תהיי יפה ותצעקי

על ההצגה "היי יפה"

מאת: אירית ראב

2005. צוותא תל אביב. האולם הקטן היה עמוס מפה לפה בצופים וצופות שהגיעו לראות את היצירה החדשה של נתלי פינשטין ושיר גולדברג. במסדרונות החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בו היצירה נוצרה לראשונה כפרויקט גמר של פינשטין במסלול שחקן יוצר-חוקר של התואר השני, הנפשות ליחשו שהיא חושפת בצורה מקורית ובועטת את כל העניינים הנשיים שתמיד הוסתרו מעבר לדלת הסגורה של החדר משלה. על הבמה הקטנה בצוותא 2, היצירה הגשימה את אותן לחישות, הציגה באופן ייחודי ונוקב את כל אותם סטריאוטיפים נשיים שהחברה הפטריארכלית עדיין מנסה לשמר. חשפה, בין היתר, את האוכל שאנחנו רוצות לטרוף ומתביישות; את הגזרה שאנחנו מנסות לטפח בהתאם לאיזשהו אידיאל יופי שמזמן אבד עליו הכלח ואת הריטואלים שאנחנו מקיימות בכדי להגשים אותו; את תפקידי האישה מצאת החמה עד צאת הנשמה; את המחזור החודשי שיוצג בצורה ההו-כה-מזעזעת ועם זאת באופן הכי מתוק שיש. כל זה, בשירה ותנועה ומילים של מדריכי יופי וטיפוח משנות החמישים. המילים אמנם הדיפו ריח של פעם, אבל הסבטקסט הצליח לפרוץ את השורות ולחדור ללבותיהם של הצופים.

2018. תיאטרון הקאמרי בתל אביב. 13 שנים עברו מאז שהיצירה "היי יפה" עלתה לראשונה על הבמה והיא עדיין מופיעה ברחבי הארץ, כמו גם באולם הבית שלה בתל אביב. קילומטראז' של 13 שנים בעולם הפרינג' זה הישג מטורף, מעטות הן ההצגות שאכן מצליחות לעמוד באתגר הזה. יש להניח שהסיבה העיקרית לכך שההצגה עדיין מציגה על הבמות, מעבר לתכנים והרלוונטיות, היא הנשים שעומדות מאחוריה ושמתמידות במשימה הלא פשוטה הזו. יש לציין במיוחד את המפיקה איילת השחר סיידוף, שבשל רצונה לגרום לנשים נוספות להיחשף לתכנים האקוטיים של היצירה, היא ממשיכה לדחוף אותה לאורך הדרך, בהתנדבות.

היי יפה - אייל לנדסמן 2

היי יפה. צילום: אייל לנדסמן

על אף שעברו 13 שנים, היצירה עדיין בועטת, עדיין נוקבת, עדיין מעולה. כמו יין שהשתבח עם השנים, הקטעים הדרמטיים על הבמה רק השתפרו עם הזמן, נעשו מדויקים למשעי. הקאסט השתנה במהלך השנים וכיום משחקות בו קארין מרום, אפרת קרמזין-וייסמן ונתלי פינשטין. על הפסנתר, אותה אדי זיסמן המוכשרת, שגם הלחינה את המוסיקה שליוותה את המילים והתנועות. הסטריאוטיפים אותם סטריאוטיפים, בועטים יותר, אקטואליים לא פחות, לאור תנועת Metoo העולמית ומחאת הנשים השוטפת את הארץ. נדמה כאילו חלק מהם כבר לא רלוונטיים, כי במת הפרינג' כבר הכילה מאז עשרות יצירות נשיות שהציגו את הקרביים הנשיים, אבל זה רק לכאורה, שכן חלק מהצופות והצופים שראו את ההצגות ברחבי הארץ הביעו זעזוע וחרדה בשל המוצג על הבמה. אף אחד/אחת לא יצאו מהאולם באמצע, אך עדיין, ניכר כי לפתע נחשפו לכדורי האבק ולחרקים המתים שמתחת לשטיח והזיזו ראשם תוך צקצוק או בעתה.

למרות היות הבימוי משובח והמשחק מעולה והקטעים מדויקים, לעיתים הם היו מדויקים מדי, כאילו אחדים שויפו עד אבק. לדבריה של פינשטין, עמה שוחחתי לאחר ההצגה, הדיוק הוא מכוון. יותר מכך, היוצרות מבקשות לשמור בקפדנות על אותו בימוי, אותה מיזנסצינה, אותה שפה של פעם, מבלי להתעדכן ברזי השעה, בכדי לגרום לקהל להבין שכמו אז, גם היום, לא השתנה דבר. עם זאת, משחקן של שלוש השחקניות התגלה במלוא איכותו דווקא ברגעים ה-"אמיתיים", כשתקשרו ישירות עם הקהל. לדוגמה, בקטע בו השחקניות ירדו מהבמה וחילקו ג'לי לצופים, היה זה מרתק להביט באופן בו הגיבו לקהל – ניסיונותיהן החוזרים ונשנים לשכנע את הקהל לקחת כוסית ג'לי או להפגין את יכולותיו המשובחות של האדום האדום הזה. באופן אירוני משהו, הדיוק קיבל ביטוי בצורה מקסימלית דווקא בעת תגובות בלתי צפויות של הקהל – כאשר פינשטין המחישה כיצד האישה צריכה להתנהג בעת "הצרה החודשית", היא הגיבה לצחוק צופה אחד והשתהות צופה אחרת בקומיות במינון נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי, בסגנון הרוזנת גרנת'הם. הג'סטות שלה לאותו צופה המום המחישו עד כמה חוסר הדיבור על הדבר הזה שאנחנו מתמודדות איתו כל חודש הוא מגוחך.

היי יפה - אייל לנדסמן

צילום: אייל לנדסמן

מרבית הקטעים בהצגה התבססו על שני מדריכי יופי משנות החמישים, שסביר להניח נחשבו לרבי מכר בקרב הנשים של אז. בין לבין, היו שני קטעים שלא התבססו על המילים המנחות, אלא על פרוטוקול משפט רצח ושיריה של לאה גולדברג. לדבריה של פינשטין, הם נועדו להפגין את הצד הפחות יפה של האישה, אבל למעשה, הם עשו הרבה יותר מזה. בשניהם, האישה היא הבובה המופעלת, וגם כשהיא פועלת ולוקחת את החוק לידיים כדי להגן על עצמה מהבעל המכה, חוטי החברה והמשפט עודם אוחזים בה חזק. על אף החוטים, הזעקה הרועמת שלה נשמעה מבעד לכותלי בית המשפט, עד לבמת התיאטרון והחוצה, לעולם האמיתי.

בקטע שהתבסס על כתבי לאה גולדברג, אפרת קרמזין-וייסמן גילמה והפעילה בובה-אישה מבוגרת המחכה לאהובה שיחזור. על אף השנים שעברו, על אף שהיא יודעת שהוא כבר לא יחזור לעולם, היא מחכה לו, ממאנת להאמין שהזמן חרש בה קמטים. בזכות המשחק המפעים של קרמזין וייסמן, הבובה-אישה היתה קורעת לב במובן הטוב של המילה. הכמיהה שלה למה שלא יחזור ולא יתממש לעולם, התקווה להחזיר את הגלגל לאחור ולאחוז בשנים האבודות הללו, התממשו בצורה נפלאה ומכמירה.

למרות השנים שעברו, על אף שההצגה נוצרה לראשונה טרם זמנו של פייסבוק, אי אז מעבר להרי החושך, היא כל כך רלוונטית גם היום, כאשר צבע אדום כדם נשפך ברחובות ונשטף בגשם. בזכות יכולותיה התיאטרליות, היצירה מאפשרת להסיט זרקור על נשים באשר הן, כפי שהן באמת.

היי יפה

תיאטרון הקאמרי

על פי רעיון מאת נתלי פינשטין

בימוי: שיר גולדברג

שחקניות יוצרות: נתלי פינשטין, אפרת קרמזין-וייסמן וקארין מרום

מילים, לחנים מקוריים, ניהול מוסיקלי ופסנתר: אדי זיסמן

מפיקה: איילת השחר סיידוף

תנועה: רועי סרוק

עיצוב חלל ואביזרים: סונה הרטוניאן-קורצר

עיצוב תלבושות: אולה שבצוב

עיצוב בובה: רותי אבליוביץ'

עיצוב תאורה: מרטין עדין

צילום: אייל לנדסמן

מועדים נוספים:

5/2/19 | 14/3/19 | 21:00 | תיאטרון הקאמרי

(טל' להזמנות: 03-6060960)




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

ערב אחד בתחילת ספטמבר, מרתה חזרה לבית הספר

מאת: מרתה יודעת

בשיתוף מגזין SARENA

יום רביעי בערב, רחובות יפו מנומנמים לפני המולת הבליינים שיפקדו את הברים והמסעדות ויחגגו עד אמצע הלילה. מרתה עוברת בין הרחובות הפנימיים, מנסה למצוא את בית הספר הדמוקרטי. Where the Fuck is it? אחרי סיבוב אחד ושניים ושלושה, מרתה מצאה את המקום מאחורי גדר מבורזלת ועמדת שומר נטושה, נכנסה אל רחבת בית הספר וחזרה בזמן לבית הספר קציר ברחובות. לאחר מתן מדבקה עם שמה, מרתה עמדה בחוץ במחששה המאולתרת, וצפתה ביתר האנשים שעומדים לעבור איתה את ההרפתקה התיאטרלית המכונה "רק בהצבעה". כבר מספר פעמים מרתה קיבלה הזמנה להגיע ולצפות בהצגה המיוחדת הזו ומספר פעמים נמנעה בנימוס, בעיקר בשל הסיבה שלא רצתה לחזור אחורה בזמן, לימי התיכון העליזים. מבחינת מרתה, הם לא היו כל כך עליזים, על אף שתכל'ס, אלו היו הימים בהם יצאה מהארון. למרות החבר'ה המצוינים שהסתובבה איתם וההצגות שהרימה בבימת-הנוער-העירונית-שולטת, מרבית הזמן הסתובבה עם הראש באדמה וניסתה להבין למה נטיות לבה לא דומות ליתר העדר, ניסתה לעמוד בדרישות המורים גם לאחר שהעיפו אותה לשלוש יחידות מתמטיקה למפגרים, ניסתה לעבור את שיעורי הספורט בשלום ואת הבגרויות בחתיכה אחת. אבל, בשל אי-אילו סיבות, באותו יום חמישי מרתה אזרה עוז והגיעה להצגה. כבר מהרגע הראשון, בו אחת המורות עודדה בנלהבות לבחור את השיר שיתנגן בעת ההפסקה, מרתה חשה שחזרה לכותלי בית הספר. תחושה זו, התחזקה כאשר הקהל התבקש לעמוד בחצי מעגל בכדי לקבל את פני המנהלת, וכשהובל אל אחת הכיתות בידי המורה לאזרחות וישב מאחורי השולחנות האפורים על כיסאות הפלסטיק, התחושה הגיעה לשיאה. כאשר חילקו את המחברות החומות, התחושה התייצבה ונהפכה לזהות זמנית – מרתה חזרה להיות תלמידה בתיכון.

DSC_4615

רק בהצבעה. צילום: אסף שגיא

ההצגה כללה מספר שיעורים חשובים שכל תלמיד/ה לומדים בתיכון, כגון אזרחות, לשון, ספרות, ערבית, פיזיקה ותיאטרון. כל אחד מהשיעורים הללו, שארכו (תודה לאל) רק עשר דקות, הועברו על ידי מורה אחרת שהניפה את שוטה הפדגוגי על התלמידים. בחלק מהשיעורים, הצופים התבקשו לקחת חלק פעיל בשיעור (היוצרות בחרו בחוכמה כי מידת האינטראקטיביות תהיה בהתאם לבחירת הצופים) – חלק כתבו על הלוח, אחרים הקריאו שיר וכולם נדרשו ללמוד את החומר לקראת בחינת הבגרות. באמצע יום הלימודים, התרחשה הפסקה קצרה בה חולקו כריכים עם שוקולד והושמע השיר שזכה בבחירות הקהל.

"רק בהצבעה" נוצרה על ידי הבמאית אפרת שטינלאוף (גילוי נאות, מרתה מכירה את שטינלאוף עוד מימים עברו, כאשר לקחה חלק במערכת המגזין "מרתה יודעת"), בשיתוף השחקניות-יוצרות דנה אתגר, נתלי פינשטין, נטעלי בראואר, סיואר עואד ואורית זפרן. יחדיו, היוצרות טוו את השיעורים לכדי מארג מעניין למדי, בו הצנזורה שוררת באופן מוחשי ותודעת התלמידים נשלטת על ידי ההגמוניה הלאומית, בה אין מקום לקבוצות מיעוט או לשמאלנים שחושבים קצת גם על האנשים הרגילים שמעבר לחומת הבטון, ונפגעים במהלך המבצעים. באופן הרמוני, הקולות המגיעים מיפו, חודרים לתוך המרחב התיאטרלי ומעשירים את חווית הצופים. כך, לדוגמה, במהלך שיעור אזרחות, כשהמורה (בגילומה האמין והמדויק של נתלי פינשטין) לימדה על קבוצות מיעוט והדרתן אל שולי השוליים של החברה השלטת, חדר אל הכיתה ניגון המואזין מבחוץ. בשיעור התיאטרון, המורה (בגילומה המקסים של דנה אתגר) לימדה על המחזה "אנטיגונה" ותוך כדי הביעה את דעותיה על הילדים מעבר לגדר ההפרדה שנאלצו להתמודד עם אובדן ביתם, ונלקחה באחת מן הכיתה על ידי המנהלת קפוצת השפתיים (בגילומה המצמית של נטעלי בראואר). בנוסף לקטעים מעין אלו, חווית בית הספר התחזקה באמצעות סצנות המהימנות למציאות, בהן מורות נכנסו אל הכיתה כדי למסור הודעות "חשובות" או בכדי להחליף את אותה מורה שנלקחה מהחדר, ותוך כדי ללמד מילים בערבית שיעזרו לתלמידים במהלך השירות הצבאי.

רק_בהצבעה_אורית

רק בהצבעה. צילום: אסף שגיא

מעבר לחוויה התיאטרלית המרתקת ולשטיפת המוח הפדגוגית הניכרת ממנה, מרתה התקשתה להבין את כיוון הרוח הדרמטית. האם היוצרות ביקשו להביע את שאט נפשן מהדרת השמאלנים מהמרחב הציבורי או שמא ביקשו לבקר את הלאומנות החודרת לתוך כותלי בית הספר, שאמור להיות מוסד חינוכי א-פוליטי המעודד חשיבה ודעה חופשיות? האם היוצרות ביקשו לחשוף את חווית התלמידים באופן המהימן למציאות, בכדי לשנות את השיטה הרקובה ונעזרו בכלים דרמטיים בכדי להוכיח כי אותם תלמידים למעשה מהווים את דור העתיד ועל כן יש לעודד חשיבה עצמאית, למנוע צרות אופקים ולהפכם ליצורים חושבים, ברי דעת, המסוגלים להוביל את המדינה והחברה לכדי עתיד טוב יותר? כך או כך, הצגה זו הנה חווית חובה לכל אחד ואחת, גם אלו הלוקחים תפקיד כלשהו במערכת הלימודית וגם אנשים מהשורה, כאלו שהותירו באבק הזמן את ימי התיכון. ייאמר לזכותן של היוצרות שההצגה בהחלט גורמת לצופים לחשוב ולהעלות שאלות אשר המשיכו להעסיק את המוח והנפש לאחר ההצגה. על אף ההרפתקה הלימודית התיאטרלית שמרתה חוותה, כשעזבה את כותלי המוסד החשוך וחזרה למציאות, שמחה ניקרה בלבה שהיא לא צריכה לחזור לבית הספר, למחרת בבוקר.

"רק בהצבעה"                                                          

יוצרת: אפרת שטינלאוף

שחקניות ושותפות ליצירה: דנה אתגר, נטעלי בראואר, אורית זפרן, סיואר עואד ונתלי פינשטיין.

דרמטורגיה: דנה אתגר

עיצוב גרפי: ענבל הרשטיג

צילום אימג' יח"צ: רונן גולדמן

עוזרת במאית: זוהר ברנר

​ייעוץ בעיצוב: אביה בש

היצירה פותחה במסגרת מסלול שחקן חוקר יוצר באוניברסיטת תל אביב והופקה בעזרת איב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון.

מועדים נוספים: 8/11/17 | 15-16/11/17 | 23/11/17. 

במועדים הנ"ל ההצגה בשעה 20:00. כדאי להזמין כרטיסים מראש.

בית הספר הדמוקרטי הפתוח, נועם 8 יפו.

פותחי הדלתות

יוצרי תיאטרון מספרים על האנשים שהכירו להם את התחום

מאת: מערכת מרתה יודעת

כל אחד מאתנו יודע מהו הרגע בו החליט להיות בתחום, הרגע המכונן הזה בו החיידק נתפס חזק והמערכת לא יכולה בלי מנה תיאטרלית. במרבית המקרים, ישנו איש או אישה שפתחו לנו את הדלת, אנשים שהשפיעו באופן כל כך משמעותי, עד כי סביר שבלעדיהם לא היינו נכנסים לזה מלכתחילה או מעדיפים להישאר במקצוע בטוח יותר, כזה שפקיד הבנק אוהב. בכדי לעשות כבוד לאותם אנשים, מקומות, רגעים מכוננים, מרתה שאלה מספר יוצרי תיאטרון בולטים אודות פותחי הדלתות שלהם. עבור חלק, ישנו אדם אחד ומיוחד או אפילו כמה, עבור אחרים, מדובר על מקומות או מאורעות. אבל אין בכלל צל של ספק כי בלעדיהם, זירת התיאטרון המקומית לא היתה נראית כמו שהיא היום.

סיוון קרצ'נר

יוצרת ושחקנית, ממקימי תיאטרון "תהל". בין היתר, משחקת בהצגות "קיץ אחרון", "נשארה רק המועקה" ו-"קוראים לי רייצ'ל קורי".

"פותחת הדלת שלי היא ללא ספק סבתא שלי. בתור ילדה הייתה לוקחת אותי להצגות (בעיקר בהבימה) וחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה היה הניתוח של מה שראינו. ואז, כשהייתי מצטרפת אל ״הפרלמנט״ שלה ושל חברותיה בימי שישי בבוקר בקפולסקי – הייתי משתתפת בשיחות שנסבו סביב תיאטרון ותרבות. למדתי לאהוב תיאטרון והיה לי ברור שארצה לעסוק בזה ״כשאהיה גדולה״."

שמואל שוחט

מחזאי, במאי, מעצב ובובנאי. במאי ההצגה "הדיבוק – בין שני עולמות" ומחזאי ההצגה "הרפתקאות יאן טיכי בעולם הרובוטים".

"כנער בשנות השמונים, ישבתי מרותק לטלוויזיה בשעה שג'ון הארט סיפר לבובת כלב בעיצובו של ג'ים הנסון סיפורי עמים שונים, וגרם לי להבין איזה כוח יש בשילוב של סיפור טוב ומספר מוכשר. אז החלטתי שאני רוצה להיות מספר, והתחלתי לספר סיפורים לחברים בכיתה ומאוחר יותר בצבא. לאחר הלימודים בחזותי (בית הספר לתיאטרון חזותי א"ר), המיומנות הזו התפתחה לבימוי תיאטרון ושולבה בבובנאות. ואולי, יום אחד, עוד אעשה תוכנית תכנית טלוויזיה בה אש ליד האח ואספר סיפורים לבובות. נראה לי שאקרא לתוכנית – מספר הסיפורים."

איילת רון

יוצרת, מחזאית, בימאית, שחקנית ומנחת תיאטרון. בין היתר, יצרה את ההצגות "היידי בת זונה" ו-"גוויותי ורבותי".

" 'מי אני, מה אני, מה אהיה?' אלו המחשבות שטרטרו במוח החיילת שהייתי. הכל פתוח ואפשרי אבל גם לא. ערב פנוי אחד, נפתחה לי דלת סטודיו אדומה עם ציורי מסיכות. נכנסתי פנימה עם חברה שרצתה לדעת מה זה חוג דרמה. מסביב, היו מפוזרים אנשים מחויכים, אנשים קצת מוזרים, תאורת נרות ואוירה שלא הכרתי. המנחה אופירה כהן דיברה בשפה צבעונית, קסומה, מכשפת.

בהמשך הערב, היא הזמינה אותנו לנשום ולחלום ואחר כך לעלות על הבמה ולהביע את המחשבות והתחושות, בעיקר להפנות זרקור לעצמנו. אני זוכרת את הרגע בו הגיע תורי לעלות, לשחק ולביים את הרעיונות שלי, הרגע שבו נפסקו הטרטורים במוח החיילת. הגוף שלי, הקול שלי, הלב שלי התנתקו מרובד המציאות והתחברו לדמות ולעולם שבניתי. הרגשתי שזה מאוד זורם וקל ועונה על חסכים וצרכים רגשיים שזנחתי. הכל נרגע, ידעתי שמצאתי את הדרך, הפכתי לברבורה. אחר כך הצטרפתי לקבוצה המקצועית של אופירה, שיחקתי, כתבתי, ביימתי, פרחתי. ואושר גדול בא עליי (אבל על ההורים שלי לא)."

מיה אופיר מגנט

כתבת במרתה יודעת, יוצרת תיאטרון, מורה לתיאטרון וסטודנטית לתואר שני בתוכנית חקר הביצוע בחוג לתיאטרון באוני' ת"א.

"פותחת הדלת שלי היא ד"ר דורית ירושלמי. דורית היא חוקרת תיאטרון ישראלי, מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה. דורית היא גם בת זוגו של אבא שלי מאז שהייתי בת חמש. היא הכניסה אותי לעולם התיאטרון כדבר מובן מאליו ונהניתי ללכת אחריה. למדתי על רובינא והבימה, כאשר דורית היתה דרמטורגית של "הדיבוק", קראנו יחד מחזות של לוין והלכנו ביחד להצגות. דורית היא הסמכות התיאטרונית בחיי, וגם אם אין לנו בדיוק את אותו הטעם, היא עדיין האדם איתו אני מתייעצת לגבי כל נושא."

נתלי פינשטין

יוצרת ושחקנית תיאטרון. בין היתר, משחקת ב"היי יפה", "שופרא", "דיוקן של ציפור" ועוד.

"למרות שנתבקשתי לכתוב על אדם שפתח לי את הדלת לעולם התיאטרון, בחרתי לספר לכם דווקא על מקום: בימת הנוער מיסודה של איה לביא ברחובות. לא הרבה אנשים יודעים מה זה בדיוק ואני חושבת שההגדרה הטובה ביותר היא מעין המצאה שהמצאנו מתוך רגשי נחיתות (או עליונות?) אל מול הגיבושון הטורדני שהוא "הצופים": "אנחנו תנועת נוער של תיאטרון".

הגעתי ל"בימה" בתחילת חטיבת הביניים. הייתי יחסית חדשה ברחובות, כמעט ללא חברים, וההורים שלי חשבו שזו יכולה להיות מסגרת טובה לטום-בוי קצוצת-שיער ומעט מוזרה שבזמנה הפנוי אוהבת לחקות את חווה אלברשטיין ולעשות ליפ-סינק לשיר הבטלנים בכל פעם שמגיעים אורחים (כן. זה באמת קרה). והם צדקו. באופן הקלישאתי והנדוש ביותר – ותרשו לי להגזים קצת מטעמים דרמטיים – הילדה שבבית הספר לא כולם ידעו שמסוגלת לדבר עלתה על הבמה והתחילה להשתולל. דמויות מוטרפות, אימפרוביזציות פרועות, פרובוקציות ואנרגיה מתפרצת. אם להשתמש במונחים של יועצת בית ספר, "הילדה ממש פורחת".

היו לי שני מדריכים בבימה – בחטיבה, רפי ניב (היום מנהלו האמנותי של תיאטרון ב"ש) ובתיכון, דלית מילשטיין (מקימת תאטרון "נוצר"). הם חשפו אותי לז'אנרים רבים ומגוונים של תיאטרון ואני מצאתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לפרינג'. אני חושבת שבזמנו אפילו לא הייתי לגמרי מודעת לעובדה שזה פרינג'. זה פשוט היה תיאטרון מרתק, מאתגר, מפעים ומטלטל יותר מכל סוג תיאטרון אחר שראיתי. וזו הייתה גם רוח ההצגות שאנחנו העלינו בעצמנו. ההפקה שלנו של "חלום ליל קיץ", לדוגמה, שביימה דלית, עולה על כל הפקה ישראלית של המחזה שראיתי (או השתתפתי בה…) מאז. היו בה חתרנות, רוח שטות, תשוקה ופענוח אינטליגנטי של הטקסט. כולם כאחד אלמנטים שאני מנסה עד היום שיתקיימו בכל הפקה שאני משתתפת בה.

העובדה שהיום אני שחקנית פרינג' (אידיאליסטית) נעוצה בשני אירועים משמעותיים שחוויתי בבימה: הראשון היה התיאטרונוער, פרויקט מופלא שבמסגרתו שכבת י"ב מארגנת פסטיבל תיאטרון והכמעט-בוגרים עושים הכל בעצמם: מפיקים, כותבים, מביימים, משחקים ומעצבים. אני עשיתי את הבלתי אפשרי ולקחתי חלק בשתי הפקות במקביל. גן-עדן. מה שאני מנסה לומר הוא שכבר בגיל 18 הרך קיבלתי בבימה את הכלים לעשיית תיאטרון עצמאי.

השלב השני הגיע דווקא אחרי הצבא – בימת הנוער נתנה (בשמחה) בית להפקה עצמאית שלנו, בוגריה הטריים. כמה מחבריי לשכבה ואנוכי (או בשם שהענקנו לעצמנו, "הקולקטיב") התגעגענו לבמה והחלטנו להעלות הפקה בשם "יהיה קטעים". כמעין המשך ישיר לתיאטרונוער, כתבנו שורה של מערכונים סאטיריים, קומיים, מוזיקליים ועוד והתנסינו במגוון רחב של סגנונות תיאטרוניים. כי ככה התחשק לנו. זו הייתה חוויה מכוננת שבעקבותיה החלטתי סופית להיות שחקנית. לאחריה פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.

