סוף הוא תמיד התחלה

על ההצגה "הנאו אנדרטלים"

מאת: אורית איזנשטיין

זה התחיל קצת הזוי. "הגעת ליעד" אמרה לי הוויז כשהגענו לבית שנראה סטנדרטי בהחלט בלב פרדס חנה המנומנמת. שילוט חביב וכניסה מקושטת בקטנה רמזו על קיומו של תיאטרון "הידית" במקום. בדלת הראשונה משמאל, התנוסס לו שלט "חדר אחות" ובהמשך חיפושינו אחר קופת הכרטיסים נגלה השלט "מעבדה". חוסר הוודאות לגבי היעד אליו הגענו, הצליח להתפוגג לבסוף למראה הבחורה מאחורי הדלפק שחילקה מעטפות לקהל שהגיע, כמו בכל תיאטרון סטנדרטי. נשמנו לרווחה.

ההמתנה בחצר רוחשת היתושים היתה מטרידה וכשסוף סוף הגיעה הבשורה שאפשר להיכנס לאולם היכה בנו הריח החזק של התרופות. אז ככה זה כשתיאטרון מציג במבנה שהיה עד לפני שנה קופת חולים. אולי אפשר להוציא את הקופה והחולים בקלות אבל מהריח קשה יותר להיפטר. כשכבו האורות ונדלקו הפנסים שהאירו את הבמה, נכנסנו לחוויה התיאטרלית וכל השאר נשכח.

'איך כותבים ביקורת על הצגה כזו?', שאלה אותי החברה שזכתה להתלוות אלי להצגה, בזמן שישבנו על נשנוש לילי. ובכן, זו בהחלט משימה לא פשוטה לצופה שכמוני, שרגילה בעיקר לתיאטרון מיינסטרים, מחזות זמר, הצגות ילדים, אבל לא למופע פנטומימה פרינג'י מרתק שמשאיר אותך עם הרבה חומר למחשבה.

קודם כל, כדי להבין את המכלול, כדאי להיעזר בדברי היוצרים, כפי שהוצגו בתוכניה: "בראשית היה קור גדול ויתושים מזמזמים על פני תהום. בעתיד הלא ידוע, נדמה היה שהמין האנושי חדל מלהתקיים. מהאדם המודרני לא נותר דבר… כמעט. מתוך השממה נולד גזע חדש של אדם קדמון-מודרני, הכירו את אואה, איי וסמוג: הנאו-אנדרטלים. הנאוז נזכרים שבעבר הרחוק אבות אבותיהם, האנשים המודרניים, חיו את "החיים הטובים"." אוקיי. קצת יותר מובן, כמעט.

ניאואנדרטלים2

הנאו-אנדרטלים. צילום: שירה יגר

כהגדרת היוצרים, זהו "מופע ליצנות", דבר היוצר ציפייה לתלבושות צבעוניות, פאות מוגזמות, איפור מטורף ואפים אדומים, או בקיצור, קרקס. הנאו-אנדרטלים הוא לא קרקס הבא לשעשע את הצופה, אלא מופע רציני העוסק בנושא חשוב ובוחר לטפל בו מזווית שונה ומעניינת.

שלושה שחקנים מוכשרים על הבמה שעושים עבודת פנטומימה מצוינת ובעלי כישרון ליצור מימיקה נפלאה (מביניהם יש לשבח במיוחד את שי כהן המצחיקה והמרגשת עם פני הפלסטלינה), תלבושות מדויקות ואיפור ייחודי שתורמים לעיצוב הסיטואציה והדמויות. ההצגה שופעת ניואנסים קומיים משעשעים השזורים בין קטעים מרגשים ונוגעים ללב, האיזון ביניהם עובד יפה ומאפשר לצופים להזדהות עם מכלול של רגשות במהלך ההצגה.

עם זאת, קטעי הקריינות שנאמרו מפי אחד השחקנים היו באנגלית ולא ברור למה נמנעו היוצרים מהשימוש בעברית. התיאוריה הראשונית שלי היתה שההצגה מכוונת לקהל בינלאומי, אך היא הופרכה בהמשך כשנעשה שימוש בעברית ובמוטיבים ישראליים. אם בתחילת ההצגה הקריינות עוד עוברת, בהמשך היא הופכת לתלושה ולא מחוברת להצגה. אמנם, בסך הכל היו כשלושה או ארבעה קטעים שכאלה שלא העיבו מדי על רצף ההצגה, אבל קריינות מוקלטת היתה עובדת הרבה יותר טוב.

ניאואנדרטלים

צילום: שירה יגר

היו עוד מספר בעיות קטנות כמו שימוש מסורבל בחלקי התפאורה במהלך ההצגה, בעת שינויי מיקומים ושימושים. בחלק מהקטעים בהצגה נעשה בתפאורה שימוש מוצלח, בחלקים אחרים אלו היו סתם גושי קלקר שדרשו מהקהל להשתמש בדמיון רב ומיותר בכדי להבין את תפקידם. כמו כן, לא כל הסצנות מהודקות מספיק, בכמה מהן נוצרת תחושה של "הבנו, בואו נתקדם", כמו בסצנה בה הנאוז מדמים צפייה בטלוויזיה שנמשכת ונמשכת עד כדי גבול השעמום. לא תמיד כל המרבה הרי זה משובח.

למרות זאת, ההצגה חשובה בשל המסר אותו היא רוצה להעביר, היא משאירה את הקהל עם הרבה חומר למחשבה על החיים, על בני האדם, על הטכנולוגיות המתפתחות בקצב מהיר שעלולות להשתלט על בני האדם, על היום שאחרי והאם באמת נחזור שוב להתחלה באחרית הימים. שאלות פילוסופיות על הקיום האנושי שגורמות לקהל להמשיך לעבד ולעבוד גם כשההצגה מסתיימת.

נאו-אנדרטלים

תיאטרון הידית

יצירה ובימוי: נעם רובינשטיין

שחקנים יוצרים: יובל בן אלי, שי כהן ונעם רובינשטיין

דרמטורגיה וליווי אמנותי: שירי ג'ורנו

עיצוב במה: הנס פלדה ושי כהן

עיצוב תלבושות: טל שריר

עיצוב תאורה: תומר שלום

עיצוב פס קול: נעם רובינשטיין ושיר פרץ

עיצוב גרפי: שושנה

מועדים נוספים:

15/11/18 | 19:00 | רח' טבריה 15, חיפה.

כדאי לעקוב בפייסבוק הקרוב לביתכם אחר מועדים נוספים

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

היוטיוב לא הרג את כוכב הרדיו

על ההצגה "Radio Play"

מאת: מרתה יודעת

פעם, בעידן הפרה-טלוויזיוני, מדורת השבט התגלמה בדמותו של הרדיו, מין אובייקט אנכרוניסטי שכזה, לצדו אנשים נהגו להתגודד ואשכרה להסב את תשומת לבם לערוץ תוכן אחד בלבד. התוכניות הפופולריות ביותר היו תסכיתים מז'אנרים שונים, במהלכם עלילות שונות ומשונות הועברו לקהל המאזינים על גבי גלי התדר, בעיקר באמצעות קריינות ואמצעים קוליים. נסו לדמיין את התמונה הבאה – שנות החמישים, ערב יום ראשון, אמצע החורף, גשם זלעפות, משפחה אמריקאית מהפרברים יושבת בסלון סביב מכשיר הרדיו המרובע והעצום, ומאזינה לעוד תסכית פופולרי על חוטפי גופות מהחלל החיצון, גיבורים אמריקאים וסוכני ריגול רוסיים רדומים שחדרו אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ונראים כמו השכנים מהדלת ממול.

בכדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את כל מה שהתרחש בעלילה הדרמטית, טכנאי הרדיו נעזרו באפקטים שונים, לא טכנולוגיים בעליל, אבל כאלו שבהחלט עשו את העבודה. המאזינים בבית לא יכלו לדעת שהרעמים המחרידים שנשמעו ברדיו, שנשמעו בדיוק כמו הרעמים מחוץ לחלון הבית, לא היו אלא יריעות מתכת שהורעדו ממקומן בסמוך למיקרופון. כתוצאה מכך, הדרמה שהועברה בתסכיתים ותובלה באמצעים קוליים כאלו ואחרים, למעשה התממשה במוחם של המאזינים עצמם, על במת התיאטרון הפרטית שלהם בתוך הגולגולת, וזה עבד. מעמדם של התסכיתים, בייחוד אלו שעסקו בריגול או במדע בדיוני, היה בראש מצעד הלהיטים. גם אצלנו, בארצנו הקטנטונת, תסכיתים שונים נכנסו להיכל התהילה, כדוגמת "עיניים באפלה"  או להבדיל "משפחת שמחון", מי מכם שזוכר. אבל ככל שחלפו השנים, הוידאו הרג את כוכב הרדיו ועכשיו המאזינים נהפכו לצופי יוטיוב וסדרות סטרימינג. למי בכלל נותר הזמן או הרצון לדמיין עולם אחר, כשהוא מוצג במלוא הדרו על גבי מסך הטלפון החכם?

רדיו פליי - יאיר מיוחס סטודיו zooz

רדיו פליי. צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

מכאן, עולה השאלה האם הצגת תיאטרון, אמנות שרבים טוענים שעבר זמנה (טענה שמוציאה את מרתה מדעתה, אבל זה לכתבה אחרת לגמרי), המציגה סיפור עלילתי משנות השישים באמצעות תסכית רדיו תיאטרלי, באמת יכולה לעבוד בשלהי העשור השני של שנות האלפיים? הרי כבר הומצא אותו סקייטבורד מרחף עליו ברח מרטי מקפליי מהבריונים בעתיד (ובכן, סוג של), אז יצירה המציגה תסכית רדיופוני על הבמה יכולה להצליח? ההצגה המעולה "רדיו פליי" מוכיחה שלא רק שיצירה תיאטרונית שכזו בהחלט יכולה לעבוד, אלא אף להאכיל בחול הצגות אחרות, "קונבנציונליות" יותר. הצגה זו, שרצה כבר יותר משנה בתיאטרון תמונע, מבקשת לבחון את הפער בין מה שרואים על הבמה לבין מה ששומעים בתסכית ובאמצעים הקוליים המתבלים אותו. היא עושה זאת בצורה כל כך טובה, עד שהיא המשיכה להדהד בקירות התיאטרון הפרטי במוחה של מרתה, הרבה אחרי שעזבה את אולם התיאטרון ועשתה את דרכה במעלה רחוב המסגר, ובאוטובוס המפויח וברחובות השוממים של העיר הפרברית בה היא גרה, עד שחתולת הבניין שביקשה בסך הכל לומר למרתה שלום – גרמה לה להחסיר פעימה. אבל, כרגיל, מרתה סטתה והמשיכה לאי-אילו מסלולי מחשבה לא קשורים. נחזור לענייננו.

ההצגה היא לא ארוכה, קצת יותר משעה, אבל במהלכה מוצג סיפורו של המרגל הבלתי נדלה פטריק קים וניסיונותיו לסכל את התוכנית הרוסית המרושעת לחטוף מדען אמריקאי בכיר ולהחליף את מוחו במוח רוסי. בתקופה בה "האמריקאים" (סדרה מעולה שכבר ירדה מהאקרנים) החזירה למסך הקטן את יכולותיו של הק.ג.ב בהחדרת סוכנים רוסיים, מיומנים ונוגעים ללב כל כך עד כי אין לצופה הממוצע ברירה אלא להזדהות עם מניעיהם ומעשיהם, זה לא כזה בלתי סביר לחשוב שסוכנים רוסיים לא יכולים לעשות ניתוחי מוח מסובכים בשם אמא רוסיה. מרתה לא תעשה לכם ספוילר, אבל תאמר שבדומה ליתר סיפורי פטריק קים, גם זה מסתיים בסוף טוב, סוג של.

על אף שעל הבמה אין תפאורה כלל, מספר מיקרופונים ותו לא, העולם של שנות השישים, המלחמה הקרה, התככים בין נציגי הממשל בשני הצדדים לבין הסוכן המיומן וניצני האהבה שנובטים בינו לבין הסוכנת הצרפתייה, מומחש לצופים כאילו היו שם בעצמם. צוות השחקניות והשחקן משחקים בצורה מעולה, אמינה ומהודקת את שלל התפקידים שנדרשו לגלם. בין מגוון תפקידיה, נדיה קוצ'ר גילמה בצורה מצוינת את הגנרל האמריקאי שמינה את קים למשימה, ובהינף רעמת תלתלים ובקול נפלא, את הסוכנת הצרפתייה שסייעה לקים במשימתו.  נעם רובינשטיין, שביכולותיו הקומיות הזכיר לפרקים את מייק מאיירס, הצליח להביא לבמה גם רבדים סמויים מעין בנפשו של הסוכן הממולח. נועה בוקר, שגם כתבה את המחזה, גילמה בין היתר את מזכירת הגנרל הנאמנה. בצורה קומית אך מכמירה הצליחה להפיח חיים בתפקיד די שטחי, לכאורה.

רדיו פליי - יאיר מיוחס studio zooz

צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

לצד השחקנים, שרון גבאי (שגם עיצב את המוסיקה והסאונד) ניצח בצורה מיומנת ומרהיבה על האפקטים הקוליים. מאחר שזוהי הצגה שאין בה כמעט דבר על הבמה, העולם הבדיוני נדרש להתממש באמצעות אותם אפקטים נחבאים מעין, אותם אלמנטים שהמאזינים לא ראו. בניגוד לאפקטים ברדיו, הצופים ראו הכל על הבמה, אך הדבר לא גרע אלא רק הוסיף לחוויה התיאטרלית. ייאמר לזכות הבמאי שחר מרום ולמוסיקאי שרון גבאי ששניהם עשו עבודה מבריקה בדליית ועיצוב האובייקטים השונים שהובילו לכדי אפקטים שונים לחלוטין. בין היתר, שעונים מעוררים נהפכו לצלצולי טלפון חוגה, נקישות שדכנים הפכו לכדי הקלדה במכונת כתיבה, אכילת פירות הדר ובננה הפכו לכדי נשיקות צרפתיות ועוד, ודיבור על רקע קערה מלאת מים הפך לכדי צעקות במחילות הביוב טרם פריצת הסוכנים למעבדה הרוסית.

 

בנוסף לאלו, יש לציין את העובדה שזו הצגה קומית במובן הקלאסי של המילה. כלומר, טקסט מעולה, משחק במידה הנכונה וסיטואציות קורעות ומרתקות, מובילים לכדי כך שהקהל לא הפסיק לצחוק לאורך ההצגה. עם יד על הלב, מרתה תיאלץ להודות כי זו בהחלט אחת ההצגות הטובות ביותר שראתה בשנה האחרונה, ואפילו בעשור האחרון, ומרתה בהחלט יודעת.

Radio Play

תיאטרון תמונע

כתיבה: נועה בקר

בימוי, עיצוב תפאורה ותאורה: שחר מרום

שחקנים יוצרים: נדיה קוצ'ר, נעם רובינשטיין, נועה בקר ושרון גבאי.

עיצוב תלבושות: רונה פלוטק

מוסיקה וסאונד: שרון גבאי

הפקה: גלריה תיאטרון החנות

מפיקה: ג'ניה קפליצקי

בתמיכת מנהל התרבות

מועדים נוספים: 19/7/18 21:30

לדף ההצגה באתר תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק