מרתה יודעת ש…

על סכינים, הבלקן, ת.ס. אליוט ומחזאי קרואטי משנה עולמות

שלום לכם יקיריי, וברוך שובכם אל היקום של אחרי החגים.

הגיליון הקודם נראה רחוק כמו נצח, אך למעשה חלפו להם רק שבועיים מאז לחצתי בהתרגשות על ה-"פרסם" ושילחתי אל כיוונכם את הגיגיי. לא מזמן חבקנו את מותניו של קול פורטר במסע מסביב לעולם ב-80 יום, והפעם, מרתה מרימה עוגן ומפליגה לה אל ארצות הבלקן, גן עדן חבוי ובו הגברים חסונים יותר (ע"ע ד"ר לוקה. נו, ד"ר לוקה קובץ'. אי.אר. ג'ורג' קלוני, אוה, עכשיו נזכרתם…), האוכל מתובל יותר, והרי"ש, ידידיי, הרבה יותר מתגלגלת.  (שנאמר: מרררררתה יודעת).

ושם, בחבל הבלקן, ביום ה-26 לספטמבר לשנת 1501, נפטר ג'ורה דרז'יץ' (או בכינויו האיטלקי – ג'ורג'יו דרזה), שהיה משורר, סופר, איש דת, אחד מאבותיה המייסדים של הספרות הקרואטית ולא אחר מהמחזאי הקרואטי המודרני הראשון. דרז'יץ', יליד דוברובניק שבקרואטיה, הגיח לעולם ב-6 לפברואר 1461, על קו התפר המטושטש שבין ימי הביניים החשוכים לפריצה המכוננת של הרנסאנס.

הרשו לי לחדד את זה מעט, יקיריי ; כשהבחור נולד, העולם עוד היה שטוח.

הוא התחנך בביה"ס ההומניסטי בדוברובניק וב-1487 הוסמך כדוקטור לאחר שסיים לימודי משפטים באיטליה. בשובו לדוברובניק, כיהן כקנצלר בעיר וכרקטור של כנסיית כל הקדושים. מעבר לפעילותו הדתית-פוליטית הענפה, הוא זכור בהיסטוריה הבלקנית כדמות מכובדת ומוערכת בשל כישוריו הספרותיים, ונודע כאיש רוח בעל עומק ויצירתיות חלוצית. נוסף על כל מעלותיו, היה ג'ורה גם אדם נדיב מאוד, ולא שכח להוריש קומץ כישרון למארין דרז'יץ', אחיינו, שנחשב למחזאי הקרואטי הגדול ביותר בכל הזמנים.

פואמות האהבה שלו התפרסמו וזכו לאהדה רבה עוד בחייו, כיוון ששילבו בתוכן דיונים פילוסופיים-רוחניים ושגילמו בתוכן חידושים מבניים מרשימים, שלמעשה היוו מעין אבטיפוס מחוספס לבלדות הפולק התקופתיות שאנחנו מכירים היום, וכמה מהן אף הולחנו בשנים שלאחר מותו. אך החותם המשמעותי ביותר שהשאיר דרז'יץ' הוא המחזה "ליובמיר וראדמיו" שכתב בסוף המאה ה-15, והתגלה רק לאחרונה, ב-1963.

רק עוד חידוד קטן, ברשותכם; בתקופת יצירתו של דרז'יץ', ועדת התרבות הממוסדת הייתה לא אחרת מהכנסייה, ועל כן חובב התיאטרון המצוי נאלץ להסתפק במחזות מוסר נוצריים וצדקניים על מנת להרוות את צימאונו הבימתי. דרז'יץ' יקירנו, על אף מעמדו הפוליטי והיותו איש דת, היה למעשה הראשון בקרואטיה לכתוב מחזה בעל עומק ותוכן שאינו מטיף, מעודד או מגנה דת כלשהי, ושלמעשה עיקרו אינו דת כלל וכלל אלא אנשים ויחסיהם.

הופעת סוג המחזה הזה ומיקומו על ציר הזמן ההיסטורי, מבססת את יצירתו של ג'ורה כמכוננת ומדהימה כיוון שהופכת אותה, הלכה למעשה, לצעד הראשון בתהליך ההתנתקות מכבלי הכנסייה האמנותיים מתן ביטוי חילוני לחדוות היצירה. בכותבו את המחזה "ליובמיר וראדמיו", הניח ג'ורה דרז'יץ' במו ידיו את אבן הפינה של המחזאות המודרנית בקרואטיה, והפך למייסד הרשמי של התיאטרון המודרני שלה. שחקני התיאטרון הקרואטים, אגב, מוסיפים ומחדשים על הבמה גם בימינו, באמצעות מחויבות ומסירות בלתי מתפשרות למקצוע.

מה עוד קרה היום?

בין היתר, ב- 26.09.1988 נולד המחזאי המהולל והסופר הדגול תומאס ס. אליוט, וב-26.09.1957, לאחר מאבק הישרדותי שנמשך קרוב לשמונה שנים (ונראה לחלוטין חסר סיכוי), עלה לראשונה המחזמר "סיפור הפרוורים" בפרמיירה חגיגית בברודווי. בקיצור, יום עמוס בהיסטורית התיאטרון.

והפעם – מחזמר!

טוני ומריה ביפו העתיקה

מאת: אירית ראב

ממש לא מזמן, הועלתה הפרימיירה של קזבלן, המחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי. מאז ועד עכשיו, האינטרנט הוצף בביקורות וסקירות אודות ההצגה. אחדים אמרו כי קזבלן אקטואלי עכשיו יותר מאי פעם. אחרים טענו כי משפחות רבות, על כל צאצאיהן, יראו את קזבלן של הקמארי.  רק ימים יגידו אם אכן הגירסה הנוכחית של קזבלן תשבור את הקופות ותתעלה על הניסיון הכושל משנות השמונים.

אז נכון, עמוס תמם הוא לא יהורם גאון. אבל המחזמר הנוכחי הוא הצלחה מופתית בעיקר בשל העובדה כי כשמאחדים את הכוחות הנכונים, יכולים לראות תוצאות. צדי צרפתי על הבימוי, יוסי בן נון על המוסיקה, עוז מורג על הכוריאוגרפיה ורוני תורן על התפאורה, ועוד יוצרים ושחקנים טובים אחרים.

קזבלן היה במקור מחזה, מאת יגאל מוסינזון. ההצגה הועלתה לראשונה בשנת 1954, בין היתר בכדי לנסות ולגשר על הפערים העדתיים של אותה התקופה. בשנות השישים נוספו לה שירים, שונתה העלילה, הוסף יהורם גאון אחד והשאר היסטוריה. בשנות השבעים הופק עיבוד קולנועי שנכנס לקאנון הסרטים הישראלי.

רבות הן הפרשנויות שנעשו על קזבלן אולם אחת נותרה בעינה. מדובר על סיפור הפרברים הישראלי, המתמקד בקזבלן המרוקאי המאוהב ברחל האשכנזית. בשונה מסיפור הפרברים מברודווי, המחזמר קזבלן אינו מתמקד רק בסיפור האהבה חוצה הגבולות של שני הצעירים, אלא בפערים העדתיים ובסטיגמות הרובצות על כל עדה, סטיגמות הקיימות עד היום.

בשונה מעיבודים אחרים, בין אם אלו על הבמה ובין אם העיבוד הקולנועי, קזבלן הנוכחי של הקאמרי מצליח להשתוות עוד קצת אל סיפור הפרברים האמריקאי. התפאורה מנכיחה את השכונה היפואית על כלונסאות המתרוממות מעלה, כבתים המטים ליפול של יפו. אין בתים של ממש, רק חלקי מרפסות, דלתות, מדרגות ואסבסט. כמו העיצוב המקורי של סיפור הפרברים, שהידר את שני צידי הבמה במרפסות ומדרגות חירום.

אלמנט נוסף המזכיר את סיפור הפרברים הוא הברילנטרים, הכנופייה של קזבלן. בניגוד לגרסאות קודמות, הצעירים הקשוחים של יפו מעוצבים במחזמר הנוכחי כאילו היו כנופיית ג'טס המיתולוגית. דבר שמקבל חיזוק ניכר בשיר "מה קרה?" בו הם עוטים על חלקי מכונית ומנסים לגרום לבחורות לנסוע איתם, ובסצינת העירייה, בה כל אחד מהם עוטה את תפקידו של הפקיד, דבר שמזכיר מאוד את השיר "הקצין קרופקי".  עיצוב התלבושות, שנעשה על ידי עופרה קונפינו, גם מצליח להדהד את מדרגות החירום ואולמות הריקודים של אמריקה של שנות החמישים, בתוך כור ההיתוך העדתי של מדינת ישראל.

כל אלו, ואלמנטים רבים אחרים, מוכיחים כי למחזמר הישראלי יש לא פחות כבוד מאחיו באמריקה.