אה, ואמה תומפסון. אני לא יכולה לדבר על הסיבות שהביאו אותי להיות שחקנית ולא להזכיר אותה. אז אמה תומפסון.

אגב, יומיים אחרי שאירית (בוגרת בימת הנוער!) פנתה אלי, הלכתי לראות הצגה בתמונע שביים בוגר נוסף של הבימה ובקהל פגשתי את איה לביא, מייסדת בימת הנוער. הרגשתי הכי בבית בעולם."

טל קלאי

שחקן, פרפורמר וטלולה בונט.

" כשהייתי בכיתה ט', ועוד למדתי בחטיבת ביניים האזורית, התקבלתי לתיאטרון המרכזי לנוער של ירושלים "במת עשרה" במרכז נורית קציר. להבדיל מחוגי תיאטרון שכונתיים כאלה או אחרים, המסגרת של "במת עשרה" הייתה מקצועית לכל דבר. שם פגשתי את אחת הדמויות שהכי השפיעו עליי – מנהלת המרכז והתיאטרון שרה נורמן. שרה היא אישה שהקדישה את כל חייה לתיאטרון הנוער ולחינוך הנוער לאהבת התיאטרון והמשחק.

היא לא הקלה עלינו כבני נוער. לא יצאנו לטיולים שנתיים בגלל החזרות להפקות, את חופשות הפסח הקדשנו לחזרות להפקות שהעלנו והתיאטרון מילא כל פינה פנויה בלוח הזמנים הצפוף שלנו. בזכות שרה, הבנתי לראשונה שאני רוצה להיות שחקן ומוכן להקריב הכל עבור זה. התיאטרון עבור שרה הוא קודש קודשים ומי שבוחר במקצוע הזה, מקריב הכל למענו. הדבר המדהים הוא שרבים שהיו איתי אז בתיאטרון הנוער ממשיכים לשחק גם היום. השנה שרה יצאה לגימלאות. אנחנו ממשיכים להיות בקשר והיא אחת הדמויות שעד עצם היום הזה, דעתן מאוד חשובה לי."

נטלי צוקרמן

אמנית ומנהלת אמנותית.

"שלושה אנשים/מאורעות עולים לי בראש:

בכיתה ח', אחרי תאונה קשה שהבנתי שלא אוכל לרקוד יותר וחיפשתי חוג תיאטרון הגעתי לחוג במכללת אחווה שניהלה אותו ברכה שמי (זכרונה לברכה). אני זוכרת את האודישן שנערך בפעם הראשונה שהגעתי לשם. עשיתי מונולוג מ"הקיץ של אביה". הייתי צריכה לעלות לבמה כשעליה מכוון פנס חזק ויחיד, וברכה, אישה לבושת שחורים, רזה מאוד עם תווי פנים שאי אפשר לשכוח, ביקשה ממני לעשות את המונולוג שלי. ההתרגשות שאחזה בי זכורה לי עד היום ואני זוכרת את התחושה שעלתה בי שזה המקום שלי.

האירוע השני הוא בכיתה י"ב, כשהלכנו לראות את ההצגה "האידיוט" של תיאטרון גשר. ישבנו עשרה תלמידים בשורה הראשונה, כולם מנמנמים להם ורק אני מרותקת למתרחש על הבמה. כל צעד של כל דמות היה במקום ואני התרגשתי עד דמעות והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות בימאית. אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי ש'או שסשה דמידוב שחקן מצוין או שהוא באמת פשוט אידיוט'.

ואחרון חביב היה יורם לוינשטיין. אני רציתי לשחק והתקבלתי למכינה. ילדה מפוחדת ושקטה מהמושב. בת 19 שעושה מונולוגים של אינגמר ברגמן. יורם היה נכנס בכל פעם לראות ותמיד אמר לי שאני צריכה להיות בימאית. בוקר אחד הוא התקשר ואמר לי שמחר יש לי אודישן לסמינר הקיבוצים. אני מניחה שהוא ידע שלבד לא יהיה לי אומץ לנסות להתקבל. בעולם הזה, רוב הדרך היא קשה ועליך לפתוח לעצמך דלתות, ואני זוכרת לו את האמונה בי ואת הרגע הראשון והאחרון שמישהו עזר לי לפתוח את הדלת."

יפעת בחר-מדמון

בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי, מייסדת ומנכ"לית עמותת השתחוויה – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים.

"הייתי ילדה שבכל שנה חיפשה חוג אחר. תמיד זה היה התעמלות קרקע, התעמלות אמנותית וכו'. ובכל שנה התחלתי ואחרי חודש או חודשיים הפסקתי ללכת מחוסר עניין. הייתי מפצירה באמא שלי שהפעם זה לא יקרה ואני מוכנה להתחייב ואתמיד בחוג עד לסוף השנה ועוד כהנה וכהנה הפצרות. בכל שנה היא לא עמדה בגל השכנועים והדמעות ורשמה אותי. ואני כמובן פרשתי בשיא או קצת לפניו.

כשעליתי לכיתה ה, החלטתי לשנות כיוון ולהירשם לחוג לדרמה של חיים סלע. הייתי ילדה מאאאאוד מופנמת וכבר בשיעור הראשון הבנתי שמשהו אחר קורה לי. התמכרתי לתחושה! התחושה שבמשחק ובתחושה כצופה. זו הייתה השנה הראשונה בה התמדתי בחוג ומאז ועד היום התיאטרון הוא חלק עיקרי בחיי."

אסף גולדשטיין

שחקן תיאטרון. שיחק בהצגות "בעל למופת", "האב", "המלט". כיום, בין היתר, משחק בהצגה "קזבלן".

"אצלי, השתלשלות העניינים היא זו שפתחה לי את הדלת, ולא אדם אחד.  אני נמצא בתיאטרון מגיל 17, בעצם התחלתי בלהקת השכנים של צ'יץ. שזה היה סוג של תיאטרון. אמנם לא בצורה מקצועית אבל הדריכה הראשונה על הבמה היתה שם. אני חושב שתמיד נמשכתי לבמה ולקסם שעומד מאחוריה עוד בגיל צעיר. זה די קלישאתי אבל נכון.

ברמה המקצועית, הראשונים שפתחו לי את הדלת היו פול מילס ורוזיטה יארבוי. בימאי וכוריאוגרפית. שלקחו אותי להפקה "רובין הוד", ההפקה המקצועית הראשונה שלי. הם החליטו שאני מתאים ללימודים באנגליה ועזרו לי להתקבל לבית ספר למשחק בלונדון. שם חייתי 5 שנים ונחשפתי לסודות התיאטרון בשפה האנגלית, תקופה שחרוטה אצלי בזיכרון. כשחזרתי לארץ היה זה גרי בילו ז"ל, שהפגיש אותי עם הבמה בישראל. למרות שלא הייתי תלמיד בבית צבי, הוא ראה פוטנציאל ודחף אותי לעשות כמה הפקות אצלו, בתיאטרון הספריה. גרי היה איש שחי תיאטרון. אניציקלופדיה מהלכת ואדם נדיב

אל תיאטרון הקאמרי הגעתי בזכותו של צדי צרפתי. שקיבל אותי ל"שירת הקאמרי" ובעצם פתח לי את הדלת לעולם המקצועי. היום, לאחר 10 שנים בתיאטרון הקאמרי שמשמש לי כבית, ולאחר כמה וכמה הצגות (המלט, האב, עוץ לי, בעל למופת ועוד) אני משחק בהצגה קזבלן שאותה ביים לא אחר מאשר צדי צרפתי. סגירת מעגל שכזאת. אוהב תיאטרון, נושם תיאטרון וחי תיאטרון. מאחל להרבה שחקנים להגשים את עצמם ולא לוותר על האתגר הנדיר הזה

חנה וזאנה גרינולד

מחזאית, בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי. יוצרת ההצגות "פאפעג'ינה" ו"פריחה שם יפה" בתיאטרון הערבי-עברי

פגישה מקרית בפואיה של בניין מקסיקו, רותי קנר ואני עומדות בתור לקפה. רותי היתה המורה שלי כבר בתואר הראשון. אני מעריכה את הדרך שלה, את השפה התיאטרונית הלא מתפשרת. המבט שלנו מצטלב, היא שואלת לשלומי ולמעשיי בימים אלה. אני מספרת לה שאני אמא לשלוש בנות ובימאית בתיאטרון קהילתי. אנחנו מפטפטות, הקפה נמזג ורגע לפני שהיא הולכת אני מוסיפה ובדרך אגב ש… כתבתי טקסט אישי ו… אני לא יודעת אם הוא מתאים, וכרגע הוא מסתתר עמוק בתוך המגירה. אני לא אומרת לה שכבר עיבדתי אותו פעם ואני לא אומרת לה שאני באמת לא יודעת אם אני רוצה לחשוף אותו. ואני לא אומרת לה שאני קבורה עמוק בתוך מגירת האימהות והבישולים והחיתולים וההסעות. ואני לא אומרת לה ש… אני פוחדת. למה, היא שואלת בעדינות, שלא תשלחי לי אותו? יום אחר כך מגיע אליי מייל. הטקסט הזה, היא אומרת, פאפעג'ינה, הילדה הזאת שהיית ימימה כל כך מרגשת ימימה, רציתי שתספרי לי עליה עוד. את חייבת לעשות את זה, בשביל ימימה

כיום, אני מועמדת  לפרס קיפוד הזהב בקטגוריית המחזאי על הטקסט הזה ואני רוצה להגיד לרותי תודה

אירית ראב

מחזאית, בימאית ויזמת תיאטרון, מייסדת ועורכת מרתה יודעת

כל כך הרבה אנשים השפיעו עליי בדרך למה שאני היום. תיאטרון הילדים ב"גן טובה" שהציג את
"הברווזון המכוער", וגרם לי לחוש את הקסם הזה של התיאטרון. המדריך בבימת הנוער שדפק את הראש על רצפת האולם והראה לי איך לא להתייחס לעולם לשחקנים, המדריך שגרם לי לכתוב את המילים שלי ולהגיד אותן באומץ ועוד ועוד. אבל מכל האנשים הללו, ישנו אדם אחד שאני יכולה להגיד שהוא זה שפתח לי את הדלת לתחום הבימוי

ישי דן היה המדריך שלי בבימת הנוער ברחובות, בכיתה י"א ו-י"ב. במהלך כיתה י"ב, בזמן התיאטרונוער, הוא הציע לי לכתוב מחזה ולביים אותו. לפני כן השתעשעתי קצת בכתיבת מחזה, אבל לביים? איך עושים את זה? אבל הוא תמך ולחץ ודירבן ולא שחרר עד שנכנסתי לחדר החזרות. במהלך החזרה הראשונה, בזמן שהשחקנים הופכים את המילים שלי לבשר ודם, ואני מתחילה לביים את העולם שהמצאתי על הנייר, ידעתי שזה המקום שלי, לביים

בסלון של ציונה

סלון דחויי פרס היצירה הציונית

מאת: נמרוד עמית

המופע התיאטרוני "זו היא הארץ", המוצג בתיאטרון תמונע, הנו פסטיבל אמנות פיקטיבי שנוצר כתגובה ל"פרס היצירה הציונית". פרס זה, שנוסד לפני קצת יותר משנה על ידי משרד התרבות והספורט, ביקש לשבח הישגים אמנותיים המציגים את ערכי הציונות, באשר הם. חלק מן האמנים הגישו מועמדות אך נדחו, וחלק אחר בחר שלא להגיש מועמדות מתוך מחאה, מאחר ולדעתם ערכי הציונות אינם צריכים להיות אינדיקציה ליצירת אמנות טובה. פסטיבל "זו היא הארץ" מהווה ריכוז של כל אותן יצירות דחויות, פותח שעריו לכל יצירת אמנות באשר היא, ומבקש לחקור מחדש את המונח "ציונות".

בתוכנייה של המופע, וכן באתר האינטרנט של תמונע, כמעט ולא ניתן למצוא מידע לגבי העובדה שזהו פסטיבל פיקטיבי. שמות השחקנים והיוצרים רשומים על התוכנייה באותיות קטנות, באנגלית, ושמות הדמויות הבדיוניות תופסות את מרב הפוקוס. גם המשחק והתכנים מחזקים את הרושם כי מדובר בפסטיבל אמיתי ורק היכרות אישית עם אחת השחקניות אפשרה לי להיות בטוח כבר בהתחלה כי הדמויות שעל הבמה בדיוניות.

בערב שבו נכחתי (תוכנית ב') הציגו את עבודותיהן בזו אחר זו 3 דמויות, כשברקע מאחוריהן ניצב מסך ענק, עליו הופיעו שקופיות, סרטונים וטקסטים. העבודה הראשונה היתה של מעצבת אופנה ובתו של איש מוסד (אפרת ארנון), שהציגה קולקציית בגדים שעוצבה בהשראת תחקיר על הגבולות הפוליטיים, החברתיים והאידאולוגיים של החברה הישראלית. "חקירתה" רוויה באלמנטים פארודיים ומגוכחים, אך בה בעת גם באמיתות נוקבות וכאובות. העבודה השנייה היא של יוצרת קולנוע, בת דור שלישי לשואה (נתלי פיינשטיין), שעשתה סרט דוקומנטרי על שכנתה. הסרט משקף "עבודת בילוש" סובייקטיבית בעליל של יוצרת הקולנוע. העבודה השלישית – והמרשימה מכולן – היא של משורר, מוזיקאי, מתנחל (נטע וינר), שמשרטט דרך אילן היוחסין של משפחתו את פרופיל צה"ל לאורך השנים. הוא חותם את עבודתו בקטע ספוקן-וורד מרהיב, שנטע וינר (אמן ספוקן-וורד ידוע) כתב בעצמו.

ייחודו וכוחו של המופע נובעים מכך שהוא אינו מבקש לבקר את תומכי הציונות, אף לא את מתנגדיה, אלא רק להעלות לפני השטח את הבעייתיות שבעצם ההגדרה שלה. הדמויות, שחשפו את עצמן באמצעות עבודותיהן, היו לכאורה טעונות בעמדות "מהבית", אך לא רק שהקהל נתבקש ונצרך להסתכל "מעל לדמויות" וראה דברים שהן עצמן לא היו מודעות להם, אלא גם אופן ההגשה לא נועד מלכתחילה להגן על תיזה מסויימת או להוכיח שהשקפת עולמן של הדמויות היא הההשקפה הנכונה היחידה. המופע "זו היא הארץ" אינו תיאטרון במובן המקובל של המילה. למרות לא מעט רגעים אסתטיים, הוא מציע בעיקר חומר למחשבה. מחשבה על הגדרות בכלל ועל הגדרות הציונות בפרט.

"זו היא הארץ" – תיאטרון תמונע

כתיבה ובימוי: אייל וייזר

שחקנים יוצרים ושותפים: אפרת ארנון, נתלי פינשטין, נטע וינר.

סאונד, לחן ומילים לשיר "עץ השיטה": נטע וינר.

יעוץ אמנותי, צילום ווידאו "המציגה הינה חולה": רמי מימון.

עיצוב חלל: ינון פרס.

עיצוב תלבושות ואביזרים: תמר לוית.

עיצוב תאורה: עומר שיזף.

עריכת וידאו: נדב אהרונוביץ.

ליווי אמנותי: איציק ג'ולי.

יעוץ קונספט "עץ השיטה": רז וינר

כוריאוגרפיה: סתיו מרין.

מנהלת הצגה: מיכי יונס.

עוזרת במאי: שני דוידוב.

תרגום אנגלית וקריינות: נתלי פינשטין .

תרגום ערבית: סחר שחדה.

אפטר אפקט: שי רטנר.

עיצוב פוסטר: נורית הרשקוביץ

מופעים קרובים:

5/9/2012, יום רביעי, 20:00

6/9/2012, יום חמישי, 20:00