צעדים בחדרים וצעקות במועדון

צעדים בחדרים וצעקות במועדון

פסטיבל עכו – חלק 2

"גן העדן האבוד", של קבוצת התיאטרון "פאתוס מאתוס" בבימוי לילך דקל אבנרי, היא יצירת תיאטרון ופרפורמנס תלוית מקום שבה מנסים היוצרים לחקור היבטים שונים של המחזה הטרגי "פרומתאוס הכבול" בקונטקסט עכשווי. המופע מתקיים בבית משוחזר ויפהפה בעכו העתיקה, מול הים. בכניסה לבית, הפרפורמרים מעבירים את הקהל סיור קצר על הסביבה ועל שינויי הבעלות שראה הבית הזה וכך עושים את ההקשר הראשון בין המחזה למציאות ההיסטורית הישראלית – העיר הערבית עכו, שאחרי עליית האלים לאולימפוס ותבוסת הטיטאנים, עברה לשלטון יהודי.

המשחקים האלו בין העבר, ההווה, המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הישראלית ממשיכים לאורך כל המופע, גם כאשר אנחנו פוגשים את פרומתאוס – לני שחף – במטבח, מכינה כבד קצוץ ומשלבת בין סיפורים אישיים ובין הטקסט של פרומתאוס. כל הפרפורמרים במופע הם יוצרים מעניינים בזכות עצמם וכל אחד נותן את הזווית האישית שלו על המחזה ויוצרים קשר אישי עם הקהל תוך כדי.

גן העדן האבוד - יוהן שגב

לני שחף, פרומתאוס, בגן עדן האבוד. 

המחזה "פרומתאוס הכבול" מאת איסכילוס מספר על פרומתאוס שריחם על בני האדם ונתן להם את האש. פרומתאוס נענש על ידי זאוס, השליט החדש של האלים, ונקשר לצוק, אליו מגיע כל יום עיט לנקר את כבדו של פרומתאוס. במחזה, מגיעות דמויות שונות לנחם את פרומתאוס בסבלו או לשכנע אותו לבקש סליחה מזאוס כדי להציל את עצמו מהסבל.

דקל אבנרי והדרמטורגית ליאת פסברג בחרו לפרק את המחזה ולמקם את הדמויות בחדרים השונים בבית. בחלק המרכזי במופע, הקהל מתחלק לקבוצות, נכנס לחדרים ונפגש עם הדמויות. הפרפורמרים מציגים את הזווית האישית שלהם על הדמות תוך כדי שילוב טקסטים מהטרגדיה, מונולוגים אישיים, מוזיקה ועוד. כל שבע דקות, נשמע מארש צבאי שמסמן לקהל שצריך לעבור לחדר אחר. החדרים המעניינים ביותר בעיני היו אלו של עדילי ליברמן שמציגה את איו כנערה שהוטרדה מינית על ידי זאוס, תוך כדי סיפורים אישיים על הטרדות שחוותה בעצמה ושל נטלי צוקרמן שמנתחת את תפקיד המקהלה ואת תפקידה שלה בחברה על ידי השוואה להתנהגות של בעלי חיים בלהקה.

הקשר נוסף שנעשה במופע הוא בין הטרגדיה, הסיפור המקראי של גן העדן ו"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. אפשר למצוא הקשרים בין הסיפורים – הרצון של חוה ואדם לידע ופרומתאוס שהעניק ידע לבני האדם, הנפילה של לוציפר מגן עדן לגיהנום כנפילה של פרומתאוס מהאולימפוס לעונשו האכזרי. אבל אני חושבת שהטרגדיה לבדה סיפקה כל כך הרבה חומר לעסוק בו, שהשילוב הזה היה פחות הכרחי ומשמעותי. התחושה שלי הייתה שיש עוד כל כך הרבה נושאים, זוויות ואפשרויות לביצוע שיכולתי לצפות בעוד עשרות חדרים וכי מה שהוצג היה טעימה ממה שעוד היה יכול להיות מוצג.

המעבר בין החדרים, המקום והקישורים השונים שנעשו בין החומרים היו מעניינים וחוויתיים. לא כל החלקים היו ברמה שווה בעיני ולא את כל ההקשרים הבנתי או הרגשתי שהם מתאימים, אבל במופע הזה כל אחד מוצא לעצמו את המשמעות ואת הרגעים הזכורים עבורו. זה מופע לא פשוט לצפייה בגלל שהוא דורש מהקהל מחשבה והיכרות מוקדמת עם המחזה או לפחות עם המיתוס, אבל הוא מזכיר לנו מה זה תיאטרון "אחר".

"מנותקים" בבימוי רועי מליך רשף הוא עיבוד למחזה רומני של ג'אינינה קרבונריו. רשף והדרמטורג ארז מעין בחרו להציג את המחזה בחלל של מועדון הג'אם ולהתאים את העיבוד ואת עבודת השחקנים לחלל. הקהל יושב על כיסאות-בר וליד שולחנות, ויכול להמשיך לקנות שתייה ואוכל במהלך ההצגה כאשר השחקנים משחקים בכל החלל – בין השולחנות, על הבר, על הבמה הקטנה וליד קירות האולם, כאשר המוזיקה החזקה והתאורה יוצרות את אווירת המועדון.

מנותקים יוהן שגב

מנותקים. הצילומים בכתבה: יוהן שגב

אלמנט מוצלח נוסף בשפה הבימתית הוא השימוש בפלאפונים. השחקנים מחזיקים את הפלאפונים שלהם, מקרינים לקהל את הפנים שלהם, סרטונים ומשתמשים בהם גם בתור אלמנט תאורה. לדוגמא, כאשר הם מסתובבים במסיבה הם מניחים את הפלאפון מול העיניים שלהם כך שיקרין לקהל סרטון של אנשים רוקדים. בצורה הזאת, הפלאפון מראה את מה שהם רואים, את המחשבות שלהם או עוד הקשר לסיטואציה. התנועה של החזקת הפלאפון מול הפנים כך שהוא מסתיר את העיניים של השחקנים הכניס אותי לעולם הבימתי העכשווי והמנוכר שניסו ליצור.

המחזה מספר על שלושה צעירים שנמאס להם מהחיים המזוייפים וחסרי המשמעות. הם נפגשים במקרה במועדון לילה ומתחילים במסע וונדליזם של ניתוק החשמל במועדונים ומופעים כדי לנער את ההמונים שהם כל כך מתעבים. הטקסט של המחזה כתוב כמעט ללא דיאלוגים, אלא בשלושה מונולוגים מקבילים. המבנה הזה מעניין וגם האובססיה הכמעט מינית שהם מוצאים בניתוקים, אבל המחזה עצמו בעייתי ועוסק בנושאים של תרבות צעירים, אחד מול חברה, ניכור ואובדן עצמי בצורה שטחית מדי.

הטקסט כמובן משליך גם על עבודת השחקנים, נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין ונמרוד רונן, ולא עוזר להם לבנות דמויות עמוקות או מעוררות הזדהות. הצורך להתגבר במשך רוב ההצגה על מוזיקה רועשת הביא למשחק צעקני מדי לטעמי והבחירה המשחקית שלא מצאה פרשנויות נוספות לדמויות וליחסים לא עזרו להתגבר על הבעייתיות של הטקסט. דווקא הקרבה היחסית של השחקנים לקהל היה יכול גם לאפשר משחק אינטימי וישיר יותר וקשר בין השחקנים ובין הקהל. אני לא יודעת מה מימדי העיבוד שעשה רשף למחזה, אבל אולי היה אפשר להיפרד ממנו עוד יותר, להשאיר את הרעיון המקורי, את החלל המגניב ואת השפה החזותית ולהתרחק מהצד הקלישאתי יותר.

בסופו של דבר, הטקסט הלא מספיק והבחירה המשחקית שלא עזרה לפתוח אותו לכיוון אחר פגמו בחוויה, אבל העבודה תלויית המקום בחלל הייתה טובה מאוד והשימוש בפלאפונים היה מעניין ויצר שפה חזותית ייחודית.

MK

"גן העדן האבוד"

קבוצת "מאתוס פאתוס"

תרגום המחזה "פרומתאוס הכבול": אהרון שבתאי

בימוי וניהול אמנותי: לילך דקל אבנרי

פרפורמרים: נטלי צוקרמן, עדילי ליברמן, דגנית אלייקים, עדיה, גודלבסקי, ערן הדס, רועי פביאן, ג'ייסון דנינו הולט, אלי שונפלד ולני שחף.

דרמטורגיה: ליאת פסברג

עיצוב חלל ותאורה: איריס מועלם

סטיילינג ועיצוב תדמית: שחף דקל

יוצר: איתן בוגנים

הפקה: יעל כהן

ע. הפקה ומעצבת: שי גבריאלי

ע. בימאית: לי שטי

"מנותקים"

מאת: ג'יאנינה קרבונריו

תרגום, עיבוד ובימוי: רועי מליח רשף

משחק: נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין ונמרוד רונן.

דרמטורגיה: ארז מעין

ע.במאי: נעמי לבוב

מוסיקה: יחזקאל רז

וידאו: גיל שגיא

תאורה: שי סקיבא

הפקה: דניאל בוצר

אהבה של אמא

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.