ההצגות שעשו למרתה את 2013

ההצגות שעשו למרתה את השנה שעברה

מאת: מערכת מרתה יודעת

כמו כל מגזין המכבד את עצמו, גם מרתה מחבבת מצעדים, בייחוד מצעדי סיכום רטרוספקטיביים על הנפלאות של השנה שחלפה. אבל במקום עוד מצעד של עשרת ההצגות הטובות ביותר שעלו בשנה החולפת, ניסינו לבחון אילו הצגות, תופעות ושאר ירקות בעולם התיאטרון עשו לנו את השנה שעברה. בניגוד למצעדים כאלו ואחרים, כאן אין מקום ראשון, שני או שלישי. כולם מקבלים את אותו מעמד ואותו הכבוד, מאחר שהצליחו, ולו רק לרגע, להשפיע, להפעים, לעורר או לעצבן.

העיר הזאת

בכורת ההצגה הזו אמנם לא היתה בשנת 2013, אלא שנה לפני כן, אבל סיקרנו אותה השנה, אז זה בהחלט נחשב. מאז שעלתה לראשונה, הצליחה לקצור שבחים מן אנשי התיאטרון הציניקנים ביותר ומסתמן שהיא נהפכת להצגת קאלט, צופים רבים כבר ראו אותה לפחות פעמיים. על אף שהיא לא מושלמת, היא בהחלט מעולה. מה גם שהיא גרמה למיה שלנו לכתוב ביקוראפ, ז'אנר בפני עצמו. בימים אלו, יוצרי ההצגה מעלים את הגרסה שלהם למחזה מקבת'. כן, כן.

המופע החדש של פאות קדושות  

מלכות הדראג האלמותיות של הרכב פאות קדושות הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לעורכת המגזין לחייך, לצחוק ואפילו לדמוע במשך שעה וחצי של מופע נפלא, תיאטרון משובח ושירים מעולים. רק על זה צריך להוריד בפניהן את הכובע.

מתוך "העיר הזאת". מי זה לעזאזל מנשה?

גבירתי הנאווה

המחזמר המצליח קיבל השנה העלאה מחודשת בתיאטרון הבימה, כשהשילוש הקדוש, ד"ר היגינס, אלייזה דוליטל וקולונל פיקרינג, גולמו על ידי נתן דטנר, שני כהן ודב רייזר, בהתאם. אין ספק כי כהן גנבה את ההצגה והוכיחה כי היא מוכשרת הרבה יותר מאשר להיות רק קומיקאית בטלוויזיה. עם זאת, נדמה כי המחזמר הזה מבטא את מה שהתיאטרון הממסדי של ישראל 2013 נהפך להיות – גלויה. אמנם יפה מאוד אבל חסרת פשר, בייחוד בעידן האימיילים והציוצים של היום. מדובר במחזמר מרהיב, עם תפאורה מרשימה, מגוון עצום של  שמלות (ויש להוריד את הכובע בפני מעצבת התלבושות) ויותר מ-3000 ספרים שהוכנו במיוחד להצגה. אבל הספרים הללו, כמו גם אלמנטים רבים אחרים בהצגה, חסרי כל משמעות. הסצינה הטובה ביותר בהצגה, היתה דווקא כשהתפאורה הוסרה, הבמה נעשתה ריקה (עד כמה שבמת מחזמר יכולה להיות ריקה) ואלייזה נעמדה באלומת האור והחליטה מה לעשות עם לבו של היגינס.

תיאטרון רפרטוארי

גם הצגה זו לא עלתה בבכורה בשנה שחולפת, אבל בגלל שאנחנו קובעות את חוקי המצעד.. גם אם אין זו כוס התה של המבקרת שצפתה בהם, אין ספק כי דריגס את אופיר עושים עבודה מעולה. מעבר לכך, בשנתיים האחרונות, הצגה זו היתה הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו. באופן מופלא, גם שם הם הצליחו למלא אולמות וגרמו לצעירי העיר להגיע שוב ושוב, בין אם בכדי לצפות בכישרון הקומי של הישראלים ובין אם בכדי לחוש את רוקו של המלט ניתז על פניהם.

נשארה רק המועקה

השפעתו של תיאטרון תהל כבר ניכרת בשדה התיאטרון הישראלי, אבל דווקא הצגת המקור "נשארה רק המועקה" שנכתבה בעקבות הרצח בברנוער מצליחה להשפיע באופן עמוק יותר. עצם הבחירה לשזור יצירה דרמטית מתוך המוכר מהמציאות הישראלית, על כל פצעיה, מעניקה לקהל קולות אחרים, טובים קצת יותר מאלו המוצגים בדרך כלל על במת התיאטרון.

חוה ירום מעוצבנת

נדמה כאילו לחוה ירום יש מקום מיוחד בלב לכתבי ויוצרי התיאטרון בארץ, כי בכל פעם מחדש, הם מצליחים לעצבן אותה – הגדרות שרירותיות שיוצרי תיאטרון נעשים כאלה רק כאשר הם מציגים על הבמה הממסדית, התעלמות מכוונת של כתבים מסוימים מאי-אילו גופי תיאטרון בארץ, דעות יומרניות על מופעי תיאטרון איכותיים או מילים קשות והצגות גרועות. בכל מקרה, סביר כי ציפורניה יישלפו גם בשנה הבאה.

פפפפפפפ

על אף העובדה שיש להצגה הזו שם, אממ, מאתגר משהו, מדובר בהצגה משובחת שגרפה את המקום הראשון בפסטיבל עכו האחרון, ובצדק. לא בכדי, היא גרמה לתמימות דעים במערכת של מרתה.

מתוך "דולי סיטי". האישה, התינוק והחבל

בנות בצריח

אחד המופעים ההזויים והטובים ביותר של שנת 2013. החל את דרכו בפסטיבל תלוי במקום, וכעת עולה בתיאטרון תמונע. התכנים שלו, אגב, משתנים בהתאם למקום ולקהל. הווה אומר, המופע שהוצג בבית תמי הוא ממש לא אותו המופע העולה בתמונע. יכולות האלתור המופלאות של בושם את ליברמן הופכות כל מופע לייחודי וחד פעמי.

דולי סיטי

עיבוד בימתי מפעים לספרה של קסטל-בלום שהצליח להוכיח את כוחו של התיאטרון האוניברסיטאי. חבל שבשל בעיות כאלו ואחרות, ההצגה לא הצליחה לצאת מבין כותלי האקדמיה.

BITCH BOXER

אי אפשר לסקר את התיאטרון של השנה החולפת, מבלי לציין את פסטיבל אדינבורו, ובייחוד בשל העובדה שמרתה זכתה לסקר את הצגות הפסטיבל מבפנים, ועוד להיות הנציגות התקשורתית היחידה מהארץ. מבין המגוון העצום של ההצגות, ההצגה BITCH BOXER היתה הטובה ביותר. הצגה קטנה ואיכותית, עם שחקנית אחת שהצליחה להביא את עולם האגרוף על כל רבדיו אל אולם התיאטרון הקטן. (לכתבה על ההצגה יש להקיש על הלינק ולגלול למטה)

שקט בחדרים

על "נשארה רק המועקה" – מופע זיכרון תיאטרלי

מאת: הילה ציגל

מוצאי שבת, הראשון לאוגוסט 2009. מונית שירות קו 5, בדרך הביתה מהעבודה. אני יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה, את הפסטורליות היחסית של שדרות רוטשילד חותכת סירנה משטרתית,  ואחריה עוד אחת ועוד אחת. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "פיגוע!",  אבל לא היו כל כך הרבה ניידות וגם לא שמענו בום. אמרתי לעצמי שזו בטח פריצה או אלימות של בני נוער ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. למחרת בבוקר, כותרות העיתונים זעקו "רצח" והתחלתי לקבל טלפונים עצובים ומזועזעים מחבריי הטובים, שבמקרה גם חברים בקהילה הלהט"בית.

לפני הראשון לאוגוסט לא שמעתי על הברנוער, ואני חושבת שזו בדיוק היתה הכוונה – הוא ביקש להיות מקום מפלט לבני נוער להט"בים. נחבא בין בנייני רחוב נחמני, הם יכלו להיות בו פשוט הם, ללא הצקות ודעות קדומות מהחברה השופטת והאטומה לעיתים. רק יודעי דבר ידעו שהוא שם. היום אין אדם שלא מכיר את הברנוער או שמע עליו, וזה עצוב.

