"כי פנימיותך השקופה היא השיר"

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "עיניים"- מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של מחמוד דרוויש

מאת: אנה מינייב

עיניים - רדי רובינשטיין"הלב בלתי נראה", כתב מחמוד דרוויש, אבל אני הצלחתי להרגיש אותו פועם דרך מילות השירים, דרך הכאב הנמצא בהן, דרך הזעקה שנשמעה מהבמה אל עבר הקהל הדומם. המופע התיאטרלי "עיניים", העולה בימים אלו בתיאטרון הערבי-עברי ומלקט אל הבמה את שיריו של מחמוד דרוויש, חלחל לכל וריד ונים בגופי. יכולתי לשמוע את צרידות החליל אותו תיאר דרוויש, להריח את ריח המרווה שהציף את לבו ולכאוב את האכזבה העצומה בהתנפצות החלום – אדמה תחת רגליו בכדי שיוכל למות עליה כרצונו. המולדת הפכה למזוודה, האהבה הפכה לבלתי אפשרית, הכתיבה הפכה למפלט והלב התמלא בגעגוע. "האם ישנה דרך אחרת?!", תוהה הוא בעודו ניצב חסר אונים מול אדמת ילדותו, האם יש עוד תקווה? חזרתי הביתה וקולו של דרוויש מלווה את שנתי, "אני כאן, לנצח כאן…".

עיניים

מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של המשורר מחמוד דרוויש

התיאטרון הערבי-עברי ביפו

בהפקת תיאטרון מקומי בשיתוף "אלמינא" בית ליוצרים בנמל

בימוי: נורמן עיסא

עורכים: עבד נאטור, נורמן עיסא, יגאל עזרתי

מוסיקה: מירה עוואד

תאורה: זיו וולושין

ע. במאי: ניר וידן

שחקנים: מירה עוואד, עינת וייצמן, ענת חדיד, דורייד לידאויי

צילום התמונה בכתבה: רדי רובינשטיין

מועדי הצגות נוספים:

20/5/13 בשעה 20:30  ; 24/5/13 בשעה 21:00

360

טור חדש במרתה יודעת!

360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי

מאת: חוה ירום

*כל הנאמר בטור זה אינו אלא דעה אישית של הכותבת.

לאחרונה, באחד מעיתוני ארצנו, פורסמה כתבה מהללת על איתי טיראן. על פי כותרות הכתבה, טיראן הוא הוא התקווה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי ומדובר בלא פחות מאשר לורנס אוליבייה הישראלי. אין ספק כלל שמר טיראן הצעיר הוא שחקן ובמאי מוכשר ביותר, אבל עצם האמירה כי הוא זה שעומד להציל את ממלכת ישראל התיאטרונית מהריקבון הפושה בה, היא אמירה שקצת, בלשון המעטה, עפה על עצמה ומתרסקת על גבי הקיר. נכון, המצב בתיאטרון המקומי יכול בהחלט להשתפר, אבל ישנו מגוון נרחב של אמני תיאטרון צעירים שתורמים לא פחות ונחשבים לאמנים מסקרנים ואיכותיים. היריעה קצרה מדי מלהכיל את כולם, אך צריך רק להעז ולראות, ולא להסתפק במה שמונח מוכן, פושר, לפנינו.

שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…

תיאטרון חיפה האמיץ משהו, המעלה בימים אלו את ההצגה "אמנות", מציג לעיתים גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב. דבר זה הנו דבר מבורך, מאחר והוא מאפשר לצופים ליהנות מהארסנל החיפאי, גם מבלי להצפין. הבעיה העיקרית טמונה דווקא באולם, ובמגוון התכנים הטכניים, המתווספים להצגה באופן בלתי מתוכנן, החל מצפצופי אזעקה חסרי פשר ועד לצעקות של עובדים מאחורי הקלעים, הפולשות אל הבמה. בזכות המשחק המופתי של הקאסט בכלל ויכולות האלתור של נורמן עיסא בפרט, הפגם קיבל טוויסט קומי, אבל עדיין – באמנות, כמו באמנות, בהחלט יש גם פאקים טכניים שכדאי לתקן מבעוד מועד ולהעניק לצופים חוויה מושלמת, לפחות כמו זו המתקבלת בשירותי המתחם.

הגוונים שמאחורי הפרטים הקטנים

ביקורת ההצגה "גזע"

מאת: חווה ירום

על פי ג'ק לואסון, אחד משותפי הפירמה המצליחה "לואסון אנד בראון", אדם שחוזר מחופשה אינו זוכר את פסל החירות או מגדל אייפל, אלא דווקא את הסיפורים הקטנים, הגבר המצחיק עם הכלב, מוכרת הגפרורים בשוק, החרא שדרכו עליו בדרך לבית הקפה.  למרות זאת, "גזע", ההצגה החדשה של תיאטרון חיפה, מוכיחה כי אלוהי התיאטרון נמצא בפרטים הקטנים ובגדולים, כאחד.

