חגיגה ספרדית

על ההצגה "חתונת הדמים"

מאת: הילה ציגל

ההצגה חתונת הדמים מאת המחזאי פדריקו גרסיה לורקה הועלתה לאחרונה על ידי תלמידי השנה השלישית של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בבימויה של טטניאנה קנליס-אולייר.

המחזה (המבוסס על סיפור אמיתי, אותו ביסס לורקה על ידיעה מהעיתון), מביא בפנינו את סיפור אהבתם הטרגי של אישה הנמלטת ביום חתונתה יחד עם אהובה לשעבר, ומתרחש בכפר ספרדי טיפוסי. כמו מחזותיו האחרים של לורקה, גם כאן ישנו דגש חזק על נשים, חושניות והרבה דרמה טובה.

יש משהו בחתונת הדמים שהוא אוניברסאלי, משהו בטירוף ובחושניות של לורקה מושך אליו יוצרים כאל אבן שואבת, והוא מועלה רבות בתיאטראות שונים, בארץ ובחו"ל. רק בשנה האחרונה, הועלו בארץ שלוש הפקות שונות של מחזה זה. העולם עליו כותב לורקה במחזותיו הנו עולם דרמטי מאוד במתכוון ויש בו משהו מאוד מוחצן. הדמויות שלו הם עונג צרוף לשחקנים המגלמים אותם משום שבניגוד לצורך בריאליזם או איפוק כלשהו הנדרש כשמגלמים דמויות "רגילות", אצל לורקה החצנה ורגש אינן מילים גסות, להיפך, נדמה כאילו הכובד הדרמטי של דמויותיו הוא זה שגורם לחתונת הדמים להיות רלוונטית ומהנה.

לורקה נוטה לשים במרכז מחזותיו דמויות נשיות רבות, לעיתים כוחניות מאוד, וחתונת הדמים אינו יוצא דופן. הנשים הן מרכז המחזה, הן הכוח המניע והן גדולות מהחיים. הן שולטות בכיפה ומנהלות את העולם בו הן חיות. אך יחד עם זאת ובאותה נשימה ממש הן נשים של גברים. הן יושבות בבית, ורוקמות, מבשלות ומחכות לבעליהן ובניהן שיחזרו מיום עבודתם. שירות גברי הבית הנו ערך עליון בשבילן, הוא מקור גאוותן,  מדד לפיו הן שופטות את עצמן ואת הנשים האחרות סביבן.

צילום: אהרלה הצמצם הבוער

הגרסה של סמינר הקיבוצים מביאה בפני הצופה חוויה מטלטלת ומהנה כאחד, בוחנת את אמות המוסר ואת כוחה של אהבה, כזו שיכולה לשרוף ולזעזע, לבגוד באמות המוסר ובערכים, זו שמושכת אותך למטה אל הסוף הטרגי והבלתי נמנע.

בין הדמויות במחזה, בולטת במיוחד האם, שהנה אולי הדמות המעניינת מכולם (בגילומה של שיר אברמוב). האם התאלמנה מבעלה שלוש שנים בלבד לאחר חתונתם, גידלה לבדה את שני בניהם, ואת אחד מבניה שכלה בסכסוך אלים עם בני משפחה אחרת בכפר – משפחתו של לאונרדו.  את בנה ה"חתן" היא שומרת כעל בבת עינה. אברמוב מגלמת אותה בכישרון רב ומציגה בפנינו דמות קשה ומתנשאת לעיתים, אך יחד עם זאת אוהבת ודואגת.

את דמותה הטרגית של הכלה הבורחת משחקת מיטל נר היפיפייה, שעיניה תמיד מצועפות במין עצב תהומי ומהדהד שמצליח לחדור לך מתחת לעור. ניר שטראוס בתפקיד אבי הכלה, האיכר הכפרי החי בהתבודדות עם בת ומשרתת על פיסת אדמה צחיחה, משחק באופן מרנין ויוצר דמות גמלונית וחביבה. אסף פרי המרשים בתפקיד לאונרדו שובה הלבבות, מצליח להפנט על הבמה ומחוצה לה (כולל את כותבת שורות אלה). התפאורה הפשוטה והנהדרת שיצר זאב לוי, יחד עם התאורה של מאיר אלון והמוזיקה של הילית רוזנטל (עיבוד ונגינה אלאן נוימן) הופכות את הבמה לחגיגה ספרדית קצבית במיוחד.