ארבע שנים עברו מאז. לציון התאריך, תיאטרון תהל העלה את ההצגה "נשארה רק המועקה",  או כהגדרתם, אירוע זיכרון תיאטרלי. לפני שרגלי דרכה באולם התיאטרון החשוך, שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם חשבו לעצמם שיוכלו להעלות מופע שהוא גם תיאטרלי, גם ערב זיכרון וגם שיצליח לגעת? מסתבר שבצורה מושלמת.

השחקנים המוכשרים של תיאטרון תהל –  אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן –  בניצוחם של המחזאית ליהיא ברזל מלמד והבמאי ארי רמז, הצליחו להעלות הצגה מרגשת, מצמררת, מפתיעה, מחכימה ומצחיקה, המשרטטת בפני הקהל את הלילה ההוא, בו רעול פנים נכנס אל הברנוער והחל לירות ללא הבחנה בילדים ובמדריכים , ש"פשעם" היחיד היה שהחליטו לבלות את מוצאי השבת בחברת בני נוער אחרים. אה, וכמובן בשל כך שהעזו להיות שונים.

ההצגה משרטטת בפנינו את ההשתלשלות הכרונולוגית של אירועי הערב ההוא, שעה אחר שעה, מרגע פתיחת הברנוער עד הרגע בו מפונה אחרון הפצועים, כשהשקט משתרר בין החדרים. בין  עדויות של צעירים שהיו שם, צפים ועולים רגשות של אנשים בהקהילה ומחוצה לה, פחד, בושה, כעס והרבה מועקה.

ממש כשמה, ההצגה מחדדת את הרגשת המועקה. אפשר להרגיש אותה עמוק בפנים, באזור שבין הבטן לחזה. בסצנה אחת, שתפסה  אותי חזק בבטן,  מבקרת בחורה סטרייטית את החבר ההומו שלה.  הוא לא היה מעולם בברנוער  ובכל זאת היא רוצה לוודא שהוא בסדר, הבחור כועס עליה מאוד וצועק שזה שהוא הומו לא אומר שהוא הכיר את הילדים שמתו, היא מתגוננת ואומרת שהיא פשוט מרגישה רע ורוצה לעשות משהו למענם. הפער הזה בין ה"סטרייטים" ל"הומואים" חוזר על עצמו בהצגה, מין דיסוננס כזה של "אתם סטרייטים, אז אתם לא תבינו", אבל אנחנו מבינים, אפילו יותר טוב ממש שחושבים, פשע שנאה זה פשע שנאה, והוא כואב ומכליל וקשה ולופת לך את הלב.

בין מארג הקטעים והסצינות של ההצגה, עולים פרטים אמיתיים ובדיוניים –  חקירת המשטרה כפי שהתפרסמה בעיתונים, מעצרו של "הבכיר בקהילה", מעצרו של הרוצח הנתעב, בריחתו של עד המדינה, העדויות הסותרות, גאוות המשטרה על פיצוח האירוע, העיתוי הבעייתי של הפענוח בשבוע בו התקיים מצעד הגאווה השנתי. כשרואים את הכל ביחד, נוצרת הרגשת בלבול קשה, כשאותה שאלה עולה שוב ושוב "מה מכל זה היא האמת? מה באמת קרה?"

ביציאה מן האולם החשוך והקר אל הלילה החם והלח של תל אביב, כשהשאלות עדיין מהדהדות בראשי, אני חושבת לעצמי שהמטרה הושגה. ההצגה שהועלתה מתוך החשש שנמצא לו שם ברקע, שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו שום דבר. כמו אותו שקט לבן של לפני הסערה, שמעביר חשמל סטטי בשערות, שמתריע שבתכל'ס לא הרגשנו או שמענו או למדנו דבר. אבל כן למדנו, מתוך הזוועה הצליחה לצמוח מודעות והבנה וסולידריות ואולי, אולי אפילו קבלה. אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נשכח.

נשארה רק המועקה

תיאטרון תהל

מאת: ליהיא ברזל מלמד

בימוי: ארי רמז

משחק: אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן

מוסיקה מקורית: הילית רוזנטל

עיצוב תאורה: חני ורדי