שחיתות היא לא המצאה ישראלית

על ההצגה "חדשות אחרונות"

מאת: אביבה רוזן

ניקו ניתאי היה אושיה חשובה מאוד בפרינג' הישראלי בפרט ובתיאטרון הישראלי בכלל. ניתאי, שהקים וניהל את תיאטרון "הסימטה" ולאחר מכן את תיאטרון "קרוב" בתחנה המרכזית, כדי להתקרב לכל פלחי האוכלוסייה ולהגיע עד לאנשים שלא יילכו לתיאטרון אם הוא לא יגיע אליהם, נפטר לפני יותר משנה, בתחילת הקורונה וסגירת התיאטרון.

לאחרונה, תיאטרון "קרוב" התעורר לחיים מחדש, לאחר תרדמת הקורונה שנכפתה עלינו ולאחר מבצע "שומר החומות". ההצגות הראשונות של התיאטרון היו מחווה וחגיגה לכבודו, לציין ביתר שאת את זכרו ופועלו של ניתאי. זכיתי לחזות באחת ההצגות במסגרת הזאת, "חדשות אחרונות", של חברו הרומני של ניתאי, מיכאל סבסטיאן. ההצגה נכתבה כבר לפני שלושים שנים, אך מעבר למסגרות הזמן והמקום, היא רלוונטית כתמיד, ומדברת אל הקהל הישראלי כפי שדיברה אל הקהל הרומני של ימי צ'אושסקו האפלים.

קשרי הון-שלטון-עיתון מוצגים כאן בצורה סאטירית, כך שאיננו יודעים אם לצחוק או לבכות. ליתר  ביטחון אנחנו צוחקים. גם הבימוי הגאוני של ניתאי מעביר היטב את הדלות של האנשים שנסחפים לשיטות קטנות וגדולות של סחטנות, גניבות קטנות ומניפולציות זולות כדי להרוויח עוד כמה נגיסות מזון וחיים. גם התפאורה ממחישה בדיוק את דלות העולם שבו אנחנו נמצאים, ומדגישה את עליבותו, ובתוכו את עליבות בני האדם הפועלים בעולם מעוות שאינו מתיר אמונות וערכים, אלא רק דרכי פעולה הישרדותיות.

חדשות אחרונות. צילום: אלי כץ

סיפור ההצגה סובב סביב מאמר אקדמי שהשתרבב בטעות של בית הדפוס לתוך עיתון יומי קטן ובלתי חשוב. המאמר הזה מתפרש על ידי אנשי ממון כניסיון סחיטה, כתגובה לעסקאות ענק מושחתות. מכאן, מתגלגלת לה הסאטירה, עם טוויסטים שונים בעלילה שממחישים את הטבע האנושי, ואת הדרכים הרבות מספור שניתן לעוותו. הבימוי מתעכב על עיצוב דמויות ייחודיות החודרות ללב, כיוון שניתן להרגיש את הלחץ שמופעל עליהן ואף להזדהות עמו במידת מה. זה בהחלט חלק מגאוניות הבימוי שהופך מפרטיקולרי לאוניברסלי. 

אמנם, המקום והזמן הם ספציפיים, אך התמה של שחיתות, שמאפיינת משטרים ומדינות רבים בעולמנו, היא כלל עולמית, ומדברת אל הקהל הישראלי, שיש לו התמודדויות משלו עם בעיות של שחיתות שנובעות מטבע אנושי חמדן. שחיתות שמעוותת כל חלקה טובה, מאיינת ערכים מרכזיים של האדם, ולא רק יושר ומוסר אלא גם עשיית הטוב, אמפתיה לאחרים והגשמה עצמית. מעט מאוד נותר מכבוד האדם במשטרים בהם מולכת השחיתות, ובלי כבוד לאחרים וכבוד עצמי, רמיסת נפש האדם היא מהירה. האדם ההישרדותי פועל בכל דרך מנוולת כדי לשמור על עורו ולהציל את עצמו.

הסאטירה מושחזת היטב, לכן אנחנו צוחקים. בפנים, ייתכן שהנפש בוכה.

חדשות אחרונות

תיאטרון קרוב

מאת: מיכאל סבסטיאן

תרגום, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי

משחק: מורן אלון, אושר בית הלחמי, מרטין בלומפנפלד, אופיר דואן, גל ישראלי, אבנר מדואל בן-יהודה, אסף מור, לירן נעמן, יואב סדובסקי, יפתח רווה, שיר שטרית.

ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן

מוסיקה: אור מצא

תפאורה: צבי פלדמן

תלבושות: אהובה ארז

תאורה: רונן בכר

ע. במאי: גיא ישראלי

מועדים קרובים:

29/6/21, 20:30

הבת של אבא שלה

על ההצגה "להיות בתו"

מאת: אנה מינייב

כששמעתי בפעם הראשונה על ההצגה הזו תהיתי לעצמי האם היא עוסקת בסגירת חשבונות של השחקניות עם אביהן והאם אי פעם אני עצמי אעז לעשות זאת. הרעיון לעסוק ביחסי אב ובת נוצר אצל דורית ניתאי – נאמן, בתו של ניקו ניתאי האגדי, מולו היא מתמודדת עם המשמעות בלהיות "הבת של" ומתעמתת עם הציפיות והאכזבות הטמונות בכך. ניתאי- נאמן איגדה קבוצת שחקניות ויצאה איתן למסע התמודדות עם אבותיהן, חלקן יצרו ביחד עם האבות וחלקן ללא השתתפותם.

קהל הצופים, ואני בתוכם, חולק לקבוצות והתחיל את המסע בתיאטרון קרוב שחולק לחללים. בכל אחד מהם סיפור, קושי, התמודדות. במהלך המסע הזה, נשמעו סיפורים רבים, ביניהם של ג'ו ווילובי שסיפרה כיצד אביה רצה בנים אך לא זכה להם והיא עצמה הפכה לאט לאט לבן בגוף של בת, ספק אם בכדי לרצות אותו או כיוון שכך הרגישה. היא הציגה את סיפורה ללא נוכחות אביה בחדר, שוודאי עד היום לא יודע כמה היא זקוקה לו. לעומת זאת, בחלל אחר, התעמתה אלכסה כריסטופר דניאלס עם אביה בריאן דניאלס בשידור חי,  ככה, במין פשטות כזאת שראויה להערכה ואפילו קצת קנאה. לאחר ששיתפה אותנו בילדות שלה לצד אב שנעלם וחוזר כל הזמן, הופיע האב בחדר והיא הטיחה בו את כל מה שחוותה כלפיו כילדה, וסיפרה לכולנו כיצד זה השפיעה עליה בבגרותה. חשבתי לעצמי, כל הכבוד לאבא הזה שמוכן להקשיב לה, ומול קהל של אנשים זרים, הוא מוכן להתמודד.

בין הבנות-של, הייתה גם יעל הוד שהתמודדה עם מות אביה לפני יותר מעשור. היא זימנה את כולנו לאזכרה של אביה שאותו היא זוכרת דרך מספר תמונות וחולצה משובצת אחת. לאט לאט מגלה לנו הוד שאביה בחר לא להיות חלק מהעולם הזה, שלה. הווה אומר, בחר גם לא לגדל את הבת שלו ואת יתר ילדיו, וזה צורם להבין יום אחד שאבא העדיף לחיות בעולם אחר.

צילום: אריקה לינור קוצ'וק

כמובילת היצירה, עלתה דורית ניתאי- נאמן עם אביה ניקו ניתאי בתפקיד אנטיגונה ואדיפוס שהתנפצו לנגד עינינו כשהעניינים הפכו אישיים מדי. הדמויות נשרו ונשארו רק דורית וניקו, בת ואב שרואים בעיניים שונות את תפקידה של בת שנולדה לאיש תיאטרון מסוג זה כמו של ניקו ניתאי, טוטאלי, נאמן למקצוע ובעל חזון גדול.

בנוסף, עלו קטעים של אלי וגנר ובתו זהר וגנר המתמודדים עם מחלת הסרטן שתקפה אותה, נעמי בן אסא שסיפרה כיצד זה לגדול בתור בת לאב ניצול שואה ופזית ירון- מינקובסקי שהוסיפה קורטוב של מופע סטנד-אפ לערב הענוג הזה ועשתה סימולציה מול גבר אותו היא הגדירה כאביה, מכיוון שהייתה רוצה שיהיה לה אבא שונה מזה שיש לה. באחד הפרוזדורים אף הוצגה תערוכה אינטימית של אריקה לינור קוצו'ק שעסקה ביחסים של בת והוריה המאמצים.

הקולאז' הזה הצליח ליצור אווירה המורכבת ממתח, כעס, עצב, התרפקות, פנטזיה והשלמה כפי שאנו חווים במציאות מול הורינו. כל יוצרת בדרכה, בחרה לסגור מעגל, לומר לאביה את מה שלא אמרה מעולם ואולי אפילו לשחרר.

"להיות בתו"

תיאטרון קרוב

רעיון ובימוי: דורית ניתאי נאמן

משתתפים: ניקו ניתאי, דורית ניתאי נאמן, אלכסה כריסטופר דניאלס ובריאן דניאלס, זהר וגנר ואלי וגנר, נעמי בן אסא, יעל הוד, פזית ירון- מיניקובסקי וג`ו ווילוגבי.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

איש אחד ואקדחים לו הרבה

על ההצגה "במערכה האחרונה" של תיאטרון קרוב

מאת: מור זומר

במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי מספרת את סיפור האמנות האבודה של התיאטרון. אנו פוגשים את ניקו ניתאי וחבורת שחקנים צעירים המקיפה אותו בעיצומן של חזרות על מחזה ששמו כשם המחזה בו אנו צופים; המחזה שבתוך המחזה מורכב ממקטעי מחזות של צ'כוב,מקטעים שהמכנה המשותף ביניהם הוא לכאורה הימצאותו של אקדח; למעשה, המשותף ביניהם הוא הצער הקיומי שחווה מי שחוטא בעשיית דבר מה עבור אחרים. אותו צער עובר כחוט השני בין קטעי ההצגה, בין מחזותיו של צ'כוב ובין קטעי ה"מציאות" המתרחשים לכאורה מאחורי הקלעים, הוא הצער על התיאטרון מלא הרגש המתמוסס אל עולם המשחק המינורי של עידן הניו-מדיה, משחק שהוא עבודה לכל דבר, פרנסה ולא בהכרח אמנות.

המעטפת סביב כל זה היא המחזה בו אנחנו צופים, המבוסס באופן רלוונטי עד כאב על "שירת הברבור" של צ'כוב, סיפורו של שחקן תיאטרון בסוף דרכו. מבנה זה מעלה שאלה על סוף דרכו של התיאטרון וסמליו כאשר המומחז מתערב במציאות ולהיפך, אבל ניתאי אינו מקבל את הקץ הכפוי הזה; לעיתים קרובות נראה כי מכל הדמויות שעל הבמה הוא הצעיר ביותר בנפשו, ונראה כי הוא נלחם להזכיר לקהל האוהב כמה רגש והתרגשות עשוי התיאטרון להרעיף עלינו.

ההצגה מתחילה, באופן אירוני, ביריות. האקדח מופיע רק לאחר מכן: נושא אותו מאבטח צעיר המוצא את ניקו ישן בגטקעס על הבמה הנטושה. בתגובה לאמרה הידועה המיוחסת לצ'כוב בנוגע לאקדח המופיע במערכה הראשונה, עונה המאבטח כי האקדח שלו משמש "רק למקרי חירום"; "אני מקרה חירום", עונה ניתאי בייאוש מתרעם. כבר בן 80, מתוכן 60 בתיאטרון (אומרת הביוגרפיה שלו), ועדיין מתפלש באורות הבמה, עדיין זקוק לקהל. בעולם של ניו-מדיה הופך שחקן התיאטרון למעין יצור תלוש שעולם המושגים שלו אינו מובן עוד. לחשן, מנסה ניקו להסביר, היה מי שלחש לשחקנים את הטקסט במידה ופרח מזיכרונם תוך כדי הצגה; הוא עצמו מתפקד כלחשן מסוג אחר, מתערב בסצינה ומעיר הערות מיואשות ואופטימיות בעת ובעונה אחת על אופיו של העולם, על דמויותיו המיוסרות של צ'כוב ועל האפשרות לתקן את העולם השבור שסביבו.

וכל זה מתרחש בהיעדר במה "אמיתית”. הכיסאות בתיאטרון קרוב אכן קרובים, הם ניצבים ממש בפניהם של השחקנים מבלי שתהא מחיצה בין המתרחש על הבמה ובין הצופים. "הקיר הרביעי" נעשה דק כמו הווילונות השקופים המכסים-חושפים את מאחורי הקלעים בצדה הפנימי של הבמה. החלל הבימתי כמעט חסר גבולות: המאבטח מגיע מירכתי הבמה, וברגעים מסוימים יושב ניקו ממש בתוך הקהל, בשורה הראשונה. כך, כפי שבמחזה בו אנו צופים מתערבת המציאות בהצגה, אנו עדים להתערבותה של ההצגה בחיינו שלנו: היא פורצת דרך הבמה ומגיעה ממש אלינו.

הרעיון לאגד את כל האקדחים האלה לכדי יצירה שלמה יוצר מועקה גדולה, כדור גדול של צער המטפס במעלה הגרון; הדמויות מוכות היגון של צ'כוב מוצגות ברגעים הכעורים ביותר שלהן, וללא הקשר סיפורי כמעט בלתי אפשרי לפתח כלפיהם אמפתיה. ובכל זאת, אנחנו מתמלאים אמפתיה: אמפתיה כלפי ניקו ניתאי, שנותר נטוש באמנותו; אמפתיה כלפי התיאטרון, שהוא דמות בהצגה, מיוסרת לא פחות מהאקדחים של צ'כוב; אמפתיה כלפי צ'כוב עצמו, שנתן חיים לכל העצובים והעזובים האלה.

אם אנחנו שחקנים, אנו מרגישים שמדברים עלינו. אם אנו שוחרי תיאטרון, אנו מרגישים שמדברים אלינו.  זה לא תיאטרון, זה מטא-תיאטרון, תיאטרון לשחקנים ולאנשי במה. זה כוחו וזו חולשתו: על השחקנים הצעירים ליצור הפרדה מסוימת בין הדמויות המשוחקות בהצגה שבתוך ההצגה ובין הדמויות שלהם-עצמם, המרכיבות את סיפור המסגרת. כתוצאה מכך, המשחק בהצגה שבתוך ההצגה מוגזם יותר, לעתים אף מצועצע, בעוד דמויותיהם ה"אמיתיות", מביעות רגש באופן טבעי יותר. ובכל זאת איננו מזדהים עם דמויותיהם ה"אמיתיות" משום שהן מנוגדות לתפיסת התיאטרון הערכית של ניתאי. מבחינת השחקנים הצעירים הללו פסגת השאיפות היא פרנסה, ולא האמנות הטמונה במשחק.

האורות כבים, כל השחקנים הצעירים עוזבים את הבמה, יש להם לאן לחזור. רק איש התיאטרון המזוקן, פרוע השיער, נשאר לבדו בינות לחלקי התפאורה. לו אין לאן לחזור, הבמה היא ביתו.

תנו לו את הכבוד ובואו לבקרו על הבמה הזו.