נכון לסגירת הגיליון, ההצגה כבר ירדה (לפחות לבינתיים) אך אני בטוחה שעוד נשמע ונראה את יוצריה ושחקניה על במות התיאטרון בארץ.

חתונת הדמים

בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים

מאת: פדריקו גרסיה לורקה

תרגום: רפאל אלירז

בימוי: טטיאנה קנליס אולייר

שחקנים יוצרים: תלמידי שנה ג' בביה"ס לאמנויות הבמה

תפאורה: זאב לוי

תלבושות: שי ועדיה

מוזיקה: הילית רוזנטל  ואלאן נוימן

תנועה: גליה פרדקין ונעה וגנר

תאורה: מאיר אלון

כתמים בכוונת

ביקורת ההצגה "כיוונים"

מאת: חווה ירום

בתיאטרון הישראלי, חווית השירות הצבאי, על כל השריטות שהיא גורמת, מקבלת מקום של כבוד. הצגות רבות כבר נעשו עליה, הצגות שמציגות את החייל הקטן בצבא הגדול, על המאבקים והניצחונות, ההפסדים והחבלות, עד שמגיעים ליום המיוחל בו סוף סוף גוזרים את תעודת החוגר.

גם ההצגה כיוונים, שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, מנסה להציג את השירות הצבאי, תוך התמקדות בחווית השמירה המפוקפקת ומה שחיילים יכולים לעשות רק כי משעמם להם. כיוונים מבקשת להעלות אל במת המודעות החברתית את תאונות הירי שמתרחשות כשחיילים משחקים עם הנשק שלהם ואת העובדה שמעדיפים לטאטא מתחת לבדי ההסוואה את תוצאות התאונות המיותרות הללו, לקורבן, למשפחתו וגם ליורה עצמו.

אין ספק כלל שההצגה מעלה נושא חשוב ובעייתי מאוד. עשרות חיילים מתים מדי שנה בתאונות הטיפשיות הללו, רק בגלל שהחליטו להרוג את הזמן ובדרך הרגו את החבר, רק בגלל שלמפקדים ולדרגים הגבוהים אין את היכולת למגר את התופעה הזו. הבעיה היא שעל אף העובדה שההצגה כיוונים מאוד מנסה להציג את הנושא, איכשהו, בדרך היא מאבדת כיוון.

זהירות, ספוילר

ההצגה, שנכתבה על ידי ניר שטראוס ואסף שלמה, זה האחרון גם ביים אותה, מתבססת על משחקי "איציק". משחקים אלו הם מעין גירסה ישראלית איומה של רולטה רוסית, והנם פופולאריים בעיקר על חיילים קרביים,  בעלי רובה אישי, המבקשים להוכיח מי יותר גבר מהשני.  איציק הוא גם אחת הדמויות בהצגה, חייל פז"מניק, שאוטוטו עומד להשתחרר ולנקות את הראש בהודו. איציק זה, ידו מאוד קלה על הנשק, ובתנועה אחת איומה יורה בשוגג בחברו לשמירה. עם זאת, טעות זו לא נעשית במשחק איציק תמים, אלא כי איציק פשוט לא שם לב, כיוון את הנשק אל חברו ובטעות נפלט כדור.

נוצר פה מעין שעטנז בימתי ותוכני, בו היוצרים תפסו מרובה, אבל לא ממש תפסו. במקום להתמקד במשחק איציק מטופש שיצא מכלל שליטה והרג עוד חייל, ההצגה הראתה טלאים על גבי טלאים של רצון לחנך את הקהל שהנשק הוא לא משחק. אין ספק כלל שזה נושא חשוב, אבל היו יכולים להשכיל ולעשות אותו באמצעות סיפור, באמצעות משחק על משחק אחר, ולא באמצעות כותרות.

