על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"

מאת: אירית ראב

לפני אחת ההצגות, בזמן שהקהל חיכה בחוץ בתפר שבין השמש הקופחת לבין מסדרון הצל הצר, אישה אחת אמרה לחברתה "את רואה את הבחור בבגדים השחורים? זה המנהל האמנותי של הפסטיבל". והמנהל הסתכל לעברן, כאילו ציפה שיפתחו עמו בשיחה, כאילו הוא עדיין לא סגור איך להתנהל עם התואר הזה. זוהי שנתו הראשונה של גיל אלון כמנהל אמנותי של פסטיבל עכו, וניכר כי הוא יודע להסתדר בכישרון רב עם המשימה שהוטלה עליו.

פסטיבל עכו ה-34, שלאחרונה סגר את שעריו בתרועת ניצחון,  הציע לצופים מבחר רב-גוני של הצגות נהדרות, המתאימות בהחלט למטרת הפסטיבל לחגוג את התיאטרון האחר, יהיה אשר יהיה. חלק מן ההצגות היו שובות לב ואיכותיות, אחרות – לא. אבל אין ספק, כי רצונו של אלון לחגוג את מעצמת התיאטרון הישראלית בהחלט הוגשם.

מבין ההצגות שראיתי,  שתיים השפיעו עליי יותר מאחרות, האחת לטובה, השנייה, ובכן, לא ממש. באופן מקרי, או שלא, הטובה היתה הראשונה שראיתי, בעוד האחרת העיבה במקצת על חווית הפסטיבל שלי. ברשותכם, אתחיל בראשונה.

ההצגה "סתיו", מאת ובבימויו של  אמיר דוליצקי, מציגה את סיפורו של בחור צעיר, שבעונת הסתיו פוגש בחורה בתחנת האוטובוס, ומאז אינו מפסיק לחשוב עליה. אלא שלבחורה יש ארוס, פקיד במס הכנסה, בחור שאוהב מספרים ומפחד מהנעלם. משלוש נקודות מבט שונות, של שלושת מרכיבי המשוואה הזו, הקהל זוכה לגלות את רחשי הלב המוכרים כל כך.

זוהי הצגה אינטימית על אינטימיות, יחסים והגשמה. ללא פעלולים או אמצעים בימתיים גרנדיוזיים, דוליצקי, המגלם את האהוב הצעיר, מצליח ליצור הצגה מוצלחת למדי. השחקנים רועי איילון וחדווה בוטרה ודוליצקי עצמו, מעניקים מגע איכותי, מהודק ומכמיר לדמויות אותן הם מגלמים.

ניכר כי דוליצקי, האיש והקוויקי, אינו ממהר יותר, הוא לוקח את הזמן ומעניק לאלמנטים התיאטרליים הבסיסיים ביותר – הטקסט, הבימוי, המשחק – את המקום המגיע להם. ייאמר לזכותו כי הוא אינו מוותר לקהל ומבקש לאתגר אותו. דבר המתבטא בין היתר בסצינה המסיימת את ההצגה בה הדמויות/שחקנים עומדים לפני הקהל כשברקע שיר אהבה.  עצם כך שהקהל מביט עין בעין בשחקנים,  עצם כך שלכמה רגעים הקהל הופך להיות מושא ההסתכלות, מעניק איכות אחרת להצגה כולה, ובהחלט מאדיר אותה.

מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", אינה מצליחה להמריא מרמת הטקסט, וגם זה בקושי. ההצגה, מאת אינה איזנברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מבקשת להפנות את הזרקור אל דור הפייסבוק. מספר צעירים וצעירות, חברי ילדות, מנסים לנווט את דרכם בין פוליטיקה, יחסים, אהבה וצבא, כשברקע שחר אדום עומד להפציע. ניפוץ הבועה המובטח בתוכניה, אותו חלום ושברו, לא מצליח להתגשם כאן, כי אין ממש בועה מלכתחילה. אמנם, חמשת הדמויות נעות האחת אל השנייה, משפיעות האחת על השנייה, כשאחת בוגדת בשני, השלישי עדיין מאוהב ברביעית, והחמישי בסך הכול מבקש למגר את הבורות הדמגוגית של עם ישראל.

צילום: יוהן שגב

אין ספק כי מדובר בטקסט איכותי וייחודי, שבאמצעות אלמנטים כל כך מוכרים מעולם הפייסבוק, כגון פוסטים, לייקים, צ'טים ועוד, מצליח לבנות עולם ומלואו. אבל המשחק, הבימוי, אפילו התפאורה המינימאלית, לא מצליחים למנף את העולם הזה אלא רק לבלבל ולפזר אותו לכל עבר. לדוגמא, מדוע לעשות מסך של כבלי מיקרופונים ברקע, דבר יפה בפני עצמו, אם אין לזה צורך של ממש בהצגה? לשם מה, מלבד הצורך הפונקציונאלי של זה, לשים במרכז הבמה שורה של ארגזים לאחסון כלים מוסיקליים?

לפרקים, גם הטקסט לא מצליח להציל אותה, ומשאיל מילים ממקורות אחרים. חלק ניכר מן הסצינות היפות בהצגה מבוססות על מילים של אמנים אחרים, כגון שיר של "הג'ירפות" או סצינת הסיף המשובחת בין איניגו מונטוייה לבין הרוזן בעל שש האצבעות. עצם העובדה שהקהל מתחיל לדמיין את הנעשה בסצינה הנשמעת ברקע ולא להתרכז ברגע המכמיר שעל הבמה, היא בעייתית בפני עצמה. לו הצגה זו היתה חוזרת לחדר החזרות, היא היתה זוכה להתמצק יותר, לקבל אספקטים תיאטרליים המתאימים לה ומעצימים אותה, לא כאלו שרק "מגניבים". ואז, היתה חוזרת לבמות טובה הרבה יותר, או מאידך, הופכת להיות חלק מעולם הפרוזה. לו היתה ההצגה "ספר הפנים שלי" נכתבת כספר, מעין הפוך על הפוך,  היה ניכר פה קול ייחודי ואיכותי באמת, מעין משחק של הדמיון והאמיתי, כזה שטרם נשמע בספרות הישראלית. גם ככה ההצגה נשענה רבות על דמיון הקהל, שהתבקש להשלים בין כותלי מוחו את הדרמה על הבמה.

"סתיו"

מאת ובבימוי: אמיר דוליצקי

משחק: רועי איילון, חדווה בוטרה ואמיר דוליצקי

עיצוב תפאורה: טובה ברמן

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אורי בנקהלטר

ייעוץ בתנועה: בסמת נוסן

מפיקה: נועה סומר כהן

"ספר הפנים שלי"

מאת: אינה איזנברג

בימוי: נוהר לזרוביץ

משחק: גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר

תנועה וייעוץ אמנותי: עמית לוי

עיצוב תפאורה ותלבושות: רז לשם

מוסיקה: רועי שפיגלר

הפקה: ישי מור, צבי ואילה כנפי, יענקלה ועופרה לזרוביץ

עוזרת במאית ומפיקה בפועל: אופל לוי