המלט כבר פה

המלט כבר פה

הבעיה עם מחזות קלאסיים היא שהם חרושים בטירוף. כמה פעמים אפשר לראות את הדוד וניה יושב תחת אחוזתו המתפוררת או את אחיינתו, סוניה, מתאוננת שהיא פשוטה למראה? כמה פעמים אפשר לשמוע את הדה גאבלר מזיינת את השכל על זה שנישואיה לא צלחו לרמתה והפיתרון היחיד הוא ירייה בחזה? כמה פעמים אפשר לראות את ריקבונה של ממלכת דנמרק ואת המלט מתבכיין על כך שאת אביו הוא הוזה או לא הוזה?בהצגה "המלט" של מאור זגורי, מירי לזר ובוגרי סמינר הקיבוצים, אפשר לראות, חייבים לראות, וכמה שיותר.

הסיפור ידוע. ממלכה רקובה, קלאודיוס רוצח את אחיו המלך ויורש את המלוכה, הממלכה והמלכה, גרטרוד נעשית אשתו, והמלט הצעיר אינו יודע מה לעשות – האם לנקום את מות אביו או שמא ליהנות מהירושה שניתנה לו, שכן אין הוא הבן של דודו. הוא מחליט לנקום ויהי מה. היתרון המהותי של ההפקה הזו שזגורי ושחקניו הטיבו להעניק רבדים חדשים ונהדרים לדמויות הכל כך מוכרות.

דמויות המחזה משוחקות כולן על ידי השחקנים, בעוד אלות הנקמה של המלט, שלא קיימות במחזה המקורי, משוחקות על ידי השחקניות. זוהי החלטה אמנותית נהדרת, שכן מעבר לעובדה שכך יש מספיק תפקידים לכולם (שכן ההפקה החלה בתור הפקת סוף שנה של כיתת משחק בסמינר), רבדי הנשמה של כל אחת מהדמויות עולות על פני השטח. לא הכל הוא שחור או לבן בממלכה, גם בממלכת האלות עצמן.  קלאדיוס המלך, המגולם על ידי אסף פרי המצוין, אינו נבל הרוצח את אחיו רק כי חשק במלוכתו, אלא אדם המתייסר בגלל מה שעשה ואוהב באמת ובתמים את אשתו החדשה, ואפילו מוכן למות בשבילה. אולי אהבה זו היא שגרמה לו לעשות את כל מעשה הרצח מלכתחילה? גרטרוד, המגולמת באופן מרהיב על ידי נמרוד דגן , מתלבטת בין אהבתה לבעלה החדש לבין נאמנותה לבן. גם היא אינה טלית שכולה תכלת, והיא עושה מעשים וממריצה דחפים שלא הובעו במחזה המקורי, אך בזכותם הצליחה לחדור אל לבה של מרתה. כך גם לגבי אופליה, המגולמת באופן מכמיר וצובט לב על ידי מיכאל שומרון. המלט, המגולם על ידי בן יוסיפוביץ' המעולה והווירטואוז, אינו נסיך דני טהור שמבקש לנקום את מות אביו. הוא גאוותן ונהנתן ואנס ורוצח וצמא לכוח בדיוק כמו דודו. ובכל זאת, קשה מאוד שלא להזדהות עמו. ובכלל, באופן שונה מהרגיל לכיתות משחק בהן יש מעט טובים והרבה שלא כל כך, מרבית השחקנים שעל הבמה היו מאוד טובים וגילמו את הדמויות באופן מדויק ושלם.

בן יוסיפוביץ ואסף פרי מתוך ההצגה. צילום: תום ווליניץ

מעבר ללהטוטי הטקסט שזגורי ושגיא טל הדרמטורג ביצעו, סצינת הצגת התיאטרון, באמצעותה המלט ממחיז את מה שדודו ביצע, היא לא פחות ממבריקה. במקום הבאת להקת שחקנים נודדת, המציגה מחזה שהולם את המציאות הבדיונית, אך תלוש משהו מהמציאות האמיתית, המלט מבקש מחבריו רוזנקוורץ וגילדנשטרן (המגולמים בצורה בסדר גמור-בסדר גמור על ידי אדם שפר ומתן גורן) שיעלו את הדיאלוג שפעם השמיעו באוזניו. התוצאה היא מספר סצינות מהסרט "מלך האריות" של דיסני, יצירה שפני עצמה נשענת על "המלט", בה סקאר האריה הרשע רוצח את אחיו, מופאסה וזוכה בממלכה. עצם הצגת יצירה בתוך יצירה, כששתיהן מציגות לקהל הרחב, המכיר את היצירות ומשמעותן, היא לא פחות מתוצר פוסט-מודרני גאוני. ובמילים אחרות, פאקינג קורע.

