אבנים מלוטשות

על ההצגה "אבנים"

מאת: נמרוד עמית

מה קורה כאשר אבנים קמות לתחייה, כאשר הן מגולמות בידי חבורת שחקנים בשר ודם וכאשר הן נאלצות להתמודד עם קשת רחבה של סיטואציות אנושיות? זה מה שמנסה לגלות תיאטרון אורתו-דה, במופע "אבנים" (בבימויו של ינון צפריר). כל הסיטואציות מתרחשות על במה קטנה בגודל 3 מטרים בערך, המשתנה רק בהתאם לשינויי התאורה, הסאונד, האביזרים שעליה ודמיון הקהל.

האבנים במופע אינן אבנים אקראיות שנקרו לידי היוצרים בכדי להשתעשע בהן כבמעשה קרקס. דמויות האבנים מייצגות את אבני הפסל הידוע "מרד הגיטאות בדמייך חיי" של הפסל נתן רפפורט, הניצב על חורבות גטו וורשה שבפולין וביד ושם. ואכן, כל המאורעות שעוברות הדמויות מתקשרים לשואה ולמסע שעברו יהודי אירופה בעקבותיה. לעיתים הן מייצגות משהו כפשוטו (לדוגמא, אחת הדמויות מתקלחת בדוש המייצג את תאי הגזים), לעיתים הן מייצגות זווית חדשה או ביקורת (לדוגמא, בובה בדמותו של היטלר מוצגת כמנהיגת כת מודרנית), אבל תמיד הייצוג אינו דידקטי ושומר על הקו האסתטי המופלא של המופע.

מתוך "אבנים". צילום: רועי כוהן

האסתטיקה הזו נוצרת משילוב (שילוב נדיר באיכותו, לטעמי, לפחות בתיאטרון הישראלי) בין מרכיבי התיאטרון השונים, כגון תאורה, תלבושות, תפאורה וכו', אבל מעל לכולם מתבלטים השחקנים. בתחילה הם שוהים ב"פריז" במשך זמן מה, בהעמדה המחקה את פסלו של רפפורט. בזכות האיפור, התלבושות ויכולתם להישאר ללא ניע, ניתן אך בקושי להבחין כי על הבמה ניצבים שחקנים ולא פסל דומם. לאחר שהם "מתעוררים לחיים", ובהיעדר טקסט לאורך רוב המופע, הם מפגינים יכולת תנועה המתואמת האחד עם השני.

ה"אבנים", שעוברות לאורך המופע מספר תחנות מרכזיות בחיי אנוש, נראות בחלקים רבים של המופע כמייצגות דווקא של חיים ואנושיות. המתח הזה שבין "אבן" ל-"אדם" מתחזק גם בעקבות חוט השדרה העלילתי של המופע – השואה, אך לטעמי מוטיב זה הוא אכן אך ורק חוט שדרה, ומכאן גם האוניברסליות של המופע. "אבנים" עוסק בראש ובראשונה באדם. בכל אדם.

המופע החל את דרכו בפסטיבל הרחוב הבין לאומי לתיאטרון בבת-ים (2006) וזכה במקום ראשון. עד כה הוא הועלה יותר מ-400 פעמים בשלושים מדינות שונות וזכה בעשרה פרסים בין לאומיים (החשוב בהם הוא הפרס הגרמני "אחת מעשרת היצירות הגדולות בעולם לשנת 2007").

ובנימה אישית, "אבנים" הוא מופע נוקב, מצחיק, מדיר שלווה לעיתים, השומר לכל אורכו על אסתטיקה ותנועה מעוררות השתאות.

יוצר המופע ובימוי :ינון צפריר.

במאי שותף: דניאל זעפרני.

הפקה: תיאטרון "אורתו-דה".

עיצוב תפאורה: מיקי בן-כנען.

יעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בראל.

עיצוב פאות ואביזרים: טובה ברמן.

עיצוב תאורה: אורי מורג.

עיצוב פסקול: דניאל זעפרני וינון צפריר.

עיצוב בובות נעליים: אלית וובר.

עיצוב בובת היטלר: אורית ליבוביץ-נוביץ.

קריינות: ינון צפריר.

דרמטורגיה: יפעת זנדני צפריר.

שחקנים מבצעים ושותפים ביצירת המופע: אבי גיבסון בר-אל, אלעד עטיאס, מייקל מרקס, נוגה דאנגלי, מוטי סבג, ינון צפריר.

מופעים קרובים:  18.11.12, 20:30, צוותא.

                        5.12.12, 20:30, צוותא.

אותנטיות זה שם המשחק

רשמים על פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: נמרוד עמית

יש בבת-ים משהו אותנטי. אני לא מכיר הרבה בת-ימים ומניח שלא כל האנשים שהגיעו השנה לפסטיבל גדלו, התחנכו וחיים בבת-ים, אבל השיטוט בין ההמונים ברחובות בת-ים סיפק חווייה מיוחדת. כאילו משהו מהציניות התל אביבית (וכבודה של הציניות במקומו מונח) נשאר מאחור.

האותנטיות שעליה אני מדבר אינה קשורה למאפיינים אינדוודואליים של אדם זה או אחר, אלא לישות מרובת הראשים הזאת, המכונה "קהל". אין זה משנה אם הוא מורכב מבני נוער מהפריפריה או מפרופסורים בורגנים, לנוכח תיאטרון רחוב טוב, כולם חוזרים להיות ילדים פעורי פה וזבי חוטם. הקסם הזה, המתחולל במרחב הציבורי, יוצר קתרזיס הנגיש לכל מי שרוצה לקחת בו חלק ודווקא הרב-גוניות של משתתפיו תורם להעצמתו.

הקהל שהגיע השנה לפסטיבל תיאטרון רחוב בבת-ים, סיפק לטעמי את חוויית התיאטרון האולטימטיבית. מבלי להמעיט בערך המופעים, שחלקם היו ראויים מאוד, תגובות הקהל, תחושת האחווה והאווירה בחוצות בין מופע למופע, הם שסיפקו את מרבית ההנאה.

אם כבר לבד

ישראל

המופע התיאטרוני "אם כבר לבד" מתרחש באוטובוס אמיתי. קהל ההצגה מורכב ברובו מנוסעי אוטובוס אמיתיים שלא בהכרח ידעו מראש, או בדיעבד, שהם הולכים להעביר את הנסיעה הביתה בחברת 6 דמויות בדיוניות, שיהפכו את הנסיעה לחווייה תיאטרלית קרקסית ומצחיקה. הדמויות, שלכל אחת מהן רקע שונה (שיכור, שחקנית מתוסכלת, זוג שרב על הוצאות להימורים וכו'), עולות בזו אחר זו לאוטובוס בתחנות שונות לאורך מסלול הנסיעה, משלמות כנוסעים מן המניין ונוסעות באוטובוס ככל שאר הנוסעים.

לעיתים, הדמויות מפתחות אינטראקציה בינן לבין עצמן ולעיתים עם נוסעי האוטובוס. לדוגמא, כאשר אחת הדמויות נקלעת למצוקה, מספר דמויות מנסות לסייע לה. לפעמים גם נוסעים מסוימים, שאינם בטוחים כי מדובר בקטע מבוים, מנסים אף הם להושיט יד. בכל נסיעה מן הסתם מתקיימות אינטראקציות שונות, בהתאם לנוסעים המזדמנים ולשאר המשתנים הבלתי תלויים בשחקנים, אך תמיד על הבסיס הדרמטי המוכן מראש.

מתוך "אם כבר לבד". צילום: שיר לי ווגנר

סוד קסמו של המופע טמון בעובדה שבניגוד להצגות רחוב קונבציונאליות, שגם בהן יש בדרך כלל מימד לא קטן של אלתור, כאן הקהל לא תכנן מראש לראות את ההצגה. ההצגה במידה רבה "נכפית" על הקהל ואינה חושפת את עצמה כהצגה, אפילו לא במשך מספר דקות לאחר שכל השחקנים יורדים מן האוטובוס, אפילו לא כשבזמן הנסיעה נשמעות מחיאות כפיים ספונטניות מצד הנוסעים (מה שקרה מספר פעמים בהצגה שבה נכחתי).

אבל הקסם הגדול ביותר לדעתי, וזאת יאמר לזכות היוצרים, הוא בתגובות הקהל. התיאטרון האמיתי, כפי שאמר ברכט, הוא התיאטרון של היומיום, התיאטרון שנמצא ברחוב, האותנטי, וזה בדיוק מה שקורה במופע "אם כבר לבד". החווייה שהמופע מספק אינה רק חווייה של צפייה בהצגה, אלא גם של צפייה בקהל והרגשת השתייכות וחיבור לקבוצת אנשים זרים שבמקרה עלו על אותו האוטובוס.

אם כבר לבד

בימוי: רועי הרץ רוסו

שחקנים יוצרים: מיטל בן יהודה, רועי הרץ רוסו, איתן כרמלי, אורי לוין, מיכל פלח נעים, אביטל תדהר.

מוזיקה: גלעד תדהר

ייעוץ אמנותי: קרין שטאנג

סספנד'ס טנגו

שיתוף פעולה בין אמני קרקס אווירי מצרפת לאמנית וידאו מישראל.

המופע "סספנד'ס טנגו" הנו מופע מחול המתרחש על קיר ענק של בניין על הטיילת. הרקדן והרקדנית המופיעים קשורים בחבלי גומי מן הגג ותלויים למעשה בין שמיים וארץ, כשהקיר מאונך להם. כך הם יכולים לקפץ, לדלג, לשהות באוויר ולבצע מהלכי מחול שלא היו מתאפשרים על הקרקע ונראים כאילו נלקחו מתוך משחק מחשב. על רקע הופעתם מוקרן על הקיר וידאו ארט ומושמעת מוזיקה משתנה בהתאם לקצב הריקוד.

מחזה מרהיב לא פחות מההופעה המרהיבה למעלה, סיפקו מאות האנשים שעמדו למטה עם צוואר מורם כדי לא להפסיד את האקשן. והאקשן (לא רק תנוחת העמידה) היה עוצר נשימה. הכוריאוגרפיה המחושבת של הרקדנים יצרה תחושה של זרימה וריחוף. אלמלא התנועות העדינות וה"ריקודיות" של הרקדנים, ניתן היה לחשוב שספיידרמן הגיע העירה.

הודות לגודלו העצום של הקיר ולחלל החיצוני שבו מוקם המופע התאפשר להמוני אנשים לצפות בו יחד. האווירה לאורך המופע, כמו בהרבה מופעים אחרים של הפסטיבל, הייתה שלמרות הטרוגניות הקהל ומניין משתתפיו, הוא היה כאיש אחד. בין אם בחרדה לגורל הרקדנים, התפעלות מאפקט תאורה דרמטי או מכל הקונספט האמנותי המיוחד, בין אם הצופה שלידך היה נער מתבגר או זוג צעיר עם תינוקת, החווייה הייתה משותפת. זו בדיוק המהות של תיאטרון רחוב במיטבו.

סספנד'ס טנגו

רקדנים: אריק לקומט וויולאן גארו, צרפת.

כוריאוגרפיה: אריק לקומט ואודיל גייסן.

מוסיקה: ג'ררדו ג'רז לה-קאם.

וידאו ארט: אסנת עילם, ישראל.

רצח במוטל

צרפת

במופע "רצח במוטל" מגלמים שני אנשים, ללא מילים, כמה מסצנות המתח המפורסמות של הקולנוע בכלל ושל הקולנוע של היצ'קוק בפרט. לרשות השחקנים עומדים מספר אביזרים, כגון בד אדום המסמן דם, מסגרת עץ המסמנת חלון, וילון המסמן מקלחת וכו'. לאורך רוב המופע, בעת ששחקן אחד התעסק עם אביזר מסוים בצד אחד של הבמה, השחקן השני דובב במיקרופון את הסאונד שהיה אמור להתחולל בעת הסצינה. לדוגמא, בעת שהשחקן עם האביזרים גילם שודד והלך בצעדים חרישיים, השחקן השני יצר דרך המיקרופון סאונד קומי של צעדים.

