סוכות בתיאטרון

חגי תשרי תמיד גורמים למרתה להיות "סופר-סובלנית" כלפי השכנים המתחזקים שלה. אבל חג סוכות גורם לה לטיק עצבני בעין, כאשר המתחזק ואשתו בונים את הסוכה השנתית בשטח גינת הבניין, וגורמים ליתר השכנים להכיר כניסות חדשות לבניין המגורים – מי ברגל ומי בקפיצת לוליין מהגג אל חדר המדרגות. אבל, ויש אבל גדול, יש דבר נפלא במיוחד בחג הסוכות – מגוון עצום של פסטיבלים והצגות תיאטרון נהדרות. בכדי שלא תצטרכו לכתת רגליכם ברחבי ישראל, מרתה ריכזה עבורכם את היצירות המסקרנות ביותר:

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – העליה לרגל השנתית אל העיר העתיקה של עכו וסביבותיה, מציעה השנה מבחר די מעניין של הצגות שמרביתן כוללות עירום חלקי או מלא, קללות, בוטות, תוכן מאתגר, חוסר נוחות לקהל – ובמילים אחרות, יש מצב שהפסטיבל חזר קצת למקורותיו.  בין המסקרנות ניתן למצוא את "כל הכבוד" של יעל טל (שמרבה לעצבן את מרתה בקטע טוב, אז כנראה שגם הצגה זו לא תהיה שונה), Practice Makes Perfect"" של נטלי צוקרמן המבריקה,  "פרלשטיין" של דפני פרלשטיין, המהווה תוצר אמנותם של חמישה אמנים מכל רחבי העולם, הבוחנים את נושא השואה בדרכים ייחודיות, ו"בית מטבחיים 5" של אורית גל ליכטנשטט ונדב ויקינסקי, שעיבדו את הספר המופתי של וונגוט לכדי מחזמר פסיכדלי מסקרן.

פסטיבל ירון להצגות ילדים – תיאטרון אורנה פורת – המלכה האם אמנם הלכה לעולמה, אבל התיאטרון שלה ממשיך את המורשת בהגשת הצגות איכות לקטנטנים ולקטנים. בין המסקרנות שבפסטיבל, ניתן למצוא את "צוציקים" הצגה לבני שנה עד שנתיים וחצי (!) ואת "מוצרט הקטן" של אלית ובר וגדית כהן. לא הצגות חדשות, אבל חמודות לאללה.

פסטיבל תרבות נשית – המרכז הגאה בתל אביב מציג לראשונה פסטיבל תרבות נשית, שבמרכזו שלוש הצגות להט"ביות מהממות. חוץ מההצגה המבריקה "הדם זוכר" שמרתה תוהה איך עדיין לא צפיתם בה, תוכלו למצוא את "לעשן כמו גבר" על פרידה קאלו ו-"המשרתות", על פי ז'אן ז'נה.

היהודים חוגגים 20 בפסטיבל בתמר – נכון, זה לא תיאטרון פר-סה. אבל עדיין, כל יצירה של היהודים היא תיאטרון בפני עצמו. מאחר ומרתה מאוד אוהבת את היהודים, ומדובר באירוע באמת מפעים – היהודים במופע זריחה במצדה – מי שיכול/ה ללכת – לכו!

מכאן, מרתה יוצאת בהודעה נרגשת לאורית ותום – חבר'ה, כמעריצה ותיקה, (מרתה לא תסגיר את גילה, אבל הייתה שם מהאלבום הראשון), שרבות מיצירותיה נכתבו לצלילי הלהקה המדהימה הזו, אין מתרגשת ממנה לחגוג עמכם 20 שנים על הבמה. אבל ראבאק, אפשר מקום קצת יותר קרוב לתל אביב ולא בפאתי ראשון? כלומר, תרימו איזו הופעה אינטימית בתל אביב, פתחו שולחן ויין, המתנות על מרתה.

חג סוכות שמח!

צעדים בחדרים וצעקות במועדון

צעדים בחדרים וצעקות במועדון

פסטיבל עכו – חלק 2

"גן העדן האבוד", של קבוצת התיאטרון "פאתוס מאתוס" בבימוי לילך דקל אבנרי, היא יצירת תיאטרון ופרפורמנס תלוית מקום שבה מנסים היוצרים לחקור היבטים שונים של המחזה הטרגי "פרומתאוס הכבול" בקונטקסט עכשווי. המופע מתקיים בבית משוחזר ויפהפה בעכו העתיקה, מול הים. בכניסה לבית, הפרפורמרים מעבירים את הקהל סיור קצר על הסביבה ועל שינויי הבעלות שראה הבית הזה וכך עושים את ההקשר הראשון בין המחזה למציאות ההיסטורית הישראלית – העיר הערבית עכו, שאחרי עליית האלים לאולימפוס ותבוסת הטיטאנים, עברה לשלטון יהודי.

המשחקים האלו בין העבר, ההווה, המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הישראלית ממשיכים לאורך כל המופע, גם כאשר אנחנו פוגשים את פרומתאוס – לני שחף – במטבח, מכינה כבד קצוץ ומשלבת בין סיפורים אישיים ובין הטקסט של פרומתאוס. כל הפרפורמרים במופע הם יוצרים מעניינים בזכות עצמם וכל אחד נותן את הזווית האישית שלו על המחזה ויוצרים קשר אישי עם הקהל תוך כדי.

גן העדן האבוד - יוהן שגב

לני שחף, פרומתאוס, בגן עדן האבוד. 

המחזה "פרומתאוס הכבול" מאת איסכילוס מספר על פרומתאוס שריחם על בני האדם ונתן להם את האש. פרומתאוס נענש על ידי זאוס, השליט החדש של האלים, ונקשר לצוק, אליו מגיע כל יום עיט לנקר את כבדו של פרומתאוס. במחזה, מגיעות דמויות שונות לנחם את פרומתאוס בסבלו או לשכנע אותו לבקש סליחה מזאוס כדי להציל את עצמו מהסבל.