היצירות של זגורי מלוות תמיד בפסקול נהדר, שהולחם יחדיו על ידי מירי לזר. לזר גם אחראית על הכוריאוגרפיה של ההצגה, דבר שהנו מהותי בהפקות מרובות שחקנים כגון זו. האמנות של השניים, זה על הבימוי וזו על הפסקול והכוריאוגרפיה, יוצרים יחדיו תוצר מופלא ונהדר. בנוסף לכך, יש לשבח את המעצבות אלונה וינשטיין וליטל רייס, שתלבושותיהן הפכו את הדמויות והממלכה כולה לשלמות יותר.

לצד כל התשבחות, דבר שאינו כל כך אופייני למרתה שלנו, יש דבר מהותי שצרם לעיניה. איה התוכניה? בהפקה שכזו, בייחוד הצגה המהווה סיפתח מרשים לבוגרי הסמינר הטריים, חייבת להיות תכניה המבהירה מי מגלם את מי, ומי אחראי על היצירה הזו, מלבד הזגוריאיזם המתנוסס אל על. יש לשים אותה במקום נגיש, בולט לעין, נאמר ליד הקופאית שמביאה את הכרטיסים או בידי הסדרנים, או בשולחן ליד הכניסה. אבל חייבת להיות אחת שכזו, ולא לתת למרתה ושכמותה, לדלות את הפרטים החשובים האלו באתרי אינטרנט שונים. כשמרתה תבוא שוב להצגה, וסביר להניח שזה יקרה בקרוב, היא מצפה שאלמנט פשוט אך חיוני זה יימצא שם.

המלט

תיאטרון הבימה וסמינר הקיבוצים

מחזה: וויליאם שקספיר

בימוי: מאור זגורי

כוריאוגרפיה ופסקול: מירי לזר

שחקנים יוצרים: בן יוסיפוביץ, שלי בן יוסף, חן גבעתי, מתן גורן, סתו גרופר, נמרוד דגן, רוית דור, אורן דיקמן, טל זולטי, לנה אנה כסטרופ, אסף מרון, כרמל נצר, רוני נתנאל, אסף פרי, בן פריד, מיכאל שומרון, הגר שחר ואדם שפר.

דרמטורגיה: שגיא טל

עיצוב תפאורה ותלבושות: אלונה ויינשטיין וליטל רייס

עיצוב תאורה: מאיר אלון

מועדים נוספים:

היום (!!) 24/10/15 18:00 ו-21:00

27/11/15 12:00

28/11/15 18:00 ו-21:00

חגיגה ספרדית

על ההצגה "חתונת הדמים"

מאת: הילה ציגל

ההצגה חתונת הדמים מאת המחזאי פדריקו גרסיה לורקה הועלתה לאחרונה על ידי תלמידי השנה השלישית של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בבימויה של טטניאנה קנליס-אולייר.

המחזה (המבוסס על סיפור אמיתי, אותו ביסס לורקה על ידיעה מהעיתון), מביא בפנינו את סיפור אהבתם הטרגי של אישה הנמלטת ביום חתונתה יחד עם אהובה לשעבר, ומתרחש בכפר ספרדי טיפוסי. כמו מחזותיו האחרים של לורקה, גם כאן ישנו דגש חזק על נשים, חושניות והרבה דרמה טובה.

יש משהו בחתונת הדמים שהוא אוניברסאלי, משהו בטירוף ובחושניות של לורקה מושך אליו יוצרים כאל אבן שואבת, והוא מועלה רבות בתיאטראות שונים, בארץ ובחו"ל. רק בשנה האחרונה, הועלו בארץ שלוש הפקות שונות של מחזה זה. העולם עליו כותב לורקה במחזותיו הנו עולם דרמטי מאוד במתכוון ויש בו משהו מאוד מוחצן. הדמויות שלו הם עונג צרוף לשחקנים המגלמים אותם משום שבניגוד לצורך בריאליזם או איפוק כלשהו הנדרש כשמגלמים דמויות "רגילות", אצל לורקה החצנה ורגש אינן מילים גסות, להיפך, נדמה כאילו הכובד הדרמטי של דמויותיו הוא זה שגורם לחתונת הדמים להיות רלוונטית ומהנה.

לורקה נוטה לשים במרכז מחזותיו דמויות נשיות רבות, לעיתים כוחניות מאוד, וחתונת הדמים אינו יוצא דופן. הנשים הן מרכז המחזה, הן הכוח המניע והן גדולות מהחיים. הן שולטות בכיפה ומנהלות את העולם בו הן חיות. אך יחד עם זאת ובאותה נשימה ממש הן נשים של גברים. הן יושבות בבית, ורוקמות, מבשלות ומחכות לבעליהן ובניהן שיחזרו מיום עבודתם. שירות גברי הבית הנו ערך עליון בשבילן, הוא מקור גאוותן,  מדד לפיו הן שופטות את עצמן ואת הנשים האחרות סביבן.

צילום: אהרלה הצמצם הבוער

הגרסה של סמינר הקיבוצים מביאה בפני הצופה חוויה מטלטלת ומהנה כאחד, בוחנת את אמות המוסר ואת כוחה של אהבה, כזו שיכולה לשרוף ולזעזע, לבגוד באמות המוסר ובערכים, זו שמושכת אותך למטה אל הסוף הטרגי והבלתי נמנע.

בין הדמויות במחזה, בולטת במיוחד האם, שהנה אולי הדמות המעניינת מכולם (בגילומה של שיר אברמוב). האם התאלמנה מבעלה שלוש שנים בלבד לאחר חתונתם, גידלה לבדה את שני בניהם, ואת אחד מבניה שכלה בסכסוך אלים עם בני משפחה אחרת בכפר – משפחתו של לאונרדו.  את בנה ה"חתן" היא שומרת כעל בבת עינה. אברמוב מגלמת אותה בכישרון רב ומציגה בפנינו דמות קשה ומתנשאת לעיתים, אך יחד עם זאת אוהבת ודואגת.

את דמותה הטרגית של הכלה הבורחת משחקת מיטל נר היפיפייה, שעיניה תמיד מצועפות במין עצב תהומי ומהדהד שמצליח לחדור לך מתחת לעור. ניר שטראוס בתפקיד אבי הכלה, האיכר הכפרי החי בהתבודדות עם בת ומשרתת על פיסת אדמה צחיחה, משחק באופן מרנין ויוצר דמות גמלונית וחביבה. אסף פרי המרשים בתפקיד לאונרדו שובה הלבבות, מצליח להפנט על הבמה ומחוצה לה (כולל את כותבת שורות אלה). התפאורה הפשוטה והנהדרת שיצר זאב לוי, יחד עם התאורה של מאיר אלון והמוזיקה של הילית רוזנטל (עיבוד ונגינה אלאן נוימן) הופכות את הבמה לחגיגה ספרדית קצבית במיוחד.

נכון לסגירת הגיליון, ההצגה כבר ירדה (לפחות לבינתיים) אך אני בטוחה שעוד נשמע ונראה את יוצריה ושחקניה על במות התיאטרון בארץ.

חתונת הדמים

בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים

מאת: פדריקו גרסיה לורקה

תרגום: רפאל אלירז

בימוי: טטיאנה קנליס אולייר

שחקנים יוצרים: תלמידי שנה ג' בביה"ס לאמנויות הבמה

תפאורה: זאב לוי

תלבושות: שי ועדיה

מוזיקה: הילית רוזנטל  ואלאן נוימן

תנועה: גליה פרדקין ונעה וגנר

תאורה: מאיר אלון

אבוד בזמן

על ההצגה "בית מטבחיים 5"

מאת: מור זומר

במונית, בדרכי לסמינר הקיבוצים, חשבתי לעצמי כמה מוזר יהיה לראות עיבוד בימתי של הספר "בית מטבחיים 5”. המבנה הסיפורי משונה, העלילה הנוטה למדע-בדיוני נעה קדימה ואחורה בזמן, והוא מלא בתיאורים מעוותים, גרפיים, הזויים ובלתי נתפסים. הקפיצות והחיתוכים הופכים אותו לחומר קולנועי מעניין, אבל על הבמה? התקשיתי לדמיין לעצמי את התוצאה.

ההצגה נעה בין קרעי "מציאות", זיכרונות והזיות, ובין קטעי קריינות המצטטים את הספר עצמו. מרגע הכניסה אל האולם אופפת את הצופה תחושה משונה; שני מסכים גדולים ממוקמים זה לצד זה על הבמה, מותירים חלל צר יחסית בינם ובין הקהל. מאחוריהם, כך מתגלה, תלויים בשלשלאות מהתקרה מעין שקי חול – או אולי שקים צבאיים? – במראה המזכיר גופות בעלי חיים בבית מטבחיים. בחלק הקדמי ממוקמים שלושה כיסאות, צמודים למעקה הנמוך המפריד בין הבמה למושבים. שלושה שחקנים יושבים על הכיסאות בגבם אל הצופים, ואז נדלק האור מאחורי המסכים, והכול רק נעשה משונה עוד יותר.

בילי פילגרים צפה בחבריו מתים בזה אחר זה בשבי הגרמני; הוא חזה בהרס שזרעה ההפצצה בדרזדן, ממנה חמק בזכות מחסה תת-קרקעי בבית מטבחיים; הוא שרד תאונת מטוס איומה, איבד את אשתו להרעלה משונה ונחטף על ידי חייזרים.

בילי פילגרים נותק מן הזמן. הוא משייט בקלילות בין ימיו כחייל שבוי, חייו כאופטומטריסט, בעל ואב וביקורו בכוכב הלכת טרלפמדור, שהיצורים החיים בו רואים את הזמן כחתך רוחב: הם יודעים כי העבר, ההווה והעתיד מתרחשים במקביל ולא על ציר ליניארי כפי שטועים בני האדם לחשוב. המוות אינו משמעותי, מכיוון שאותו יצור שמת זה עתה חי ובריא במקום אחר בזמן. הם גם יודעים כיצד יגיע היקום לקיצו, משום שראו זאת כפי שראו את כל שהתרחש לפני כן, ועוד ייראו זאת פעם אחר פעם ולעולם לא ינסו לעצור זאת משום שכך היה וכך יהיה תמיד.

בכל פעם שדמות בהצגה מסיימת את חייה, מושלך שק חול המדמה שק גופות אל עבר הקהל, ומוזכרות המילים "ככה זה" – אלה פני הדברים ואין דרך לשנות זאת. כל יצור חי ומת בעת ובעונה אחת בכל נקודה נתונה בזמן. המסכים מתעתעים בצופה, הם משמשים הן להקרנת צילומי מקומות וקטעי וידיאו היסטוריים ממלחמת העולם השנייה, והן כמעין תיאטרון צללים בו משתמשים השחקנים בכדי להגדיר את כניסתו ויציאתו של בילי פילגרים מעולם ה"מציאות" או הזמן הליניארי. באופן מתעתע אפילו יותר, הם גם מגדירים את החלל ואת היחסים בינו ובין הדמויות. לעיתים הם משאירים פס דק, אלכסוני, בינם ובין הקהל ויוצרים חלל א-סימטרי, בלתי יציב ומטריד; לעיתים הם נעים לאחור ומותירים מרחב ריק וריקני, היוצר תחושת אי נוחות; לעיתים נפער חלל ביניהם, ודמויות נכנסות ויוצאות בינות לפתח כמו מהמציאות אל ההזיה ולהיפך.