המחזה "גזע", מאת דיוויד מאמט, מספר את סיפורו של צ'ארלס סטריקלנד, גבר לבן, עשיר ומפורסם, המגיע למשרד עורכי הדין "Lawson & Brown" בכדי שיסנגרו אותו במשפט בו הוא מואשם באונס בחורה אפרו-אמריקאית. במהלך המחזה, השותפים מתלבטים אם לקחת את הקייס, לבסוף נעתרים, ומנסים בדרכים-לא דרכים להוכיח את חפותו. אם הוא אכן עשה או לא עשה את זה, זה כבר לא משנה מבחינתם.

נושאים של גזענות ומגדר אינם נדירים בשמי התיאטרון בעולם, ובטח שלא בארץ, ומעלים שאלות נוקבות. לא בכדי, ההצגה, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בברודווי, העלתה ביקורות סותרות. חלק לא הפסיקו לדבר עליה ועל חשיבותה, גם כשיצאו מן האולם,  גם כשישבו אל ארוחת הערב וגם כשפתחו את העיתון בבוקר המחרת וקראו שעוד בחורה נאנסה בסמטה חשוכה. אחרים טענו שאין בה את המתח המאמטי שחיכו לו ועל אף העובדה שמדובר בזוכה פרס פוליצר, היא די מאכזבת ושטחית.

"גזע" של תיאטרון חיפה מצליחה להוכיח ההיפך. על אף הפטפטת האופיינית לדיוויד מאמט, חילופי דברים שדורשים ריכוז אינסופי, ההצגה לא מפסיקה לעניין לרגע. התרגום הקולח של יוסף אל-דרור מצליח לעבד את ההצגה גם לשפה שלנו, למרות שהעולם הבדיוני נותר אמריקאי כולו.

גזע 8 צילום ז'ראר אלון

כל אחד מן השחקנים בקאסט מוכיח מידה רבה של מקצועיות וכישרון. שרון אלכסנדר, בתפקיד קטן יחסית למה שרגילים לראות אצלו, מצליח בצורה מסתורית לעורר מידה של הזדהות גם לנוכח המעשים שהוא מואשם בהם. אסתר רדא המוכשרת מוכיחה שהיא הרבה יותר מזמרת, ומצליחה לבנות את דמותה של סוזן המתמחה במשרד, עד לג'סטות הקטנות ביותר. נורמן עיסא מציג בכישרון מופתי את דמותו של הנרי בראון, על אף העובדה שבכל רגע נתון בא לך לזרוק עליו דברים מהקהל על מה שהוא מוציא מן הפה, ורמי הויברגר… הו, רמי הויברגר. כישרון צרוף בשחקן אחד. הויברגר מצליח לבנות בצורה משכנעת למשעי את דמותו של ג'ק לואסון. גם בדברים שלא נאמרים על הבמה, גם בין דפדוף בעיתון כשראשו עמוק אל השולחן לבין שיחת טלפון סלולרית, הוא מצליח לבטא את הרבדים העמוקים של הדמות. רבדים שגורמים לך להבין אותה בצורה טובה יותר מזו שמוצגת על הבמה. מעבר לכך, רמת המקצועיות שלו ניכרת בכל,  גם כשהאזעקה של בית ציוני אמריקה מתחילה לפעול, ובפני פוקר מדהימים הוא מודיע לקהל שהקאסט מיד ישוב ומוציא אותם מן הבמה, כאילו מדובר בעוד העמדה שהקהל פשוט פיספס.

גזע 20 צילום ז'ראר אלון

צילומים: ז'ראר אלון

גם התפאורה והתלבושות מיטיבות לבטא את התכנים המועברים ב-"גזע". בפשטות שאינה זקוקה לתירוצים, התפאורה בנויה על היחסים בין שחור ללבן. השקיפות הזו, שבה הדברים הם כאילו על השולחן אבל בתכל'ס ממש לא, ניכרת גם בקירות השקופים שמכל עבר, על רקע של קירות שחורים. התלבושות של הדמויות מצליחות לסתור את המסכות שהם מטיבים לעטות על עצמם, גם בחליפות המהודרות של עורכי הדין, שבמקום להיות שריון לאבירי הצדק הופכות להיות סמל סטטוס ותו לא וגם כאשר הם מורידים אט-אט את הבגדים.

הבימוי המהודק והנבון של משה נאור, מצליח לרקום את כל הפרטים, הגדולים והקטנים גם יחד, לכדי יצירה נהדרת אחת.

גזע

תיאטרון חיפה

מאת: דיוויד מאמט

תרגום: יוסף אל-דרור

בימוי: משה נאור

משחק: רמי הויברגר, נורמן עיסא, שרון אלכסנדר, אסתר רדא / נצנת מקונן

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורן דר

תאורה: חני ורדי

מוסיקה: רועי ירקוני

הצגות נוספות: 21/2/13 ; 23/2/13 ; 26/2/13 בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה.