.

במקום הזה, עלתה ההצגה "מתים מאהבה". על היצירה הזו אחראים שני אנשי תיאטרון אדירים,  עודד קוטלר ואמנון מסקין, שהקימו לפני שנים אחדות את האקטור סטודיו, מקום בו שחקנים יכולים להגיע פעם בשבוע, ולשייף את יכולותיהם המשחקיות מול שחקנים אחרים. הפרויקט המבוסס על הסטודיו השטרסברגי, הנו חינם לכל שחקן ושחקנית, ומותנה באודישן קבלה.

צילום: נתן כספי

"מתים מאהבה" היא הצגה לא פשוטה.  המחזה, מאת סם שפרד האגדי, מציג את סיפורם של זוג צעיר,  מיי ואדי, שהיסטוריה ארוכה מאחוריהם, עוד מימי התיכון. הסיפור עושה דרכו על נופי המערב האמריקאי, איפה שהגברים לובשים כובע בוקרים וברזלים במגפיים והנשים הן חושניות וקשות. תוך כדי, אנו זוכים לגלות את הסוד הכמוס עליו מבוססת אהבתם, היחסים המורכבים עם האב הזקן, והנסיונות של השניים להיחלץ זה מכבלי זו, בתירוצים מהמין השני.

יש ארבעה שחקנים על הבמה. אדי מגולם באופן שובה לב על ידי דניאל זהבי, שמבעד לשכבות לבוש הבוקר מצליח לגעת באמת בצופים. אורי הלוי מגלם את מרטין, הדייט של מיי לאותו ערב גורלי, באופן קומי, עצוב ומעולה. האב מגולם על ידי אמנון מסקין, המצליח להביא אל הבמה את "הבימה" של רובינא וקלצ'קין, לצד אבק הכוכבים של מרילין מונרו ואמריקה של שנות החמישים.  פרט לבנים, יש שחקנית אחת, רחל שלמה, המגלמת את מיי באופן די מתאמץ, על אף שניסיונותיה בהחלט ראויים לציון.

אמנם, כל אחד מהשחקנים הביא את יכולותיו אל הבמה, אך עדיין היה חוסר סנכרון מסוים בין כל החלקים בהצגה, מעין משהו לא מהודק, שקשה לשים עליו את האצבע במדויק. אולי היה זה המחזה השפרדי, שלא ממש יושב כראוי בסטינג הישראלי.  אולי היתה זו העובדה כי לצד הריאליזם המינימליסטי, היו אי-אילו הבלחות סוריאליסטיות חסרות פשר. אבל בסך הכל, מדובר בהצגה לא רעה בכלל.

שווה לציין כי "מתים מאהבה" היא יצירה פרינג'אית במלוא מובן המילה, וכלל היוצרים בהצגה, הן מאחורי הקלעים והן על הבמה, יצרו אותה יש מאין. לבימאי מעולה בקנה מידה של קוטלר, זה משהו בהחלט לא מובן מאליו.

גם אם יש אי-אילו חסרונות, כדאי לכם ללכת להצגה,  ולו רק בכדי לתמוך בתיאטרון שאינו שם על רייטינג אלא מגיע מהלב, הנשמה והכיס של היוצרים אותו.

מתים מאהבה

סדנאות הבמה

מאת: סם שפרד

תרגום: בן בר שביט

בימוי: עודד קוטלר

משחק: רחל שלמה, דניאל זהבי, אמנון מסקין ואורי הלוי.

עיצוב: אדן קוט

תאורה: אפי אוגד

מוסיקה ואפקטים קוליים: בועז שחורי

ע. בימוי: אלי יוסף

מועדים נוספים: 30-31/5/14 ; 6/6/14 21:30 ; 7/6/14 21:00 ; 12/6/14 20:30 ; 14/6/14 21:00

סדנאות הבמה, סלמה 46 (בחצר), תל אביב

סקירת ההצגה "אברם"

מאת: אירית ראב

לעיתים, כשהולכים ברחוב לעת ערב ורואים את עשרות הבניינים על דירותיהם, מייחלים להציץ ולשמוע את הנעשה בהם. לראות לרגע אחד את החיים האלו, בין כתלי הבתים, ולא להיראות. ההצגה "אברם" של תיאטרון אנסמבל הרצלייה, מביעה את התחושה הזו ומגשימה את הרצון.