לעיתים הם נעשים כמעט שקופים, כאשר האור המוקרן מאחוריהם חושף את הדמויות היושבות לפניו; המראה משונה, מעורפל, חייזרי, והוא משמש לייצוג היצור (או היצורים) מטרלפמדור, המלמד (או מלמדים) את בילי את הלכות הזמן. תנועת המסכים וההקרנה עליהם הם הדברים היחידים המסמלים את מעברי הזמן-חלל התכופים והמבלבלים. משחקי החלל הללו מותירים את הצופה אבוד, מבולבל, מסוחרר ומרותק.

שלושה מתוך ארבעת השחקנים מחליפים דמויות לאורך כל ההצגה, בעוד השחקן המגלם את בילי פילגרים נותר בתפקידו מתחילתה ועד סופה; זו דרך מעניינת לומר דבר מה על שלל הדמויות הנכנסות ויוצאות כמו מרגלים מחייו של הגיבור התשוש; לכולם פנים דומות, כולם גילומים שונים של אותן דמויות-חלום שאולי התקיימו ואולי לא התקיימו כלל. האנשים שסביבו, כמו הרקע, מתחלפים ללא הרף, ומשום שהוא נותר הוא עצמו דמיונו מדביק להם את אותן פנים מוכרות. השחקנים מרככים ומעגלים את תנועותיהם גם כאשר מדובר בייצוג של לחימה; הדבר יוצר אפקט של ערפול, של חוסר טבעיות, כאילו אנו באמת ובתמים מציצים אל הזיותיו של אדם שהגורל התאכזר אליו.

יש משהו מהפנט באופן שבו נדלקים אורות וכבים, והשחקנים נעים ביניהם במעין תנועות ריקוד. התלישות והאובדן מיוצגים באופן מרתק באמצעות הבמה הריקה, שהתפאורה היחידה עליה היא זוג מיטות ברזל רב שימושיות וזוג המסכים האימתניים המכוונים ומוליכים את הצופה בין מקטעי החיים השבורים של בילי פילגרים.

יותר מהכל, לטעמי, ההצגה מעוררת חשק עז לקרוא את הספר ולקוות שהוא קוהרנטי יותר.

מניסיון, הוא לא.

בית מטבחיים 5

על פי ספרו של קורט וונגוט

בימוי: עמיחי אלהרר

משתתפים: אדוה שרון אילן, ליאור חסון, יהונתן מגון, אייל צ'יובן

מוסיקה מקורית: איתי נחשון

עיצוב במה: אדם קלר, שני טור

תלבושות ואביזרים: מאיה ארבל

העונש הכבד ביותר הוא שעשני אישה

סקירת ההצגה "בית ברנרדה אלבה" בסמינר הקיבוצים

מאת: כלנית בר-און

פדריקו גרסיה לורקה, שחי בין השנים 1898-1936, ידוע כאחד מגדולי היוצרים הספרדים במאה ה-20. בחייו וביצירתו התמרד כנגד הדיכוי הפוליטי בספרד וכנגד החברה הקתולית, כשמחזותיו מתארים את תשוקותיו האסורות של האדם אל מול חוקי המוסר הנוקשים ואת המאבק הבלתי נדלה ביניהם, המסתיים לרוב במוות. במרבית מחזותיו של לורקה, האישה היא זו שמסמלת את כוחות הנפש המדוכאים.

איאן גיבסון, מחבר הספר "לורקה", סבור שיצירתו של לורקה, הן במחזאות והן בשירה, מפגישה אותנו עם רגשותינו בעוצמה רבה  ומזכירה לנו שאנחנו חלק בלתי נפרד מהטבע. באחד מכתביו לורקה ציין כי רק המסתורין מאפשר לנו לחיות, כשעל כך אומר גיבסון שאולי יותר מכל משורר אחר, יצירתו של לורקה גורמת לנו לחוות את המסתורין הזה. בעולם הנשלט על ידי הלבנה, האדם הוא רק גדיל אחד קטן במארג החיים.

את אותה לבנה, ניכר שלורקה מבין היטב. באופן מפתיע, אולי בגלל היותו הומוסקסואל אבל לא רק, נראה שהוא מיטיב להבין את נפש האישה יותר מכל גבר אחר. לא סתם מכנים את אלמודובר כ- "לורקה של הקולנוע". אצל שניהם ניתן לראות שפה אחרת, נפש דואבת ורגשות מתפרצים לכל עבר, כשאישה, הנאבקת בחוקים ובמוסכמות אותם גזרה החברה עליה כבר לפני אלפי שנים,  עומדת במרכז.

