ואולי לא היו הדברים מעולם

על ההצגה "הדירה של רוזה"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים הטובים ביותר בלחזור לתיאטרון אחרי היעדרות ממושכת הוא ההבנה עד כמה התגעגעת לטקס הישן נושן הזה של להראות את הכרטיס לסדרנית, להיכנס לאולם הממוזג, לחפש את הכיסא, לגלות שקיבלת כיסאות ממש טובים ושיש מקום לרגליים, לכבות את הטלפון ולחכות שעולם חדש ומופלא יתגלה על הבמה. ההצגה החדשה והיפה של תיאטרון באר שבע, "הדירה של רוזה", מאת איה קפלן ושחר פנקס, ובבימוי קפלן, בהחלט מציגה עולם מופלא, אם כי לא כל כך חדש לצערנו.

ההצגה מגוללת את סיפורה של רוזה, קשישה בת 80 המתגוררת בגפה ומתמודדת עם תלאות הגיל, דרישות הבנים ואובדן החיים שהכירה, טרם הפנסיה. כאנלוגיה יפיפיה להתפרקות עולמה של רוזה ופרידה מהמוכר לה, הדירה היציבה והטובה שלה מתפרקת תוך כדי הצגה. זה מתחיל בטפטוף מהתקרה והולך ומתדרדר לכדי מדפים וספרים שנופלים אל הרצפה, עד לכדי התפרקות טוטאלית. ההתרפקות על העבר וההתפרקות של החיים המוכרים בהווה מקבלות ביטוי נהדר על ידי עיצוב התפאורה של סבטלנה ברגר. ברגר יצרה על הבמה עולם וויזואלי של הסבתות של כולנו, מוכר ואהוב ומדויק עד לרמת הפרטים הקטנים, מהספריה ועד לכיסאות העץ והפטיפון הישנים. אפילו פרטים שבתחילה נראו בלתי הגיוניים, כמו עציץ שנתלה במיקום גבוה, כזה שאין סיכוי שרוזה תגיע אליו או תטפס על משהו מבלי ליפול, נעשים ברורים ככל שהעלילה מתקדמת והצופים מתחילים להבין את המשחק בין היש לאין, בין האובדן להיאחזות בקיים.

הדירה של רוזה. צילום: מעין קאופמן

דמותה של רוזה מגולמת בעדינות ובעוצמה על ידי סנדרה שדה הנהדרת (הדמות מגולמת במקביל על ידי רבקה מיכאלי). רוזה של שדה מוצגת כאישה שראתה הרבה בחייה ואינה מוכנה שיערערו אותה או יגרמו לה לאבד את שווי המשקל הפיזי או הנפשי. היא מודעת לחוזקה, אך מאידך מודעת גם לכך שכוחה אינו כפי שהיה פעם. הכוחות המשלימים הללו, כמו גם התסכול של רוזה, וגם של ילדיה, הוא הלב הפועם של ההצגה הזו. מעבר למשחקה הנפלא של שדה, יש לשבח גם את יתר השחקנים בקאסט על משחקם העדין והמדויק. כמו לאותו עציץ גבוה, תשומת לבי הוסבה גם לאדוה עדני המצוינת, שגילמה את עורכת הדין לאה מזעקי. אדני הבריקה לשחק את עורכת הדין הממולחת וידעה לתעל את כישוריה וכישרונה בכל רבדי התפקיד שגילמה, מרמת הקול והפיזיות ועד לרמת הטיימינג הקומי הנדרש.

בשורה התחתונה, זוהי הצגה נפלאה, המציגה בעוצמה רכה וחומלת את מצבם של רבים מבין בני הדור המבוגר – את ההתרפקות שלהם, ושלנו, על מה שהיה פעם, את ההתפרקות של ההווה והתסכול המתלווה לכך, ואת ההשלמה עם מציאות חדשה ואחרת.