בין הבניינים המוזנחים של התחנה המרכזית בתל אביב, חיות להם מספר דמויות שוליים של החברה. ההצגה אמנם עוטה את שמו של אברם, אחת הדמויות, אך מציגה גם את חיי הסובבים אותו – דוד הפקח שמנסה לשכנע את רחל, הבת של אברם להתחתן איתו, יאיר יאיר המתאגרף והגנב, שיש לו בבית את המועדון הכי טוב בעיר, אנדור האינסטלאטור הרומני שאוהב באמת ובתמים את הזונה "שרק מוצצת אז זה לא נחשב", שרה אמו החולנית של דוד, המלט הרוסי, חסר בית שבעברו היה שחקן גדול, ומנקה הרחוב האתיופי, שמאמין שתמיד יצטרכו מנקה טוב, כל עוד סותמים את האף, עד שגם אותו מפטרים.

מתוך ההצגה "אברם"

כל העלילה הגדושה והמסועפת הזו, מנוצחת על ידי המחזאי דוד לוין ומזכירה במקצת את מחזותיו של האח. ומבוימת על ידי עודד קוטלר. ההצגה מביעה באמצעי תיאטרון עכשוויים, על גבי במה עמוקה ורחבת מימדים, את סיפורן של הדמויות הקטנות-גדולות הללו.

הן אינן מבקשות לחלום יותר מדי, מסתפקות במועט ולרוב רק מבקשות לעבור את היום. כמו שרחל, המוכרת פיצ'פקס בשוק ומכורה לספרים, מציינת שפה הקירות שלה וזה מספיק לה,  על אף שאביה משתוקק שלא תתפשר כמו אמה עליה השלום וכמוהו, אלא תצא מבועת התחנה המרכזית ותגשים את עצמה בעולמות אחרים. מצב הקיום הזה, שנדמה כי היה כאן מאז ומעולם, מתבטא באלמנטים תיאטרליים חדשניים כמו צילום הדמויות והקרנתן על גבי רקע הבמה וכן, צילום חי באמצעות האיי-פון.

המחזה, המתרחש בלב התחנה המרכזית, הנו רלוונטי כיום מאי פעם. אחת הסצינות מציגה את תגובת התושבים על שריפת אחת הדירות באזור, על הדיירים הערבים שלה. אקט שכזה, על במה ישראלית המהדהדת מזוועות ההיסטוריה, ובייחוד בימים בהם אנשים מציתים עצמם כדי להוכיח את אוזלת היד של הממשלה והרשויות, הנו חשוב ביותר. למראית עין, מדובר בהתעלמות ממה שקרה באמת, מדירות פליטים שהוצתו, אבל למעשה מדובר באקט המייצג את ההיסטוריה החוזרת על עצמה. זה לא משנה אם מדובר ברומנים, ערבים או סודנים, תמיד יהיה שם מישהו שישנא ויעמוד עם הלפיד הבוער.

במהלך ההצגה, הצופים זוכים להציץ על חייהם של דמויות אלו, על כל הנעשה בהם, גם אם הם קשים מדי, גם אם מכמירים לב, גם אם הם מעוררים הזדהות או כעס וגם אם לא קורה שם כלום. על אף העובדה שרחל בסוף עוזבת את הדירה, הכלום הזה פושה בכל. עצם זה שהדמויות לא קמות ועושות משהו, גורם לצופים לרצות לעלות על הבמה ולנער אותן בכוח, או להסתכל על עצמם.

ההצגה מסתיימת בסצינה פיוטית בה אברם וחבריו משחקים קלפים, בעוד יתר השחקנים עוטים על עצמם לבוש של אנשי העליות הראשונות, המגיעים לחולות של פלסטינה. כשהם מגיעים ארצה, אל קדמת הבמה, ומאחוריהם ההווה המשחק בקלפים, ניכרת התהום בין מה שחלמנו לבין מה שנהיה באמת. בניגוד למה שאומרות הדמויות כהדהוד לדבריו של חנוך לוין, הילד כבר מזמן לא חולם, הוא מתעורר בצעקות מהסיוט ומגלה שלמעשה הוא ממשיך לישון.

אברם – תיאטרון אנסמבל הרצלייה

מאת: דוד לוין

בימוי: עודד קוטלר

עיצוב חלל ותלבושות: פרידה קלפהולץ- אברהמי

תאורה: רוני כהן

משתתפים: גבי עמרני, דובל'ה גליקמן, איצ'ו אביטל, רחל דובסון, יואב הייט, אלי מנשה, שי פרדו, נעמי פרומוביץ'-פנקס, לאה קמחזי.

ההצגות הבאות: 1-2/8/12; 4/8/12