לורקה נרצח בידי כיתת יורים של הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת אזרחים הספרדית כנראה מתוקף היותו הומוסקסואל וקומוניסט. אסור היה להזכיר את שמו או את יצירתו במשך 40 שנה עד למותו של הרודן פרנקו, אך כיום הוא ידוע כיוצר הספרדי המתורגם ביותר. בין מחזותיו הרבים ניתן למצוא את "דונה רוסיטה", "ירמה", "חתונת דמים" ועוד. "בית ברנרדה אלבה", המחזה האחרון שכתב,  מפגיש אותי לראשונה עם הבימאית רנה ירושלמי, כלת פרס ישראל לתיאטרון, פרופסור אמריטוס לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ירושלמי הקימה את "אנסמבל עיתים", תיאטרון ניסיוני המעלה עיבודים מודרניים למחזות וטקסטים קלאסיים, תוך תהליך היכרות ארוך וניתוח מעמיק בין השחקנים לחומר.

ירושלמי מאמינה שהאמנות חייבת להקביל לחוויית המציאות, כשהיצירה חייבת ללוות אותנו, אחרת  אין ממש טעם לקיומנו. בבימויה ניתן לראות שפה תיאטרונית אחרת, מיוחדת, תשומת לב לפרטים קטנים ושימת דגש במקומות שגורמים לך כצופה להפליג למחוזות אחרים. זאת בייחוד כשהטקסט כל כך חזק ועוצמתי ואין לך אפשרות אחרת פרט לניתוח מעמיק של המילים והמשמעויות, כפי שקורה בטקסטים של לורקה. ניתן לראות  שהזיווג הזה של לורקה וירושלמי משלב בין ספרות לתיאטרון, בין המילה לבין הבמה, בין ביקורת חברתית מובהקת וחדה לבין אמנות. ככה באמת עושים אמנות, ממש מן ריקוד מטורף שכזה.

מתוך ההצגה "בית ברנרדה אלבה"

בימים אלו "בית ברנרדה אלבה" מציגה בבית הספר לאמנויות הבמה "סמינר הקיבוצים" בבימויה של ירושלמי, עד ה-30 לחודש זה. המחזה מספר על ברנרדה אלבה המתגוררת עם חמש בנותיה הרווקות, אמה הקשישה ושתי משרתות בכפר קטן בספרד. עם מות בעלה היא כופה על בנותיה אבל וניתוק חברתי למשך שמונה שנים כפי שמכתיבה המסורת הספרדית. הבנות, שמתקשות עם הגזירה הנוראית זו, מתמודדות לאורך המחזה עם התשוקות הסוערות, הרצונות והחלומות שחיים חיים משל עצמם מתחת לשמלות האבל השחורות שלהן, החלומות האלו שנגוזים אט אט ככל שהשנים חולפות והחיוך שמבצבץ רק כשנכנס גבר לתמונה.

ההצגה כולה צבועה בשחור ובלבן, בין אם בתפאורה ובין אם באביזרים ובלבוש, והרגע היחידי בו ניתן לראות צבע על הבמה הוא כשאדלה, הבת הצעירה והמרדנית מכולן, לובשת שמלה ירוקה ויוצאת לחצר לרקוד עם התרנגולים ובכך מביעה את מחאתה. העולם הוא עולם של נשים והנשים הללו כל כך בודדות, כל כך מסכנות, מייצגות תרבות שלמה שמתקיימת עד היום. הן מחכות שהנסיך על הסוס הלבן יבוא להציל אותן מאמא שלהן שתפסה באופן חד משמעי את דמות הגבר במשפחה. כמו כל הגברים גם היא לא רואה ולא מבחינה בעומק ובסבך, וכך מאבדת את בנותיה לתשוקה, לבגידה, למוות.