דקל אבנרי והדרמטורגית ליאת פסברג בחרו לפרק את המחזה ולמקם את הדמויות בחדרים השונים בבית. בחלק המרכזי במופע, הקהל מתחלק לקבוצות, נכנס לחדרים ונפגש עם הדמויות. הפרפורמרים מציגים את הזווית האישית שלהם על הדמות תוך כדי שילוב טקסטים מהטרגדיה, מונולוגים אישיים, מוזיקה ועוד. כל שבע דקות, נשמע מארש צבאי שמסמן לקהל שצריך לעבור לחדר אחר. החדרים המעניינים ביותר בעיני היו אלו של עדילי ליברמן שמציגה את איו כנערה שהוטרדה מינית על ידי זאוס, תוך כדי סיפורים אישיים על הטרדות שחוותה בעצמה ושל נטלי צוקרמן שמנתחת את תפקיד המקהלה ואת תפקידה שלה בחברה על ידי השוואה להתנהגות של בעלי חיים בלהקה.

הקשר נוסף שנעשה במופע הוא בין הטרגדיה, הסיפור המקראי של גן העדן ו"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. אפשר למצוא הקשרים בין הסיפורים – הרצון של חוה ואדם לידע ופרומתאוס שהעניק ידע לבני האדם, הנפילה של לוציפר מגן עדן לגיהנום כנפילה של פרומתאוס מהאולימפוס לעונשו האכזרי. אבל אני חושבת שהטרגדיה לבדה סיפקה כל כך הרבה חומר לעסוק בו, שהשילוב הזה היה פחות הכרחי ומשמעותי. התחושה שלי הייתה שיש עוד כל כך הרבה נושאים, זוויות ואפשרויות לביצוע שיכולתי לצפות בעוד עשרות חדרים וכי מה שהוצג היה טעימה ממה שעוד היה יכול להיות מוצג.

המעבר בין החדרים, המקום והקישורים השונים שנעשו בין החומרים היו מעניינים וחוויתיים. לא כל החלקים היו ברמה שווה בעיני ולא את כל ההקשרים הבנתי או הרגשתי שהם מתאימים, אבל במופע הזה כל אחד מוצא לעצמו את המשמעות ואת הרגעים הזכורים עבורו. זה מופע לא פשוט לצפייה בגלל שהוא דורש מהקהל מחשבה והיכרות מוקדמת עם המחזה או לפחות עם המיתוס, אבל הוא מזכיר לנו מה זה תיאטרון "אחר".

"מנותקים" בבימוי רועי מליך רשף הוא עיבוד למחזה רומני של ג'אינינה קרבונריו. רשף והדרמטורג ארז מעין בחרו להציג את המחזה בחלל של מועדון הג'אם ולהתאים את העיבוד ואת עבודת השחקנים לחלל. הקהל יושב על כיסאות-בר וליד שולחנות, ויכול להמשיך לקנות שתייה ואוכל במהלך ההצגה כאשר השחקנים משחקים בכל החלל – בין השולחנות, על הבר, על הבמה הקטנה וליד קירות האולם, כאשר המוזיקה החזקה והתאורה יוצרות את אווירת המועדון.

מנותקים יוהן שגב

מנותקים. הצילומים בכתבה: יוהן שגב

אלמנט מוצלח נוסף בשפה הבימתית הוא השימוש בפלאפונים. השחקנים מחזיקים את הפלאפונים שלהם, מקרינים לקהל את הפנים שלהם, סרטונים ומשתמשים בהם גם בתור אלמנט תאורה. לדוגמא, כאשר הם מסתובבים במסיבה הם מניחים את הפלאפון מול העיניים שלהם כך שיקרין לקהל סרטון של אנשים רוקדים. בצורה הזאת, הפלאפון מראה את מה שהם רואים, את המחשבות שלהם או עוד הקשר לסיטואציה. התנועה של החזקת הפלאפון מול הפנים כך שהוא מסתיר את העיניים של השחקנים הכניס אותי לעולם הבימתי העכשווי והמנוכר שניסו ליצור.

המחזה מספר על שלושה צעירים שנמאס להם מהחיים המזוייפים וחסרי המשמעות. הם נפגשים במקרה במועדון לילה ומתחילים במסע וונדליזם של ניתוק החשמל במועדונים ומופעים כדי לנער את ההמונים שהם כל כך מתעבים. הטקסט של המחזה כתוב כמעט ללא דיאלוגים, אלא בשלושה מונולוגים מקבילים. המבנה הזה מעניין וגם האובססיה הכמעט מינית שהם מוצאים בניתוקים, אבל המחזה עצמו בעייתי ועוסק בנושאים של תרבות צעירים, אחד מול חברה, ניכור ואובדן עצמי בצורה שטחית מדי.

הטקסט כמובן משליך גם על עבודת השחקנים, נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין ונמרוד רונן, ולא עוזר להם לבנות דמויות עמוקות או מעוררות הזדהות. הצורך להתגבר במשך רוב ההצגה על מוזיקה רועשת הביא למשחק צעקני מדי לטעמי והבחירה המשחקית שלא מצאה פרשנויות נוספות לדמויות וליחסים לא עזרו להתגבר על הבעייתיות של הטקסט. דווקא הקרבה היחסית של השחקנים לקהל היה יכול גם לאפשר משחק אינטימי וישיר יותר וקשר בין השחקנים ובין הקהל. אני לא יודעת מה מימדי העיבוד שעשה רשף למחזה, אבל אולי היה אפשר להיפרד ממנו עוד יותר, להשאיר את הרעיון המקורי, את החלל המגניב ואת השפה החזותית ולהתרחק מהצד הקלישאתי יותר.

בסופו של דבר, הטקסט הלא מספיק והבחירה המשחקית שלא עזרה לפתוח אותו לכיוון אחר פגמו בחוויה, אבל העבודה תלויית המקום בחלל הייתה טובה מאוד והשימוש בפלאפונים היה מעניין ויצר שפה חזותית ייחודית.

MK

"גן העדן האבוד"

קבוצת "מאתוס פאתוס"

תרגום המחזה "פרומתאוס הכבול": אהרון שבתאי

בימוי וניהול אמנותי: לילך דקל אבנרי

פרפורמרים: נטלי צוקרמן, עדילי ליברמן, דגנית אלייקים, עדיה, גודלבסקי, ערן הדס, רועי פביאן, ג'ייסון דנינו הולט, אלי שונפלד ולני שחף.

דרמטורגיה: ליאת פסברג

עיצוב חלל ותאורה: איריס מועלם

סטיילינג ועיצוב תדמית: שחף דקל

יוצר: איתן בוגנים

הפקה: יעל כהן

ע. הפקה ומעצבת: שי גבריאלי

ע. בימאית: לי שטי

"מנותקים"

מאת: ג'יאנינה קרבונריו

תרגום, עיבוד ובימוי: רועי מליח רשף

משחק: נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין ונמרוד רונן.

דרמטורגיה: ארז מעין

ע.במאי: נעמי לבוב

מוסיקה: יחזקאל רז

וידאו: גיל שגיא

תאורה: שי סקיבא

הפקה: דניאל בוצר

על הסולם, לפניך

תגובה לביקורת מגזין "טיים אאוט" על המופע "הגוף האחר"

מאת: חוה ירום

אתחיל בגילוי נאות, אני לא מכירה את נטלי צוקרמן. לא הייתי חברה שלה בצופים, אני לא לומדת איתה בחוג לתיאטרון, לא ניסע יחד לפסטיבל אדינבורו. עם זאת, אני עוקבת אחר עבודתה ומעריכה את האומץ והכישרון שלה לנסות להגיד משהו אחר, באמצעים אחרים,  על התיאטרון הישראלי.

בגלל זה, טלפיי נשלפו לאחר שקראתי את דבריו של מרט פרחומובסקי בביקורתו אודות "הגוף האחר",  המופע החדש של צוקרמן, המציג בימים אלו בתיאטרון תמונע. אולי תתפלאו לשמוע, אבל אני מרבה לקרוא את ביקורותיהם של הקולגות שלי, גם מתוך סקרנות לראות מה הם חושבים על הצגה שראינו באותו מועד ומעמד, גם בכדי להכיר את האויב, וגם, אלוהים ישמור, מתוך רצון ללמוד. כן, ללמוד, מין מילה גסה שכזו.

עם זאת, מקריאת מילותיו של המבקר התל אביבי, כל שיכולתי הוא להתעצבן, לספור עד 10 ולנסות להבין האם שנינו ראינו את אותו המופע? אני לא מתייחסת כלל לדעותיו על טיב הפרפורמנס או איכות המופע, כבודן במקומן בהחלט מונח, אלא על קיטלוג והגדרת תכני המופע באופן כל כך שגוי, יומרני ולמען האמת, די גברי-טיפוסי.

המופע של צוקרמן אכן נע בין הפרפורמנס לבין התיאטרון, וכולל שלושה קטעים: "הגוף האחר", "ריאליזציה של מטאפורה" ו-"פרפורמנס רומאנס". כל אחד אמנם מתמקד באלמנט אחר, אולם כולם כאחד מבקשים לבחון את אופן התמודדותה האישית של צוקרמן, בין אם התמודדות עם גופה המשתקם לאחר תאונה קשה בגיל 12 ובין אם התמודדותה במרחב הבינאישי והרומנטי וניסיונותיה הכל כך אנושיים להכיר בן זוג שיאהב אותה, על כל פגמיה.

מתוך הסיפורים האישיים שלה, צוקרמן מנסה להגיד משהו על כולנו, גברים ונשים, צעירים או מבוגרים, המבקשים למצוא את מקומם, המבקשים להניח את התגיות בצד, כמו אותם שלטי נייר שצוקרמן מניפה מעל ראשה, עליהם מודפסים אי-אילו אמירות שנאמרו עליה או שאמרה על עצמה.

על פי פרחומובסקי, המופע הנו בסך הכל עוד הצגה מז'אנר הרווקה התל אביבית, מקבילה בימתית לסדרה "בנות", מופע שנרקח סביב העולם הפרטי של הצעירה התל אביבית וכולל ענייני גוף, אכזבות רומנטיות  וכמובן, סקס. כל זאת, תוך הצגת סיפורה של צוקרמן, תמונת מצב מורכבת אמנם, אך נרקיסיסטית, אישית, של חיים עם צליעה קלה.

היומרה הזו לקטלג את המופע בתור "תלונותיה של הרווקה התל אביבית" מעורר את חמתי. במהלך המופע, בייחוד בחלק הראשון שלו, עולה סיפור פציעתה של צוקרמן, פציעה טיפשית כהגדרתה, שהתרחשה במהלך מחנה בצופים. מתוך שיתוק וחוסר יכולת להזיז אפילו את בהונותיה, החדרת חלקי פלטינה ליישור החוליות שנשברו, אינספור ניתוחים ואופרציות, כשהגוף לומד שוב איך ללכת, נותרה צליעה קלה. צליעה בלתי מורגשת לעין הבלתי מזוינת, אבל כל כך מורגשת בחייה היומיומיים של צוקרמן, בין אם בכאבים שוודאי עוד נותרו ובין אם בחוסר יכולת לבצע משימות פשוטות, כמו לרדת במדרגות באופן עצמאי.

צילום: אבי גולרן

גם שיווי המשקל נדפק באותה תאונה, אלמנט שקיבל ביטוי בימתי נפלא ומחסיר פעימה, כאשר צוקרמן עלתה על סולם גבוה והזיזה פנס סורר, או כשביקשה ללבוש גרביונים וחצאית טוטו מול הקהל,  ללא יד מסייעת. ניכר כי מדובר במשימה טיפשית, טריוויאלית,  מוכרת לכל אחת, אבל ניסיונותיה החוזרים ונשנים של צוקרמן ללבוש את הבגדים הללו, גם לאחר שלא הצליחה בפעם הראשונה, השנייה, השלישית… מכמירים את הלב וודאי שאינם טריוויאליים.

בחלקי המופע האחרים, צוקרמן הוכיחה בגיר ובשיר את חוויותיה עם בנים, ובניסוי בזוגיות חיה, מול הקהל, בו ביקשה ממתנדב להיות בן זוגה על הבמה. לכמה רגעים  ביקשה לחוות נחת רומנטית וזוגית, נחת שלא מצליחה למצוא, על אף העובדה שמדובר בעלמה בלונדינית, יפה ואצילית, עם צליעה כמעט בלתי מורגשת. וכל זאת, תוך חשיפת הצלקות והתפרים הגסים שמאחורי כל מערכת יחסים שהיא, המתחילה משני אנשים שמגששים אחר הזוגיות בעיניים.

צילום: אבי גולרן

המופע אינו מקבילה בימתית ליצירה הטלוויזיונית "בנות", ועצם ההשוואה הזו מקוממת. אין מדובר כלל בגבב של זיוני שכל, כאילו היה עוד "אוי-אוי-אוי" קלפטעי המבקש לחקות את מה שנעשה בתפוח הגדול, אלא ביכולת הבאמת מדהימה של צוקרמן להראות דרך סיפורה האישי והבכלל לא נרקיסיסטי, את סיפוריהם של רבים. צוקרמן מבקשת ומצליחה לבטא את הכמיהה הבסיסית ביותר של בני האדם – להעיף את התגיות אל הרצפה ולהתקבל על ידי האחר, על אף כל הפגמים, השריטות והפציעות שהתרחשו בדרך.

"הגוף האחר"

תיאטרון תמונע

מאת ובביצוע: נטלי צוקרמן

יוצרת ובמאית: עתליה ברנזבורג

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

הפקה: מיכל בן יהודה

משתתף אורח: דוד צוקרמן

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

פותחי הדלתות

יוצרי תיאטרון מספרים על האנשים שהכירו להם את התחום

מאת: מערכת מרתה יודעת

כל אחד מאתנו יודע מהו הרגע בו החליט להיות בתחום, הרגע המכונן הזה בו החיידק נתפס חזק והמערכת לא יכולה בלי מנה תיאטרלית. במרבית המקרים, ישנו איש או אישה שפתחו לנו את הדלת, אנשים שהשפיעו באופן כל כך משמעותי, עד כי סביר שבלעדיהם לא היינו נכנסים לזה מלכתחילה או מעדיפים להישאר במקצוע בטוח יותר, כזה שפקיד הבנק אוהב. בכדי לעשות כבוד לאותם אנשים, מקומות, רגעים מכוננים, מרתה שאלה מספר יוצרי תיאטרון בולטים אודות פותחי הדלתות שלהם. עבור חלק, ישנו אדם אחד ומיוחד או אפילו כמה, עבור אחרים, מדובר על מקומות או מאורעות. אבל אין בכלל צל של ספק כי בלעדיהם, זירת התיאטרון המקומית לא היתה נראית כמו שהיא היום.

סיוון קרצ'נר

יוצרת ושחקנית, ממקימי תיאטרון "תהל". בין היתר, משחקת בהצגות "קיץ אחרון", "נשארה רק המועקה" ו-"קוראים לי רייצ'ל קורי".

"פותחת הדלת שלי היא ללא ספק סבתא שלי. בתור ילדה הייתה לוקחת אותי להצגות (בעיקר בהבימה) וחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה היה הניתוח של מה שראינו. ואז, כשהייתי מצטרפת אל ״הפרלמנט״ שלה ושל חברותיה בימי שישי בבוקר בקפולסקי – הייתי משתתפת בשיחות שנסבו סביב תיאטרון ותרבות. למדתי לאהוב תיאטרון והיה לי ברור שארצה לעסוק בזה ״כשאהיה גדולה״."

שמואל שוחט

מחזאי, במאי, מעצב ובובנאי. במאי ההצגה "הדיבוק – בין שני עולמות" ומחזאי ההצגה "הרפתקאות יאן טיכי בעולם הרובוטים".

"כנער בשנות השמונים, ישבתי מרותק לטלוויזיה בשעה שג'ון הארט סיפר לבובת כלב בעיצובו של ג'ים הנסון סיפורי עמים שונים, וגרם לי להבין איזה כוח יש בשילוב של סיפור טוב ומספר מוכשר. אז החלטתי שאני רוצה להיות מספר, והתחלתי לספר סיפורים לחברים בכיתה ומאוחר יותר בצבא. לאחר הלימודים בחזותי (בית הספר לתיאטרון חזותי א"ר), המיומנות הזו התפתחה לבימוי תיאטרון ושולבה בבובנאות. ואולי, יום אחד, עוד אעשה תוכנית תכנית טלוויזיה בה אש ליד האח ואספר סיפורים לבובות. נראה לי שאקרא לתוכנית – מספר הסיפורים."

איילת רון

יוצרת, מחזאית, בימאית, שחקנית ומנחת תיאטרון. בין היתר, יצרה את ההצגות "היידי בת זונה" ו-"גוויותי ורבותי".

" 'מי אני, מה אני, מה אהיה?' אלו המחשבות שטרטרו במוח החיילת שהייתי. הכל פתוח ואפשרי אבל גם לא. ערב פנוי אחד, נפתחה לי דלת סטודיו אדומה עם ציורי מסיכות. נכנסתי פנימה עם חברה שרצתה לדעת מה זה חוג דרמה. מסביב, היו מפוזרים אנשים מחויכים, אנשים קצת מוזרים, תאורת נרות ואוירה שלא הכרתי. המנחה אופירה כהן דיברה בשפה צבעונית, קסומה, מכשפת.

בהמשך הערב, היא הזמינה אותנו לנשום ולחלום ואחר כך לעלות על הבמה ולהביע את המחשבות והתחושות, בעיקר להפנות זרקור לעצמנו. אני זוכרת את הרגע בו הגיע תורי לעלות, לשחק ולביים את הרעיונות שלי, הרגע שבו נפסקו הטרטורים במוח החיילת. הגוף שלי, הקול שלי, הלב שלי התנתקו מרובד המציאות והתחברו לדמות ולעולם שבניתי. הרגשתי שזה מאוד זורם וקל ועונה על חסכים וצרכים רגשיים שזנחתי. הכל נרגע, ידעתי שמצאתי את הדרך, הפכתי לברבורה. אחר כך הצטרפתי לקבוצה המקצועית של אופירה, שיחקתי, כתבתי, ביימתי, פרחתי. ואושר גדול בא עליי (אבל על ההורים שלי לא)."

מיה אופיר מגנט

כתבת במרתה יודעת, יוצרת תיאטרון, מורה לתיאטרון וסטודנטית לתואר שני בתוכנית חקר הביצוע בחוג לתיאטרון באוני' ת"א.

"פותחת הדלת שלי היא ד"ר דורית ירושלמי. דורית היא חוקרת תיאטרון ישראלי, מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה. דורית היא גם בת זוגו של אבא שלי מאז שהייתי בת חמש. היא הכניסה אותי לעולם התיאטרון כדבר מובן מאליו ונהניתי ללכת אחריה. למדתי על רובינא והבימה, כאשר דורית היתה דרמטורגית של "הדיבוק", קראנו יחד מחזות של לוין והלכנו ביחד להצגות. דורית היא הסמכות התיאטרונית בחיי, וגם אם אין לנו בדיוק את אותו הטעם, היא עדיין האדם איתו אני מתייעצת לגבי כל נושא."

נתלי פינשטין

יוצרת ושחקנית תיאטרון. בין היתר, משחקת ב"היי יפה", "שופרא", "דיוקן של ציפור" ועוד.

"למרות שנתבקשתי לכתוב על אדם שפתח לי את הדלת לעולם התיאטרון, בחרתי לספר לכם דווקא על מקום: בימת הנוער מיסודה של איה לביא ברחובות. לא הרבה אנשים יודעים מה זה בדיוק ואני חושבת שההגדרה הטובה ביותר היא מעין המצאה שהמצאנו מתוך רגשי נחיתות (או עליונות?) אל מול הגיבושון הטורדני שהוא "הצופים": "אנחנו תנועת נוער של תיאטרון".

הגעתי ל"בימה" בתחילת חטיבת הביניים. הייתי יחסית חדשה ברחובות, כמעט ללא חברים, וההורים שלי חשבו שזו יכולה להיות מסגרת טובה לטום-בוי קצוצת-שיער ומעט מוזרה שבזמנה הפנוי אוהבת לחקות את חווה אלברשטיין ולעשות ליפ-סינק לשיר הבטלנים בכל פעם שמגיעים אורחים (כן. זה באמת קרה). והם צדקו. באופן הקלישאתי והנדוש ביותר – ותרשו לי להגזים קצת מטעמים דרמטיים – הילדה שבבית הספר לא כולם ידעו שמסוגלת לדבר עלתה על הבמה והתחילה להשתולל. דמויות מוטרפות, אימפרוביזציות פרועות, פרובוקציות ואנרגיה מתפרצת. אם להשתמש במונחים של יועצת בית ספר, "הילדה ממש פורחת".

היו לי שני מדריכים בבימה – בחטיבה, רפי ניב (היום מנהלו האמנותי של תיאטרון ב"ש) ובתיכון, דלית מילשטיין (מקימת תאטרון "נוצר"). הם חשפו אותי לז'אנרים רבים ומגוונים של תיאטרון ואני מצאתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לפרינג'. אני חושבת שבזמנו אפילו לא הייתי לגמרי מודעת לעובדה שזה פרינג'. זה פשוט היה תיאטרון מרתק, מאתגר, מפעים ומטלטל יותר מכל סוג תיאטרון אחר שראיתי. וזו הייתה גם רוח ההצגות שאנחנו העלינו בעצמנו. ההפקה שלנו של "חלום ליל קיץ", לדוגמה, שביימה דלית, עולה על כל הפקה ישראלית של המחזה שראיתי (או השתתפתי בה…) מאז. היו בה חתרנות, רוח שטות, תשוקה ופענוח אינטליגנטי של הטקסט. כולם כאחד אלמנטים שאני מנסה עד היום שיתקיימו בכל הפקה שאני משתתפת בה.

העובדה שהיום אני שחקנית פרינג' (אידיאליסטית) נעוצה בשני אירועים משמעותיים שחוויתי בבימה: הראשון היה התיאטרונוער, פרויקט מופלא שבמסגרתו שכבת י"ב מארגנת פסטיבל תיאטרון והכמעט-בוגרים עושים הכל בעצמם: מפיקים, כותבים, מביימים, משחקים ומעצבים. אני עשיתי את הבלתי אפשרי ולקחתי חלק בשתי הפקות במקביל. גן-עדן. מה שאני מנסה לומר הוא שכבר בגיל 18 הרך קיבלתי בבימה את הכלים לעשיית תיאטרון עצמאי.

השלב השני הגיע דווקא אחרי הצבא – בימת הנוער נתנה (בשמחה) בית להפקה עצמאית שלנו, בוגריה הטריים. כמה מחבריי לשכבה ואנוכי (או בשם שהענקנו לעצמנו, "הקולקטיב") התגעגענו לבמה והחלטנו להעלות הפקה בשם "יהיה קטעים". כמעין המשך ישיר לתיאטרונוער, כתבנו שורה של מערכונים סאטיריים, קומיים, מוזיקליים ועוד והתנסינו במגוון רחב של סגנונות תיאטרוניים. כי ככה התחשק לנו. זו הייתה חוויה מכוננת שבעקבותיה החלטתי סופית להיות שחקנית. לאחריה פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.

אה, ואמה תומפסון. אני לא יכולה לדבר על הסיבות שהביאו אותי להיות שחקנית ולא להזכיר אותה. אז אמה תומפסון.

אגב, יומיים אחרי שאירית (בוגרת בימת הנוער!) פנתה אלי, הלכתי לראות הצגה בתמונע שביים בוגר נוסף של הבימה ובקהל פגשתי את איה לביא, מייסדת בימת הנוער. הרגשתי הכי בבית בעולם."

טל קלאי

שחקן, פרפורמר וטלולה בונט.

" כשהייתי בכיתה ט', ועוד למדתי בחטיבת ביניים האזורית, התקבלתי לתיאטרון המרכזי לנוער של ירושלים "במת עשרה" במרכז נורית קציר. להבדיל מחוגי תיאטרון שכונתיים כאלה או אחרים, המסגרת של "במת עשרה" הייתה מקצועית לכל דבר. שם פגשתי את אחת הדמויות שהכי השפיעו עליי – מנהלת המרכז והתיאטרון שרה נורמן. שרה היא אישה שהקדישה את כל חייה לתיאטרון הנוער ולחינוך הנוער לאהבת התיאטרון והמשחק.

היא לא הקלה עלינו כבני נוער. לא יצאנו לטיולים שנתיים בגלל החזרות להפקות, את חופשות הפסח הקדשנו לחזרות להפקות שהעלנו והתיאטרון מילא כל פינה פנויה בלוח הזמנים הצפוף שלנו. בזכות שרה, הבנתי לראשונה שאני רוצה להיות שחקן ומוכן להקריב הכל עבור זה. התיאטרון עבור שרה הוא קודש קודשים ומי שבוחר במקצוע הזה, מקריב הכל למענו. הדבר המדהים הוא שרבים שהיו איתי אז בתיאטרון הנוער ממשיכים לשחק גם היום. השנה שרה יצאה לגימלאות. אנחנו ממשיכים להיות בקשר והיא אחת הדמויות שעד עצם היום הזה, דעתן מאוד חשובה לי."

נטלי צוקרמן

אמנית ומנהלת אמנותית.

"שלושה אנשים/מאורעות עולים לי בראש:

בכיתה ח', אחרי תאונה קשה שהבנתי שלא אוכל לרקוד יותר וחיפשתי חוג תיאטרון הגעתי לחוג במכללת אחווה שניהלה אותו ברכה שמי (זכרונה לברכה). אני זוכרת את האודישן שנערך בפעם הראשונה שהגעתי לשם. עשיתי מונולוג מ"הקיץ של אביה". הייתי צריכה לעלות לבמה כשעליה מכוון פנס חזק ויחיד, וברכה, אישה לבושת שחורים, רזה מאוד עם תווי פנים שאי אפשר לשכוח, ביקשה ממני לעשות את המונולוג שלי. ההתרגשות שאחזה בי זכורה לי עד היום ואני זוכרת את התחושה שעלתה בי שזה המקום שלי.

האירוע השני הוא בכיתה י"ב, כשהלכנו לראות את ההצגה "האידיוט" של תיאטרון גשר. ישבנו עשרה תלמידים בשורה הראשונה, כולם מנמנמים להם ורק אני מרותקת למתרחש על הבמה. כל צעד של כל דמות היה במקום ואני התרגשתי עד דמעות והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות בימאית. אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי ש'או שסשה דמידוב שחקן מצוין או שהוא באמת פשוט אידיוט'.

ואחרון חביב היה יורם לוינשטיין. אני רציתי לשחק והתקבלתי למכינה. ילדה מפוחדת ושקטה מהמושב. בת 19 שעושה מונולוגים של אינגמר ברגמן. יורם היה נכנס בכל פעם לראות ותמיד אמר לי שאני צריכה להיות בימאית. בוקר אחד הוא התקשר ואמר לי שמחר יש לי אודישן לסמינר הקיבוצים. אני מניחה שהוא ידע שלבד לא יהיה לי אומץ לנסות להתקבל. בעולם הזה, רוב הדרך היא קשה ועליך לפתוח לעצמך דלתות, ואני זוכרת לו את האמונה בי ואת הרגע הראשון והאחרון שמישהו עזר לי לפתוח את הדלת."

יפעת בחר-מדמון

בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי, מייסדת ומנכ"לית עמותת השתחוויה – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים.

"הייתי ילדה שבכל שנה חיפשה חוג אחר. תמיד זה היה התעמלות קרקע, התעמלות אמנותית וכו'. ובכל שנה התחלתי ואחרי חודש או חודשיים הפסקתי ללכת מחוסר עניין. הייתי מפצירה באמא שלי שהפעם זה לא יקרה ואני מוכנה להתחייב ואתמיד בחוג עד לסוף השנה ועוד כהנה וכהנה הפצרות. בכל שנה היא לא עמדה בגל השכנועים והדמעות ורשמה אותי. ואני כמובן פרשתי בשיא או קצת לפניו.

כשעליתי לכיתה ה, החלטתי לשנות כיוון ולהירשם לחוג לדרמה של חיים סלע. הייתי ילדה מאאאאוד מופנמת וכבר בשיעור הראשון הבנתי שמשהו אחר קורה לי. התמכרתי לתחושה! התחושה שבמשחק ובתחושה כצופה. זו הייתה השנה הראשונה בה התמדתי בחוג ומאז ועד היום התיאטרון הוא חלק עיקרי בחיי."

אסף גולדשטיין

שחקן תיאטרון. שיחק בהצגות "בעל למופת", "האב", "המלט". כיום, בין היתר, משחק בהצגה "קזבלן".

"אצלי, השתלשלות העניינים היא זו שפתחה לי את הדלת, ולא אדם אחד.  אני נמצא בתיאטרון מגיל 17, בעצם התחלתי בלהקת השכנים של צ'יץ. שזה היה סוג של תיאטרון. אמנם לא בצורה מקצועית אבל הדריכה הראשונה על הבמה היתה שם. אני חושב שתמיד נמשכתי לבמה ולקסם שעומד מאחוריה עוד בגיל צעיר. זה די קלישאתי אבל נכון.

ברמה המקצועית, הראשונים שפתחו לי את הדלת היו פול מילס ורוזיטה יארבוי. בימאי וכוריאוגרפית. שלקחו אותי להפקה "רובין הוד", ההפקה המקצועית הראשונה שלי. הם החליטו שאני מתאים ללימודים באנגליה ועזרו לי להתקבל לבית ספר למשחק בלונדון. שם חייתי 5 שנים ונחשפתי לסודות התיאטרון בשפה האנגלית, תקופה שחרוטה אצלי בזיכרון. כשחזרתי לארץ היה זה גרי בילו ז"ל, שהפגיש אותי עם הבמה בישראל. למרות שלא הייתי תלמיד בבית צבי, הוא ראה פוטנציאל ודחף אותי לעשות כמה הפקות אצלו, בתיאטרון הספריה. גרי היה איש שחי תיאטרון. אניציקלופדיה מהלכת ואדם נדיב

אל תיאטרון הקאמרי הגעתי בזכותו של צדי צרפתי. שקיבל אותי ל"שירת הקאמרי" ובעצם פתח לי את הדלת לעולם המקצועי. היום, לאחר 10 שנים בתיאטרון הקאמרי שמשמש לי כבית, ולאחר כמה וכמה הצגות (המלט, האב, עוץ לי, בעל למופת ועוד) אני משחק בהצגה קזבלן שאותה ביים לא אחר מאשר צדי צרפתי. סגירת מעגל שכזאת. אוהב תיאטרון, נושם תיאטרון וחי תיאטרון. מאחל להרבה שחקנים להגשים את עצמם ולא לוותר על האתגר הנדיר הזה

חנה וזאנה גרינולד

מחזאית, בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי. יוצרת ההצגות "פאפעג'ינה" ו"פריחה שם יפה" בתיאטרון הערבי-עברי

פגישה מקרית בפואיה של בניין מקסיקו, רותי קנר ואני עומדות בתור לקפה. רותי היתה המורה שלי כבר בתואר הראשון. אני מעריכה את הדרך שלה, את השפה התיאטרונית הלא מתפשרת. המבט שלנו מצטלב, היא שואלת לשלומי ולמעשיי בימים אלה. אני מספרת לה שאני אמא לשלוש בנות ובימאית בתיאטרון קהילתי. אנחנו מפטפטות, הקפה נמזג ורגע לפני שהיא הולכת אני מוסיפה ובדרך אגב ש… כתבתי טקסט אישי ו… אני לא יודעת אם הוא מתאים, וכרגע הוא מסתתר עמוק בתוך המגירה. אני לא אומרת לה שכבר עיבדתי אותו פעם ואני לא אומרת לה שאני באמת לא יודעת אם אני רוצה לחשוף אותו. ואני לא אומרת לה שאני קבורה עמוק בתוך מגירת האימהות והבישולים והחיתולים וההסעות. ואני לא אומרת לה ש… אני פוחדת. למה, היא שואלת בעדינות, שלא תשלחי לי אותו? יום אחר כך מגיע אליי מייל. הטקסט הזה, היא אומרת, פאפעג'ינה, הילדה הזאת שהיית ימימה כל כך מרגשת ימימה, רציתי שתספרי לי עליה עוד. את חייבת לעשות את זה, בשביל ימימה

כיום, אני מועמדת  לפרס קיפוד הזהב בקטגוריית המחזאי על הטקסט הזה ואני רוצה להגיד לרותי תודה

אירית ראב

מחזאית, בימאית ויזמת תיאטרון, מייסדת ועורכת מרתה יודעת

כל כך הרבה אנשים השפיעו עליי בדרך למה שאני היום. תיאטרון הילדים ב"גן טובה" שהציג את
"הברווזון המכוער", וגרם לי לחוש את הקסם הזה של התיאטרון. המדריך בבימת הנוער שדפק את הראש על רצפת האולם והראה לי איך לא להתייחס לעולם לשחקנים, המדריך שגרם לי לכתוב את המילים שלי ולהגיד אותן באומץ ועוד ועוד. אבל מכל האנשים הללו, ישנו אדם אחד שאני יכולה להגיד שהוא זה שפתח לי את הדלת לתחום הבימוי

ישי דן היה המדריך שלי בבימת הנוער ברחובות, בכיתה י"א ו-י"ב. במהלך כיתה י"ב, בזמן התיאטרונוער, הוא הציע לי לכתוב מחזה ולביים אותו. לפני כן השתעשעתי קצת בכתיבת מחזה, אבל לביים? איך עושים את זה? אבל הוא תמך ולחץ ודירבן ולא שחרר עד שנכנסתי לחדר החזרות. במהלך החזרה הראשונה, בזמן שהשחקנים הופכים את המילים שלי לבשר ודם, ואני מתחילה לביים את העולם שהמצאתי על הנייר, ידעתי שזה המקום שלי, לביים

תיאטרון מחוץ למסגרת

על תיאטרון תלוי מקום

מאת: מיה אופיר מגנט

כאשר אני חושבת על תיאטרון, ישר עולה בדמיון שלי אולם גדול ומסך אדום. אנחנו רגילים לקשר הצגה עם אולם תיאטרון כשהשחקנים על הבמה ואנחנו בקהל. גם כאשר יש הצגה ששוברת את החוקים האלה (לדוגמה, שחקן שיורד מהבמה אל הקהל) זה נעשה בתוך המסגרת של אולם התיאטרון המוכר. Site specific, לעומת זאת, מצליח לצאת מכותלי האולם, אך עדיין נותר תיאטרון כמו כל ז'אנר תיאטרלי אחר. "Site specific" הוא מונח שנוצר בשנות השמונים כדי לתאר מופעים המתרחשים בחללים לא קונבנציונאליים. כשהתוכן שלהם מושפע מהחלל בו הם נמצאים.

על פי הגדרתן של נטלי צוקרמן וליחי בקרמן, ההוגות והמנהלות האמנותיות של פסטיבל "תלוי במקום, שהחל את דרכו בשנת 2010, זהו מופע המתקיים אך ורק בחלל הספציפי בו הוא נוצר והמאפיינים הפיזיים של החלל מהווים חלק אינטגרלי מתהליך היצירה.  בניגוד לתיאטרון קונבנציונאלי, בו לרוב הטקסט הוא נקודת המוצא ליצירה, נקודת המוצא במופעים תלויי מקום היא הארכיטקטורה וההיסטוריה של המקום בו הם מתרחשים. "לדעתי, כל עבודת אמנות צריכה להשאיר משהו אחריה" אומרת מעיין מוזס, אמנית פרפורמרית, מפיקה ומנהלת אמנותית בפסטיבל "תלוי במקום" הקרוב "ובמיוחד בעבודות שהן תלויות חלל השאלה היא איך שינית את החלל? איזו זווית התבוננות אחרת נתת עליו? מה השארת אחריך בחלל הזה? כמו השם זה תלוי במקום, תלוי במהות שלו, ובלעדיו היצירה לא יכולה להתקיים."

כיום, לפעמים מתבלבלים בין תיאטרון רחוב ותיאטרון המוצג בחללים אלטרנטיביים ובין מופעים תלויי מקום. ההבדל הוא כי בעוד המופעים הללו אמנם מתרחשים בחללים שאינם קונבנציונאליים, הם לא נוצרו במיוחד למקום מסוים.  "בפסטיבל שלנו אנחנו הרבה פעמים צריכים להביא הפקות שכבר קיימות ולא נוצרו במיוחד עבור הפסטיבל" מודה צוקרמן "אבל אני פונה לאמנים שאני מרגישה שהיצירה שלהם היא במקום הלא נכון. לדוגמה בשנה שעברה, הופיעה בפסטיבל ההצגה "המורה סיגלית" שהרגשנו שצריכה להתקיים בתוך כיתה אמיתית בבית ספר ולא במקום שהוא דמוי כיתה. אני חושבת שהרבה הפקות מרוויחות מזה שאנחנו מפקיעות אותן מהחלל הדמיוני ושמות אותם בחלל הקונקרטי. פתאום הן קמות לחיים, מבינות את הייעוד שלהן, את הפוטנציאל שיש בתוך הטקסט, בעבודת המשחק, בכל ההבטים."

"כרטיס להצגה בתיאטרון הרפרטוארי עולה מאתיים חמישים או שלוש מאות שקלים" אומרת צוקרמן "תיאטרון תלוי מקום הוא הרבה יותר נגיש. אתה לא צריך להתלבש במיוחד, זה לא עולה הרבה כסף וזה משהו מאוד חוויתי. אתה לא אמור להבין את המסר אלא לחוות חוויה." והחוויה מתחילה מעצם היציאה מהבית ומאולמות התיאטרון המוכרים. "אתה יוצא החוצה מהחלל הקונבנציונאלי ומהצפיות הקונבנציונאליות שיש לך מתיאטרון". צוקרמן ומוזס רואות שיש הרבה עניין אצל הקהל לסוג כזה של מופעים "אנשים מחפשים הצעות. הם רוצים ליהנות, לצאת החוצה, הם מחפשים דברים שיאתגרו אותם" אומרת צוקרמן " אבל המילה 'תיאטרון' היא כל כך מיושנת היום.  אני חושבת שמופעים תלויי מקום יכולים להיות מפתח שיהפוך את התיאטרון למשהו רלוונטי.  לתיאטרון יש שפה מאוד ספציפית שצריך ללמוד איך לקרוא. יש הרבה אנשים שמתקשים בחוויה של התיאטרון כשכל הזמן צריך להבין את עולם הדימויים שנמצא מולי ולחפש את המשמעות. אני חושבת שיש משהו בתלוי מקום שמשחרר אותנו וגורם לנו לצאת מהשבלונות הידועות לנו ולחוות חוויות מוכרות במקומות חדשים."

במופעים תלויי מקום יש רובד אלטרנטיבי חזק שחותר לא רק תחת מוסדות התיאטרון והתרבות הגדולים, אלא יש לו אמירה בנוגע למרחב הציבורי שלנו."זה בסופו של דבר התבוננות על המציאות הכי פשוטה" מסבירה מוזס "מה שאנחנו רואים כל הזמן ואנחנו לא כל כך מודעים אליו. המציאות כל כך שם כל הזמן שאין לנו את הרגע לשאול שאלות לגביה. בעזרת עבודת אמנות אפשר לשאול שאלות על המרחב היום יומי שלנו. המטרה היא להפוך את המרחב הציבורי לדמוקרטי, למרחב שאנחנו יכולים לשלוט בו, להזיז בו דברים. להחזיר אותו להיות ציבורי ואישי. להפקיע אותו מרשות העירייה, האדריכלים, מתכנני הערים ולקחת אותו חזרה אלינו." צוקרמן מוסיפה  "מופעים תלויי מקום יוצרים משהו חדש, מגניב ואחר לקהל שלא מעניין אותו לשבת על הכסא בתיאטרון ולראות משהו שרחוק ממנו, אלא רוצה להרגיש באמת את הדופק של מי שנמצא מולו."

"לפני שנים היה במסגרת פסטיבל ישראל מופע של אמן ספרדי" מתארת צוקרמן מופע תלוי מקום שאהבה במיוחד "האמן סגר את עצמו בכלוב בגן החיות התנכי בירושלים ושהה שם במשך שש שעות עם שלט שהיה כתוב עליו 'הומוס אורבנוס'. הוא עשה כל מיני פעולות לכאורה אנושיות אבל כאילו שהוא שכח למה הוא עושה אותן, לדוגמה הוא לקח עיתון ודפדף בו אבל המבט שלו היה בכלל מופנה למקום אחר. היו אנשים בקהל שניסו ליצור איתו אינטראקציה מבעד לכלוב." מוזס מוסיפה אודות המופע שהיא אהבה במיוחד "כשעשינו פעולה במוזיאון הטבע בירושלים עם קבוצת "המחייה" שאני היוזמת שלה, הייתה עבודה של גיא יצחקי ועינת אמיר שנקראה "הבריכה". כל הפסטיבל התרחש בחצר של מוזיאון הטבע והייתה בריכה אחת נטושה שלא היו בה מים או צמחייה. מעין חור באדמה. על ידי חוטי טקסטיל עינת תוותה מחדש את הבריכה וגיא יצר שם תנועות של מים שטיפסו על החוטים האלה. לרגע התבוננת בבריכה הזאת שלא הייתה קיימת בכלל אבל היא הפכה לקיימת בזכות הפעולה הזאת. זה מקסים בעיני כשאתה מתבונן על דבר והוא פתאום קם לתחייה" והיא מדגישה "העבודה הזאת לא יכלה להתרחש בשום מקום אחר."

בימים אלו עומד לצאת קול קורא לקראת פסטיבל תלוי במקום הבא. אמנים המעוניינים להגיש הצעות, מוזמנים לבדוק במרתה החל מן ה25/2, או פשוט לגגל "פסטיבל תלוי במקום".