אך גם לרשות השחקן בצד של המיקרופון היו לא מעט אביזרים. כך לדוגמא, סאונד הצעדים הופק באמצעות כיווצ'וץ' של סלילי טייפ ישנים. כאשר הדמות השנייה הלכה על חצץ, נגס השחקן שליד המיקרופון בביסקוויטים כדי ליצור את הסאונד המתאים וכאשר הייתה סצינה של שבירת חלון הוא הכניס כוס זכוכית לשקית ושבר אותה ליד המיקרופון. כמובן שכל המהלכים הללו היו גלויים במכוון ולעתים אופן יצירת האפקט היה לא פחות משעשע מן האפקט עצמו.

 

מתוך "רצח במוטל"

לעתים הייתה א-סינכרוניזציה (מתוכננת כמובן) בין שתי הדמויות, מה שהגביר אף יותר את המודעות העצמית ואת האפקט הקומי. לדוגמא, הניסיונות הראשונים של שבירת הכוס לא עלו יפה ועד שהכוס לא נשברה, לא התחולל סאונד של שבירת חלון ולכן הדמות בקצה השני של הבמה לא יכלה להמשיך בעלילה שלה. לבסוף, כשהכוס נשברה, הדמות בקצה השני אפילו לא הייתה מוכנה לכך.

"רצח במוטל" הוא דוגמא לתיאטרון רחוב קלאסי. הוא פונה לקהל מכל המינים וכל הגילאים (לא רק לחובבי היצ'קוק), אינו וורבלי, אינו מצריך תאורה מתוחכמת מדי ומבוסס ברובו על יצירתיות וכישרון השחקנים. הפשטות הזאת אולי אינה המצרך הלגיטימי היחיד בפסטיבל תיאטרון רחוב, אבל אם לשפוט על פי תגובות הקהל, היא לפחות הבסיס.

מאת ובביצוע: ברי דה בנאן

בסלון של ציונה

סלון דחויי פרס היצירה הציונית

מאת: נמרוד עמית

המופע התיאטרוני "זו היא הארץ", המוצג בתיאטרון תמונע, הנו פסטיבל אמנות פיקטיבי שנוצר כתגובה ל"פרס היצירה הציונית". פרס זה, שנוסד לפני קצת יותר משנה על ידי משרד התרבות והספורט, ביקש לשבח הישגים אמנותיים המציגים את ערכי הציונות, באשר הם. חלק מן האמנים הגישו מועמדות אך נדחו, וחלק אחר בחר שלא להגיש מועמדות מתוך מחאה, מאחר ולדעתם ערכי הציונות אינם צריכים להיות אינדיקציה ליצירת אמנות טובה. פסטיבל "זו היא הארץ" מהווה ריכוז של כל אותן יצירות דחויות, פותח שעריו לכל יצירת אמנות באשר היא, ומבקש לחקור מחדש את המונח "ציונות".

בתוכנייה של המופע, וכן באתר האינטרנט של תמונע, כמעט ולא ניתן למצוא מידע לגבי העובדה שזהו פסטיבל פיקטיבי. שמות השחקנים והיוצרים רשומים על התוכנייה באותיות קטנות, באנגלית, ושמות הדמויות הבדיוניות תופסות את מרב הפוקוס. גם המשחק והתכנים מחזקים את הרושם כי מדובר בפסטיבל אמיתי ורק היכרות אישית עם אחת השחקניות אפשרה לי להיות בטוח כבר בהתחלה כי הדמויות שעל הבמה בדיוניות.

בערב שבו נכחתי (תוכנית ב') הציגו את עבודותיהן בזו אחר זו 3 דמויות, כשברקע מאחוריהן ניצב מסך ענק, עליו הופיעו שקופיות, סרטונים וטקסטים. העבודה הראשונה היתה של מעצבת אופנה ובתו של איש מוסד (אפרת ארנון), שהציגה קולקציית בגדים שעוצבה בהשראת תחקיר על הגבולות הפוליטיים, החברתיים והאידאולוגיים של החברה הישראלית. "חקירתה" רוויה באלמנטים פארודיים ומגוכחים, אך בה בעת גם באמיתות נוקבות וכאובות. העבודה השנייה היא של יוצרת קולנוע, בת דור שלישי לשואה (נתלי פיינשטיין), שעשתה סרט דוקומנטרי על שכנתה. הסרט משקף "עבודת בילוש" סובייקטיבית בעליל של יוצרת הקולנוע. העבודה השלישית – והמרשימה מכולן – היא של משורר, מוזיקאי, מתנחל (נטע וינר), שמשרטט דרך אילן היוחסין של משפחתו את פרופיל צה"ל לאורך השנים. הוא חותם את עבודתו בקטע ספוקן-וורד מרהיב, שנטע וינר (אמן ספוקן-וורד ידוע) כתב בעצמו.

ייחודו וכוחו של המופע נובעים מכך שהוא אינו מבקש לבקר את תומכי הציונות, אף לא את מתנגדיה, אלא רק להעלות לפני השטח את הבעייתיות שבעצם ההגדרה שלה. הדמויות, שחשפו את עצמן באמצעות עבודותיהן, היו לכאורה טעונות בעמדות "מהבית", אך לא רק שהקהל נתבקש ונצרך להסתכל "מעל לדמויות" וראה דברים שהן עצמן לא היו מודעות להם, אלא גם אופן ההגשה לא נועד מלכתחילה להגן על תיזה מסויימת או להוכיח שהשקפת עולמן של הדמויות היא הההשקפה הנכונה היחידה. המופע "זו היא הארץ" אינו תיאטרון במובן המקובל של המילה. למרות לא מעט רגעים אסתטיים, הוא מציע בעיקר חומר למחשבה. מחשבה על הגדרות בכלל ועל הגדרות הציונות בפרט.

"זו היא הארץ" – תיאטרון תמונע

כתיבה ובימוי: אייל וייזר

שחקנים יוצרים ושותפים: אפרת ארנון, נתלי פינשטין, נטע וינר.

סאונד, לחן ומילים לשיר "עץ השיטה": נטע וינר.

יעוץ אמנותי, צילום ווידאו "המציגה הינה חולה": רמי מימון.

עיצוב חלל: ינון פרס.

עיצוב תלבושות ואביזרים: תמר לוית.

עיצוב תאורה: עומר שיזף.

עריכת וידאו: נדב אהרונוביץ.

ליווי אמנותי: איציק ג'ולי.

יעוץ קונספט "עץ השיטה": רז וינר

כוריאוגרפיה: סתיו מרין.

מנהלת הצגה: מיכי יונס.

עוזרת במאי: שני דוידוב.

תרגום אנגלית וקריינות: נתלי פינשטין .

תרגום ערבית: סחר שחדה.

אפטר אפקט: שי רטנר.

עיצוב פוסטר: נורית הרשקוביץ

מופעים קרובים:

5/9/2012, יום רביעי, 20:00

6/9/2012, יום חמישי, 20:00

מכרה של זהב מאחורי הקלעים

ביקורת על ההצגה "חופרים"

מאת: נמרוד עמית

אל ההצגה "חופרים" הגעתי עם הרבה ציפיות. היו לי ציפיות מתוכן ההצגה (על פי מה שקראתי בתוכניה), היו לי ציפיות מצוות השחקנים (אבי פניני, דני מוג'ה ואורי אברהמי) והיו לי ציפיות מעבודת הבימוי (של אלדד זיו). רק לעתים רחוקות אני מרשה לעצמי לבוא לתאטרון עם ציפיות כל כך גבוהות, והפעם, כמו שקורה לעיתים כל כך רחוקות, הן התגשמו!

ההצגה מגוללת את סיפורם של שלושה שחקני משנה, הנמצאים במחסן התלבושות בזמן שההצגה "האמיתית" מתרחשת באולם מעליהם. מדי פעם אחד מהם יוצא "אל הבמה" ולעתים שלושתם יוצאים ביחד, בעוד הקהל שומע מבעד לרמקולים מה מתרחש למעלה, ויכול רק לדמיין איך זה יכול היה להיראות. במהלך ההצגה ניצלתי את ההזדמנויות האלה כדי להביט בצופים שישבו באולם, שהיה מלא עד אפס מקום. מעולם לא ראיתי קהל רב כל כך מסתכל בריכוז גבוה כל כך על במה ריקה במשך כל כך הרבה זמן.

עבודת הבימוי של אלדד זיו מצטיינת לא רק בבחירות אמיצות ומיוחדות כגון אלה, אלא גם בבחירותיו הנדושות יותר. לדוגמא, השחקנים משתמשים באביזרים משעשעים ובתלבושות מגוונות, המוסיפים צבע וחיות לסיטואציה הצבעונית ממילא שבה הם נמצאים. המגוון הזה, על אף שהיה מעט צעקני לטעמי, ללא כחל וסרק לגיטימי ואף מתבקש, שהרי השחקנים נמצאים במחסן תלבושות והם חייבים להחליף תלבושות שוב ושוב לצורך תפקידיהם השונים בהצגה שלמעלה.

זאת ועוד, זיו מצליח לתזמר את שלישיית שחקניו כמעשה אמן. במשך רובה המכריע של ההצגה נמצאים שלושתם על הבמה והדינמיקה ביניהם מאוזנת ושקולה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הביצוע. הדמויות, ששמן כשם השחקן שמגלם אותן, מבוססות על הביוגראפיה של השחקן האמיתי, אך אינן מתיימרות לתת ייצוג מדויק של השחקן (מה שממילא אינו בגדר האפשר במסגרת התיאטרון), אלא משתמשות באלמנטים ביוגראפים מחיי השחקן כדי ליצור ייצוג אמנותי שלו. המשחק המצוין של שלושת השחקנים, ובראשם אורי אברהמי, נע על התפר שבין נטורליזם (דהיינו התנהגות כמו בחיים האמיתיים) למשחק מסוגנן. מובן לקהל שעל הבמה נמצאים שלושה שחקנים שממלאים תפקידים, אבל מצד שני שורר ערפול מכוון בין האמיתי והבדיוני.

הערפול הזה מתקשר גם לתימה נוספת שעולה בהצגה: האמנות האמיתית, המיוצגת על ידי שלושת השחקנים, לעומת האמנות הממוסחרת, המיוצגת על ידי ההצגה שלמעלה, שממנה אנו שומעים לפרקים באמצעות הרמקול את קולו של אבי קושניר ולקראת הסוף גם את נועם סמל. בשלב מסוים חוזר אבי פניני אל הבמה צולע, אחרי שמילא את תפקידו הקטן בהצגה שלמעלה, וטוען כי השחקן הראשי שם (בהתכוונו לאבי קושניר) ניסה להכשיל אותו. מכאן ואילך מתפתחת ביניהם יריבות איתנה, שעליה אנו למדים מתיאוריו של פניני, ואשר לפיה השחקן הראשי בהצגה הממוסחרת עוין כלפיו וכלפי יתר שחקני המשנה עד לרמה של זוב דם. וליהפך.

לצורך היריבות הזאת מניחים גיבורי "חופרים" את היריבויות הפנימיות הרבות שיש ביניהם בצד, מאחדים כוחות ומשתפים פעולה. הצעד שבו הם נוקטים שייך אמנם לצד היותר "תיאטרלי" של ההצגה ובלתי סביר שהיה מתקיים במציאות, אך המשמעות שמאחוריו אינה יכולה להיות ריאליסטית יותר. האמנות אינה רק דבר שראוי והכרחי להילחם עליו, אלא שהמלחמה הזאת למען המטרה המשותפת עשויה גם לקרב לבבות ולגשר על פערים מעולם המציאות.

הייתי יכול לומר כי "חופרים" הנה קומדיה קלילה, העוסקת בנושאים כבדים; הייתי יכול לטעון כי היא הצגה קצבית, המחלחלת לאט; הייתי יכול לציין כי זהו תיאטרון קטן בגדולתו; הייתי יכול להוסיף ולחפור, אך במקום זאת, פשוט אמליץ בחום לראות את ההצגה!

"חופרים"

תיאטרון תמונע

כתיבה – אורי אבהרמי

בימוי – אלדד זיו

תאורה – ניצן כהן

תפאורה – אנה זיו

תלבושות – לירון מינקין

סאונד – שלום ויינשטיין

משתתפים: אבי פניני

               דני מוג'ה

               אורי אברהמי

מופעים קרובים:

23.8.12  20:00

29.8.12  20:00

5.9.12  20:00

9.9.12  20:00