הדירה של רוזה

תיאטרון באר שבע

מאת: שחר פנקס ואיה קפלן

בימוי: איה קפלן

משתתפים: רבקה מיכאלי/סנדרה שדה, מולי שולמן, טלי שרון, רון ביטרמן, אדוה עדני, איתי צ'מה, אלמוג רוזנו/נעם ברמט, אופיר לוי/רותם לוי

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אבי בנימין

תנועה: עמית זמיר

מועדים נוספים:

25/8/2021, 20:30

על חולמים וחלומות

על ההצגה "פינטה"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת אביבה רוזן

כל שנה אני נוסעת לעכו כדי לחזות בכמה מהצגות הפסטיבל. הנסיעה כרוכה בהתרגשות. עכו מאוד חביבה עלי. כך גם הפסטיבל. במשך השנים ראיתי שם כמה הצגות מרשימות ומעניינות מאוד. גם מיקום ההצגות האלטרנטיביות באולמות האבירים שהם קצת אנטי-תיזה לתיאטרון אלטרנטיבי ואולטרה מודרני בעתיקותם, אך משאילים נופך נוסף להצגות. מוזר ומעניין לראות את ההצגות באינטרנט, כשאני מקרינה את ההצגה על מסך של 65 אינטש ועדיין מרגישה את החוסר הגדול שבישיבה באחד מאולמות האבירים. ועכשיו להצגה. פינטה.

ב-1492 קרו דברים רבים. בהיסטוריה היהודית, היא ידועה כשנה של גירוש ספרד. גירוש ששינה את פניו של העולם היהודי. באותה שנה התרחש גם האירוע שהעביר אותנו מימי הביניים לרנסנס – גילוי אמריקה על ידי קולומבוס.

השנה, עדיין 2020, שנת מגיפה, גם היא, כך נרמז לנו, שנה של שינוי. או לפחות שנה בתוך תהליך של שינוי, של חלום על שינוי. כפי שקולומבוס חלם את הודו (וגילה את אמריקה) כך איילון מאסק חולם את החלל. מאסק, אחד מעשירי העולם, הקים חברות פורצות דרך על פני האדמה, כמו פייפל וטסלה. עכשיו נותר לו ליצור קפיצת מדרגה בעולם, עם עוד חברה שהקים, ספייסאקס כבר בתחילת המילניום. בחברה הזאת, כך מודגש בהצגה שלפנינו, מחפשים דרך להעביר את האנושות מכדור הארץ שהשמש שלו עומדת לשרוף אותו בעוד כמה מאות מיליוני שנים לכוכבים חלופיים. למאסק בוער למצוא אותם כבר עכשיו.

יש אנשים שפורצים דרך ומשאירים את חותמם לעד על האנושות. כך היה כריסטופר קולומבוס, שלא היו לו יומרות להציל את העולם. ויש את אלה שרוצים להשאיר את חותמם על העולם על ידי פריצת דרך. כזה הוא איילון מאסק.

מתוך ההצגה "פינטה". צילום: יוסי צבקר

וכך, אנחנו מתנדנדים בהצגה בין 1492 לבין 2020, בין קולומבוס למאסק, בין אוניותיו של קולומבוס לבין מעברות החלל של מאסק, בין החלומות של האחד לבין החלומות של השני, עוברים כמה מאות בקפיצות מפה לשם, מעולם לעולם, מאמונות ותפיסות שנעוצות בדת לאמונות שנעוצות במדע, קפיצות שמראות לנו שהשוני בעצם אינו רב כל כך.

דימויי החלל מעוצבים כך שהם נותנים תחושה שאנחנו מציצים לתוך עולם של מדע בדיוני. אמירות מדעיות צונחות על אוזננו כך, שהן גורמות לנו לספקות במדע. העבודה על תנועה, ההקפדה על פרטי ההבעות, מיקוד הצילום בתנועות מסוימות ולא אחרות, בחירות הבמאית רוני טוביאס גדעון להעביר אותנו מעולם לעולם דרך לבוש וקודים התנהגותיים, מביאים לתזזיתיות מסוימת. צריך ריכוז רב כדי להבין באיזה עולם נמצאים ומהו הקשר בין שני העולמות, בין קולומבוס למאסק, בין הימים והיבשות לחלל, בין אז לעכשיו.

פינטה

יוצרת ובמאית: רוני טוביאס גדעון

שחקנים: סביון, נעם ברמט, שירי לוטן, גיא זיידמן, מיכאל שומרון.

מעצבת תלבושות ותפאורה: אני אטדגי ילין

מעצב תאורה: יאיר סגל

מוסיקה: יובל שנהר

עוזרת במאי, מפיקה ומנהלת הצגה: טל גרוץ

תרגום: גיא זיידמן

עריכה לשונית והדרכת טקסט: שירי לוטן

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק