סטארט אפ משפחתי

על ההצגה "מז'יניק"

מאת: אביבה רוזן

שלושה שחקנים צעירים, מוכשרים מאוד, משחקים בחלל קטן. מה קטן? קטנטן וצר, נטול תפאורה אך רווי במוזיקה, בתנועה ובקטעים שונים שמתקשרים אינטואיטיבית ו/או אינטימית זה עם זה, הקשורים למקומו של האדם במשפחתו. הם מתפשטים ומתלבשים, פיזית ורגשית, מול הקהל ומול בני משפחותיהם שהוזמנו במיוחד לאירוע, וחושפים, ברגישות רבה שמעלה לעיתים דמעה, ובצורה מאוד שונה ואחרת שאנחנו לא מצפים לה בהצגה, מערכות יחסים מורכבות, לעיתים קשות מאוד, אותן חוו במשפחתם.

ילד שאביו עזב את הבית כשהיה בן שנה מתחבק ארוכות עם אביו בתחילת ההצגה, הוא מראיין אותו ואנחנו עדיין איננו מבינים מהו הסיפור שעומד להתפתח כאן לפנינו. הילד, נטע וינר, שהוא גם המחזאי (לצד סתיו מרין) וגם שחקן ורקדן ונגן בהצגה, חושף אותנו בהדרגה לסיפור הנטישה, העימות והקבלה המחודשת. האב שיושב מצד אחד, כנראה באמת לא ידע מה מחכה לו לפני שנסחף בעל כורחו להשתתף בחשיפה הפרטית הזאת לפני אנשים מוכרים וקרובים וזרים גמורים. מצד שני, יושבת האם, שגם היא תיסחף ותשתתף. כך גם הוריה של סתיו מרין, השחקנית המוכשרת והמתוקה, הרקדנית שבכל פעם שהיא מדברת היא מרגשת, נאלצים בעל כורחם להשתתף ביצירה.

כשמרין מבקשת מאמה לספר את סיפור החלפת השם שלה, האם, שישבה ממש מתחתי, לחשה לבעלה: 'זה אמיתי, הדבר הזה?'. אחרי כמה התנגדויות היא התרצתה וסיפרה, ואנחנו הרגשנו כמו המציצים מבעד לחור המנעול שצופים פנימה לתוך דרמה שאינה שלנו, אבל היא כל כך שלנו. אנחנו לא עברנו, אולי, את מה שעברו השחקנים שמספרים את סיפוריהם ושופכים את קרביהם לפנינו, אך עברנו גם עברנו דברים שונים שדומים מבחינה רגשית לאלה שעברו הגיבורים-האנטי גיבורים על "הבמה".

מז'יניק2 - אסקף אברהם

"מז'יניק" | צילום: אסקף אברהם

כשהיוצרים שואלים את הצופים, אותי, מי היה קרוב יותר לאמא, התקשיתי לבחור. היו תקופות שהייתי קרובה יותר לאמי, בילדותי הייתי קרובה יותר לאבי, ואז נזכרתי ששניהם כבר אינם בין החיים, ולי כבר אין מה לתקן, רק לזכור את שניהם באהבה וכאן עלו הדמעות.

הם נוגעים ומרגשים, אך גם רוקדים בצורה שבה הריקוד לא תמיד נראה כריקוד (ואין תמוה בכך כי וינר עוסק גם בטאי-צ'י). לעיתים קרובות, עולים קונפליקטים שהם תדירים כל כך בחיי משפחה, כי בסופו של דבר, המופע הזה לא בוחן רק את היחסים שבין הצעיר שבמשפחה, האח או האחות הקטנים לבין אחיהם הגדולים, אלא את מכלול היחסים במשפחה מנקודת מבטו של ילד. אותו ילד שנאבק באחרים ופיתח שרירים ויכולת לחימה בגלל שמו יוצא הדופן שהפך לקלס, או האחות הקטנה שבורחת מאחותה הגדולה לה היא מנסה להציק כדי לתפוס את תשומת לבה ובהימלטה היא נכנסת במסמר בקיר עם מצחה והאחות פורצת בבכי בלתי נגמר, או האח הקטן שברח מהבית עם אחיו הגדול ממנו אך כשחזרו איש לא שם לב שברחו מהבית. הם מדברים על התמודדות עם משפחות של כאוס. לא כולנו גדלנו במשפחות של כאוס אך כל אחד מאיתנו חווה רגעים של כאוס במשפחתו ובתוך תוכו.

מז'יניק - אסקף אברהם

צילום: אסקף אברהם

לצד הכאוס, יש הרבה שירים ביידיש בהצגה. "הללויה" של לאונרד כהן הופך להללויע בהטעמה אידית. כנראה שזה משרת משהו, ואולי לא חייבים להבין, אבל זוהי נקודה למחשבה. היידיש נותנת נופך אך גם מורידה נופך, שכן לא כולם מבינים את השפה הזו ויש חשיבות גדולה למילים, שיש להן כאב ועוצמה והן לא תרגום מילולי של המילים המקוריות.

זהו סיפור של פתיחת קונפליקטים וכניסה חזיתית לתוכם, אך גם של סגירת קצוות והשלמות לריפוי הנפש. ריפוי שבא אחרי שמקיאים את כל הכואב והקשה והמר, את כל השנאות והקנאות שיש במשפחה מתחת או מעל לאכפתיות ולאהבה שיש או אין במידה מספקת.

בשורה התחתונה, זוהי יצירה מרגשת ושופכת קרביים המוצגת על ידי שלושה שחקנים מוכשרים ואמיצים.

"מז'יניק"

תיאטרון תמונע

יצירתם של נטע וינר וסתיו מרין

בהשתתפות: בני אלדר, סתיו מרין ונטע וינר.

עיצוב חלל ותאורה: יואב בראל

ליווי אמנותי: רז וינר

הפקה: טלי קוניגסברג

תלבושות: עידן לדרמן

ייעוץ: יעל ציטרון, אור מרין וניצן כהן.

מועדים נוספים: 

18/4/19 | 20:00 | תיאטרון תמונע

 

 

הקצב של החיים, בדיוק כמו שהם

על היצירה "חיתוך דיבור"

מאת: עדי קוגלר

כיצד מגלמים ב-60 דקות בלבד את האמת, כשלרבים מאתנו (החל ביושבים במושב נהג האוטובוס, ועד מושב חבר כנסת או ראש הממשלה) גם 60 או 600 שנים לא יספיקו כדי להצליח להביע אותה? נטע וינר וסתיו מרין הבעירו אותה באש באולם הגדול של תיאטרון תמונע, ביצירה שלא סתם זכתה כמעט בכל פרס אפשרי בארץ.

בחלל דמוי זירה, כששני הפרפורמרים אוהבים אחד את השנייה במין פראות אכזרית אינסופית ורפטטיבית, וינר ומרין מביעים באמצעות רצף של דימויי המתעלל-כקורבן-כמתעלל-כחוזר חלילה את קצב החיים המוכר מהחיים במדינתנו הוורסטילית, קצב זרימת כאב יומיומי, פציעות ופגיעות אינסופיות, עד שהוא הופך חדגוני. ברגעים מסוימים, וינר ומרין נכנסים למעין "לופ" חזרתי של שימוש באותן התנועות המשפילות והסאונד קורע הלב זה כלפי זו, עד שהם כבר משעממים את עצמם. הכאב וההשפלה של הכובש והנכבש שוב לא מזעזעים אף אחד, גם לא את החווים אותם אישית. מוכר מאיפה שהוא?

חיתוך דיבור - אסקף אברהם

צילום: אסקף אברהם

היוצרים משתמשים בדימוי הנראה לא פעם על במות התיאטרון, המחול, האמנות, הפרפורמנס ובערך כל אמנות שהיא – אנו, העם היהודי והעם הפלסטיני, שהפך למעין תאום סיאמי שלנו, ממוזגים אחד עם השני עד כדי זוגיות מכאיבה, דביקה ומחייבת. וינר ומרין מחליפים ביניהם את הטקסטים והתפקידים באופן כל כך רציף ואורגני, שהדימוי השחוק הופך למעין יצור שלישי העומד בפני עצמו, אבסורד אנושי המורכב מגוש של מילים שבשלב מסוים כבר הופכות חסרות פשר. או, כמו שהם שרים – "בום טראח / יריתי כך / בום טראח / איזה מפח / קליע הגורל צווח / האח /  יריתי בך כך צלילים נוגנו המון קלח / יתגדל ויתברך / בום טראח ירית בי כך / בום טראח הכל נסלח / קליע הגורל פילח / האח  / ירית בי בום טראח".

יצירות פוליטיות-זוגיות רבות נוצרו על הקונפליקט היהודי-פלסטיני, אך וינר ומרין מצליחים לייצג את קרביו ונימיו העמוקים ביותר. האינטימיות האינסופית בין שני הפרפורמרים מייצגת את התלות שלנו האחד בשני באופן מדויק. לפעמים אני מרגישה ששני העמים כבר לא מכירים את עצמם האחד בלעדי השני, בלי הקונפליקט הנותן לחלק מאיתנו (משני הצדדים) את תמצית החיים – גם אם לא נודה בכך.

היוצרים על הבמה לא בוחלים בשום אמצעי. הם משתמשים בגופם, בו זמנית, כמעין כלי מקצועי שאינו הם עצמם, ובו זמנית משתמשים בכל לבם ואיבריהם ככלי חם להעברת הנושאים הרותחים ביותר בחיים – אינטימיות זוגית, מהו "הבית", איפה הוא וכדומה.

חיתוך דיבור - אבי גולרן

חיתוך דיבור. צילום: אבי גולרן

אך, כמו שסבתא אומרת, אף אחד לא מושלם. האינטראקציה עם הקהל יכלה להתמנף קצת יותר. לקראת סוף היצירה, בשיא הקשר עם הקהל, דיברו הפרפורמרים באופן ישיר עם הקהל. הם בחרו במשפטים העוסקים בדמויות פוליטיות מוכרות מן המציאות העכשווית; הבחירה בהם יכולה הייתה להיות קצת יותר מורכבת – במקום משפטים על אושיות פוליטיות אקטואליות, לדוגמה, ניתן היה לבחור במשפטים העוסקים בנושאים קצת יותר "אוניברסליים".

יחד עם זאת, הדימוי הוויזואלי המגיע מיד אחר כך, בשילוב הסאונד והטקסט, נתן פינאלה מצוין להצגה באקורד צורם ושורט ואינסופי. בדיוק כמו הנושאים הרותחים בהם היצירה לא היססה לעסוק.

בשתי מילים? האמת כואבת, ובעוד שתיים – לא לפספס.

 

חיתוך דיבור

יוצרים ומבצעים: נטע וינר וסתיו מרין

דרמטורגיה וליווי אמנותי: רז וינר

עיצוב תלבושות: ענת מרקטוביץ'

עיצוב חלל ותאורה: יואב בראל

היצירה יצאה לסיבוב הופעות בחו"ל אבל כדאי ואף רצוי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר תאריכים נוספים. לדף הפייסבוק של היצירה – הקליקו על הלינק