כיוונים

השעטנז הזה מתבטא גם בתפאורה ובאביזרים. ניקח לדוגמא את הרובים, עליהם מתבססת כל ההצגה. בהצגות הדורשות רובים על הבמה אפשר לבחור אחת משלוש אפשרויות – להיעזר ברובים מזויפים שהנם העתק מדויק של המקור, להיעזר ברובי משחק הנראים כצעצועים לכל דבר, עם קנה אדום, או להיעזר באלמנט אחר, המייצג את הרובה. עם זאת, הרובים בהצגה כיוונים לא ענו על אף אחת מהאפשרויות, אלא נראו כברירת מחדל, מעין פשרה על הדרך בשל אילוצי תקציב. היה עדיף להשקיע באביזרים אלו קצת יותר ולהתכוונן על אופציה מסוימת, עם אמירה מסוימת מאחוריה.

איזה כיוון זה ריאליזם?

חוסר הכיוון מקבל ביטוי גם בחוסר היכולת להחליט מהו הסגנון של ההצגה. אם מדובר בריאליזם מוחלט, אז איפה הדיוק של הפרטים הקטנים? איך יתכן שחייל בשמירה, שסופר כל שנייה ושנייה, לא יענוד שעון? או שחייל פעור, השם דגש על כל קפל בבגד, אינו מכסה את שעונו ונותן לו לנצנץ לעין דמות עוינת? איך יתכן שחייל בשמירה, מפקיר את נשקו כשהוא הולך לשירותים, מילא כשאדם אחר נמצא איתו אבל כשהוא לבד? אם מדובר בסימבוליזם פנטזי, בו הגיבור נאלץ להתמודד עם הטעות המיותרת שביצע, ולשאת את החייל המת לכל מקום אליו הוא הולך, אז אפשר להרחיק לכת קצת יותר, לבטא את זה באלמנטים אחרים מאלו שנוצלו על הבמה.

על אף זאת, המחזה, המשחק והמוסיקה, בהחלט מכפרים על חוסר הכיוון. פרט לחוסר ההחלטיות בעלילה, היוצרים מצליחים להעביר את האווירה הצה"לית, את השעמום בשמירה ואת הפער בין חייל פעור לבין פז"מניק סבא, שמרגיש בכל נימי גופו את השמש המחממת של הודו. בנוסף לכך, המחזה אינו נופל אל קלישאות החייל החנון והחייל הערס, אלא מציג חיילים בגוונים שבין לבין.

גם משחקם של שני השחקנים על הבמה טוב ביותר. ניר שטראוס, המגלם לסירוגין את מיכאל הפעור ואת החוקר, מצליח לבטא באופן אורגני ומדויק את שתי הדמויות ואת המעברים ביניהן. משה אשכנזי, המגלם את איציק, מוכיח שהוא אמנם שחקן טוב על המסך, אך הוא שחקן מצוין על הבמה. אשכנזי מצליח לגלם את איציק עד לפרטים הקטנים ביותר, ומוכיח על הבמה רבדים על רבדים של החייל הטיפוסי, שהוא גם שחצן ובדרן אך גם רגיש, דאגן, ופשוט אנושי. לרגעים, אשכנזי אף מזכיר את אסי כהן, על הקומדיה המצחיקה-מרירה שלו.

המוזיקה האיכותית של דרור עמית, העוטפת את המתרחש על הבמה ונותנת לו את הטאצ' המיוחד לו, בין אם מדובר על סצינות השמירה ובין אם מדובר על סצינות החקירה, בהחלט מוסיפה ומשפצרת.  ההברקה המוזיקלית בתחילת ההצגה, המבקשת מן הקהל לכבות פלאפונים, בהחלט מכניסה את הקהל אל העולם הבדיוני.

גם הבימוי של אסף שלמה הנו לא רע, עם פרישה בימתית מנוצלת היטב. עם זאת, לו היה, ביחד עם יתר היוצרים, בוחר לעשות החלטות בימתיות מהודקות ומחודדות יותר, ההצגה הזו יכלה להמריא ולהוכיח לקהל הרחב, כמו גם לבני נוער העומדים להתגייס, שאיציק יכול להיות כל אחד מהם.

כיוונים

תיאטרון צוותא

מאת: ניר שטראוס ואסף שלמה

בימוי: אסף שלמה

משחק: משה אשכנזי וניר שטראוס

מוסיקה: דרור עמית

הצגות נוספות: 19/2/13 ; 24/2/13 בשעה 20:30