הטקסט של לורקה ועוצמתו מורגשים על הבמה בכל רגע נתון וכצופה אני חווה את שברונות הלב והאכזבות של הבנות הללו. גם אני שונאת את ברנרדה, גם אני מפחדת ממנה ויותר משאני מפחדת ממנה, אני מפחדת מהסבתא הלבושה ככלה וכלואה בחדר קטן, כשבכל פעם שהמשרתת מוציאה אותה להתאוורר היא מטילה אימה בבנות הבית ויורה עליהן מונולוגים של אמת. תוך כדי צרחות מאיימות היא בוכה בכי קטן ואומרת שהיא רק רוצה להתחתן. כך מורגשת בכל עת טביעת היד האימפרסיוניסטית והמופשטת של ירושלמי. אפילו כשהמשרתת מנקה את הרצפה היא עושה זאת תוך כדי תנועה, תוך כדי ריקוד, ולא ניתן שלא להבחין באינטימיות שנוצרה בין הטקסט לשחקניות הצעירות בתוך התהליך המשמעותי שעברו עם הבימאית.

הניואנסים הקטנים בהם משתמשת ירושלמי וההיכרות העמוקה שלה עם כתביו של לורקה, ההתכתבות ביניהם יוצאת דופן בעיני בעולם של תיאטרון רפרטוארי, המונחה על פי רייטינג וכסף. ההבנה של המילים, ההתייחסות העמוקה לעוצמה של הטקסט, מביאים אותי לתובנה שכמו אז, גם עכשיו אנחנו נשים חזקות שבוחרות להיות חלשות מול עולם של גברים שלא ממש מבינים, (ושחס וחלילה לא אשתמש במילה טיפשים,) את עולמנו העמוק, את התסבוך הקטן הזה, השריטה הזו שקיימת בכל אחת מאיתנו בעת שכל מה שאנחנו באמת רוצות זה להתחתן, להביא ילדים ולהשמין מנחת.

לורקה כתב את המחזה כביקורת חברתית על ההפיכה של הימין בספרד. ברנרדה מייצגת את הצביעות הקתולית, את המנטליות המדכאת שהמחזאי הכיר היטב בשלטונות של אותם ימים בספרד. לורקה בחר באישה כדי לגלם את דמות הגיבור, זה שמייצג צביעות ודיכוי והמון גבריות. כך אני רואה את ברנרדה, כגבר שלא רואה ולא שומע ולא יודע. את הגבר שמבין רק את מה שקורה על פני השטח כי הוא לעולם לא יוכל לראות ולדעת מהי תשוקה כמו שאישה יודעת, מהי אהבה, מהו רוע, מהי בגידה והרי כשגבר בוגד הוא בוגד מהזין, כשאישה בוגדת זה רק מהנשמה.

ובתוך כל השקט והסודות של בית ברנרדה אלבה אומרת אמיליה, אחת הבנות הצעירות, שהעונש הכבד ביותר הוא שעשה אותה אישה, ואכן כך. אין ספק, בעיני לפחות, שהחיים פשוטים הרבה יותר כשאתה גבר שלא מתעסק בנבכי הנשמה, בכאב ובפחד, בבדידות, בחלומות ובתשוקות, אלא עושה ועובד ומזיין ובין לבין רואה איזה משחק כדורגל ומפצח גרעינים בסלון הנקי שלי. הרי כאישה אני זו שאחראית על ניקיון הבית, על גידול הילדים, על בישולים וכביסות וחגים ומועדים והרי בזה אני חפצה, לכך שאפתי כל חיי וברוך שעשני אישה.

"בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גרסייה לורקה

תרגום: רבקה משולח

בימוי: רנה ירושלמי

תפאורה: נאווה שטר

תלבושות: גילי כוכבי

עיצוב תאורה: מאיר אלון

עריכת פסקול: יהונתן מגון

ע. במאי: להב תימור, דברת אסולין

הפקה: איל אלדר

בהשתתפות:

גילי בית הלחמי, הדר ברבש, אלמה דישי, עומר יצחקי, עדי לב, נצנת מקונן, רונית סטרשנוב, נועה פרידמן, ליאת שבתאי.

"בית הספר לאמנויות הבמה- סמינר הקיבוצים"

ההצגה תוצג עד ה-30/7/12