קלאסיקה בעירום מלא

על ההצגה "מדיאה"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

נתחיל מהסוף. קהל לא רב הגיע ביום שישי בערב לצפות ב"מדיאה", עבודתם החדשה של שלמה פלסנר ואנסמבל "כאן", אבל מחיאות הכפיים היו סוערות. בניגוד למקובל בהצגות רבות, שבהן הקהל מתחיל לנהור אל מחוץ לאולם כבר עם רדת המסך ומוחא כפיים חלושות בדרכו ליציאה, במקרה הזה נשארו הצופים לשבת דקות ארוכות. מעוצמת מחיאות הכפיים ניתן היה לחוש בהערכה הרבה ובהכרת התודה שרחשו הצופים לצמד השחקנים הנפלא, אודליה סגל וניסו כאביה, וליוצרי ההצגה, שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין. הכרת התודה הייתה מוצדקת. לעתים נדירות בלבד, זוכים הצופים לצפות בעבודת תיאטרון שמגיבה לרוח התקופה, שמישירה מבט אל המציאות העכשווית, מתארת אותה, ובכך גם פועלת לעיצובה. אמנם, הצופים חזו במחזה שנכתב לפני כ-2500 שנה, אך היו שותפים לדיאלוג עם השחקנים על הקונפליקטים שמעסיקים אותם ואת החברה האנושית כולה, היום.

את המחזה "מדיאה" מאת אוריפידס אין צורך להציג. סיפור הנקמה המחרידה של מדיאה ביאסון, בעלה שזנח אותה, הוצג מאות פעמים לאורך ההיסטוריה, בעיבודים שונים. בגרסתם, החליטו פלסנר ובורנשטיין להשתמש במחזה כחומר גלם בלבד, ולהשיל מעליו את כל הטקסטים למעט שלושת הדיאלוגים של מדיאה ויאסון ומספר קטעי מקהלה שהולחנו כשירי רוק, ולהוסיף טקסטים נוספים המתארים את חיי היום-יום של זוג ישראלי בורגני בן זמננו. הוא גבר נרקיסיסט וזחוח, היא אשת קריירה שאיבדה את נעוריה. הוא אב שמתהדר בילדיו אך לא נוקף אצבע בגידולם ("נדבי מתבכיין כל הזמן, כמוני"), והיא אם שלא מצליחה לשלב בין המחויבויות הדומסטיות למחויבויות הקרייריסטיות שלה. את הטקסטים העתיקים והחדשים מבצעים סגל וכאביה כשפניהם לקהל, כל אחד בצד אחר של הבמה, ספק שומעים ומגיבים לדברי האחר, כמעין שני מונולוגים עצמאיים שנפגשים כמעט במקרה.

מדיאה - נילי ממן

"מדיאה". צילום: נילי ממן

עיבוד זה, הוא כמו הפשטה של הטקסט מכל מאפייניו המבניים והסגנוניים וזיקוק הדרמה לחלקיקיה הקטנים ביותר הניתנים לחלוקה. מטרתו אינה להציג גרסה חדשה למדיאה, אלא להשתמש בחומרי הנפץ המיתיים, העל זמניים, שטמונים במחזה ולהציב בעזרתם שאלות חדשות על מצב האנושות כיום. מדיאה ויאסון, עירומים מעלילה וממבנה דרמטי קלאסי, הופכים לייצוג מיתי של הקונפליקט המגדרי שתופס לאחרונה מקום מרכזי בשיח העולמי. ישנם שני כוחות בעולמה של ההצגה – כוח נשי וכוח גברי – ומסע הנקמה של מדיאה הוא מאבק בדיקטטורה הפטריארכלית שמייצג קריאון. אותו זוג ישראלי-בורגני הוא תמונת ראי של מדיאה ויאסון, שיחסיהם מקבלים מימוש נורא פחות, אך מונעים על ידי אותם כוחות הרסניים של מאבק המינים.

זו הפקה מאוד מינימליסטית, והעירום (למרות שהשחקנים נשארים לבושים לכל אורכה) הוא מוטיב מרכזי בה. הבמה עומדת ריקה, למעט שני כיסאות ושני מיקרופונים. מצלמות שמצלמות את השחקנים עומדות גלויות לקהל ומשדרות את התמונה למקרן, שגם הוא מונח במרכז הבמה ויוצר על הקיר האחורי דימויים קליידוסקופיים שונים של צמד השחקנים. ניסו כאביה לבוש בז'קט שמזכיר בגדים של קצין בצבא, ומתחתיו חולצה שקופה, ואודליה סגל לבושה בבגד ים מלא, מעליו מעיל ארוך, על ידיה תכשיטים. כמו הטקסטים, גם הבמה והשחקנים מקולפים מכל סממן חיצוני מיותר. השחקנים עומדים על הבמה חשופים ופגיעים, בניגוד גמור לאשליית הכוח שמצויות בה הדמויות שהם מגלמים. האשליה מתפוגגת בשתי פסגות משחק מדהימות: כאשר מדיאה מנסה לאזור כוח ואומץ כדי לרצוח את בניה ("קום לבי, קח נשק") וכאשר מגלה יאסון את מזימתה של מדיאה ומצליח רק לקרוא בעליבות למדיאה "לביאה, רוצחת ילדים".

שתי נקודות השיא לוקחות את הייצוגים המיתיים של הגבריות והנשיות לקצה. הן מראות לצופים מה עלול לקרות אם המאבק בין המינים ימשיך במסלולו הנוכחי – הגברים מנסים לשמר את כוחם בעוד הנשים מנסות להיות חזקות יותר מהגברים. זהו קרב ללא מנצחים. שני הצדדים יורדים מן הבמה מובסים. ההצגה מפליאה לתאר את התהליכים החברתיים שמתרחשים בחברה האנושית בזמננו. אלה זמנים מרתקים שבהם משתנים יחסי הכוחות, כפי שנאמר במחזה "הנהרות זורמים לאחור", אך ההצגה משאירה גם פתח לשינוי. אם יצליחו המינים לשתף פעולה ולכונן מודל חדש של כוח, תוכל האנושות יחד לכוון מחדש את זרימת הנהרות.

"מדיאה"

אנסמבל כאן

מחזה: אוריפידס

תרגום: אהרון שבתאי

טקסטים נוספים: עידו בורנשטיין

עיבוד ובימוי: שלמה פלסנר

משחק: אודליה סגל וניסו כאביה

מוזיקה: קובי ויטמן

במה ותאורה: איריס מועלם

וידאו: איריס מועלם ונמרוד צין

עיצוב תלבושות: דינה קונסון

ע. במאי: יסמין שטיינמץ

הפקת וידאו: נמרוד צין

הפקה: שני קינסטלר

מנהלת אנסמבל כאן: נילי ממן

צילומים: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים: 

16-17/10/18 | 20:30 | מוזיאון תל אביב לאמנות

כאב של לוחמים

ביקורת על ההצגה "פריחת ההדרים"

מאת: אנה מינייב

בימים אלה, בהם ארצנו הקטנטונת רועשת וגועשת, אני עוצרת לחשוב עלינו כעל עם שלא מפסיק ללחום, עם שמתמודד יום יום עם טראומה, כזאת או אחרת, בצורה מודעת ובצורה לא מודעת בכלל.

ההצגה "פריחת ההדרים", מאת יהושע סובול, ובבימויו ובעיצובו של יחזקאל לזרוב, חושפת איש אחד עם פצע שמעולם לא הגליד, והאיש הזה מייצג אומה שלמה. עוזי, לוחם ביחידת ציידי מבוקשים בעזה, לא מצליח לשמור על שפיותו לאור מצבו המפוצל הנע בין הלוחם שבו לבין האדם שבו. שדה הקרב יכול להותיר פצעים פתוחים, וההצגה הזאת חושפת את השפעתם, את סירחונם ואת הכאב שלא מפסיק, כשמסביב עומדים קרובים, חברים ומשפחה שנושאים עיניים לעבר הלוחמים הדוממים, ומעריצים אותם על שם התואר, על הגבורה, על התעוזה והאומץ, אך מתעלמים בצורה עיקשת מהזכרונות, הצלקות והסיוטים שלא חדלים מלהופיע.

פריחת ההדרים - דניאל קמינסקי

צילום: דניאל קמינסקי

פריחת ההדרים מזכירה לעוזי את פרדסי עזה ולא נותנת לו מנוח, היא משגעת אותו והוא עלול בכל רגע לחשוף את סודו האיום, החלטתו לחסל לוחם אחר המאיים על פעולת היחידה שלו. הסיפור שמספר סובול הוא סיפור אוניברסלי, סיפור המוכר ללוחמים רבים, סיפור של גברים בעיקר, ומה שמאפיין אותו יותר מכל הוא המצפון המכרסם כל יום מחדש ומרחיב אט אט את השריטה.

יחזקאל לזרוב מיקם את הקהל שלו סביב זירה, זירת קרב או זירת אגרוף, ובה הדמויות נעות בחלל קדימה ואחורה בזמן, מתמודדות עם עברן ובעיקר מתמודדות עם המציאות המתהווה והבלתי צפויה. ראוי לציין את צוות השחקנים שעושים עבודה נפלאה, ניסו כאביה המגלם את עוזי הידוע בכינוי הצבאי סובחי, אודי פרסי המגלם את עוזי הצעיר, פולי רשף מנהל החקירה, טום יפת המגלמת את אשתו המותשת של עוזי וסיון לוי שהבמה רק מדגישה את כשרונה הגדול כשחקנית.

ההצגה "פריחת ההדרים" מתארת תמונת מצב למצבה של החברה הישראלית, השרויה בטראומה ומנסה להסתירה בכל מחיר למען המשך תקין של הפעולות שעליה לבצע בכדי לשמור על הסדר הקיים. אז נכון "שקיבלנו פקודות וביצענו משימות" כמו שנשמע מזירת הקרב, אבל המעשים רודפים אותנו וכל מה שנותר מאיתנו הוא רק שאריות של בני אדם…

 

פריחת ההדרים

תיאטרון תמונע

מאת: יהושע סובול

בימוי ועיצוב: יחזקאל לזרוב

שחקנים : ניסו כאביה, פולי רשף, רוני יניב, סיון לוי, אודי פרסי, טום יפת

עיצוב תאורה: נדב ברנע

ע. במאי ועיצוב תלבושות: רוני יניב

מוסיקה: סיון לוי

ניהול ייצור תפאורה ורקוויזיטים: מיכל ענבר, עמית רפאל

ניהול הצגה: עמית רפאל

מועדים נוספים: 21/8/14 20:30 ; 22/8/14 13:00